לתאר אירוע היסטורי, דרמטי ככל שיהיה, כטרגדיה שייקספירית, זו קלישאה משומשת מדי. בדרך כלל עדיף להימנע ממנה. אבל האופן שבו דניאל קרצר מתאר את אירועי מרץ 2002 כל כך חי ומפתה, ובעיקר מסדר את האירועים שבמרוצת השנים התערבבו בזיכרוננו לסלט מזרח תיכוני קצוץ דק של דם, יזע ויוזמות שלום מופרכות – שאולי כדאי הפעם להיצמד לבחירה השחוקה.
לפני עשרים שנה, בחודש מרץ השחור של 2002, קרצר היה שגריר ארה"ב בישראל, תפקיד אליו הגיע אחרי כהונה כשגריר ארה"ב במצרים ותפקידי מחקר מודיעיניים במשרד החוץ האמריקאי. עשרים שנה מאוחר יותר, בשיחה עם איש המוסד לשעבר יוסי אלפר, הוא משחזר את האירועים המדממים במזרח התיכון מהעמדה המרוחקת והצוננת כפרופסור ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת פרינסטון.
המחזה המזרח תיכוני שקרצר מתאר מחולק, כמו כל טרגדיה שייקספירית, לחמש מערכות: אקספוזיציה, פעולה, שיא, נפילה וקטסטרופה. הקטסטרופה שבמידה רבה נמשכת מאז ועד היום, וממשיכה לעצב את חיינו גם עכשיו.
המחזה המזרח תיכוני שקרצר מתאר מחולק, כמו כל טרגדיה שייקספירית, לחמש מערכות: אקספוזיציה, פעולה, שיא, נפילה וקטסטרופה. הקטסטרופה שבמידה רבה נמשכת מאז ועד היום, וממשיכה לעצב את חיינו גם עכשיו
מערכה ראשונה: אנחנו מתוודעים לגיבורי הטרגדיה.
המערכה נפתחת עם פיגועי ההתאבדות הגדולים בישראל שקדמו לאסון התאומים – כמו הפיגוע הגדול בדולפינריום ביוני 2001 – ומגיעה לשיא בפיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בניו יורק ובוושינגטון.
אל הבמה עולים הגיבורים: יורש העצר הסעודי עבדאללה, שנלחץ מהעובדה שרוב המתאבדים בפיגועי ה-11 בספטמבר היו סעודים וחושש מזעמם של האמריקאים ובעיקר מנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן, שמכריז על כוונתו לצאת למסע נקמה עולמית ב"ציר הרשע". כדי לרצות את הנשיא הכועס, הנסיך עבדאללה מזדרז להבטיח הבטחות שונות, שלא ברור כלל אם הוא יכול לעמוד בהן.
הנשיא בוש, שמעוניין לייצב את המזרח התיכון לקראת המלחמה המתרגשת ובאה, לוחץ מצידו על ראש ממשלת ישראל אריאל שרון שינקוט במדיניות פייסנית יותר כלפי שנוא נפשו של שרון, ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. שרון מבין שבנסיבות הקיימות, הוא חייב לעשות משהו יוצא דופן. ובהמשך הוא גם עושה.
מערכה שנייה: המערכה שמובילה אותנו אל אירועי מרץ 2002.
בספטמבר 2001 שרון נושא את "נאום לטרון" שבו הוא מכריז, בין היתר: "מדינת ישראל רוצה לתת לפלסטינים מה שאף אחד לא נתן להם: אפשרות להקים מדינה".
בספטמבר 2001 שרון נושא את "נאום לטרון" שבו הוא מכריז, בין היתר: "מדינת ישראל רוצה לתת לפלסטינים מה שאף אחד לא נתן להם: אפשרות להקים מדינה"
הדברים מעוררים כצפוי סערה, ולא רק בקרב תומכיו המובהקים של שרון. הציבור הישראלי זועם על פיגועי ההתאבדות ומתקשה לקבל את גישת ה"איפוק זה כוח" של ראש ממשלתו. אבל שרון לא נרתע וחוזר על הדברים כמעט באותו נוסח כמה שבועות מאוחר יותר, בנאום בכינוס פוליטי בקריית מוצקין.
שר החוץ האמריקאי קולין פאוול חוזר על דבריו של שרון בנובמבר 2001 בנאום בלואיסוויל ומודיע שהוא שולח למזרח התיכון את הגנרל אנתוני זיני, כדי לתווך בין הישראלים לפלסטינים. בינתיים, בירושלים, שרון שומע לראשונה על יוזמת השלום הערבית, אותה מגבש בריאד יורש העצר הסעודי, בכוונה להציג אותה בכינוס הליגה הערבית בביירות.
בינתיים, בירושלים, שרון שומע לראשונה על יוזמת השלום הערבית, אותה מגבש בריאד יורש העצר הסעודי, בכוונה להציג אותה בכינוס הליגה הערבית בביירות
כששרון מתלבט כיצד עליו להגיב ליוזמת השלום הערבית, העניינים מסתבכים עוד יותר, בעקבות תפיסתה של ספינת הנשק קארין איי בינואר 2002. כמויות הנשק על הספינה מוכיחות שפניו של המנהיג הפלסטיני אינן לשלום, אלא לעימות מזוין.
מערכה שלישית: הטרגדיה מגיעה לשיאה, בשלושה ימים עוקבים של אירועים אלימים, רצחניים ודרמטיים מאין כמותם.
ב-27 במרץ 2002 מתפוצץ מחבל מתאבד פלסטיני באמצע מלון פארק בנתניה, רוצח 30 ישראלים ופוצע 160. הפיגוע מתרחש בליל הסדר, ממש בשעה שכל אזרחי ישראל מסבים לשולחנות החג וחוגגים את חג החירות. הפיגוע במלון פארק היה ונותר פיגוע ההתאבדות הקשה ביותר בתולדות ישראל.
למחרת, ב-28 במרץ 2002, נערך כינוס הליגה הערבית בביירות. יורש העצר הסעודי, הנסיך עבדאללה, מציג את תוכניתו לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי, לפיה כל מדינות ערב יחתמו על הסכמי שלום מלאים עם ישראל בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה משטחי רמת הגולן ויהודה ושומרון, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים. חברות הליגה הערבית מאמצות את ההצעה של נסיך הכתר, והיא הופכת כך מיוזמה סעודית ליוזמה כלל ערבית.
כעבור יום, ב-29 במרץ 2002, יוצא צה"ל בהוראת שרון למבצע חומת מגן, ממוטט את תשתיות הרשות הפלסטינית והחמאס ביהודה ושומרון, ודוחק את יאסר ערפאת אל לשכתו במוקטעה שברמאללה.
30 חיילי צה"ל נהרגים ו-127 נפצעים במבצע. לפי נתוני האו"ם ברשות הפלסטינית נהרגים 497 אנשים, 1,447 נפצעים. כ-7,000 פלסטינים נעצרים בחשד למעורבות בפיגועי הטרור. כ-1,500 נאסרים לתקופות ארוכות.
30 חיילי צה"ל נהרגים ו-127 נפצעים במבצע חומת מגן. לפי נתוני האו"ם ברשות הפלסטינית נהרגים 497 אנשים, 1,447 נפצעים. כ-7,000 פלסטינים נעצרים בחשד למעורבות בפיגועי הטרור
מערכה רביעית: כל הצדדים מלקקים את פצעיהם ומנסים לעכל את עוצמת המכות שספגו. ב-24 ביוני 2002 הנשיא בוש נושא את "נאום גן הוורדים" ובו הוא מצהיר שכדי שמדינה פלסטינית תקום, ערפאת חייב להיות מוחלף. בישראל נמשכים פיגועי ההתאבדות, והיא מהדקת את המצור על המוקטעה, מבצרו של ערפאת ברמאללה, ומקיפה את המקום בבולדוזרים.
מערכה חמישית: אחרי שבוש מפרסם את "מפת הדרכים" שלו לפתרון הסכסוך במזרח התיכון הוא מתפנה לעניין שמעסיק אותו באמת: מלחמה בעיראק ומאוחר יותר באפגניסטן. שרון, שאינו מעוניין לנהל משא ומתן עם הפלסטינים וגם לא מאמין שאפשר להגיע איתם להסדר, מדהים את ישראל ואת העולם עם תוכנית ההתנתקות החד-צדדית שלו. במקביל, הוא מורה להקים בין הישראלים לפלסטינים את חומת ההפרדה.
שרון, שאינו מעוניין לנהל משא ומתן עם הפלסטינים וגם לא מאמין שאפשר להגיע איתם להסדר, מדהים את ישראל ואת העולם עם תוכנית ההתנתקות החד-צדדית שלו
המערכה החמישית הזו, על פי קרצר, נמשכת עד היום.
ההצעה המדהימה של שרון
התיאור השייקספירי של אירועי מרץ 2002 מופיע בפרק שחותם את ספרו החדש של יוסי אלפר, "טנגו רצחני: אריאל שרון, יאסר ערפאת ושלושה ימים גורליים בחודש מרץ", שראה אור בימים אלה בארצות הברית.
אלפר (80), מבכירי המוסד לשעבר, ניהל אחרי פרישתו מהשירות חשאי את מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים והיה במשך עשורים אחד הפעילים הבולטים ביוזמות שונות של הידברות בין ישראלים לפלסטינים.
כמו רוב הישראלים, גם הוא שמע על הפיגוע הקטלני במלון פארק במהלך ליל הסדר, אותו ערך בביתו ברמת השרון עם משפחתו (בנו הוא עיתונאי "הארץ", רוגל אלפר). אבל להבדיל מרוב הישראלים, אלפר היה קשוב באותו ערב נורא גם לקולות שהגיעו מביירות, שם התכנסו באותו זמן ממש ראשי הליגה הערבית, כדי לשמוע לראשונה על יוזמת השלום הסעודית.
אלפר עקב אחרי ההכנות לפסגת הליגה הערבית, שסוקרו באתר האינטרנט הישראלי-פלסטיני "לימונים מרים", אותו הקים, ערך וניהל באותן שנים יחד עם עמיתו הפלסטיני, ע'סאן חטיב. בישראל, הוא מעיד, כמעט ולא התייחסו אז ליוזמה הסעודית.
"גם לי נדרשו כמעט עשר שנים להגיע למסקנה שיש משמעות גדולה לשלושת הימים האלה בסוף מרץ 2002", הוא מסביר בראיון לזמן ישראל. "אני בטוח שגם היום יהיו היסטוריונים שיטענו שאני מגזים בחשיבות שאני מייחס להם".
"גם לי נדרשו כמעט עשר שנים להגיע למסקנה שיש משמעות גדולה לשלושת הימים האלה בסוף מרץ 2002. אני בטוח שגם היום יהיו היסטוריונים שיטענו שאני מגזים בחשיבות שאני מייחס להם"
רק במהלך התחקיר והראיונות הרבים עם בכירים ישראלים, פלסטינים ואמריקאים, שאלפר ערך לקראת כתיבת הספר, הוא גילה כי בניגוד לאדישות בתקשורת וברחוב הישראלי ביחס ליוזמת השלום הערבית, שנתפסה אז כמהלך טאקטי חסר חשיבות, אריאל שרון התייחס אליה מהרגע הראשון ברצינות רבה.
ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי גילה לאלפר שכחודש לפני כינוס הליגה הערבית בביירות, הוא נשלח על ידי שרון לעומאן עם הצעה מדהימה מאין כמותה: שרון מוכן לנחות בביירות ולנאום בפני המנהיגים הערבים שיתכנסו שם. האם שרון התכוון לכך ברצינות?
"אצל אריק אי אפשר לדעת", משיב אלפר, "הוא היה ציניקן מוחלט. אבל הוא שלח את ראש המוסד לעומאן כדי שיציע את זה בשמו. כמה ציניקן אתה יכול להיות אם אתה עושה דבר כזה? ואפרים חטף מבט של 'מה, אתם השתגעתם?' מי שדיבר איתו בעומאן אמר לו 'אתם לא יכולים להרשות לעצמכם שזה ייכשל'. כלומר, אם אריק באמת יבוא לביירות, אי אפשר שזה ייגמר בכישלון. ואפרים ענה 'זה לא ייכשל'".
למיטב הבנתך, שרון יזם מהלך נועז כזה, כי הוא ידע שאין בדל סיכוי שמנהיגי העולם הערבי יסכימו לארח אותו בביירות?
"זו שאלה טובה. אני גם לא יודע להגיד עד כמה אריק היה מודע אז לתדמית שלו בעיני הערבים. שרון נתפס בעיניהם – ואני מצטט מלומד מצרי – כמו ג'ינגס חאן. ככה הערבים ראו אותו.
"אני לא יודע להגיד עד כמה אריק היה רציני, אבל עובדה היא שב-8 באפריל 2002, כלומר כעשרה ימים אחרי הפיגוע במלון פארק, כשמבצע חומת מגן כבר יצא לדרך ומתגלגל, אריק אמר בכנסת 'הייתי מוכן לנסוע לביירות'. רק שאף אחד בכלל לא שם לב למה שהוא אמר אז. זה לא הדהד בשום מקום. הייתי צריך ממש לחפור כדי לגלות את זה. אפילו אפרים בקושי זכר את זה".
"אני לא יודע להגיד עד כמה אריק היה רציני, אבל עובדה היא שב-8 באפריל 2002, כלומר כעשרה ימים אחרי הפיגוע במלון פארק, כשחומת מגן כבר יצא לדרך ומתגלגל, אריק אמר בכנסת 'הייתי מוכן לנסוע לביירות'"
כי בשלב ההוא, כששרון אומר את זה באמצע מלחמה, אף אחד לא שם לב לדברים, והם נתפסו כדבר כזה שמנהיגים או פוליטיקאים אומרים? אני אמנם מכה אתכם ביד אחד, אבל מזכיר שגם הייתי מוכן פעם לחבק אתכם.
"אולי. אבל הוא לא היה חייב להתייחס ליוזמת השלום הערבית. הוא לא היה חייב לשבח את יוזמת השלום הערבית. הוא אמר 'יש ביוזמה בעיות ומגבלות אבל זה צעד קדימה', אבל הוא לפחות התייחס אליה. והוא לא היה חייב לעשות את זה. עברתי על כל העיתונות לצורך העבודה על הספר. לא הייתה אז כמעט התייחסות בישראל ליוזמת השלום הערבית".
שזה כשלעצמו עניין די מדהים.
"טוב, כולם היו עסוקים במלון פארק ואחר כך במבצע חומת מגן".
אבל גם בשבועות שקדמו לפסגה בביירות, עוד לפני הפיגוע ולפני חומת מגן, לא הייתה ליוזמת השלום הערבית התייחסות רבה.
"נכון".
איך אתה מסביר את זה שלמרות שהציבור הישראלי לא עסוק ביוזמת השלום הערבית ולמרות שהתקשורת לא לוחצת עליו, שרון בכל זאת מתייחס אליה בשיא הרצינות, וממשיך להתייחס אליה ברצינות אפילו במהלך מבצע חומת מגן?
"אם אתה מסתכל על מה שקרה אחרי זה, עם הפינוי מעזה ומצפון השומרון, אין ספק שחל שינוי בשרון ובתפיסותיו. מה בדיוק היה המצב המנטלי שלו ביחס לנושא הזה ב-28 במרץ 2002? אני לא יודע".
"אם אתה מסתכל על מה שקרה אחרי זה, עם הפינוי מעזה ומצפון השומרון, אין ספק שחל שינוי בשרון ובתפיסותיו. מה בדיוק היה המצב המנטלי שלו ביחס לנושא הזה ב-28 במרץ 2002? אני לא יודע"
פנינו אל בניו של שרון, גלעד ועומרי, כדי לברר מה הם זוכרים מאותם ימים דרמטיים, והאם אביהם שיתף אותם בהצעה שהוא – שר הביטחון שהודח על ידי ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות ב-1982 – יחזור לביירות כעבור עשרים שנה עם ענף זית.
"אני בכלל לא זוכר שדבר כזה עלה", אומר גלעד שרון, "גם אם אפרים הלוי מספר ששלחו אותו לעומאן, זה כנראה לא היה עניין רציני".
"ניסו אז הרבה מאוד רעיונות ומחשבות", אומר עומרי שרון, "אני זוכר שהנושא עלה ושדיברו על זה אבל לא זוכר פרטים. אני יכול להגיד, שאם היו מתייעצים איתי הייתי אומר שאני בעד".
עומרי שרון: "ניסו אז הרבה מאוד רעיונות ומחשבות. אני זוכר שהנושא עלה ושדיברו על זה אבל לא זוכר פרטים. אני יכול להגיד, שאם היו מתייעצים איתי הייתי אומר שאני בעד"
באמת? בכל זאת, מדובר בהצעה שאביך, עם ההיסטוריה שלו, ינחת בביירות. ועוד בתוך תקופה של פיגועי טרור איומים.
"זה לא נשמע לי בעייתי. אם אתה זוכר, בתקופה ההיא ניסו כל הזמן למצוא דרכים ורעיונות איך מחזירים לפה את השקט. ומאחר שחיפשו כל דרך אפשרית, הגיוני לגמרי שחשבו גם על זה".
זו הייתה הצעה כדי להציע הצעה, מתוך מחשבה שאין מצב שהיא תתממש, או הצעה רצינית?
"אני לא חושב שהוא (שרון) היה מציע הצעה רק כדי להציע הצעה. אם אתה מציע הצעה – אתה גם תצטרך לעמוד בזה".
ובמקרה הזה לא מדובר בהצעה שנזרקת באיזה פורום סגור או מודלפת לעיתונאי, אלא בהצעה שראש המוסד מציע בשמו של ראש ממשלת ישראל לגורם ערבי בעומאן. זה נראה עניין קצת יותר רציני.
"כן, ככה זה נראה".
זה מסוג האירועים שמפתה להשתעשע ב"מה היה קורה אם" לגביהם. אריק שרון נוחת בביירות ב-2002.
"אני לא מאמין במשחקי 'מה אם' בנוגע להיסטוריה. ואני לא יודע אם אירוע כזה היה באמת גיים צ'יינג'ר".
גורם שהיה באותה תקופה בסוד העניינים המדיניים מספר שראש המוסד נשלח אז למפרץ כדי להיפגש עם מחמוד עבאס (אבו מאזן). הוא מסביר שמרגע שנודע על יוזמת השלום של יורש העצר הסעודי, היה ברור שממשלת ישראל תצטרך להגיב עליה.
הגישה של שרון הייתה שיוזמת השלום הערבית חשובה, אבל אי אפשר לנהל עליה משא ומתן דרך אמצעי התקשורת.
מאחר שיוזמת השלום הסעודית שהפכה ליוזמת השלום הערבית הייתה הצעה שבקצה שלה הובטח פרס ענק למדינת ישראל – הסכמי שלום עם כל מדינות ערב – ומאחר שהימים היו ימי פיגועים ושרון היה כבול במחויבות שלו לציבור הישראלי לא לנהל משא ומתן תחת אש, הוא חיפש דרך יצירתית לא לקבל את היוזמה אבל גם לא לדחות אותה.
מאחר שהימים היו ימי פיגועים ושרון היה כבול במחויבות שלו לציבור הישראלי לא לנהל משא ומתן תחת אש, הוא חיפש דרך יצירתית לא לקבל את היוזמה אבל גם לא לדחות אותה
לפיכך, לפי אותו גורם, ההצעה "תזמינו אותי לביירות ונדבר", נועדה מבחינת שרון לעשות בדיוק את זה: לאותת לעולם הערבי שיש על מה לדבר ויש עם מי לדבר.
לתום פרידמן יש רעיון
חשוב לזכור, שבשלב שבו שרון שולח את ראש המוסד לעומאן עם ההצעה המפתיעה, יוזמת השלום הסעודית היא עדיין לא הצעה פורמלית שאושרה על ידי הליגה הערבית. היא עוד רק רעיון, שהוצג למעשה במאמר שתום פרידמן פרסם ב"ניו יורק טיימס".
יוסי אלפר מקדיש לגלגולים המוזרים של היוזמה הזו פרק משעשע בספרו החדש, שמבוסס על ראיון שערך עם פרידמן. "הרקע הוא שבמהלך תקופת הנשיאות של קלינטון הפכתי לבעל טור ב'ניו יורק טיימס'. בינואר 1995", מספר פרידמן לאלפר, "עוד בימי קלינטון התחלתי להשתמש בפטנט כתיבה כזה, של כתיבת מכתבים בשמו של נשיא ארצות הברית למנהיגים שונים בעולם.
"זה משהו שנהניתי להשתעשע איתו אז: כתיבת מכתבים מביל קלינטון ל-א', ב' או ג'. והמכתבים האלה זכו לתגובות רציניות… המכתבים שכתבתי היו מלאים בפרטים מבוססים, והמנהיגים שאליהם הופנו המכתבים (כמו חאפז אל אסד וחוסני מובראק – א.ב.ד) הניחו, במוח הקונספירטיבי שלהם, שהם הוכתבו לי על ידי הנשיא.
"ואז התרחשו אירועי ה-11 בספטמבר, שהייתה להם השפעה גדולה עלי. הם טלטלו אותי. בהבנה שלי, הם חייבו הכרזת מלחמה על סעודיה. למעשה שמתי את סעודיה על הכוונת. אמרתי, זו האידיאולוגיה שלכם שגרמה לכל זה לקרות".
"לאירועי ה-11 בספטמבר הייתה להם השפעה גדולה עלי. הם טלטלו אותי. בהבנה שלי, הם חייבו הכרזת מלחמה על סעודיה. למעשה שמתי את סעודיה על הכוונת. אמרתי, זו האידיאולוגיה שלכם שגרמה לכל זה לקרות"
"בינואר 2002", ממשיך פרידמן ומספר לאלפר, "החליטו לערוך את כינוס הפורום הכלכלי העולמי השנתי במלון ולדורף אסטוריה בניו יורק, במקום בדאבוס, כמו בכל שנה. כדי לכבד כך את העיר שנפגעה ב-11 בספטמבר. ואז חשבתי לעצמי, איזה דבר קונסטרוקטיבי אני יכול להציע?
"ואז עלה לי הרעיון לכתוב מכתב מהנשיא בוש לליגה הערבית. וחשבתי שאני צריך להציע דבר מאוד פשוט: שלום מלא, כולל נורמליזציה, מסחר וכו' תמורת נסיגה מלאה.
"בדקתי את זה בכינוס עם מזכיר הליגה הערבית, עמר מוסא. אמרתי לו שאני חושב לכתוב מכתב מהנשיא בוש לראשי הליגה הערבית ושאלתי מה הוא חושב. הוא אמר (לוחש) 'עשה את זה, עשה את זה'… עמר מוסא לוקח קרדיט על כך שהוא אמר לי לעשות את זה. הוא מאוד גאה בזה. אז עשיתי את זה. פרסמתי את המכתב בפברואר 2002".
מה שקרה בעקבות הפרסום הפתיע את פרידמן. הוא הוזמן לסעודיה, לפגוש את המלך עבדאללה. "הם הושיבו אותי לידו לשולחן ארוחת ערב בצורת פרסה גדולה", מספר פרידמן לאלפר, "עם שולחן בופה עצום ומסך טלוויזיה ענקי מולנו. וככה ישבנו שנינו, זה ליד זה, אכלנו ארוחת ערב וצפינו יחד בטלוויזיה. כשכל הזמן מסתובבים סביבנו כל מיני נסיכים ומלכים ומה לא".
רק בחצות הזמינו את פרידמן להצטרף ליורש העצר לפגישה אינטימית יותר. "הוא פתח את השיחה ואמר: 'אתה פרצת למגירה שלי'. אמרתי לו 'הוד מעלתך, אין לי מושג על מה אתה מדבר'".
רק בחצות הזמינו את פרידמן להצטרף ליורש העצר לפגישה אינטימית יותר. "הוא פתח את השיחה ואמר: 'אתה פרצת למגירה שלי'. אמרתי לו 'הוד מעלתך, אין לי מושג על מה אתה מדבר'"
יורש העצר הסעודי חזר על דבריו: "פרצת למגירה שלי. התוכנית שאותה פרסמת זו התוכנית שלי".
פרידמן הבין, שיורש העצר הסעודי מתכוון לרכוב על ההצעה שלו ליוזמת שלום, כדי להסיט מעליו את הלחץ והאיומים בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. בהמשך הוא גם נחשף לתככים השונים מאחורי הקלעים בארמון המלוכה הסעודי, והבין שיוזמת השלום הזו, היא גם אמצעי במלחמות פנימיות סעודיות.
בדרכו חזרה הביתה פרידמן עצר לתחנת ביניים בלונדון והתקשר משם לחברו, העיתונאי נחום ברנע, והתראיין ל"ידיעות אחרונות" וסיפר לו שיורש העצר הסעודי מתכוון להציג את יוזמת השלום שלו. וכך הכדור הזה התגלגל אל חוות השקמים.
ואז הגיעו שלושת הימים הדרמטיים של סוף חודש מרץ. וכשהיוזמה המדינית שהחלה כתעלול של עיתונאי אמריקאי, אומצה בסעודיה מסיבות ציניות ואז זכתה לתמיכת העולם הערבי כולו בביירות, לאף אחד בישראל כבר לא היה אכפת. ההלם מממדי הזוועה במלון פארק היה טרי, וצה"ל כבר נערך למבצע צבאי רחב היקף.
ברוכים הבאים לגיהינום
הבכירים הערבים שהתכנסו בביירות, מספר אלפר, לא הבינו בכלל מה מתרחש בישראל. "דיברתי עם אנשים שהשתתפו בפסגה בביירות. שאלתי אותם 'תגידו, איך טיפלתם בפיגוע במלון פארק, שהתרחש ממש כשהפסגה התכנסה? הייתם בכלל מודעים לזה? הבנתם שזה ערב פסח? שזה חג החירות של היהודים?' כלום.
"היה מצרי אחד, שהיה שם מטעם האו"ם, שאמר לי 'מה הייתה התגובה כששמענו על הפיגוע? אמרנו 'הו, שיט'. זה הכול".
אתה מקדיש בספר דיון נרחב לאישיות של שרון ושל ערפאת. שני המנהיגים שניצבים משני צדי המתרס. שניהם ציניים, לא מאמינים למילה של הצד השני, חשדניים, ערמומיים. הם היו מנהיגים שעיצבו בדמותם את הימים ההם, או שהם היו התוצר של התקופה?
"אין לי תשובה לשאלה הזאת. אני לא חושב שיש היסטוריון שמסוגל לתת תשובה לשאלה הזו. אין ספק שמדובר בשני אישים דומיננטיים מאוד בסביבה שלהם. ערפאת במיוחד. הכרתי ונפגשתי עם שניהם פעמים רבות. אני מבליט גם את ההבדלים ביניהם בספר: אצל אריק היו עוזרים שלא היססו לרגע להגיד לו 'אריק, אתה מדבר שטויות'. אצל ערפאת לא.
"הכרתי ונפגשתי עם שניהם פעמים רבות. אני מבליט גם את ההבדלים ביניהם בספר: אצל אריק היו עוזרים שלא היססו לרגע להגיד לו 'אריק, אתה מדבר שטויות'. אצל ערפאת לא"
"את אריק פגשתי לראשונה בשנות התשעים. בתקופת ממשלת רבין. את ערפאת פגשתי כשעבדתי מטעם הועד היהודי-אמריקאי. היו מגיעות לפה משלחות, גם של חברי קונגרס וסנאטורים, ואני הבאתי אותם לביקורים במוקטעה וגם בלשכה של ערפאת בעזה. ככה שהייתה לי הזדמנות לעמוד על הדינמיקה.
"זה היה דבר פשוט מדהים. המבטים של העוזרים שלו – של נביל שעת וחנאן עשראווי ואחרים – המבטים האלה שהם היו זורקים לך: 'אנחנו יודעים שהוא מדבר שטויות, אבל לא מעיזים להגיד לו'. היום, כשאתה מדבר עם פלסטינים ואומר להם 'אתם מבינים איזה אסון ערפאת היה בשבילכם?' הם כבר אומרים שכן".
מקובל היום לטעון ששרון בחר במסלול של ההתנתקות בציניות, כדי לחמוק מחקירות השחיתות. מהספר שלך עולה רושם אחר. שהוא באמת חיפש פתרון, והיה מוכן להסתכן למענו.
"אני חושב ששרון השתנה באמת. הוא אמר שיש כבר מדינה פלסטינית ושאנחנו משלים את עצמנו. הוא גם פחד מהאמריקאים. הוא פחד מבוש. כל התהליך של בוש היה להכניס אותנו להידברות. ואריק לא רצה הידברות. הוא המשיך לסלוד מהערבים ולא להאמין להם ולא לראות בהם שותפים לשלום, עד הסוף".
"כל התהליך של בוש היה להכניס אותנו להידברות. ואריק לא רצה הידברות. הוא המשיך לסלוד מהערבים ולא להאמין להם ולא לראות בהם שותפים לשלום, עד הסוף"
עד כמה השחיתות בכל הצדדים היא פקטור מרכזי בתהליכים ההיסטוריים של האזור?
"אני לא יודע לענות על זה. זו שאלה מצוינת. נושא לספר נפרד. אבל איך תחקור את זה? איך מעריכים את השפעת השחיתות על קבלת ההחלטות?
מהצד נראה לא פעם, שכל מה שקורה זה דילים שונים בין מושחתים בכל הצדדים, מעל הראש ובעיקר מעל האינטרסים של האזרחים.
"כן, כן. ובין רוסיה לאוקראינה זה לא ככה, עם כל האוליגרכים? זה נושא מצוין לספר. אני רק לא יודע איך לכתוב אותו".
חלק גדול מהרעיונות המדיניים שנראו ישימים ב-2002 כבר לא אפשריים יותר.
"נכון. וזה גיהינום. הנכדים שלנו יגדלו במדינה דו-לאומית. מסוכסכת. אלימה".
אלה תמיד היו האזהרות של השמאל. אם לא נמצא פתרון של שתי מדינות נגיע בסוף למדינה דו-לאומית אחת. אז הנה, הגענו.
"עוד לא הגענו, מגיעים. יש ספקטרום של איך מדינה דו-לאומית ישראלית-פלסטינית יכולה להיראות. אפרטהייד בקצה אחד, ובקצה השני – רובי ריבלין או מישה ארנס, אנשי ימין מהאסכולה הישנה, שמאמינים ששני העמים יכולים לחיות ביחד. גם אם יהיה פעם ראש ממשלה פלסטיני".
בסופו של דבר, נתניהו התקרב מאוד להגשמת ההצעה הסעודית המקורית, בלי סגת מהשטחים.
"נכון. ולכן בסוף הספר שלי – וטוב שחיכיתי קצת עם הפרסום, עד שנחתמו הסכמי אברהם – באים האמירתים והבחריינים והמרוקאים ואומרים 'נמאס לנו לחכות לפלסטינים. יש דברים יותר דחופים על סדר היום'. יש איראן. יש הייטק ישראלי. אנחנו צריכים להתגונן. אנחנו צריכים את הישראלים. אבל אנחנו גם צריכים כיסוי תחת. ומה הכסת"ח שלהם? יוזמת השלום הערבית! הם חותמים הסכמי שלום ואומרים שזה ברוח יוזמת השלום הערבית.
"באים האמירתים והבחריינים והמרוקאים ואומרים 'נמאס לנו לחכות לפלסטינים. יש דברים יותר דחופים על סדר היום'. יש איראן. יש הייטק ישראלי. אנחנו צריכים להתגונן. אנחנו צריכים את הישראלים"
"ואז אתה אומר, רגע אחד – יוזמת השלום הערבית המקורית הציעה נורמליזציה כפרס על הסדר. ולא רק הסדר עם הפלסטינים, אלא גם עם הלבנונים והסורים. שום דבר מזה לא קרה, ואתם טוענים שאתם מסתמכים על יוזמת השלום הערבית בציניות מוחלטת? אבל הם הצליחו לחמוק מזה. הפלסטינים זעקו, אבל אף אחד לא התייחס אליהם".
מהבחינה הזו, זה ניצחון דוקטרינת נתניהו. אנחנו לא בסכסוך עם הפלסטינים אלא בסכסוך עם העולם הערבי. אם נפתור את הסכסוך הזה, כולם יקבלו את עמדת ישראל, שהפלסטינים הם רק גורם שולי בסיפור.
"קודם כל – אין ספק בזה. נתניהו הצליח פה. הוא השקיע שנים ורשם הצלחה. נתניהו אומר יותר ממה שאמרת. נתניהו אומר 'רק ככה נגיע לפתרון עם הפלסטינים'. כשהם ייראו שכולם עושים איתנו שלום, יהיה הרבה יותר קל לכל הצדדים להגיע להסדר. לפחות בינתיים, זה נראה לחלוטין לא נכון. מה שנראה זה שפשוט כולם זנחו את הפלסטינים".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם