תערוכה חדשה המוצגת בימים אלה בספריית וינר לחקר השואה בלונדון פורסת 150 שנה של ניסיונות להילחם בשנאת יהודים בצרפת, גרמניה ואנגליה. התערוכה, "המאבק באנטישמיות מדרייפוס ועד ימינו", תוצג עד ספטמבר 2022.

בין הפריטים המוצגים: עיתונים צרפתיים הטוענים לחפותו של אלפרד דרייפוס, עלונים שהודפסו כדי להילחם בתעמולה הנאצית בשנות ה־20 וצילומים של חיילים יהודים משוחררים מפגינים נגד התאגדויות פשיסטיות בבריטניה אחרי מלחמת העולם הראשונה.

התערוכה מראה את הניסיון האצילי להילחם באנטישמיות באירופה כמו גם את עמדת המדינות ורשויות אכיפת החוק באותו הזמן. "חלק גדול ממה שאנחנו יודעים על אנטישמיות במאה האחרונה מקורו בעבודתם של האנשים שעקבו אחריה ואתגרו אותה", מספרים אוצרי התערוכה.

לדברי האוצרת הבכירה וראש מחלקת החינוך ד"ר ברברה ורנוק, ההחלטה להציג את התערוכה נבעה, בין היתר, בשל האנטישמיות הגואה בעולם כיום, כפי שזוהתה על ידי הקרן לביטחון קהילתי CST – ארגון שמטרתו להגן על הקהילה היהודית.

ספריית וינר בלונדון, מוזיאון השואה הוותיק בעולם (צילום: באדיבות הספרייה)

לדברי האוצרת הבכירה וראש מחלקת החינוך ד"ר ברברה ורנוק, ההחלטה להציג את התערוכה נבעה, בין היתר, בשל האנטישמיות הגואה בעולם כיום

הקרן לביטחון קהילתי – שמנטר מקרי אנטישמיות בבריטניה ומגן על מרכזים יהודים – קבע כי בפברואר האחרון נקבע שיא במספר תקריות האנטישמיות בבריטניה. האנטישמיות החריפה בעקבות התפשטות של תיאוריות קונספירציה ברשתות החברתיות בזמן מגפת הקורונה.

לדברי ורנוק, בתערוכה מוצגים גם מסמכים המעידים על הסיוע שנתנה הספרייה במאבק בשנאת היהודים. הספרייה היא ביתו של האוסף הארכיוני הוותיק והגדול ביותר בבריטניה של מסמכים מקוריים מהתקופה הנאצית והשואה.

ראשיתו של האוסף בעבודתו של העיתונאי והחוקר ד"ר אלפרד וינר – שיצא נגד הנאציזם בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת ואסף ראיות בנושא האנטישמיות הגואה בגרמניה. אחרי שנמלט מגרמניה עם משפחתו ב־1933, הקים וינר את המשרד המרכזי למידע יהודי (JCIO), שריכז מידע אודות מעשי הנאצים ויזם קמפיינים להגברת המודעות הציבורית לפשעיהם.

עתה, הספרייה מציגה לראשונה מסמכים המעידים על התרבות העיתונאית בצרפת בתקופת פרשת דרייפוס. גם התומכים של דרייפוס – שהורשע בעוון ריגול ובגידה על סמך ראיות מזויפות – וגם מתנגדיו, שיצאו בקמפיינים אנטישמיים נגדו, הציגו את טיעוניהם באמצעות ספרים, עיתונים ועלונים.

אלפרד דרייפוס בגני וילמרי, 1899–1900 (צילום: אוסף משפחת דרייפוס)

ה"דרייפוסרים" תפסו את המאבק הזה כחלק מקו הגנה רחב יותר על הליברליזם ועל הערכים הרפובליקאים של צרפת. כפי שאמר העיתונאי והסופר ברנאר לזאר ב־1897: "הוא נשפט בגלל שהוא יהודי; הוא מורשע בגלל שהוא יהודי".

דרייפוס זכה לתמיכה מעיתונים כמו "ל'אורור", אותו ערך ראש הממשלה העתידי של צרפת ז'ורז' קלמנסו. העיתון "לה פטי פריזיאן" פרסם מידע על חקירה צבאית מושתקת, שבמסגרתה נחקר מייג'ור פרדיננד אסטרהאזי כמרגל האמיתי.

כך או כך, רוב התקשורת הצרפתית בחרה בדימויים וברטוריקה אנטישמית ואלימה. הסופר אמיל זולא, אחד המגנים הבולטים של דרייפוס, הוצג באחת הקריקטורות שפורסמו באותו הזמן במסכה של יהודי סטריאוטיפי הנשלט על ידי דמות צבאית פרוסית.

הסופר אמיל זולא, אחד המגנים הבולטים של דרייפוס, הוצג באחת הקריקטורות שפורסמו באותו הזמן במסכה של יהודי סטריאוטיפי הנשלט על ידי דמות צבאית פרוסית

לחזות את עליית הנאציזם

בתערוכה מוצגים גם לראשונה חומרים מגרמניה של בין מלחמות העולם. אחרי תבוסת גרמניה ב־1918, וינר זיהה את הסכנה העולה מהאנטישמיות הגואה בקרב לאומנים גרמנים. "קיים חשש שהרפובליקה הגרמנית תפתח לעצמה גרסה פרטית לפוגרומים הפולנים", הזהיר ב־1919, שלוש שנים לפני ההתנקשות בשר החוץ היהודי ולטר רתנאו.

אדולף היטלר (צילום: רשות הציבור)

עוד כשלמפלגה הנאצית היה כוח אלקטורלי מינורי, זיהה וינר את הסכנה הצפויה ליהודי גרמניה. ב־1925, למשל, הוא פרסם ביקורת נגד "מיין קאמפף" של אדולף היטלר. "אלפרד וינר ראה את הנולד והייתה לו הבנה מיידית של הסכנה שמהווים הנאצים", אומרת ורנוק.

"בנקודה הזמן ההיא, באמצע שנות ה־20, כשרוב הציבור לא לקח ברצינות רבה מדי את הנאצים – הוא כן. הוא הבין שייתכן שמרכזיות האנטישמיות במצע הנאצי מעידה על כך שמדובר באיום ייחודי למדי".

"בנקודת הזמן ההיא, באמצע שנות ה־20, כשרוב הציבור לא לקח ברצינות רבה מדי את הנאצים – הוא כן. הוא הבין שייתכן שמרכזיות האנטישמיות במצע הנאצי מעידה על כך שמדובר באיום ייחודי למדי"

בתערוכה מוצגים כמה פרסומים שמקורם במשרד קטן וחשאי למחצה – Büro Wilhelmstrasse ("לשכת רחוב וילהלם") – שהוקם על ידי הוועד המרכזי לאזרחים יהודים (CV), עבורו עבד וינר. הלשכה ניסתה לפקח אחר האנטישמיות בגרמניה, לאתר תעמולה של מפלגות ופוליטיקאים אנטישמיים ולהפיץ מידע ודוחות אנטי־נאציים.

האנס רייכמן ערך אוסף עלונים בשם "אנטי־אנטי", שהכיל תחמושת פוליטית עבור המבקשים להפריך את הטענות הנאציות ואת התעמולה האנטישמית בנאומים או בתקשורת. התועמלן והארכיונאי של הלשכה ולטר גיסלינג, כתב מאוחר יותר את "ד"ר אנטי־נאצי" – אוסף ביקורות נגד פוליטיקאים נאצים ומדיניותם.

דוברת נגד אנטישמיות בהפגנה בדרך רידלי בלונדון, 1948 (צילום: Courtesy Community Security Trust)

ארבע שנים לפני שאדולף היטלר הפך לקנצלר, גיסלינג נסע לאורכה ולרוחבה של גרמניה ונאם בפגישות פומביות, שם התעמת עם נאצים

ארבע שנים לפני שאדולף היטלר הפך לקנצלר, גיסלינג נסע לאורכה ולרוחבה של גרמניה ונאם בפגישות פומביות, שם התעמת והתווכח עם נאצים. זה היה תפקיד מסוכן. לעיתים קרובות הוא הותקף על ידי הקהל ואוים על ידי חברי המפלגה.

הפטריוטיות של יהודי גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה הייתה, פוטנציאלית, תגובת נגד חזקה לתעמולה הנאצית. ב־1920 פורסם פוסטר עם המסר: "לאימא הגרמנייה! 72 אלף חיילים יהודים נפלו למען המולדת בשדה הקרב המכובד – גיבורים נוצרים ויהודים נלחמו יחד ונקברו יחד למנוחת עולמים באדמה זרה".

ליהודי גרמניה לא חסרו בני ברית. הרייכסבאנר שחור־אדום־זהב היה ארגון תעמולה פרו־דמוקרטי שהקימו הלוחמים ממלחמת העולם הראשונה. אף שחברים מהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית שלטו בארגון, הוא קיבל תרומות גם מצד תומכי המפלגה הקתולית המרכזית וגם מצד תומכי המפלגה הגרמנית הדמוקרטית הליברלית.

פוסטר מ־1920 "ליאמא הגרמנייה" (צילום: באדיבות האוספים של ספריית וינר לחקר השואה בלונדון)

ב־1924 הכריז הארגון: "אנחנו, הרפובליקאים, לעולם לא נשכח שחיילים יהודים נלחמו ודיממו כתף אל כתף לצד הקתולים, הפרוטסטנטים וההוגים החופשיים… האנטישמיות המטופשת הזאת, שמרעילה אפילו את נשמות ילדינו, לא רק גורמת לגרמניה להיראות מגוחכת בעיני העולם, אלא מאיימת עלינו בזירה הביתית והבינלאומית".

על אף שהמפלגה הגרמנית הקומוניסטית כללה אלמנטים אנטישמיים, ההתנגדות החריפה שלה לנאציזם גרמה לכך שהיא משכה אליה גם תומכים יהודים.

בני ברית

לדברי ורנוק, התעורכה מציגה דבר מפתיע מאוד – הוכחה לכך שהייתה רשת של אנשים שנאספו וסייעו בריכוז המידע על האנטישמיות בגרמניה אחרי עליית הנאצים לשלטון. המפעל של וינר היה מחסן מידע עצום.

ב־1935, פריץ פירסטנברג וקאתי סמוסווסקי חצו לברלין מהגבול ההולנדי במטרה פשוטה אך מסוכנת – לצלם את כל השלטים האנטישמיים שהם רואים בדרכם. הצילומים הועברו למשרד של וינר באמסטרדם, שם נטען שהם צולמו על ידי אופנוען הולנדי כדי להגן על זהות השניים.

אחרי זוועות ליל הבדולח, יצא ה־JCIO לאסוף עדויות ממקור ראשון. אחר כך פרסם הארגון את החומרים כדי להגביר את המודעות הבינלאומית לרדיפת היהודים בגרמניה. בקיץ 1939, העביר וינר את מטה הארגון ללונדון.

אחרי זוועות ליל הבדולח, יצא ה־JCIO לאסוף עדויות ממקור ראשון. אחר כך פרסם הארגון את החומרים כדי להגביר את המודעות הבינלאומית לרדיפת היהודים

באותו זמן הייתה בריטניה יחסית חסינה לעליית הפשיזם ויהודי הממלכה הצטרפו לאינספור ההפגנות נגד הנאצים. בתגובה לחרם הנודע לשמצה נגד עסקים יהודיים שארגנו הנאצים כחודשיים אחרי עלייתם לשלטון, הוקמה הוועדה היהודיות להחרמת מזון ושירותים גרמנים.

שלט אנטישמי שצולם בגרמניה ב־1935: "יהודים אינם רצויים כאן" (צילום: מאלבום האופנוע, באדיבות האוספים של ספריית וינר לחקר השואה בלונדון)

יחד עם זאת, מצבם של יהודי בריטניה הורע באופן יחסי לאחר מכן והם היו נתונים לאיומים הולכים וגוברים – תקיפות אנטישמיות והצקות שתודלקו על ידי מפלגות כמו איגוד הפשיסטים הבריטי של סר אוסוולד מוסלי.

אף שהיה מדובר במפלגה זניחה מבחינת כוח הצבעה, הניסיונות שלה לתדלק אירועי אלימות באזורים היהודים בלונדון, כמו בבת'נל גרין ווייטצ'אפל, הביאו לתגובות מצד ארגונים יהודים ומהשמאל הבריטי. ב־1936, למשל, איגודי סחר הקימו את מועצת היהודים נגד הפשיזם והאנטישמיות. המועצה קיימה מפגשי רחוב אנטי־פשיסטים וניסתה להניע אנשים לפעולה נגד הפשיסטים.

הגנה איתנה

גם ארגונים קהילתיים זיהו את הסכנה. ועד הסגנים של יהדות בריטניה הקים ועדה מתאמת שכונתה ועד ההגנה היהודי, כדי לפקח על הפעולות נגד האנטישמיות. הוועד אסף מידע על ארגונים פשיסטים ואנטישמים, פיקח על תקריות אנטישמיות וארגן דוברים למפגשים. הוועד חקר גם את מקורות המימון של הארגונים הפשיסטים.

המפלגה הקומוניסטית של בריטניה הצליחה למשוך אליה חברים יהודים בגלל נכונותה להתעמת עם פשיסטים בקרבות רחוב ולהפריע לפגישות שלהם. התקרית המפורסמת ביותר, כנראה, של התנגדות לפשיזם היה הקרב ברחוב כייבל באוקטובר 1936.

תחילת המצעד של איגוד הפשיסטים הבריטים, 4 ביולי 1937. סר אוסוולד מוסלי בחליפה בהירה במרכז (צילום: AP Photo)

המפלגה הקומוניסטית של בריטניה הצליחה למשוך אליה חברים יהודים בגלל נכונותה להתעמת עם פשיסטים בקרבות רחוב ולהפריע לפגישות שלהם

אחרי ששר הפנים התיר למוסלי לצעוד באיסט אנד של לונדון, 7,000 שוטרים הוקצו במטרה להגן על הפשיסטים. קהל עצום של אנטי־פשיסטים הצליח לגרום למוסלי לסגת והצעדה בוטלה. חלק מהמיתולוגיה סביב הקרב ברחוב כייבל מאותגרת במסגרת התערוכה החדשה.

לפי התערוכה, שבוע אחרי שמוסלי נטש את רעיון הצעדה, הפשיסטים הגיעו לאזור יהודי ברובו במזרח לונדון ואיימו על התושבים, זאת בזמן שחנויות יהודיות ברחוב מייל אנד הותקפו גם הן. גם ההרשמה ל־BUF גברה אחרי המאורעות ברחוב כייבל.

מוסלי ותומכיו הפשיסטים נכלאו במהלך המלחמה, אבל תבוסת הנאצים לא מנעה ממנו לנסות ולעשות קאמבק אחרי המלחמה, עם הקמת "תנועת האיחוד" ב־1948. שוב הפכה מזרח לונדון למרכז עימותים בין תומכיו של מוסלי לבין מתנגדי הפשיזם, שהיו נחושים להילחם באיום החדש בכל הכוח.

אגודת החיילים והחיילות היהודים לשעבר קבעה פגישות ציבוריות בלונדון ובערים ובעיירות ברחבי המדינה, ביניהן בדרבי, בריסטול וברייטון. על אף שוועד הסגנים זכה לביקורת על תגובתו הפסיבית לכאורה לאיום הפשיסטי אחרי המלחמה, תיעוד של ועדת ההגנה היהודית, שהופקד בספרייה ב־2011, מציג תמונה מורכבת יותר.

מפגין זועם תוקף מתופף של המנהיג הבריטי הפשיסטי סר אוסוולד מוסלי, 29 ביולי, 1962 (צילום: AP Photo)

הוועדה אומנם נמנעה מעימות ישיר עם הפשיסטים אך במקום זאת בחרה בקמפיין מעקב מקיף שלא פורסם. מתנדבים נשלחו כמשתתפים סמויים למפגשים של הפשיסטים – ומאוחר יותר כתבו דוחות מקיפים על הדברים שראו ושמעו. ועדת ההגנה היהודית תיעדה ודיווחה על תקיפות אנטישמיות, כמו גם על מקרים של חוסר פעולה מצד המשטרה.

מנגד, "קבוצה 43" לא חששה מפרסום ומפעולה ישירה נגד תומכי מוסלי. הקבוצה, שנוסדה על ידי חיילים יהודים לשעבר ב־1946, הפריעה למפגשים של תנועת האיחוד, תקפה פשיסטים ושלחה סוכנים חשאים להסתנן לקבוצות ימין קיצוני.

מתנדבים נשלחו כמשתתפים סמויים למפגשים של הפשיסטים – ומאוחר יותר כתבו דוחות מקיפים על הדברים שראו ושמעו. ועדת ההגנה היהודית תיעדה ודיווחה

המקרה המפורסם ביותר היה זה של היהודייה דוריס קיי ושל חברה הקתולי ג'יימס קוטר. השניים הצליחו לחדור לתנועת האיחוד וזכו לאמונו של מוסלי עצמו. לאורך כל התקופה הם כמובן שלחו מודיעין ל"קבוצה 43". הקבוצה עצמה זכתה למעט מאוד אהדה מהמשטרה. שבועות של עימותים סביב דרך רידלי באיסט אנד ב־1947 הובילו למעצרים גדולים של מתנגדי פשיזם.

ד"ר ברברה ורנוק (צילום: באדיבות המצולמת)

עם זאת, ועדת ההגנה היהודית הצליחה לשים עין על קולין ג'ורדן בשנות ה־40, הרבה לפני שצבר תשומת לב עם הקמת התנועה הנציונל־סוציאליסטית ב־1962. ג'ורדן, מורה מהעיר קובנטרי, איבד את משרתו תודות ללובי שקט שביצעה התנועה בקרב מחלקת החינוך ורשויות החינוך המקומיות.

עלייתו הפוליטית הקצרה של ג'ורדן בשנות ה־60 זכתה לתגובה מצד "קבוצת 62", שנוסדה על ידי חברים צעירים מ"קבוצה 43" לשעבר. ב־1962 קיימו תומכיו של ג'ורדן אירוע שהפך למהומה אלימה כשחברי "קבוצה 62" וקבוצות שמאל נוספות תקפו את חבר התומכים הקטן של ג'ורדן.

אף ש"קבוצה 62" התפרקה ב־1975 – בדיוק כשהחזית הלאומית הקיצונית־ימנית התחילה לצבור כוח פוליטי, הקימו בוגריה מספר קבוצות אנטי־פשיסטיות חשובות, בין היתר מגזין סרצ'לייט, Hope Not Hate וה־CST.

האנטישמיות בגרמניה אחרי הנאציזם

העובדה המדהימה אף יותר מהקאמבק הכושל של מוסלי בבריטניה, הייתה האופן שבו האנטישמיות המשיכה לשרוד בגרמניה אחרי המלחמה. בשנת 1946, מחקר של הצבא האמריקאי גילה ש־18% מהגרמנים היו עדיין "אנטישמיים קיצוניים", 21% מהם היו "אנטישמים" ו־22% היו "גזענים מתונים".

סקר מ־1947 מצא כי שליש מהגרמנים לא רוצים לחיות לצד יהודים בגרמניה. ברקע הנתונים לעיל, אין זה פלא שיותר מ־800 תקיפות של יהודים דווחו בגרמניה בין 25 בדצמבר 1959 לבין פברואר 1960. ארבע שנים מאוחר יותר נוסדה המפלגה הניאו־נאצית NDP, שזכתה להצלחה מתונה בבחירות המקומיות בשנות ה־60.

הקנצלר לשעבר של מערב גרמניה וזוכה פרס נובל לשלום וילי ברנדט במהלך ביקורו בגטו ורשה (צילום: AP Photo)

אולם, מאז סוף שנות ה־60, גרמניה נקטה בעמדה קשוחה יותר כלפי אנטישמיות. בתמונה המפורסמת בגטו ורשה, אפשר לראות את הקנצלר וילי ברנדט כורע ברך. מאוחר יותר נחקק חוק האוסר על התייחסות לפשעי הנאצים כמשהו שיש להלל או כמשהו שולי.

למרות הצלחות אקראיות בבחירות המקומיות, מפלגות הימין הקיצוני המשיכו לצמוח בשוליים הפוליטיים של בריטניה, במיוחד בהשוואה למדינות אירופאיות כמו צרפת, איטליה או המדיניות הנורדיות. יחד עם זאת, כמו במדינות השכנות, צורות חדשות של אנטישמיות, כמו הכחשת שואה ושנאת ישראל, הציגו אתגרים חדשים לאלו הפועלים נגד אנטישמיות, במיוחד בעידן המדיות החברתיות.

למרות הצלחות אקראיות בבחירות המקומיות, מפלגות הימין הקיצוני המשיכו לצמוח בשוליים הפוליטיים של בריטניה, במיוחד בהשוואה למדינות אירופאיות כמו צרפת ואיטליה

האוצרת ורנוק אומרת שאפשר למצוא "חוטים מקשרים" בצורה שבה נלחמים באנטישמיות לאורך ההיסטוריה. מאמצים מודיעיניים והסתננות לארגונים הן טקטיקות מלחמה מרכזיות מאז שנות ה־30 של המאה הקודמת. כך גם הניסיונות לחשוף לאור ולהפגין נגד תנועות פשיסטיות ואנטישמיות.

יתרה מזאת, היהודים שהובילו את המאבק נגד הפשיזם הצליחו באופן עקבי לזכות בתמיכה של קבוצות נוספות מחוץ לקהילה, לרוב של ארגוני השמאל ושל האיגודים (אולם בשנות ה־70, ארגוני השמאל האנטי־ישראלי הפכו לבני ברית לקבוצות היריבות).

עם זאת, חלו כמה שינויים בפעילות הארגונים מאז. נושא הפיקוח על הרשתות החברתיות, למשל, החליף פעולות ישירות יותר של הפעילים האנטי־פשיסטים, זאת בזמן שהפעילות של ארגוני הימין הקיצוני עברה במידה רבה לרשת.

הפגנה נגד העסקתו של דייוויד אירווינג, אנטישמי ומכחיש שואה, בריטניה, 1992 (צילום: Courtesy Community Security Trust)

ורנוק מאמינה שלמרות הכישלונות הנקודתיים במאבק באנטישמיות בשנים שאחרי המלחמה, היו גם התפתחויות חיוביות. בבריטניה, למשל, המשטרה הפכה לשותפה קרובה יותר של קבוצות הנאבקות באנטישמיות

ורנוק מאמינה שלמרות הכישלונות הנקודתיים במאבק באנטישמיות בשנים שאחרי המלחמה, היו גם התפתחויות חיוביות. בבריטניה, למשל, המשטרה – שפעם נתפסה כאדישה, אם לא אוהדת של הימין הקיצוני – הפכה לשותפה קרובה יותר של קבוצות הנאבקות באנטישמיות.

כמו כן, מדינות במערב אירופה פיתחו רמות גבוהות יותר של רגישות ודאגה. נשיא צרפת עמנואל מקרון, למשל, פתח בשנה שעברה מוזיאון המוקדש לפרשת דרייפוס. עם זאת, תוצאות הבחירות האחרונות לנשיאות צרפת, בהן זכתה מועמדת הימין הקיצוני מארי לה פן ביותר מ־40% מהקולות, מעידים על כך שיש להתייחס למצב בזהירות רבה.

"אני אומר לצעירים: אל תשכחו את המאבקים האלה", אמר מקרון באירוע פתיחת מוזיאון דרייפוס. "בעולם שבו אנחנו חיים, במדינה שלנו, ברפובליקה שלנו, הם עדיין לא הסתיימו".