פלסטיני מיידה אבן לעבר צה"ל במהלך הפגנה בגבול רצועת עזה, 21 באוגוסט 2021 (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)
Abed Rahim Khatib/Flash90

בשביל למנוע את גל הטרור הבא צריך לשנות את חוקי המשחק

גל הפיגועים בשבועות האחרונים הוכיח דבר אחד: הפלסטינים היו גם התוקפים וגם הגיבורים ● אירועי העבר הראו שבכל פעם שישראל ניסתה להכניע את הטרור בכוח היא רק הכפיפה עוד פלסטינים למשטר ישראלי ● עתיד משותף לא יכול להתבסס על הנצחת ההגמוניה היהודית ● דעה

הפיגועים המחרידים בבאר שבע, חדרה ובבני ברק, שביצעו קיצונים דתיים פלסטינים בשבועות האחרונים, נגעו בעצבים מתוחים ממילא ועוררו תערובת של חרדה, פחד, כעס ואפילו שנאה – לא רק בקרב יהודים אלא גם בקרב פלסטינים.

במבט ראשון, האירועים הללו נראו כמו חזרה לימים הנוראים של האינתיפאדה השנייה. ממשלת ישראל הנוכחית – יחד עם רוב אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות – התגייסו במהירות ובנחרצות להילחם במה שנראה כגל טרור חדש שפרץ רגע לפני תקופת החגים הרגישה – רמדאן, פסח ופסחא.

שתי הנחות עומדות בבסיס הגישה הזאת. הראשונה היא שהנסיבות של היום דומות לאלה שהיו קיימות בשנת 2002. הן לא. השנייה, והבסיסית יותר, היא שהכנעת הטרור תשיג ביטחון.

אם כבר, ניסיון העבר הוכיח שוב ושוב כי השימוש בכוח לדיכוי טרור רק מזמין צורות קיצוניות יותר של התופעה (דאעש, למשל). אם כן, השאלה המרכזית אליה אנחנו חייבים להידרש לפני שיהיה מאוחר מדי היא איך להשיג ביטחון כשהמצב נפיץ במיוחד.

שוטר באחת הזירות בבני ברק שבהן נרצחו עוברי אורח, 30 במרץ 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)
שוטר באחת הזירות בבני ברק שבהן נרצחו עוברי אורח, 30 במרץ 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

ניסיון העבר הוכיח שוב ושוב כי השימוש בכוח לדיכוי טרור רק מזמין צורות קיצוניות יותר של התופעה (דאעש, למשל)

תחילתה של התשובה טמונה בכמה מאפיינים ברורים – גם אם שטחיים – של האירועים האחרונים. הבולט בהם הוא אולי גם החשוב ביותר: הפלסטינים הם גם התוקפים וגם הגיבורים, גם הקורבנות וגם המבצעים, גם מחבלים וגם מרפאים.

גם בזמן שפוליטיקאים ומעצבי דעה מכל הצדדים קפצו על ההזדמנות לעשות הון מהאירועים הטרגיים כדי לבסס את עמדותיהם ולחזק את בסיס הבוחרים שלהם, היו מי שעשו מאמץ מיוחד – בתמיכת חלקים גדולים מהחברה האזרחית – להרגיע את הרוחות ולהוקיע את האלימות.

המגמה הזאת ניכרת לעין בערוצי החדשות המרכזיים. אם הפאנלים הראשונים היו על טהרת הגנרלים לשעבר ומומחי ביטחון למיניהם (כולם גברים) עתה מתווספים גם משתתפים בעלי נקודות מבט אחרות. מדובר בסימנים ראשוניים לכך שקיימת הבנה הולכת וגוברת כי לא ניתן ליישם את התפישות של אתמול בנסיבות של היום.

השינויים החיצוניים הללו מצביעים על תמורות עמוקות יותר שהתחוללו בתחילת המילניום הנוכחי, כשארצות הברית הייתה דומיננטית בעולם ובאזור. השינוי הבולט ביותר קשור לטשטוש הגבולות ולהשלכותיו.

מבצע "חומת מגן" לחיסול והריסת תשתיות הטרור ברשות הפלשתינית על ידי כוחות צה"ל. בצילום, שריונית של צה"ל בפעילות מבצעית ברחובות טול כרם, 3 באפריל 2002 (צילום: רענן כהן/דובר צה"ל)
מבצע "חומת מגן": שריונית של צה"ל בפעילות מבצעית ברחובות טול כרם, 3 באפריל 2002 (צילום: רענן כהן/דובר צה"ל)

"חומת מגן" – המערכה הישראלית נגד האינתיפאדה השנייה המאורגנת והאלימה של 2002–2004 – החזירה למעשה את השליטה הצבאית הישראלית על הערים הפלסטיניות המרכזיות בגדה המערבית וגם עמעמה את הקו הירוק.

"חומת מגן" החזירה למעשה את השליטה הצבאית הישראלית על הערים הפלסטיניות המרכזיות בגדה המערבית וגם עמעמה את הקו הירוק

אף על פי ש"גדר הביטחון" נועדה להפריד את הפלסטינים מישראל באופן פיזי, למעשה היא הציבה אותם בצורה ישירה יותר תחת שליטה ישראלית. תהליך דומה התרחש עם ההתנתקות מעזה, שהייתה כרוכה בנסיגה ישראלית אך גם בהגברת השליטה על כל תנועה אל ומחוץ לרצועה.

המדיניות של בנימין נתניהו במהלך העשור השני של המאה הנוכחית קיבעה עוד יותר את הדפוס הזה, והגיעה לשיאה עם ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל וחתימת "הסכמי אברהם" שהתעלמו לחלוטין מהפלסטינים.

התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית אולי קנה לישראל מראית עין של שקט, אבל הוא גם הכפיף את כל הפלסטינים הלכה למעשה למשטר ישראלי שנפרש מהים עד לירדן.

הגדה המערבית, ארכיון (צילום: Sraya Diamant/Flash90)
הגדה המערבית, ארכיון (צילום: Sraya Diamant/Flash90)

ב־2021, היחסים עם הפלסטינים כבר עברו תהליך עמוק של הפנמה. אין דבר הממחיש זאת יותר מאשר המהומות בחודש מאי שהחלו בירושלים והתפשטו עד מהרה לגדה המערבית ולהתנגשויות ישירות בין יהודים לערבים בערים המעורבות במדינה.

בתוך פחות משנה המציאות החדשה הזאת הפכה לשגרה. לכך נלווה תהליך משלים בזירה הכלכלית, עם ביסוס המדיניות הניאו־ליברלית המתעדפת מודל קיצוני של שוק חופשי, שאותה הנהיג נתניהו כשר האוצר בממשלת אריאל שרון, ושכלל עוד יותר במהלך כהונתו כראש ממשלה.

הגישה הזאת לא דוגלת רק בהסרת האחריות של המדינה לרווחה הסוציאלית של אזרחיה, אלא גם העברתה לידיים פרטיות. הדבר הזה מוביל לאי־שוויון גובר ולמתן תגמולים חומריים לתומכים פוליטיים. זה גם מניע את החיפוש אחר שותפים כלכליים באזור ובעולם.

אולם, בו בזמן המדיניות הזאת גם מגדילה את הצורך בעובדים פלסטינים (גם מעזה) ומעודדת את שילובם של אזרחיה הפלסטינים של ישראל בשוק העבודה – לרוב תוך הבלטת העדר שוויון ההזדמנויות, ההכנסות ורמת החיים.

עובדים פלסטינים מעזה מציגים אישורי עבודה במעבר ארז, 13 במרץ 2022 (צילום: Attia Muhammed/Flash90)
עובדים פלסטינים מעזה מציגים אישורי עבודה במעבר ארז, 13 במרץ 2022 (צילום: Attia Muhammed/Flash90)

פריצתה של מגפת הקורונה המחישה את היקף השתלבותם של הפלסטינים בכלכלה הישראלית – בעיקר בתחום הרפואה אך גם במגוון מקצועות יוקרתיים ותפקידי שירות אחרים. אי אפשר להתעלם עוד מתלות הגומלין הכלכלית הזאת, למרות חוסר הסימטריה המערכתית החמורה והמתמשכת.

המגמות הללו ניכרות גם ברמת המדינה שנוטה לקדם הפרטה במסווה של הרחבת חופש הפרט. הקמת מאחזים בלתי חוקיים היא דוגמה אחת לכך. הפרטת המחסומים היא דוגמה נוספת. הסובלנות לאזרחים יהודים חמושים – ואפילו למיליציות – ועידודם הרשמי על ידי ראש הממשלה נפתלי ובנט וכמה משריו (שלא לדבר על נבחרי ציבור מהאופוזיציה בימין) מהווים דוגמה חיה נוספת.

הנכונות של המדינה למימוש חירות כזאת מסתירה את העובדה שהיא באה על חשבון יכולתה לשלוט באלימות. היא גם מנוגדת לנורמות הדמוקרטיות הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל. האירועים האחרונים בהקשר הישראלי–פלסטיני הם תזכורת חדה ללקחים ממקומות כמו אוקראינה, הונגריה, מיאנמר ואתיופיה.

באופן בלתי נמנע, התמורות הללו משפיעות על היחסים החברתיים. השסעים החברתיים, שמתודלקים לעתים קרובות על ידי בעלי השררה, מחריפים ונעשים ארסיים יותר. מה שהיה בלתי קביל רק לפני כמה שנים – גזענות ישירה כלפי לא־יהודים – נענה כיום במשיכת כתפיים אם לא בתרועות.

כוח צה"ל במאחז אביתר, 2 ביולי 2021 (צילום: שריה דיאמנט/פלאש90)
כוח צה"ל במאחז אביתר, 2 ביולי 2021 (צילום: שריה דיאמנט/פלאש90)

מה שהיה בלתי קביל רק לפני כמה שנים – גזענות ישירה כלפי לא־יהודים – נענה כיום במשיכת כתפיים אם לא בתרועות

יחד עם זאת, יש נכונות רבה יותר לבחון רעיונות של חברה משותפת ויוזמות לקידום יחסי גומלין על בסיס של כבוד הדדי. מה שנעשה ברור יותר בהקשר הזה הוא שהניסיונות הללו לא יכולים להתבסס על הנצחת ההגמוניה היהודית אלא חייבים להיבנות על ערכים של שוויון וסובלנות לשונוּת. ביטחון במלוא מובן המילה – עבור פרטים, עבור קהילות, עבור קבוצות לאומיות – מותנה בהגשמתם.

הדבר הזה מותיר לישראלים ולישראל ברירות קשות – ואולי אף סותרות. הנסיבות הנוכחיות, על כל מרכיביהן, מעידות כי ההתמדה בנתיב הנוכחי תחייב את ישראל להכביד עוד יותר את ידה על הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה.

יש מי שמרחיקים לכת וחוזים כי נתיב כזה יוביל לטרנספר של מספר רב של פלסטינים ולמיסוד מלא של משטר יהודי דמוי אפרטהייד. כך או כך, ישראל תקריב בכך את ביטחונה, את מה שנותר מהדמוקרטיה שלה ואת תכלית קיומה – לייצג את העם היהודי ואת המסורת שלו.

אפשרות נוספת היא לנסות ולהימנע מהחלטות מחייבות, לאטום את הפרצות בגדר הביטחון ולוותר על מידה של שליטה פוליטית בפלסטינים. מפתה ככל שתהיה, אופציה כזאת נותרת כטקטיקת השהיה בלבד. היא דוחה את ההתמודדות עם המציאות בשטח ומתעלמת מתחושותיהם ומדרישותיהם של יותר מ־20% מאזרחי המדינה.

פועלים פלסטינים מהגדה המערבית חוצים דרך פרצה בגדר ההפרדה ליד חברון, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)
פועלים פלסטינים מהגדה המערבית חוצים דרך פרצה בגדר ההפרדה ליד חברון, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

האפשרות ההגיונית והמוסרית מצריכה שינוי מהותי בגישה: בנייה מודעת של חברה משותפת על בסיס ערכים משותפים שתיתן מקום שוויוני לכל אזרחי המדינה בתוך הקו הירוק, תכיר בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים בשטחים הכבושים ותקים שורה של מנגנונים להטמעת תלות הגומלין שהתפתחה עם הזמן, כפי שמציעה תנועת "ארץ לכולם".

האפשרות ההגיונית והמוסרית מצריכה שינוי מהותי בגישה: בנייה מודעת של חברה משותפת על בסיס ערכים משותפים שתיתן מקום שוויוני לכל אזרחי המדינה

האפשרות הזו, בין פתרון של מדינה אחת לפתרון של שתי מדינות נפרדות, מקודמת כעת על ידי תומכיהם של מודלים קונפדרטיביים שונים. אופציה כזו לא יכולה להתממש ללא מגוון היוזמות שהתפתחו לאחרונה במישור החברה האזרחית ובמישור הכלכלי, ובצורה מהוססת והתחלתית יותר גם במישור הפוליטי.

פלסטיני עומד על גדר ההפרדה ליד מחסום קלנדיה, בין רמאללה וירושלים. 23 בספטמבר 2011 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)
פלסטיני עומד על גדר ההפרדה ליד מחסום קלנדיה, בין רמאללה וירושלים. 23 בספטמבר 2011 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

מדובר בתהליך ממושך. הזרעים כבר נטמנו. הנכונות, על פי מחקרים שפורסמו לאחרונה (בייחוד על ידי מרכז אקורד באוניברסיטה העברית), גדולה יותר מכפי שנדמה במבט ראשון. מה שדרוש כעת הוא הרצון להמשיך קדימה, הן מצד אזרחים פרטיים והן מצד מתכנני המדיניות.

ייתכן שזו הדרך היחידה להגדיר מטרות משותפות ולהתמודד עם המציאות הנפיצה בו בזמן. בינתיים, כל פעולה מצד מי שמבקשים להשיג הסכם שוויוני ובר קיימא צריכה להיות מונחית על ידי המוטו של אי־עשיית נזק בנוגע לסיכויים להשגת המטרה הזאת.

הטלטלה הפוליטית המחודשת לא תשנה את הבחירות הללו, שכן חוסר יציבות פוליטית מתמשכת היא סימפטום ולא פתרון לבעיות מתמשכות. הגיע הזמן להכריע לטובת אפשרות של חיים משותפים. עד אז, האלטרנטיבה תמשיך להיות, כמו בעבר, מלחמת אזרחים.

עוד 1,182 מילים
סגירה