המשפחה הישראלית הולכת ומשנה את פניה. סוג המשפחה השכיח ביותר בישראל הוא היום משקי בית של שתי נפשות המהווים 25% מסך משקי הבית, כאשר משקי בית של יחידים המונים 19% מסך משקי הבית, הם השניים בשכיחותם.

המשפחה הישראלית משנה את פניה. סוג המשפחה השכיח בישראל היום היא משקי בית של 2 נפשות המהווים 25% מסך משקי הבית, כשמשקי בית של יחידים, 19% מסך משקי הבית, הם השניים בשכיחותם

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

משפחות יחידניות, חד הוריות, קשישים, רווקים ואחרים, שמהוות 44% מסך משקי הבית, לא זוכות עדין למענה ראוי בכל הקשור להיצע הדירות למגורים. נכון להיום יש בישראל 2.7 מיליון דירות ורק 12% מהן הן דירות קטנות של עד 55 מ"ר. הנתון הזה הוא תוצאה של ירידה מתמשכת במספר הדירות הקטנות הנבנות בישראל. ב-2017 עמד אחוז הדירות הקטנות של עד 3 חדרים על 7% בלבד מסך הדירות שנבנו, לעומת 74% בתחילת שנות ה-70.

המציאות הזו משקפת יותר שיקולי רווח של הקבלנים ושמרנות של מקבלי ההחלטות, מאשר צרכים מציאותיים. דווקא כאשר יותר ויותר תאים משפחתיים זקוקים לדירות קטנות, הדירות הללו הולכות ונעלמות. מפנות את מקומן לדירות גדולות ויקרות. 27% מהדירות שנבנו ב-2017 היו בנות 6 חדרים ויותר – הרבה מעבר לצרכיה של המשפחה הישראלית.

השינויים שחלו לאורך השנים בחברה הישראלית, העלייה באחוז הגירושין, במקביל לעלייה בתוחלת החיים, כמו גם התפתחויות טכנולוגיות וחברתיות דוגמת פונדקאות, הורות משותפת של הורים גאים ועוד, הביאו לכך שראינו בשנים האחרונות שתי תופעות הפוכות – מצד אחד גידול משמעותי במספרם של משקי הבית בני 1-2 נפשות, מצד שני ירידה משמעותית בבניית דירות המתאימות בגודלן לאותם משקי בית קטנים.

משפחות יחידניות, קשישים, רווקים ואחרים, שמהוות 44% מסך משקי הבית, לא זוכות למענה ראוי בהיצע הדירות למגורים. נכון להיום יש בישראל 2.7 מיליון דירות ורק 12% מהן דירות קטנות של עד 55 מ"ר

יש לכך לא מעט סיבות. כמובן שהקבלנים מעוניינים לבנות כמה שיותר דירות גדולות שהרווחים שלהם עליהן גדולים יותר, אך אסור שננתק מכך גם את ההיבט החברתי – החברה הישראלית עדיין לא מצליחה להתנתק מהערצת המשפחה הגדולה.

אין מדינה נוספת בעולם שבה ריבוי ילדים נחשב "מבורך", ללא קשר ליכולותיה הכלכליות של המשפחה, או להיערכות המדינה עצמה לאספקת תשתיות פיזיות, חינוכיות ואחרות לגידול המתמיד באוכלוסייה.

אבל מבלי שרבים ישימו לב, ישראל משתנה. יותר ויותר משפחות חדשות קמות והן לא זקוקות עוד לדירות ברוכות חדרים. המציאות הזו מביאה עימה גם שוק שחור של פיצולי דירות חוקיים יותר ופחות, כי במקום בו קיים ביקוש, יהיה היצע. תפקידה של המדינה לפעול את שההיצע הזה יהיה ראוי ולא יעשה באמצעות פיצולי דירות אפורים שמייצרים רווחים למשקיעים, לצד דירות שלא תמיד ראויות למגורי אדם לדיירים.

אסימון נוסף שצריך ליפול הוא זה של הרשויות המקומיות. עליהן להבין כי דווקא האוכלוסייה החיה במשקי בית קטנים, היא זו שיש לה את ההכנסה הפנויה הרבה ביותר. זו שצורכת יותר, תורמת יותר ודורשת פחות.

השינוי בהיצע הדירות לא יגיע מהקבלנים המסתכלים על שורת הרווח, אלא מהמדינה והשלטון המקומי שצריכים לקחת בחשבון גם שיקולים של גיוון במאפייני האוכלוסייה ומשיכת אוכלוסיות שונות, גם כאלו החיות במשקי בית קטנים, שתרומתן לרשויות יכולה להיות גדולה – יותר הוצאות בעיר, פחות דרישות מהעיר, שכן כל אותם משקי בית הם ללא ילדים או עם ילד אחד בלבד הנסמך על מערכת החינוך העירונית.

כמובן שהקבלנים מעוניינים לבנות כמה שיותר דירות גדולות שרווחיהם עליהן גדולים יותר, אך אסור להתעלם מההיבט החברתי – החברה הישראלית עדיין לא מצליחה להתנתק מהערצת המשפחה הגדולה

על פני הנדל"ן להיות כפני המדינה, כרגע המצב הוא הפוך. הגיע הזמן לכך שמדינת ישראל תפסיק להתכחש למציאות של שינוי המבנה משפחתי, תפסיק להתחבא מאחורי סיסמאות שעבר זמנן על "ערכי משפחה", "מלחמה דמוגרפית", או "משפחות ברוכות ילדים" ותתחיל להתאים את עצמה, גם מבחינת גודל הדירות הנבנות כאן, לשינוי הזה. זה נכון למשפחות עצמן, נכון לרשויות המקומיות שייהנו מאוכלוסייה יצרנית ונכון למדינת ישראל.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".