שאול אדר
הזמן של
שאול אדר

כתב בלונדון, זמן ישראל

להתראות, מוריסי

אם פעם היה ניתן להתעלם מדעותיו הפוליטיות של מוריסי, היום ההתעלמות הזו היא מותרות ● בעידן של טראמפ, ברקזיט והקצנה פוליטית, התמיכה שלו במפלגות וארגונים גזענים כבר בלתי נסבלת ● שאול אדר עושה אנפולו לזמר המיתולוגי של הסמית׳ס

מוריסי בהופעה, בפסטיבל פיירפליי 2015 (צילום: Owen Sweeney/Invision/AP)
Owen Sweeney/Invision/AP

אם פעם היה ניתן להתעלם מדעותיו הפוליטיות של מוריסי, היום ההתעלמות הזו היא מותרות ● בעידן של טראמפ, ברקזיט והקצנה פוליטית, התמיכה שלו במפלגות וארגונים גזענים כבר בלתי נסבלת ● שאול אדר עושה אנפולו לזמר המיתולוגי של הסמית׳ס

זהו הלילה האחרון של היריד ומישהו מתאהב ומישהו חוטף מכות. אלו הם פרפורי הקריירה של מוריסי ומעריצים חוטפים עוד ועוד מכות, וצריכים להחליט מה הם עושים עם האהבה הישנה הזו. מה עושים עם מוריסי והקשר בן עשרות השנים איתו.

זה הרגע שבו כבר אי אפשר להתעלם ממה שהיה חלק חשוב מהקשר למוזיקה של הסמית'ס – האישיות של מוריסי. ראיתי את זה קורה לאחרים, כשהם גילו שהאמן האהוב עליהם הוא בלתי נסבל. עכשיו זה קורה לי.

השבוע שוב חזר הדיון על מוריסי, המוזיקה הדגולה של הסמית'ס, המילים והשירה שלו, והגיטרות של ג'וני מאר והכתם על המורשת שלו.

באתר הרשמי של מוריסי הועלה פוסט בעקבות ההופעה של סטורמזי, הראפר הבריטי השחור, על הבמה המרכזית בפסטיבל גלסטונברי, תחת הכותרת "רק שמים תכולים עבור סטורמזי ולמוריסי הגרדומים".

בקטע הווידאו המצורף נראו ביקורת חיוביות להופעתו של סטורמזי לעומת דיווחים על אהדתו של מוריסי למפלגות ימין קיצוני, וטענה לפיה הממשל הבריטי מקדם רב תרבותיות על חשבון התרבות הלבנה. מקור הווידאו הוא באתר ימין שמקדם את התאוריה על פיה האוכלוסייה הלבנה של אירופה וצפון אמריקה ניצבת בפני סכנה, בשל גלי הגירה ומלחמת תרבות.

זה היה שיאו של תהליך. מוריסי לא הסתיר את דעותיו ועם השנים הקצין אותן. כבר ב-1986 הוא שר על בנגלי שמנסה להתחנף לבריטים, ומוריסי נאלץ לבשר לו ש"החיים קשים מספיק כשאתה לא שייך לכאן".

הבעיה עם מוריסי היא שאם פעם היה ניתן להתעלם מדעותיו הפוליטיות היום ההתעלמות הזו היא מותרות. בעידן של טראמפ, ברקזיט והקצנה פוליטית, התמיכה שלו במפלגות וארגונים גזענים היא כבר בלתי נסבלת

הוא אמנם תיעב את מרגרט ת'אצ'ר ואת בית המלוכה אבל הביע את סלידתו ממוזיקה שחורה ורגיי כבר לפני יותר מ-20 שנה. בשנים האחרונות הוא הצהיר על דאגתו לתרבות האנגלית, והביע תמיכה במפלגות ימין קיצוני כמו For Britain, מפלגה שאפילו נייל פאראג', מנהיג תנועת הברקזיט הבריטית הכריז שחבריה הם נאצים וגזענים.

מוריסי גם זלזל בעדויות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, כינה את הסינים תת גזע בשל התעללות בבעלי חיים, ועוד אין ספור התבטאויות בעייתיות.

הבעיה עם מוריסי היא שאם פעם היה ניתן להתעלם מדעותיו הפוליטיות היום ההתעלמות הזו היא מותרות. בעידן של טראמפ, ברקזיט והקצנה פוליטית, התמיכה שלו במפלגות וארגונים גזענים היא כבר בלתי נסבלת.

כמהגר בעצמו שחי בלוס אנג'לס וכבן למשפחת מהגרים מאירלנד, קשה שלא לקרוא לו צבוע. כאמן שכתב בכנות ויושרה, ונוטה לבלבל את התכונות האלה היום בגסות וחוסר סובלנות, פתאום מוריסי נראה כמו האנשים שהתנגד להם ולעג להם, כמו למשל בקליפ ל-Every Day is Like Sunday, שם תיאר את השעמום הקיומי והגחיך שתי קשישות נפוחות וחסרות מודעות מהמעמד הבינוני.

אז מה עושים עם הקוץ הזה בצידי הגוף? ברנדון פלאוורס, מנהיג להקת הקילרז מצליח להתעלם. בראיון שנערך עמו לאחרונה הוא כינה את מוריסי "מלך" ומנה את הישגיו הבלתי מעורערים. בילי בראג, זמר שתמיד נקט קו פוליטי שמאלי ברור, והוא מתומכיו הקולנים ביותר של ג'רמי קורבין ומעריץ ותיק של הסמית'ס התייצב מנגד.

"זה מסריח", הוא אמר, "הם היו הלהקה הגדולה של דורי, עם הגיטריסט הגדול ביותר ומחבר המילים הטוב ביותר. הוא בגד במעריצים, בגד במורשת שלו וכיום הוא מחזק את האנשים שמעריצי הסמית'ס התנגדו להם. הוא הפך לאוסוולד מוסלי של הפופ".

Last Sunday, while much of the British media were lauding Stormzy’s Glastonbury headline show as epoch defining,…

פורסם על ידי ‏‎Billy Bragg‎‏ ב- יום ראשון, 7 ביולי 2019

מוסלי היה ראש המפלגה הפשיסטית הבריטית שתמך בהיטלר ורדף את הקהילה היהודית בבריטניה בשנות ה-40. עבור בראג לכנות את אליל נעוריו בשם הגנאי הבוטה ביותר בלקסיקון הפוליטי שלו, מדובר בשיברון לב.

כמה ימים מאוחר יותר כבר נפרד בראג רשמית ממוריסי ופוסט ארוך שכתב בפייסבוק הסתיים במילים: "מוריסי מפיץ את התאוריה (על מלחמה נגד הגזע הלבן). אלו שטוענים שאין קשר בין מעמדו כאמן לתמיכה הזו צריכים לשאול את עצמם האם בדרישתם שנפריד את הזמר מהשיר הם לא עוזרים לגזענים".

וזו שאלה מצוינת. האם ניתן להקשיב למשל לבילי בראג שר על סנט סוויתנז דיי או אנגליה החדשה, ולהתעלם מהעובדה שהוא תומך במפלגה גזענית בעצמו? בראג רהוט ונבון, אף הצליח להסתבך עם ציוץ שפקפק בנאמנות של יהודי בריטניה, וניאלץ למחוק אותו ולהבהיר את עצמו.

זה מה שקורה שהעיסוק האובססיבי של מפלגת הלייבור ביהודים חשוב יותר מלטפל במשבר לאומי בסדר גודל של ברקזיט. אבל עדיין, לבראג יש נקודות זכות רבות בתרבות האנגלית, כולל העבודה המשותפת על ג'וני מאר, והוא מעלה שאלות ראויות.

האם ניתן להפריד בין מוריסי, האאוטסיידר הרגיש, שנתן קול לאאוטסיידרים אחרים, כולל מהגרים ובני מהגרים, לבין הגזען הממורמר? די קל להתעלם ממוריסי האמן העכשווי שאיבד את דרכו. מספיק להקשיב לשירו "ישראל". עסקת החבילה הזו של גזענות וטראמפיזם כוללת בדרך כלל עסקת חבילה של תמיכה הצהרתית ולעומתית בישראל ומוריסי אינו שונה בכך.

בשיר נורא מבחינה מוסיקלית ומביך מילולית, טוען מוריסי שכולם מקנאים בישראל. צפויה לו אכזבה כשיגלה מה חבריו החדשים חושבים על יהודים.

קשה יותר להפריד מהיצירה של הסמית'ס, החיבור בין המוסיקה והגיטרות של מאר והאישיות של מוריסי. קל לתעב את דעותיו, לחוש מאוים ולדאוג לעתידה של בריטניה, להחליט שלא ללכת להופעות שלו יותר. אבל בלתי אפשרי להיפרד מנכסי התרבות האלו. בסופו של דבר האיש בעצמו כבר תיאר את הסיטואציה.

האור שהיה והבטיח שלא להיעלם כבה כבר מזמן, אבל "חלוף הזמן, עם כל פשעיו, מעציב אותי שוב. אבל אל תשכח את השירים שגרמו לך לבכות, ואת השירים שהצילו את חייך. כן, אתה מבוגר יותר עכשיו, ואתה חזיר חכם, אבל הם היו היחידים שעמדו לצידך".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 793 מילים
  • צ'ארלס וקמילה, מהדורת קיץ 2019 (צילום: Chris Jackson/Pool Photo via AP)
    Chris Jackson/Pool Photo via AP
  • מצעד הגאווה בלונדון, 2016 (צילום: Vianney Le Caer/Invision/AP)
    Vianney Le Caer/Invision/AP
  • תערוכת המאנגה היפנית במוזיאון הבריטי (צילום: AP Photo/Kirsty Wigglesworth)
    AP Photo/Kirsty Wigglesworth
  • רובי וויליאמס בהופעה (צילום: AP Photo/Eduardo Verdugo)
    AP Photo/Eduardo Verdugo
  • קיץ 2019 בלונדון (צילום: AP Photo/Frank Augstein)
    AP Photo/Frank Augstein

הייאוש נעשה יותר נוח כל הדברים לעשות החודש בלונדון

הפאונד בשפל, הטמפרטורות נוחות, הסיילים בשיאם - יולי זה החודש של לונדון ● פארקים ירוקים, נהרות קרירים, טורניר ווימבלדון, תערוכות מדוברות, הופעות מצוינות, מצעד גאווה ומשפחת המלוכה ● בזמן שישראל בוערת, הבריטים מעבירים את הקיץ בסטייל ● אסקפיזם לשבת

קיץ הוא העונה שבה לונדון יוצאת החוצה, לפארקים, להופעות באוויר הפתוח, לנהר ולגגות, חושפת עור ומשתכרת. החדשות הטובות הן שבינתיים הקיץ השנה נעים מאוד, אין גלי חום מעיקים כמו ביבשת ואין ימים רצופים של גשם.

אמנם הכל יכול להשתנות תוך שבוע, אבל כרגע, יולי 2019 הוא הזמנה גדולה לבקר בלונדון. החדשות הרעות? אין.

ווימבלדון 2019 (צילום: (AP Photo/Kirsty Wigglesworth)
ווימבלדון 2019 (צילום: (AP Photo/Kirsty Wigglesworth)

1. טורניר ווימבלדון

אירוע הספורט הקבוע של הקיץ הוא טורניר הטניס בווימבלדון שיחל את השבוע השני שלו ביום שני, עד למשחקי הגמר בסוף השבוע הבא.

גדולי הטניסאים בעולם משחקים במועדון "אול אינגלנד" במערב העיר, על משטחי הדשא הירוקים, ומלבד הטניס ניתן ליהנות או לגחך מהאופי השמרני של הטורניר, לשתות שמפניה ולאכול תותים במחירים מופרזים.

השנה, מלבד המאבקים המרכזים בטורנירי הגברים והנשים, יש הפתעה בטורניר הזוגות המעורבים השולי, בו יככבו הצמד סרינה ווילאמס ואנדי מארי מול יריבים אלמונים בהרבה. מידי יום מוקצים כרטיסים לקהל הרחב, והם מוצעים למכירה במועדון, בדרך כלל אחרי המתנה של כמה שעות. פרטים כאן.

רובי וויליאמס בהופעה (צילום: AP Photo/Eduardo Verdugo)
רובי וויליאמס בהופעה (צילום: AP Photo/Eduardo Verdugo)

2. פסטיבלי מוזיקה

על מדשאות אחרות יערכו הקיץ פסטיבלי מוזיקה גדולים. הייד פארק במרכז העיר יארח כמו בכל שנה את British Summer Time והשנה עם סדרת הופעות של אמנים מוכרים מאוד ולא כל כך צעירים. בכל יום יערכו הופעות רבות ובשבת הקרובה האמנים המרכזים הם סטיווי וונדר וליונל ריצ'י.

למחרת יעלו על הבמה הגדולה בריאן פרי וברברה סטרייסטנד. בשבת הבאה פלורנס והמאשין ו-The National, וביום ראשון יככב רובי ווילאמס ואיתו עשרות אלפי בריטים שתוים שישירו ביחד להיטי עבר. כרטיסים ניתן לקנות כאן.

ב-12 ביולי, ביום שישי הבא, יופיעו בפארק ניל יאנג ובוב דילן בהופעה משותפת. ההופעה הייתה אמורה להיות חלק מהפסטיבל, אבל בשל חילוקי דעות עם נותני החסות נפרדו דרכי המארגנים והאמנים. כרטיסים במחירי מופקעים ניתן להשיג באתרי יד שנייה.

פסטיבל גריניץ' מגיע לסיומו בסוף השבוע הקרוב אבל ניתן לראות את פול וולר מופיע ביום ראשון באחד האתרים היפים בעיר. גריניץ' תמיד שווה ביקור על הפארק הסמוך, השווקים התוססים, ספינת המפרש הקאטי סארק שהפכה למוזיאון ונופי התמזה. כרטיסים ניתן לרכוש כאן, או לטייל לאורך הנהר עם כוס בירה מאחד הפאבים המצוינים וליהנות מהמוזיקה.

פסטיבל צעיר יותר ברוחו יערך בגאנרסברי פארק במערב העיר בסוף השבוע הבא. Lovebox Festival משווק כמסיבת ענק של האוס, טכנו, היפ הופ, אר אנד בי וגריים ופרטים נוספים ניתן למצוא באתר הפסטיבל:

גם בגני קיו הנהדרים יערכו הופעות מוזיקליות כולל התזמורת של ג'ולס הולנד וריק אסטלי, אבל האירוע המומלץ ביותר הוא תערוכת פסלי הזכוכית של דייל צ'יהולי Reflections on nature. ברחבי הגנים, אתר מומלץ לביקור בכל השנה, הוצבו יצירות זכוכית גדולות ומעניקות מבט חדש לסביבה הטבעית של הגנים. הפסלים מוארים וביקור בשעות הערב מומלץ גם הוא.

תערוכת המאנגה היפנית במוזיאון הבריטי (צילום: AP Photo/Kirsty Wigglesworth)
תערוכת המאנגה היפנית במוזיאון הבריטי (צילום: AP Photo/Kirsty Wigglesworth)

3. מוזיאונים

למי שמחפש צל או מחסה מגשם המוזיאון הבריטי הוא היעד הראשון. מלבד האוסף המפואר יש שתי תערוכות מתחלפות מצוינות. אחת על אומנות המאנגה היפנית והשנייה היא תערוכה מפעימה של תחריטי עץ של אדוארד מונק. לצד "הצעקה" מוצגת ה"מאדונה" ושאר יצירות מרשימות ובלתי מתחנפות.

"אנחנו לא רוצים ליצור ציורים יפים שיתלו על קירות הסלון", הוא אמר. "אנחנו רוצים ליצור או לפחות להניח יסודות לאמנות שתעניק משהו לאנושות. אמנות שתרתק ותעסיק את הצופה. אמנות מהלב".

בטייט בריטניה מוצגת תערוכה מעניינת על וינסנט ואן גוך בתקופה בה הוא חי בלונדון. מהתערוכה ניתן ללמוד על ההשפעות המקומיות אותן הוא ספג בבריטניה על המשך דרכו אם כי חשוב לציין שלמרות גודלה של התערוכה אין בה הרבה מהיצירות המפורסמות ביותר של ואן גוך. ועדיין צפייה מקרוב ב"ליל כוכבים", היא תמיד חוויה מרגשת. פרטים כאן.

חובבי משפחת המלוכה יכולים לנצל את הקיץ לביקור בארמון בקינגהם החל מה-23 ביולי . בגלריית המלכה מוצגת הקיץ תערוכה של רישומי ליאונרדו דה וינצ'י. פרטים כאן.

מצעד הגאווה בלונדון, 2016 (צילום: Vianney Le Caer/Invision/AP)
מצעד הגאווה בלונדון, 2016 (צילום: Vianney Le Caer/Invision/AP)

5. מצעד הגאווה

בשבת הקרובה יערך מצעד הגאווה לאורך ריג'נטס סטריט לכיוון כיכר טראפאלגר וסוהו כולה תהפוך לאתר חגיגות. זהו קיץ לונדוני טיפוסי. הגדה הדרומית של התמזה, מגשר צ'רינג קרוס ועד טאוור ברידג' שוקקת חיים ופעילות.

ליד הגשר המפורסם ישנו אמפיתאטרון בו יוקרנו סרטים ומשחקים מווימבלדון, אמני רחוב ודוכני מזון, טובים יותר וטובים פחות, שווים בדיקה לפחות וכיכר טרפלגר תארח הקרנה של האופרה המלכותית בתשיעי ליולי עם "נישואי פיגארו". את הביקור ניתן לסכם בהצגת "חלום ליל קיץ" בתאטרון ברידג' – גרסה מופרזת ומוקצנת של הקומדיה השייקספירית הפופולרית. כן, כל העיר במה. פרטים כאן.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 638 מילים
טעות סופר

ביססה ספר שלם על אי הבנה - ונתפסה בשידור חי

נעמי וולף, מי שהיתה היועצת הפוליטית של ביל קלינטון ואל גור, והפכה לסופרת מצליחה, פרסמה ספר שכולו מבוסס על חוסר הבנה במונחים משפטיים ● בראיון רדיופוני שהפך לשיחת היום באנגליה, המראיין המנומס עימת אותה עם הטעות ● כרוניקה של פייק ניוז ידוע מראש

נעמי וולף (צילום: CC by SA Larry D. Moore)
CC by SA Larry D. Moore
נעמי וולף

זה היה אמור להיות ראיון שגרתי שנועד לקדם ספר חדש של הסופרת האמריקאית נעמי וולף, אבל הפך בזמן קצר ללא פחות מאסון מבחינתה – והכל בשידור חי. התגלית באותו ראיון אף מעמידה בספק את המשך הוצאת הספר ומצריכה תיקון מהותי או אפילו את גניזתו.

וולף, מי שהיתה בשנות התשעים היועצת הפוליטית של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ושל סגנו אל גור, היא כיום עיתונאית וסופרת בולטת, פמיניסטית מעוררת ענין ומחלוקת, הידועה גם בשל הביקורת הנוקבת שהיא מותחת על ישראל בכל הקשור לסכסוך הפלסטיני.

ספרה החדש של נעמי וולף
ספרה החדש של נעמי וולף

ספרה האחרון של וולף, נקרא Outrages: Sex, Censorship and the Criminalization of Love, והוא עוסק בקשר בין מין ומשפט בתקופה הוויקטוריאנית באנגליה במאה ה-19. בין היתר, וולף טוענת בספרה כי עונש המוות שהוטל על קיום יחסי מין הומוסקסואלים השפיע על התרבות ועל יוצרים הומוסקסואלים של אותה תקופה.

וולף הסתמכה על נתוני בתי המשפט באנגליה, וציטטה נתון לפיו בוצעו עשרות הוצאות להורג באותה עת. הספר בוחן את השפעת החוק שהתקבל ב-1857 על יוצרים ומשוררים דוגמת ג'ון אדינגטון סימנדס, ו-וולף טענה שהחוק היווה נקודת ציון ביחס לגייז בבריטניה.

"אנשים מאמינים שההוצאה האחרונה להרוג של מעשה סדום היתה ב-1830", היא אמרה ל״אובזרבר״, "אבל קראתי את מסמכי בית המשפט במאה ה-19 ואני יודעת שלא רק שהן לא פסקו, הן אף החריפו".

לחרדתה, במהלך ראיון רדיו בתחנת BBC3, תיקן אותה המגיש מת'יו סוויט והסביר לה שהמונח Death Recorded – אותו היא פרשה כהוצאה להורג – הוא בעצם ההיפך הגמור ופירושו בלשון המשפטית של המאה ה-19 כי הנאשם זכה אמנם נידון למוות, אך זכה לחנינה.

סוויט המשיך בראיון, ומאוחר יותר בטוויטר, והדגים כיצד שוחררו אסירים ולא הוצאו להרוג אחרי שזכו לאותה חנינה. "אני לא חושב שההוצאות להורג שכתבת עליהן אכן התרחשו", הוא אמר לוולף ההמומה.

במילים אחרות, לא רק שוולף טעתה בתחקיר הבסיסי של ספרה, גם הנחת היסוד שלו שגויה וייתכן שהספר כולו אינו ראוי לדפוס.

לזכותה של וולף יאמר שהיא קיבלה את החדשות המרות באופן ראוי. היא הכירה בטעותה והודתה לסוויט על התיקון, אבל החוגים האינטלקטואלים מיהרו לחגוג את כשלונה.

לזכותה של וולף יאמר שהיא קיבלה את החדשות באופן ראוי. היא הכירה בטעותה והודתה לסוויט על התיקון, אבל החוגים האינטלקטואלים מיהרו לחגוג את כשלונה

"וולף טעתה באופן בסיסי", אמר ההיסטוריון ריצ'רד וורד ל״גרדיאן״. "אם כל האנשים שנכנסו להגדרה של ‘death recorded’ היו מוצאים להורג, הגרדומים היו מוצפים בדם. כל אחד עם ידע בסיסי בפשע ומשפט במאה ה-19 יודע שזה לא המקרה".

אחרים ציינו את משיכתה של וולף לתיאורית קונספירציה מגוכחות. היא טענה בעבר שמגיפת האבולה היא מזימה לחמש את אפריקה, שתוצאות משאל העם בסקוטלנד זויפו, ושבני הערובה של דאע"ש לא הוצאו להורג ומדובר בשחקנים ובהוצאות להורג מבוימות בכדי לקדם מזימות של המערב. או משהו כזה. בקרב עיתונאים רבים לא נרשמה הבעת צער על נפילתה של וולף.

נעמי וולף במסיבת עיתונאים ליד בית המשפט העליון בארה״ב, ב-2012 (צילום: AP Photo/Mary Altaffer)
נעמי וולף במסיבת עיתונאים ליד בית המשפט העליון בארה״ב, ב-2012 (צילום: AP Photo/Mary Altaffer)

דובר ״יוטון מיפלין הארקורט״, הוצאת הספרים האמריקאית של וולף – שם אמור הספר לצאת בחודש הבא – מסר כי "ההוצאה מעסיקה עורכים ובודקי עובדות בכל פרויקט אבל סומכת על יושרתם, תחקירם ובדיקת העובדות של הסופרים  עצמם.

״למרות הטעות המצערת אני מאמינים שהתזה הבסיסית של הספר עדיין תקפה. אנו דנים עם המחברת על התיקונים הנדרשים".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 475 מילים

התפטרות מיי היא היתה כל כך גרועה. עוד יתגעגעו אליה

תריזה מיי היא ראשת הממשלה הרביעית בבריטניה המודחת בגלל הוויכוח סביב השייכות לאירופה ● כמו קודמה דיוויד קמרון, שהכניס את בריטניה למשבר החמור ביותר מאז מלחה״ע השנייה, גם מיי גילתה בדרך הקשה: ברקזיט הוא הבטחה בלתי אפשרית ● בוריס ג׳ונסון, היורש של מיי כנראה, יהיה גרוע בהרבה

בובת קרנבל נגד תריזה מיי והברקזיט (צילום: AP Photo/Martin Meissner)
AP Photo/Martin Meissner
בובת קרנבל נגד תריזה מיי והברקזיט

נאום ההתפטרות של תריזה מיי ייזכר כאחת ההצלחות הבודדות שלה כראשת ממשלת בריטניה.

ביום שמש ברחוב דאונינג, קולה נשבר כמה פעמים במהלך נאום רהוט אך שקרי והיא עזבה את הדוכן בדמעות. זו היתה אחת הפעמים הבודדות, שבהן הפגינה רגש כלשהו. לפחות עכשיו התברר שהשמועה שמדובר ברובוט – מייבוט – חסרת בסיס.

תריזה מיי פורצת בבכי כשהיא מודיעה על התפטרותה (צילום: AP Photo/Alastair Grant)
תריזה מיי פורצת בבכי כשהיא מודיעה על התפטרותה (צילום: AP Photo/Alastair Grant)

מעבר לכך, הכהונה של מיי, שתבוא אל קיצה העגום והצפוי ביולי, אחרי שיחל תהליך בחירת מחליף מטעם המפלגה השמרנית בעוד שבועיים, היתה כישלון חרוץ, והיא תיזכר בהיסטוריה הבריטית כאחד מראשי הממשלה הגרועים ביותר.

אם כי, היא לא תצליח להדיח מראש הרשימה את קודמה, דיוויד קמרון, שפילס את דרכה לדאונינג 10 במחיר הטלת בריטניה למשבר הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, איום על האחדות הבריטית ואיום נוסף על עתיד המפלגה השמרנית, אחרי ששלח את המצביעים למשאל עם בנושא הברקזיט.

מיי היא ראש הממשלה השמרני הרביעי ברציפות – אחרי מרגרט ת'אצ'ר, ג'ון מייג'ור וקמרון – שמודח בשל השאלה האירופאית. הנושא הזה – יחסי בריטניה ואירופה – ימשיך להטריד את המערכת הפוליטית גם בשנים הבאות, הרבה אחרי שבריטניה תפרוש או תישאר באיחוד האירופי.

בובת קרנבל נגד תריזה מיי והברקזיט (צילום: AP Photo/Martin Meissner)
בובת קרנבל נגד תריזה מיי והברקזיט (צילום: AP Photo/Martin Meissner)

לאף אחת משתי האופציות אין רוב ברור בקרב הציבור, ומשאל העם שנועד להסיר את השאלה הזו מסדר היום הציבורי ולפתור את המפלגה השמרנית מאיום המפלגות הימניות יותר, רק החריף את הבעיה.

הנושא הבוער הוא לא רק ברקזיט, אלא ההבטחה שהופרה בעיני המצביעים בעד העזיבה. הזעם הזה, נגד חברי הפרלמנט – האליטות, כביכול, שמסרבות לבצע את "רצון העם" – יזין שנים ארוכות של חוסר שקט חברתי ופוליטי.

מיי תישכח במהירות שיא. בסוף השבוע יעסקו באישיותה הבעייתית, חוסר יכולתה להתפשר, ליצור חברויות, לנהל משא ומתן או לנהל מערכת בחירות. היא היתה שרת פנים יעילה שנתפסה כישרה, אבל המעבר לדאוניג 10 היה מעבר לכוחותיה. היא ניכרה את הקו המתון במפלגתה, מיהרה להפעיל את סעיף 50 שהכריז על עזיבת האיחוד, ויצאה למערכת בחירות מהעלובות ביותר שנראו במערב אירופה, ואיבדה בה את הרוב בפרלמנט.

תריזה מיי לאחר הודעת ההתפטרות (צילום: AP Photo/Alastair Grant)
תריזה מיי לאחר הודעת ההתפטרות (צילום: AP Photo/Alastair Grant)

ועדיין, ברגע שייבחר מחליף, היא תיעלם מהתודעה כמורה מחליפה חסרת ניסיון מול כיתה פרועה במיוחד, או מאמן שנזעק להציל קבוצת תחתית כושלת והתגלה כגרוע אפילו מקודמו. מיי נכשלה בטיפול במשבר, אבל ברקזיט גדול ממנה וכל עוד המערכת הפוליטית תדבוק בשקרים שהיא מספרת לעצמה, בריטניה לא תתקדם לקראת פתרונו.

ברקזיט הוא הבטחה בלתי אפשרית, ניסיון לרבע מעגל, לאלף חד-קרן, לצאת מהוטל קליפורניה

ברקזיט הוא הבטחה בלתי אפשרית, ניסיון לרבע מעגל, לאלף חד-קרן, לצאת מהוטל קליפורניה. הוא אפשרי, אבל במחיר השתעבדות של המערכת הפוליטית והשירות הציבורי למאמץ של כעשור להיערכות ליום הזה – וכל זאת במחיר ברור של פגיעה בכלכלה ובאזרחים. הוא אפשרי כמו קטיעה עצמית של יד ללא הרדמה, וגם אז השאלה של הגבול בין צפון לדרום אירלנד תישאר לא פתורה.

ניתן להגיע להסכם, אבל אז יכריזו תומכי הקו הקשה שזה לא ברקזיט אמיתי – כפי שקרה בפרלמנט שלוש פעמים. האפשרות ההולכת ומתגברת של עזיבה ללא הסכם – למרות איום של השבתת המשק, מחסור בתרופות, הפיכת חבל קנט למגרש חניה למשאיות בדרך לנמל דובר, והפיכת בריטניה לתלויה בגחמותיו של דונלד טראמפ – גם היא לא תהיה פתרון קסם. גם אז יהיו הסכמים ומשאים ומתנים ארוכים ומייגעים, וכל זאת עבור חלום פוסט אימפריאלי על גדולה.

ומעבר לכך: החלום על הבוקר שאחרי ברקזיט, שבו יתעוררו התושבים ויגלו שכל המהגרים – אלו ממזרח אירופה וממערבה, וגם סתם כאלו שלא מהאיחוד האירופי אבל עם מבטא מצחיק ועור כהה מדי – נמצאים בדרכם לשדה התעופה, יהפוך מייד למפח נפש. בריטניה לא תחזור להיות ארץ לבנה נטולת זרים ששולטת בשני שלישים מהעולם (מה גם שהיא לא היתה כזו מעולם, אבל זה סיפור אחר).

בהחלט ייתכן שבסופו של התהליך, כלומר בתחילת סופו, ייגשו תושבי בריטניה למשאל עם נוסף, שבו הם יבחרו בין עזיבה ללא הסכם או הישארות. בין אסון כלכלי וחברתי לבין שסע עמוק, תחושת נבגדות וזעם עצום שילובה על ידי פוליטיקאים קיצונים.

עד אז צפוי מאבק מנהיגות במפלגה השמרנית, שכרגע בוריס ג'ונסון, שר החוץ לשעבר, הוא המועמד המוביל בו, ובהמשך מערכת בחירות לפרלמנט ומו"מ מחודש עם מנהיגי האיחוד האירופי על הסכם עזיבה. כל זאת ללא רוב בפרלמנט.

כרגע תאריך היעד הוא 31 באוקטובר, ערב ״ליל כל הקדושים״, על התחפושות ותוכניות האימה בטלוויזיה. הבדיחה הזו כבר כותבת את עצמה. זהו משבר שדורש מנהיג בסדר גודל צ'רצ'ליאני, או לפחות מודרינסט כמו טוני בלייר, וכרגע לא נראה אחד כזה באופק.

בוריס ג׳ונסון. כנראה ראש הממשלה הבא של בריטניה (צילום: Peter Byrne/PA via AP)
בוריס ג׳ונסון. כנראה ראש הממשלה הבא של בריטניה (צילום: Peter Byrne/PA via AP)

קשה להתנבא מה יוליד יום במערכת הפוליטית הבריטית. ברקזיט משנה את דפוסי ההצבעה, מטיל אימה על חברי הפרלמנט וראשי המפלגות, ומציב איום על הכלכלה והשלמות של בריטניה. ועדיין, הנה הימור שכבר עלה ברשתות החברתיות: תושבי בריטניה עוד יתגעגעו לאותה ראשת ממשלה כושלת, נטולת כישורי יחסי אנוש וחסרת יכולת לטפל במשבר העצום שאליו הושלכה.

בהחלט ייתכן שבעתיד הקרוב ראש ממשלת בריטניה יהיה בוריס ג'ונסון, אותו שוטה הכפר, אורן חזן משכיל, אדם נטול עמוד שדרה אידאולוגי, נוכל רב קסם ושר חוץ מחפיר. או ג'רמי קורבין, קומוניסט זקן שמתעב את האיחוד האירופי, בז לערכי המערב, אנטישמי מוצהר וחבר נפש לכל טרוריסט מזדמן. כבר עכשיו אנגליה הולכת ומתעפשת, מסתגרת ומתנכרת. זה רק צפוי להחריף.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 763 מילים
אליאס כץ, במדי נבחרת פינלנד באולימפיאדת פריז, 1924
האצן הציוני הראשון

בחלקה הצבאית ברחובות נטמן אלוף אולימפי ישראלי

"לאליהו כץ מובטח מקום מכובד בהיסטוריה של הספורט העברי", נכתב על החלל הראשון של רחובות במלחמת העצמאות ● מי שעשה את ריצתו התחרותית הראשונה בנעליים רגילות ובמכנסיים ארוכים עלה לישראל מפינלנד כאלוף אולימפי, והספיק לתרום לספורט העברי בשנות המנדט

"הוא האלוף האולימפי הפיני האלמוני ביותר", אומר ההיסטוריון הפיני רוני סמולר על אליאס (אלו) כץ, וניתן להגיד שהוא גם האלוף האולימפי הישראלי האלמוני ביותר. הוא אמנם לא זכה לראות את הקמת מדינת ישראל, ומת בדצמבר 1947, אבל כץ, שקבור בחלקה הצבאית מספר אחת ברחובות ומונצח באנדרטה לחללי פעולות האיבה בהר הרצל, הספיק לתרום לספורט העברי בשנות המנדט על סף הקמת המדינה.

קברו של אליאס כץ ברחובות (צילום: עודד ישראלי)
קברו של אליאס כץ ברחובות (צילום: עודד ישראלי)

כץ נולד בטורקו בפינלנד ב-1901, בן למשפחה של חיל יהודי מצבא הצאר הרוסי. כמו יהודים אחרים הוא נשלח לפינלנד, ואחרי שירות צבאי ארוך, לעיתים 20 שנה, הורשה להישאר באוטונומיה הרוסית. הוא היה צעיר אתלטי ופעיל מאוד. הוא נהג לבלות במרתוני ריקודים אל תוך הלילה, והצטרף למועדון הספורט היהודי הקטן בטורקו, ושם גם שיחק כדורגל. בגיל 18 הוזמן להשתתף בתחרות ריצה למרחק בינוני. "הוא רץ בנעלים רגילות ובמכנסים ארוכים, ובכל זאת ניצח את האלוף. מישהו חשב שזה רעיון טוב עבורו להפוך לרץ ולהתאמן בצורה מסודרת", מספר סמולר.

זה בהחלט היה רעיון טוב. כץ עבר להתאמן במועדון הספורט הגדול בטורקו ושם פגש את פאבו נורמי, מגדולי האתלטים האולימפים בכל הזמנים וראש ל"פינים המעופפים", ששלטו בתחום הריצות בשנות ה-20. השניים הפכו לחברים ונורמי עזר לרץ חסר הניסיון לשפר את הטכניקה שלו. כץ נהג להתנדנד מצד לצד במהלך ריצתו, ונורמי תיקן את הסגנון של הבחור יהודי המוכשר. הקרירה של הרקדן מטורקו החלה לפרוח.

מעמד של אלילים

להיות חבר נבחרת פינלנד יחד עם נורמי לא היה דבר של מה בכך. נורמי וחברו לנבחרת, וילה ריטולה היו כוכבי ענק שזכו בשנות ה-20 ב-14 מדליות זהב ושש מדליות כסף במשחקים האולימפים. במדינה כמו פינלנד הזכייה הזו הזניקה אותם למעמד של אלילים.

סמולר הוא עיתונאי ותיק שדיווח מירושלים במשך 20 שנה ומשמש כיום כנשיא הקהיליה היהודית בפינלנד. הוא חיבר ספר על ההיסטוריה של הספורט היהודי והקהיליה בפינלנד ומסביר: "פינלנד זכתה בעצמאות זה עתה ב-1917 ורק כחמש – שש שנים מאוחר יותר פאבו נורמי הריץ את פינלנד לתודעה הבין לאומית והיה מקור גאווה לאומית לאורך השנים. מחוץ לאצטדון האולימפי יש פסל של נורמי עד היום.

כץ (מימין) מאחורי פאבו נורמי ואוסקרי ריסאנן ב-1920
כץ (מימין) מאחורי פאבו נורמי ואוסקרי ריסאנן ב-1920

״פינלנד היא אומה של ספורט, ולא רק באתלטיקה קלה. מאז ימי פאבו נורמי וריטולה, בשנות ה-20, פינלנד היא מעצמה בספורט החורף, הוקי קרח ועד יארי ליטמנן. הספר שלי זכה בתואר ספר הספורט של 2016 ועבור מדינת אוהבת ספורט כמו פינלנד זה הישג יפה".

סמולר גאה לציין ששיחק בזמנו יחד עם אבא גינדין, שחקן העבר של הפועל חיפה, ומספר שעל העותק מספר אחת של ספרו חתום לאסה וירן, האלוף האולימפי הגדול בריצות 5,000 ו-10,000 מטרים מאולימפידות מינכן 1972 ומונטריאול 1976. "הוא חבר טוב שלי ושל הקהיליה היהודית. הוא חזר מזועזע מרצח הספורטאים הישראלים במינכן ומאז הוא שומר על קשר חם עם הקהילה". על כריכת הספר מופיע ציור של כץ חוצה את קו הסיום באצטדיון.

כץ התקדם במהירות תחת הדרכתו של נורמי בתחילת שנות ה-20.  הוא כיכב בתחרויות לקביעת הסגל האולימפי ב-1923, וזכה במקום בנבחרת הפינית הגדולה. בפריס הוא ניצח במקצה המוקדם בריצה ל-3,000 מטרים מכשולים בזמן של 9:43.8 דקות, הזמן הטוב ביותר במוקדמות. בגמר הוא היה בחבורת המובילים, אך שני סיבובים לסיום נפל, נסוג למקום החמישי, אבל התאושש ובזכות סיום אדיר זכה במקום השני עם זמן של 9:44.0, עשר וחצי שניות אחרי ריטולה, שזכה בחמש מדליות זהב אולימפיות במהלך הקריירה שלו. השניים שיתפו פעולה עם נורמי וזכו במדלית הזהב במירוץ הקבוצתי למרחק 3,000 מטרים. כץ שרץ את ריצתו התחרותית הראשונה במכנסיים ארוכים הפך לאלוף אולימפי.

איסור על פעילות ספורטיבית ליהודים

ב-1925 הוא עבר לברלין שם הצטרף למועדון בר כוכבא, שבשירותיו כיכבה לילי חנוך המצטיינת. היו אלו שנות החובבנות בספורט וכץ עבד למחייתו בכלבו הגדול KWD. אבל הישגיו הספורטיבים והילת המנצחים האולימפית קידמו את מועדון כר כוכבא ממועדון יהודי מקומי למועדון חשוב בסדר גודל אירופאי.

ב-1926 היה כץ שותף לשיא העולם של הרביעייה הפינית במירוץ השליחים למרחק 1,500 מטרים ולקראת המשחקים האולימפים באמסטרדם לחצה עליו ההתאחדות הפינית כדי שיחזור לייצג אותה. אחרי משא ומתן על התנאים הכלכלים הוא נעתר, אבל נפצע בקרסולו ולא היה שותף לאולימפיאדה בה היה מועמד להצלחה נוספת.

הוא חזר לברלין ואימן באגודת בר כוכבא עד לעליית הנאצים לשלטון, האיסור על פעילות ספורטיבית ליהודים וסגירת המועדון. כץ יכול היה לחזור לפינלנד, אבל העדיף לעלות לארץ ישראל, כמו רבים מחבריו למועדון, שתרמו בישראל לקידום הספורט ומאוחר יותר במדינה הצעירה.

בני קהילתו הישנה אמנם שירתו בצבא הפיני לצד חיילים גרמנים בחזית הרוסית, אבל לא נרדפו על ידי הנאצים (בניגוד ליהודים שהגיעו לפינלנד מאוסטריה וצ'כיה). כץ, שעברת את שמו לאליהו, קיווה להמשיך לעבוד כמאמן גם בארץ ישראל אבל לא זכה לקבל משכורת עבור עבודתו והידע המתקדם שלו. הוא התקשה להתפרנס ועבד כשומר ופועל באצטדיון המכביה ומאחר יותר כפועל בנין ומקרין סרטים במסגרת הצבא הבריטי.

בשעות הפנאי הוא אימן רצים באגודת מכבי והיה אמור לאמן אתלטים ישראלים בהופעתם הראשונה באולימפיאדת לונדון 1948. אבל השתתפות ישראל בוטלה וכץ לא זכה לראות את המדינה העברית העצמאית.

״סמל לנוער הספורטיבי העברי״

ב-24 דצמבר 1947 הקרין כץ סרט במחנה ליד עזה, ואחרי ההקרנה נרצח על ידי שני ערבים, החלל הראשון של רחובות במלחמת העצמאות. "לאליהו כץ מובטח מקום מכובד בהיסטוריה של הספורט העברי", נכתב למחרת היום, "זכרו לא יישכח ויהיה לסמל לנוער הספורטיבי העברי".

למרות שבמשך שנים הוענק גביע על שמו לזוכה בריצה במסגרת אליפות ישראל, שמו נשכח במולדתו ובארצו החדשה. "הציבור בפינלנד כמעט שלא יודע על כץ, בעיקר כי הוא היה רק מספר שנים מצומצם בצמרת האתלטיקה, ואז עבר לברלין וכשהוא חזר לזמן קצר בלבד", אומר סמולר. בבית העלמין ברחובות, בחלקה הצבאית מספר אחת נטמן האלוף האולימפי תחת מצבה שעליה כתוב "אליהו בן שלמה זלמן כץ. מפינלנד. נפל על משמרתו. י"א טבת תש"ח. תנצב"ה".

 

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 859 מילים
צעירה הולנדית על רקע כנסיה מופצצת, 1944 (צילום: AP Photo)
AP Photo

"זה לא סיפור של נערה אחת - אלא סיפורה של הולנד כולה"

לין דה יונג היהודייה הוסתרה ואומצה על ידי בני זוג הולנדיים במהלך מלחמת העולם השנייה ● אבל כמה שנים לאחר מכן נוצר ביניהם נתק עמוק ● נכדם, בארט ואן אס, יצא למסע מרגש בעקבות הדודה האבודה ● "היה לנו קליק מידי, אבל היא לא ציפתה שייצא מזה רב מכר עולמי״

עוד 2,075 מילים
סגירה