חבריי המוסלמים כועסים מאוד. הם גם די מתביישים לאחרונה. ממתי הפך הרמדאן זמן של טרור ואלימות? הם שואלים בתסכול. מי המציא את האסלאם החדש הזה המעורר שאט נפש? זוהי כפירה של ממש, לדבריהם. זה אינו האסלאם, הם מוסיפים. זו סטיה ממנו.

חבריי המוסלמים כועסים מאוד. הם גם די מתביישים לאחרונה. ממתי הפך הרמדאן זמן של טרור ואלימות? הם שואלים בתסכול. מי המציא את האסלאם החדש הזה? זוהי כפירה של ממש, לדבריהם

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מאיפה הדיבוק המטורף בו חוזות עינינו לאחרונה? זיקוקים ואבנים במסגד אל-אקצא הקדוש? צעירים מתפרעים ועולים בנעליהם על השטיחים של המסגד במקום לחלוץ אותם ולהפגין כבוד וצניעות! זה ביזוי המקום הקדוש, הם מוסיפים.

ההסתה הזו ברשתות – דבר אין לה עם האסלאם, הם אומרים לי. במקום זמן איכות להיטהרות הנפש ומבט פנימה אל נפשנו משפחותינו וקהילתנו כדי לשפר דרכינו "גונבים לנו את האסלאם" לכיוון האלימות. איך אפשר לגעת בדבר כל כך טהור כמו הרמדאן, שמיועד להיות חודש של שלום חיצוני ופנימי, במהלכו אנו לומדים איך להתנהג בכבוד עם האחר? משמעותו הרוחנית העמוקה של חודש הרמדאן היא זו המטהרת. עם מבט פנימי אל נפשנו, משפחותינו, קהילתנו. הרמדאן הוא חודש של סובלנות, כבוד הדדי וקבלת האחר.

רוח האסלאם האמיתית, לדבריהם, עוסקת בזיכוך הנפש ולא בשום דבר אחר. כיבוד שונותו של הזולת וייחודו.

יש בין חברי המוסלמים הפלסטינים מי שאפילו מצטט את העובדה ש"האדם נברא בצלם אלוהים" ומכאן החובה לכבד את היהודים, בני עם הספר, בני אברהם במיוחד וכל אדם. חובה מפורשת וציווי מהקוראן.

הדברים נאמרו לאחרונה בסעודת איפטר חגיגית בנוכחות רבנים, שייחים ופעילים פלסטינים ומתנחלים, בה הוכרז על פתיחת שערי בית המדרש היהודי מוסלמי של ארגון השלום "שרשים ג'ודור".

בית המדרש היהודי מוסלמי נפתח ב"מרכז כראמה", חלקה פלסטינית ליד גוש עציון, השייכת לפעיל השלום הפלסטיני הבולט חאלד אבו עווד. הוא הקדיש אותה למרכז הפעילות של תנועת השלום.

יש בין חברי המוסלמים הפלסטינים מי שאפילו מצטט את העובדה ש"האדם נברא בצלם אלוהים" ומכאן החובה לכבד את היהודים, בני עם הספר, בני אברהם במיוחד וכל אדם. חובה מפורשת וציווי מהקוראן

למפגש, שנערך לאחרונה, בו הכריזו החתום מטה יחד עם שותפו הפלסטיני על פתיחת בית המדרש, הגיעו פעילים מכפרים פלסטינים מאזור שכם ועד לדרום הר חברון, יחד עם מתנחלים ופעילי שלום מאריאל ועד עתניאל.

*  *  *

כבר שמונה שנים אני שומע על תנועת השלום "שורשים ג'ודור", אותה הקימו כמה מממשיכי דרכו של הרב מנחם פרומן ז"ל. תחילה הייתי גדול הספקנים. מה כבר יכול להיות "הדו-קיום בין הסוס ורוכבו", כמאמר הקלישאה הידועה, צחקתי בליבי.

הוזמנתי להרצות. לא סירבתי. גיליתי תנועת שלום אותנטית לתפארת, המנהלת דו-שיח מכבד. ברגע שלמדתי שילדי הפעילים הפלסטינים מכפרי הסביבה הולכים יחדיו לקייטנות עם ילדי הפעילים של המתנחלים, הבנתי שיש פה משהו אחר.

כשהמשכתי ללמוד שהנוער משני הצדדים עובר במשותף קורסי הכשרת מנהיגות, הבנתי שמדובר במשהו איכותי וייחודי. הבנתי הכל כשהתקשיתי לקבוע פגישה עם חבר, פעיל מרכזי מכפר עציון, כי הוא "בתורנות", כך אמר לי. "איזו תורנות, מירון?" שאלתי. "אני מסיע חולים פלסטינים לבית חולים שיבא מחר", ענה. אז הבנתי את עומק הכבוד ההדדי, את הקשר הבין-אישי האינטימי בינם ובין משפחותיהם. כל זה היה חדש לי לחלוטין.

הבנתי הכל כשהתקשיתי לקבוע פגישה עם חבר, פעיל מרכזי מכפר עציון, כי הוא "בתורנות", כך אמר לי. "איזו תורנות, מירון?" שאלתי. "אני מסיע חולים פלסטינים לבית חולים שיבא מחר", ענה

למעלה  מ-40 שנה אני פעיל ומנסה לעשות מעשה משמעותי בתחום השלום הישראלי-פלסטיני וקירוב הלבבות בין הצדדים. זכיתי לעשות כן בממשלת רבין בתפקידים בכירים במשרד הכלכלה ומשרד ראש הממשלה.

אחרי רצח רבין התפטרתי ממשרד ראש הממשלה והקמתי עם חברים יהודים וערבים את עמותת "בני אברהם". הובלתי ושימשתי יושב ראש במשך כ-20 שנה. חשבתי שראיתי הכל בתחום זה.

אבל אחרי כל השנים גיליתי את הדבר הכי אותנטי  ומבטיח, שמחזק את אמונתי שיכול להיות אחרת, בלי תמימות.

אני, שכל חיי ביקרתי רק פעם אחת בלבד בגוש עציון, מוצא עצמי חוזר לשם באופן קבוע כל שבוע מזה כחצי שנה ומרגיש  בהחלט בבית. לא תמיד אנחנו מסכימים, ועדיין אני מופתע לגלות שיש שותפים לחזון 2 המדינות בו אני מאמין בכל ליבי. לא כולם. אולי אפילו לא הרוב, אבל רבים יותר משציפיתי. אם יש מחלוקת היא מתנהלת בדיאלוג מכובד. והעיקר שכולנו, יהודים וערבים כאחד, מביעים זעזוע מהקיצוניים בשני הצדדים, המנסים להטביע את כולנו בנהרות של דם.

בהחלט אינני טוען שיש כאן סימטריה בקיצוניות הבלתי נסבלת. באותם מקרים בהם תהום פעורה בין עמדותיי לבין עמדות חברי מהגוש, עדיין הדיון הוא סביר ומכבד.

לא מדובר בחולמי חלומות נאיביים. הפעילות נמשכת עם הרגליים נטועות היטב בקרקע. התמימות מאתנו והלאה. כבר חווינו לא פעם את הנסיגות המוכרות עקב מצב ביטחוני קשה. 3 צעדים קדימה ו-2 אחורה הם לחם חוקנו. לפעמים אפילו 2 קדימה ו-3 אחורה. נופלים וקמים להמשך הפעילות. יש ברירה? לאבד את התקווה? אין מצב. מחנה התקווה מול מחנה הייאוש מתנהל תמיד לאט אבל בטוח.

לא כולם שותפים לחזון, אולי אפילו לא הרוב, אבל רבים משציפיתי. מחלוקות מתנהלות בדיאלוג מכובד. כולנו, יהודים וערבים, מזועזעים מהקיצוניים בשני הצדדים, המנסים להטביע את כולנו בנהרות דם

רק בגלל שהפתרון מתמהמה לא אומר שצריך לוותר עליו או להפסיק לחתור לקראתו. במקום בו אין מנהיגות שלום אפקטיבית ונוצר ואקום, נכנסים אנשי התקווה ויוצרים מציאות חדשה בשטח. הניסיון מראה, שכשיגיע מנהיג שירצה להניע תהליך שלום הוא יהיה זקוק לשטח. לגמרי לבד הוא לא יוכל גם אם יהיה מנהיג היסטורי.

כבר נתקלתי אפילו במקרה בו יש מי שטוען שהוא יודע, שההתנחלות המבודדת בה הוא חי תהיה בסופו של התהליך בתחומי המדינה הפלסטינית העתידית. אך דוקא בגלל זה הוא פעיל עכשיו "כי בשטח אפשר ליצור מציאות אחרת ושכנות טובה", הוא מסכם בפני.

אני יודע שיכול להיות אחרת. כבוד הדדי ותעוזה יעשו את ההבדל.

אמיר תדמור פועל מזה כ-40 שנה לקירוב לבבות יהודי ערבי. היה דוברו של יצחק רבין בשנים 1991-92. שרת בממשלתו כמנהל האגף ליחסים בין לאומיים במשרד הכלכלה ואח"כ במשרד ראש הממשלה. בתפקידים אלה היה מרכז ומתאם את הטיפול בפרויקטים של שיתוף פעולה אזורי עם הרשות הפלסטינית, ירדן, ומצרים בעקבות הסכם אוסלו. לאחר רצח רבין עזב את משרד ראש שהממשלה, הקים את עמותת "בני אברהם" לחינוך לשלום יהודי ערבי ועמד בראשה כ-20 שנה. כיום יו"ר משותף של בית המדרש היהודי מוסלמי "שרשים-ג'ודור".