סיסמת "שתי מדינות לשני עמים" היא סימן לתקינות פוליטית, ושני הצדדים לסכסוך מקפידים להתהדר בה. על פי הסקרים רוב הישראלים תומכים בפתרון שתי המדינות, והוא מקובל על הרשות הפלסטינית, על הליגה הערבית ועל רוב מדינות העולם. רק חמאס וחזבאללה מתנגדים לו פורמלית.

סיסמת "שתי מדינות לשני עמים" היא סימן לתקינות פוליטית, ושני צדדי הסכסוך מתהדרים בה. עפ"י הסקרים רוב הישראלים תומכים בפתרון זה, שמקובל גם על הרש"פ, על הליגה הערבית ועל רוב מדינות העולם

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

שלושה ראשי ממשלה ניסו לקדם הסדר דיפלומטי בכיוון זה: אהוד ברק בשנת 2000, אהוד אולמרט ב-2008 ובנימין נתניהו ב-2009, אך ללא הצלחה. ההסדר לא הושג בגלל התנאים המוקדמים שמציבים שני הצדדים: חימושה של המדינה הפלסטינית, זכות השיבה של פלסטינים, פינוי ההתנחלויות, והכרת הפלסטינים בישראל כמדינת העם היהודי.

שני הצדדים מנהלים מפגשים דיפלומטיים בסיוע מתווכים, מבלי להאמין בתועלת שבהם. למעשה, ישראלים ופלסטינים לא מעוניינים כלל בפתרון שתי המדינות. ישראל ממשיכה לבנות במרץ בהתנחלויות ומאמינה שהזמן פועל לטובתה, לכן, אין הכרח להגיע להסדר.

במקביל, ישראלים רבים חיים בחרדה שהערבים רוצים להשמיד אותנו. הם מוכנים להתבצר לאורך זמן בתוך חומות בטון מחושמלות ולסגור את עצמם בגטו יהודי. כך שומרים על הלאום מפני זרים. מתונים יותר פולטים את המשפט: "תנו להם מדינה ושיחנקו, העיקר שלא נראה אותם יותר".

מנגד, השמאל הליברלי מראה סימני ייאוש מדאיגים. רבים מבקשים אזרחות זרה "מתוך דאגה לעתיד ילדינו". אחדים אומרים בפה מלא שישראל לא תתקיים לאורך זמן, ושזו הייתה הרפתקה לא מוצלחת. אחרים נתונים במצב פסימי, כמעט פסיכוטי, שפוגע ביכולתם לשאת את המציאות, ומטיפים לעוף מכאן בטרם פורענות.

טענות מזעזעות אלה אופייניות לאינטליגנציה בורגנית שמרגישה שהיא יכולה להיקלט בקלות במדינה מתקדמת, ומצדיקה את תחושותיה בהידרדרות הפוליטית והמוסרית, בשחיתות השלטונית, ובשליטה בעם אחר.

שני הצדדים מנהלים מפגשים דיפלומטיים בסיוע מתווכים, מבלי להאמין בתועלת שבהם. למעשה, ישראלים ופלסטינים לא מעוניינים בפתרון 2 המדינות. ישראל ממשיכה לבנות במרץ בהתנחלויות ומאמינה שהזמן לטובתה

אין להתפלא אם כך שהלך רוחות זה הוליד סוג של "מרד פלבאים". השכבות החלשות, שהאופציה לנטוש את ישראל לא זמינה עבורם, הרגישו שהאליטות בוגדות בהן.

במקביל, פוליטיקאים חסרי מצפון הבחינו בתופעה, עשו בה שימוש ציני, והפכו את הפופוליזם לכלי שלטוני. הם טיפחו את הדיכוטומיה ההרסנית בין מזרחים לאשכנזים והשליטו אותה על השיח הציבורי.

התקשורת עטה על פוליטיקת הזהויות עד כדי כך שקשה להימלט ממנה היום. כל דבר עובר דרך הפריזמה העדתית. כל אחד מאתנו מוגדר לא על פי עמדותיו, רעיונותיו או מעשיו, אלא על פי מוצאו האתני המדומיין.

הפלבאים הקצינו את תגובתם, ופטריוטיותם הפכה ללאומנות רווית שנאה לאחר. הם פיתחו נוגדנים נגד האינטליגנציה ונגד הנאורות. הם נגררים לזרמים מיסטיים, ושוקעים באמונות תפלות ובתאוריות קונספירציה.

מרוב ייאוש העילית התרבותית חשה ניתוק מן העם "שגנב לנו את המדינה". תופעת "אורזי המזוודות" מופיעה אחרי כל אכזבה פוליטית: "אם זה מה שהעם רוצה אין לי מה לעשות בארץ הזאת". בצדק הימין כינה אותם "חמוצים".

הפופוליזם השלטוני גרם לאחדים לפלוט בפני את המשפט "לא היינו צריכים להביא אותם לארץ". הכוונה כמובן ל"מזרחיים". העילית של השמאל איבדה את אמינותה.

פוליטיקאים חסרי מצפון הבחינו בתופעה, עשו בה שימוש ציני, והפכו את הפופוליזם לכלי שלטוני. הם טיפחו את הדיכוטומיה ההרסנית בין מזרחים לאשכנזים והשליטו אותה על השיח הציבורי

מעבר למגעים הדיפלומטיים בתחום המדיני, כדאי לשאול את השאלה: מה באמת רוצים הפלסטינים? לשם כך כדאי להקשיב לדבריו של ראש ממשלת הרשות הפלסטינית לשעבר, אבו עלאא (אחמד קריע), שנאמרו בשיחה על כוס קפה במהלך המו"מ המדיני בין ישראל לפלסטינים, לאהוד דקל, מנהל המכון לביטחון לאומי, ומעמודי התווך של ההסדר המדיני עם הפלסטינים.

דקל נשאל בידי מראיינו, אלכס ציטלין ("באים אל הפרופסורים"), מה להערכתו רוצים הפלסטינים מעבר לעמדותיהם הרשמיות. לפי דקל, לפלסטינים חשובה יותר מכל ההכרה בזכויותיהם, אחרי שכבר וויתרו על שמונים אחוז משטח פלסטין.

הוא השתדל לשחזר בדייקנות את דברי אבו עלאא ברגעי משבר במשא ומתן:

"הכל בסדר. אנחנו פה. אנחנו לא הולכים לשום מקום. אנחנו בכלל בעד מדינה אחת. הדמוגרפיה עובדת.

במדינה אחת יש לנו כור למחקר גרעיני בדימונה. יש לנו מדינת הייטק. יש לנו התפלת מי ים. יש לנו את כל היכולות. את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון.

"למה אנחנו צריכים לבנות הכל מחדש? אתם רוצים מדינה אחת? אהלן וסהלן. אנחנו מעדיפים מדינה אחת".

דברי אבו עלאא ברגעי משבר במו"מ: "הכל בסדר. אנחנו פה. אנחנו בכלל בעד מדינה אחת. הדמוגרפיה עובדת. במדינה אחת יש לנו כור למחקר גרעיני בדימונה, מדינת הייטק, צבא חזק. רוצים מדינה אחת? אהלן וסהלן"

דקל הזדעזע מן הרצון הפלסטיני לראות בישראל את מדינתו. הוא מאמין שהפלסטינים מעוניינים בפתרון זה ומצטער על כך שגם חלק מן ישראלים מעוניינים בו. מול גישה אינטגרטיבית זו, נציג ישראל חזר על הנרטיב המקובל: ישראל צריכה להישאר מדינה יהודית-דמוקרטית, מדינה על בסיס אתני יהודי בלבד, וכל פתרון אחר מסכן אותה ופוגע ברעיון הציוני.

עמדת אבו עלאא אינה יוצאת דופן. בשיחותי עם משכילים ערבים אני מופתע ממידת נחרצותם להשתלב באופן טבעי בישראליות. יחד עם אלכס ציטלין העמדנו בפני אחדים את השאלות הקשות: מה דעתם על גיוס ערבים לצבא ועל פתיחת בתי ספר עבריים ביישוביהם?

לרוב, המשיבים נקרעים בין הרצון להזדהות כישראלים לבין מחויבותם לנרטיב הערבי שהתקינות הפוליטית מצפה מהם. בעבר שללה ישראל את גיוס הערבים לצבא בטענה שהם לא יסכימו להילחם באחיהם במדינות השכנות.

למרות זאת, בשנת 1954, שר הביטחון פנחס לבון החליט, בניגוד לדוד בן גוריון, לפרסם צו לגיוס מיעוטים לצה"ל כדי לשחררם מהרגשת האפליה, ולהשוות את זכויותיהם וחובותיהם לכלל התושבים.

הצו התקבל בהתלהבות בידי צעירים ערבים שהזדרזו להירשם ביישוביהם לקראת התייצבותם בלשכות הגיוס. ממסד מפא"י קיווה שעצם העלאת הרעיון לגייס ערבים לצבא יגרום לרבים לעזוב את הארץ. השלטונות נבהלו ממידת ההיענות לגיוס, והלשכות נסגרו.

מול הגישה האינטגרטיבית של אבו עלאא, נציג ישראל חזר על הנרטיב המקובל: ישראל צריכה להישאר מדינה יהודית-דמוקרטית, על בסיס אתני יהודי בלבד, וכל פתרון אחר מסכן אותה ופוגע ברעיון הציוני

היום סוגיית גיוס ערבים וחרדים לצה"ל איבדה מחשיבותה. בטחון ישראל לא זקוק לחיילים במדים אלא לאנשי מקצוע מעולים בתחומי ידע מתקדמים. גיוס לכל, מחנות צבא מגודרים, טנקים ומטוסים לא יגבירו את ביטחוננו.

רמתו המדעית, ההשכלתית והמוסרית של הצעיר ישראלי היא הערובה לביטחוננו. מהות החינוך שהמדינה תנחיל לכלל אזרחיה בעידן הדמוקרטיזציה של הידע תקבע את עליונותנו מול טרור מתוחכם שפוגע בנו.

האם רצוי שהמדינה תגרום לכך שחלק מבניה לא ילמדו מקצועות שיאפשרו להם להתפרנס? האם רצוי שהמדינה תמנע מחלק מאזרחיה ללמוד בשפה הרווחת בה? אין צורך לכפות על ערביי ישראל את השפה העברית, אבל לא רצוי למנוע מהם מערכת הוראה בעברית שתאפשר להם מוביליות חברתית. רבים יעדיפו את העברית על שפה שתחליש את סיכויי קידומם.

הפלסטינים מעריצים את ישראל. הישראלי עוד לא עיכל זאת. אנשי שב"כ מעידים על נשות הבורגנות ברמאללה שמבקשות מבעליהן לרכוש רק מוצרים שכתוב על אריזותיהם בעברית.

הלאומנות הוקהתה כלקח מאירועי הדמים שהתרחשו בלבנון, סוריה, עיראק ואף באלג'ריה ובתוניסיה. כששואלים פלסטיני האם כדאי לו לחיות "במדינת אפרטהייד" הוא משיב, אני מעדיף להיות מקופח בישראל מלהיות אזרח של מדינה מושחתת ומפגרת.

הערצה לישראל קיימת מזמן במדינה כמרוקו ומתגלה יותר ויותר בשאר מדינות ערב. אם רק היינו משכילים לחשוב על כך היינו חותרים להסכם עם המדינה המפותחת ביותר והחיונית ביותר באזור, עיראק, לפני כיבושה האומלל בידי האמריקאים.

הפלסטינים מעריצים את ישראל. הישראלי עוד לא עיכל זאת. אנשי שב"כ מעידים על נשות הבורגנות ברמאללה שמבקשות מבעליהן לרכוש רק מוצרים שכתוב על אריזותיהם בעברית

ערביי ישראל השתנו. אם הקולנוע משקף מציאות, אפשר להבחין בהיפוך מגמה בדור הצעיר הערבי כפי שהוא בא לידי ביטוי בסרטים של יוצרים פלסטינים ישראלים. סרטיהם עוסקים יותר בחתירה לחיים טובים, בזהות המינית, במוסיקת פופ – ופחות בחייל הישראלי הכובש, בעץ הזית ובמפתח הבית שננטש כסמלי הנוסטלגיה מן העבר.

עם זאת, אותם במאים ערבים שהפיקו את סרטיהם במימון ממלכתי ישראלי נאלצים להציג את עצמם כפלסטינים בפסטיבלים בעולם, כי כך מצפים מהם וכך יאה מבחינת התקינות הפוליטית. משורר אחד מכפר גלילי אמר לי פעם שכאשר הוא מטייל בתל אביב הוא מרגיש כחפץ חשוד. עם זאת, הוא מעדיף לחיות בתל אביב ולא בכפרו.

רצוי להשקיף על עתיד העולם ועל ישראל בפרט על פי התהליכים ארוכי הטווח של ההיסטוריה. בעולם העתיק, האימפריות הגדולות, אשור, בבל, פרס, יוון, רומי, ביזנץ, כולל האימפריות הערביות, הכילו בתוכן לאומים רבים כאזרחים ללא הבדל מוצא.

היום הגבולות המדיניים הולכים ומטשטשים בזכות הגלובליזציה הכלכלית, האקולוגית והתקשורתית. בזכות הדמוקרטיזציה של הידע והמהפכה התקשורתית אנחנו חיים היום בטוב שבעולמות בהשוואה לעבר.

לטוב או לרע אוכלוסיית העולם חיה במדינות שבהדרגה מתאחדות במבנים על-לאומיים. העולם עבר בהדרגה ממדינות לאום על פי המוצא האתני למדינות של אזרחים ללא הבדל מוצא או דת.

חמש המעצמות הגדולות בעולם כמו GAFAMI (גוגל, אפל, פייסבוק, אמזון, מייקרוסופט, IBM) או NATU (נטפליקס, אייר בי אנד בי, טסלה, אובר) מתנהלות ללא גבולות טריטוריאליים וחוצות ללא קושי לאומים ודתות.

אין מדינה בעולם שבנויה היום על מוצא אתני בלעדי. אין היום מדינה מפותחת שאינה מדינת הגירה. הדבר הטוב ביותר שקרה לאירופה במאה העשרים זה ערבוב אוכלוסין ותוספת מהגרים ערבים, סינים, הודים אפגנים ועוד.

לטוב או לרע אוכלוסיית העולם חיה במדינות שבהדרגה מתאחדות במבנים על-לאומיים. העולם עבר בהדרגה ממדינות לאום על פי המוצא האתני למדינות של אזרחים ללא הבדל מוצא או דת

האם ישראל תשרוד לאורך זמן כמדינה חד-אתנית מבוססת דת? האתניות השלטונית בישראל נובעת בעיקר מפחד "הלבנטיניות", כלומר החשש שמיעוט ערבי ישליט עלינו תרבות נחותה ואת חוקי השריעה.

הפחדים לא רציונליים. הפלסטינים, כפי שתיאר אותן אבו עלאא, רוצים להיות ישראלים לא כדי לכפות עלינו את האסלם אלא כדי לאמץ את השיגי התרבות והקדמה הישראלים.

קשה למצוא דוגמה בעולם, לפיה רוב סטטיסטי כופה לאורך זמן את תרבותו הנחותה על עילית תרבותית ועל המרכיב החיוני והמתקדם באוכלוסייה. אליטות הן הגורם הבלעדי לאבולוציה בעולם. גדרות הפרדה סופן ליפול. האם הערבים יתרמו לערעור התפיסות הגלותיות שבחברה הישראלית? האם הם יצילו את החברה הישראלית מאפרטהייד דתי ואתני?

ד״ר יגאל בן-נון הוא בעל שני תארי דוקטור בהצטיינות בסורבון ובמכון ללימודם גבוהים EPHE בפריס. מתמחה ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו ובתחום ההיסטוריוגרפיה של ספרי המקרא. לימד באוניברסיטת פריס 8. עוסק באמנות כאמן, אוצר ומנהל אמנותי בתחום האמנות הפלסטית והאינטר ארט. ספרו ״קיצור תולדות יהוה״ יצא לאור בהוצאת רסלינג בשנת 2017. ספרו על מוצא היהודים והתהוותם עומד לצאת לאור.