שישה חודשים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, מנהיג הפשיסטים בבריטניה, סר אוסוולד מוסלי, השתתף במסיבת חג המולד.

מוסלי זכה שם לקבלת פנים נלהבת מצד 1,000 תומכים נאמנים – שלוותה בהצדעות במועל יד. למרות תבוסת הרייך השלישי שהוא העריץ כל כך, מוסלי נותר משוכנע ששעתם של הפשיסטים בבריטניה עוד תגיע.

אבל מנהיג מפלגת איגוד הפשיסטים הבריטי לשעבר נתקל גם בקבוצת מתנגדים מסורה לא פחות – בעיקר יהודים יוצאי צבא שלחמו, ריגלו ולבסוף סייעו לסכל את שובו לזירה הפוליטית.

כפי שמתאר דניאל סונאבנד בספרו "אנחנו נלחמים בפשיסטים: קבוצה 43 ומאבקה הנשכח למען בריטניה של אחרי המלחמה", מדובר בסיפור עקוב מדם ומבעית לעתים של "כאוס מאורגן".

לאחר ניצחון בעלות הברית, מוסלי הורה לתומכיו להנמיך ראש. כדי לשדר מכובדות ולפתח רשת קשרים בין חסידי הפשיזם, הוא האיץ בתומכיו לייסד מועדוני ספר מקומיים ואגודות תרבות. הם נמנעו לחלוטין מלהזכיר את היהודים.

למרות זאת, רבים מהם לא הצליחו לרסן את מסירותם הנלהבת למטרה האבודה.

עם הסרת תקנות שונות שחלו בתקופת המלחמה החלו לצוף על פני השטח שפע של ארגונים פשיסטיים, ששנאו אחד את השני – אבל את היהודים הרבה יותר.

אחד הארגונים הללו, שמוסלי העניק לו את תמיכתו, הונהג בידי ג'פרי האם, נאצי נלהב ואנטישמי ארסי. האם, כמו מנהיגה לשעבר של מפלגת איגוד הפשיסטים הבריטי, נאסר גם הוא במהלך המלחמה.

אוסוולד מוסלי חולף על פני אנשי "החולצות השחורות" הפשיסטים, שמצדיעים במועל יד, סביבות 1936 (צילום: CC-SA 4.0/פליפה קואסטה)

נקודת הזינוק

במאי 1946, ארבעה יוצאי צבא יהודים שמעו במקרה את האם מדבר לפני קהל קטן ליד אגם וייטסטון בהמפסטד שבצפון לונדון. הם מיהרו אל הבימה הקטנה שמעליה הוא דיבר, נאבקו בסדרנים שאבטחו אותה והכו את האם.

כשארבעת הגברים סיפרו על מעשיהם לחבריהם בבית מכבי, מועדון ספורט יהודי במערב המפסטד, הם זכו לתגובות חמות.

כפי שכותב סונאבנד בספרו, "במהלך החודשים הבאים יוצאי המלחמה היהודים הצעירים הללו ראו את התקיפה באגם וייטסטון לא כעניין חד פעמי, אלא כדפוס הפעולה של ארגון אנטי פשיסטי".

העיתון של קבוצה 43, "On Guard" (צילום: באדיבות דניאל סונאבנד)

אותם בחורים כבר הבינו שהן הממשלה הבריטית והן גופים יהודיים קהילתיים, דוגמת ועד שליחי הקהילות והוועדה שלו להגנה יהודית, אינם מוכנים לנקוט פעולה איתנה מהסוג שהם סברו שמן ההכרח לנקוט נגד פעילים פשיסטים.

ועדה ממשלתית לענייני פשיזם, למשל, קיבלה החלטה שלפיה לא קיים "איום מיידי" להתרחבותה של התנועה הפשיסטית. מזכיר הפנים מטעם הלייבור, ג'יימס צ'וטר אדי , המליץ להשאיר את הפשיסטים "לחוש ההומור של העם הבריטי".

באותו הזמן, הוועד השמרני התעקש שכל פעולה נגד הפשיסטים תהיה בהתאם לחוק, שלא תהיה שנויה במחלוקת ולא תמשוך תשומת לב שלילית כלפי יהודים.

אולם צעירים יהודים רבים לא היו שותפים לגישה הזאת. הם לחמו למען ארצם כדי להביס את הפשיזם מעבר לים, היו מצולקים ממראות מחנות ההשמדה (שחלקם היו עדים להם באופן אישי, וחלקם איבדו בהם קרובי משפחה), וזכרו איך "החולצות השחורות" של מוסלי הטילו טרור על יהודים בשנות ה-30.

נוסף על כך, יהודים רבים הזדעזעו לנוכח המראה של אניות הצי המלכותי בים התיכון שניסו למנוע מניצולי שואה להגיע לפלשתינה. "הרגשנו חסרי תועלת", נזכר מוריס בקמן, שהשתתף בתקיפתו של האם.

מתוך תסכול, זעם ונחישות לגרום לכך שיהודים לא יוטרדו עוד לעולם בידי הפשיסטים ברחובות לונדון, קבוצה 43 נולדה בחודשים האחרונים של 1946.

"המלחמה בפשיזם חייבת להימשך", כתבו חבריה המייסדים של הקבוצה במכתב ל"ג'ואיש כרוניקל", העיתון המרכזי של יהדות בריטניה, "אנחנו חייבים לחסל אותו, ולחסל אותו עכשיו!"

בעוד שמקור שמה של הקבוצה שנוי במחלוקת – הגרסה הרשמית היא שמקורו במספר האנשים שהשתתפו בפגישתה הראשונה – מטרותיה היו ברורות לגמרי.

"המלחמה בפשיזם חייבת להימשך", כתבו חבריה המייסדים של הקבוצה במכתב ל"ג'ואיש כרוניקל", העיתון המרכזי של יהדות בריטניה, "אנחנו חייבים לחסל אותו, ולחסל אותו עכשיו!".

הקבוצה, כך החליטו חבריה, תפעל נגד קבוצות פשיסטיות ואנטישמיות, תחשוף אותן ותאחד את הציבור נגדן. לא יהיה לה סדר יום פוליטי נוסף, והיא תהיה פתוחה גם למי שאינו יהודי או אינו יוצא צבא.

המימון מתחיל

למרות התנגדותם של גופים קהילתיים, כסף החל לזרום אל הקבוצה מידי אנשי עסקים יהודים בולטים, וכמוהו גם חברים חדשים: עד יולי 1947 היו לה תקציב של מיליון ליש"ט בערכים של היום ו-500 חברים.

הקבוצה פעלה בעיקר באמצעות יחידות חצי-אוטונומיות, אבל היא הונהגה על ידי גרי פלמברג, צנחן שהיה אלוף האגרוף של הגדוד שלו, ולצדו ג'פרי ברנרד, קצין צבא לשעבר בדרגת קפטן.

למרות התנגדותם של גופים קהילתיים, כסף החל לזרום אל הקבוצה מידי אנשי עסקים יהודים בולטים. עד יולי 1947 היו לה תקציב של מיליון ליש"ט בערכים של היום ו-500 חברים.

ג'וני וימבורן, שעדיין שירת בצי הסוחר, היה ראש המודיעין, ואילו רג מוריס, לשעבר חייל במשמר המלכותי, שבזכות המראה הנאה שלו שימש פעם כממלא המקום של כוכב הקולנוע סטיוארט גריינג'ר, היה המפקד בשטח.

הארי בינדי, קצין לשעבר ששירת בבורמה, הנהיג את התא באיסט אנד, שהיה ידוע באלימותו. יוצא הקבוצה הידוע ביותר היה הספר וידאל ששון, שבהתאם למשלח ידו נשא עמו לעתים קרובות זוג מספריים כשיצא למבצעיה של הקבוצה.

כצפוי מקבוצה שמונהגת בידי יוצאי צבא, המאבק בפשיסטים התנהל במשמעת ובדיוק. לקבוצה אמנם היה כלל ברזל, לעולם לא לתקוף שוטרים – למרות שהיו גורמים אנטישמיים במשטרת לונדון – אך היא נהגה באלימות לעתים קרובות.

חבריה של קבוצה פשיסטית שנהגה להתנכל ליהודים בצפון לונדון מצאו את עצמם מכוסים בצבע שהם השתמשו בו לציור כתובות גרפיטי אנטישמיות. אחרים מצאו עצמם מוכים וחבולים.

דוברים פשיסטים לא רק הופרעו בזמן נאומיהם (הגחכתם הייתה הטקטיקה המועדפת על חברי הקבוצה) – המשטרה גם נאלצה לעתים לסגור את האספות שלהם בגלל התכתשויות שיזמו אנשיו של פלמברג.

 אנשי קומנדו היו מתקבצים ומבקיעים יחד דרך הקהל, כשהם דוחפים הצדה את השוטרים ואת הסדרנים הפשיסטים, עד שהיו מגיעים אל הדובר והופכים את ארגז העץ שעליו עמד

לפעמים, חברי הקבוצה השתמשו בטקטיקת התקדמות של "ראש חץ". אנשי קומנדו בנויים היטב היו מתקבצים ומבקיעים יחד דרך הקהל בעקבות הקריאה "לפוצץ את האספה", כשהם דוחפים הצדה את השוטרים ואת הסדרנים הפשיסטים, עד שהיו מגיעים אל הדובר והופכים את ארגז העץ שעליו עמד.

אבל, אומר סונאבנד, המעצרים בעקבות פיצוצן של אספות פשיסטיות נועדו למשוך תשומת לב ציבורית. קבוצה 43 רצתה להדגיש את הניגוד בין היהודים ששירתו בצבא לבין הפשיסטים שבילו את שנות המלחמה במאסר מחשש שיבגדו במולדתם במקרה של פלישה גרמנית.

AP (צילום: סר אוסוולד מוסלי, מנהיג הפשיסטים בבריטניה לפני המלחמה, הצית הפגנה סוערת ב-15 בנובמבר 1947, בנאומו הפוליטי הראשון מאז מאסרו בשל תמיכתו בנאצים)

אדוני הכאוס

שנת 1947 הייתה שנה מכריעה. למרות ניצחונה במלחמה, בריטניה הייתה נתונה בתקופה חשוכה: צנע וקיצוב מתמשך חברו לחורף קשה ויצרו מחסור במזון ובדלק. בעזרתם של גורמים בעיתונות, תועמלנים פשיסטים הפיצו את הטענה הישנה שהיהודים מספסרים בשוק השחור.

סקרים שערכה אז הממשלה הצביעו על פרדוקס: האנטישמיות גברה, אבל קבוצות גדולות בעם התנגדו לפשיזם בכל תוקף. מוסלי, שהאמין שבריטניה עומדת על סף קריסה כלכלית, תכנן את חזרתו לחיים הציבוריים.

סקרים שערכה אז הממשלה הצביעו על פרדוקס: האנטישמיות גברה, אבל קבוצות גדולות בעם התנגדו לפשיזם בכל תוקף. מוסלי הפשיסט תכנן את חזרתו לחיים הציבוריים

האלימות שליוותה את תום תקופת המנדט הבריטי בפלשתינה הוסיפה עוד אש למדורה. רציחת שני הסמלים הבריטים בידי האצ"ל ב-1947 הציתה התפרעויות ותקריות אנטישמיות ברחבי הממלכה, שהפשיסטים מיהרו לנצל לתועלתם.

בדרך רידלי שברובע האקני בצפון לונדון, שאכלס יהודים רבים, נאומיו של האם כבר משכו עד אמצע ספטמבר של אותה שנה קהל רב, שהגיע עד ל-6,000 איש – חלקם רק תיירים. אולם חברי קבוצה 43 היו נחושים לעצור אותם, ובמשך שבועות הם ניהלו מלחמה מתמשכת עם הפשיסטים באזור ובסביבתו.

זה היה, כפי שכותב סונאבנד, "הקונפליקט המגדיר" בין שני הצדדים. הוא גם קרא תיגר על התפיסה שהיהודים "יסבלו בשקט את רדיפתם והפיכתם לקרבנות" וגם, באופן מכריע, ערער את הקרקע לחזרתו המתוכננת של מוסלי לזירה הפוליטית.

מנהיג "החולצות השחורות" לשעבר היה נואש להשיג את תמיכתו של מעמד הביניים; תחת זאת, טוען סונאבנד, הפשיסטים "נקשרו עם אלימות רחוב וכאוס".

אישה בצפון לונדון מקבלת את קצבת תפוחי האדמה שלה, 10 בנובמבר 1947 (צילום: AP)

קבוצה 43 נערכה זה זמן רב לניסיון החזרה של מוסלי. לבד מפעילותה הציבורית, הקבוצה ניהלה מבצע מעקב וריגול, והצליחה להסתנן אל שורות הפשיסטים.

דוריס קיי ובן זוגה האירי הקתולי ג'יימס קוטר זכו לאמונו של מוסלי עד כדי כך שהצליחו להשיג מידע על המועד והמקום המאובטח בקפידה של העצרת שתוכננה לקראת ההודעה על חזרתו בסתיו.

ב-15 בנובמבר 1947, אנשי קבוצה 43 הצליחו לכתר את הממוריאל הול בפרינגדון, ובשלב מסוים אף אילצו את מוסלי לרדת מהבמה בזמן שהפשיסטים ניסו להדוף את ניסיונם לפלוש לבניין.

תנועת האיחוד החדשה של מוסלי – שנקראה כך משום שדגלה באירופה מאוחדת – הותקפה על ידי חברי קבוצה 43 על כל צעד ושעל.

הם הותירו את תומכיו חבולים ומדממים לאחר תהלוכת 1 במאי במזרח לונדון, וחודש לאחר מכן הביסו אותם ב"קרב בפארק לוול" בעיר החוף ברייטון.

יהודי צעיר בלונדיני ותכול עיניים, שמזוהה היום רק בשם "בן", הצליח להגיע למעגל הפנימי של מוסלי ולהפוך לחלק מיחידת האבטחה שלו. בן סיפק לקבוצה דיווחים יומיומיים וסייע לה בגנבת מסמכים מהאחוזה הכפרית של מוסלי.

אולם המשימה הזאת הייתה מסוכנת ביותר. כששליחותם הסתיימה, קיי וקוטר הוברחו לקנדה, וחיו שם את שארית חייהם.

הפשיסטים עקבו אחר אנשי הקבוצה ותקפו אותם כשהם מצוידים באגרופנים ובלהבי גילוח. לביתו של פלמברג הושלך בקבוק תבערה דרך אשנב הדואר.

יהודי צעיר בלונדיני ותכול עיניים, שמזוהה היום רק בשם "בן", הצליח להגיע למעגל הפנימי של מוסלי ולהפוך לחלק מיחידת האבטחה שלו. בן סיפק דיווחים יומיומיים

לפעמים, הטקטיקות של הפשיסטים היו מעט מתוחכמות יותר. בדצמבר 1947, ג'ון פרין, תומך של מוסלי שהיה עצור במהלך המלחמה, בדה תקרית ירי והצליח לגרום להעמדתם לדין של פלמברג ווימבורן באשמת ניסיון לרצח.

הקבוצה, שתמיד כיסתה את ההוצאות המשפטיות של חבריה, שכרה את סר דיוויד מקסוול-פייף, לשעבר תובע במשפטי נירנברג ולעתיד מזכיר הפנים של בריטניה, שהצליח לבטל את התביעה לאחר שהצביע על חורים בעדותו של פרין.

הכיסוי העיתונאי של המקרה סייע לקבוצה להתרחב ל-2,000 חברים.

פלמברג ווימבורן לאחר זיכוים מאשמת ניסיון לרצח (צילום: באדיבות ברברה למברט)

גוויעת הפשיסטים

בתוך שנה, תנועת האיחוד גוועה לאיטה. מוסלי, שחיכה זמן כה רב, החמיץ את הרגע שלו: צעדי הצנע והקיצוב הוקלו, רמת החיים החלה לעלות, ונסיגת הבריטיים מפלשתינה השקיטה את האנטישמיות שתנועת האיחוד קיוותה לנצל.

הוראתו של מוסלי לתומכיו, שהחלו להתפכח והיו נתונים במחלוקות פנימיות, להסב את התקפותיהם מהיהודים לקומוניסטים ריפתה את ידיהם עוד יותר.

בעיני רבים מהם, המטרה החדשה לא הייתה מלהיבה באותה המידה, ומנהיג הפשיסטים שב להתקפותיו הנכלוליות על "בעלי הון בינלאומיים".

"אנחנו נלחמים בפשיסטים", מאת דניאל סונאבנד (צילום: צילום: Courtesy)

בבחירות המקומיות של 1949 תנועת האיחוד השיגה תמיכה כה דלה, שהמפלגה החליטה שלא להתמודד בבחירות הכלליות שהתקיימו בשנה שלאחר מכן.

בדצמבר 1949 יצא הגיליון האחרון של עיתון המפלגה, "On Guard". הקבוצה עצמה התפרקה זמן קצר לאחר מכן, כשמוסלי, שנותר חסר מעש, התכונן לעזוב את בריטניה לצרפת.

למרות שהתחרות אינה רבה, מוסלי היה הפוליטיקאי הפשיסט האהוד ביותר בבריטניה אי פעם, הגם שכוח המשיכה שלו היה מוגבל בבירור. לקבוצה 43 היה חלק לא מבוטל בחיסול תקוותיו לשוב לזירה לאחר המלחמה.

אולם, כפי שמדגיש סונאבנד, זו לא הייתה בשום אופן מורשתה היחידה של הקבוצה. "גם אם היא לא השיגה דבר מעבר לכך", אמר אחד מוותיקי המלחמה מאוחר יותר, "היא לפחות נתנה ליוצאי הצבא היהודים את תחושת הגאווה שאנחנו יכולים להגן על עצמנו ואנחנו לא פשוט בורחים. אם היא לא עשתה יותר מזה. אבל אני בטוח שהיא עשתה יותר מזה".