העיירה הגרמנית פלדאפינג – שמשקיפה על אגם שטרנברג הציורי – וגם העיירה באד רייכנהל – ששוכנת באלפים הבוואריים – הן אתרי נופש אידיאליים. ניצולי השואה ששרדו את מחנות הנאצים – ובהם הוריי – ונשלחו למחנות העקורים הבוואריים, כנראה חשבו שהם עדיין חולמים.
הצטרפתי בחודש מאי האחרון לקבוצה של 20 ילדי ניצולים לביקור בשתי העיירות הגרמניות, בהן שהו הורינו אחרי השואה. תושבי פלדאפינג ובאד רייכנהל הזמינו אותנו לאזור כדי לציין את יום השנה ה־75 – שנדחה בגלל מגפת הקורונה – לסיום מלחמת העולם השנייה.
"התקופה הזאת – כשחיו בינינו עקורים יהודים רבים – היא חלק חשוב בהיסטוריה שלנו שראוי לזכור", אמרה תושבת פלדאפינג קלאודיה זאק, שארגנה את הביקור יחד עם פרופסור מריטה קראוס.
משום שההורים שלנו הזכירו את התקופה הזאת לעתים נדירות בלבד, הקבוצה הגיעה עם שאלות רבות. ידענו שההורים שלנו – שנמלטו מעתיד לא ברור במזרח אירופה – מצאו מקלט באזור הזה שהיה אז, בסוף שנות ה־40, בשליטה אמריקאית. הניסיונות שלהם להגר לישראל או למדינות אחרות עלו בתוהו – ולכן הם נשארו באזור הזה כמה שנים.
משום שההורים שלנו הזכירו את התקופה הזאת לעתים נדירות בלבד, הקבוצה הגיעה עם שאלות רבות. ידענו שההורים שלנו מצאו מקלט באזור הזה שהיה אז, בסוף שנות ה־40, בשליטה אמריקאית
רצינו לדעת איך הם הרגישו בארץ שרצחה את משפחותיהם – ומה הרגישו שכניהם הגרמנים. השיחה עם המארחים הגרמנים אפשרה לצייר את תמונת חיי היומיום של שתי הקבוצות. למדנו גם על גרמניה של היום ושמענו על הלקחים שהופקו מאז כדי לסייע במניעת עימותים עתידיים.
אדולף היטלר היה כאן
שהינו במלון הגולף "הקיסרית אליזבת" בפלדאפינג. בשנות ה־30 אדולף היטלר נפש כאן ואירח אירוע גאלה מתוקשר. אחרי המלחמה, הגנרל האמריקאי דווייט אייזנהאואר ביקש מחייליו לשקם את מגרש הגולף כדי שיוכל ליהנות מהספורט האהוב עליו. ב־1946 הוסב בית המלון לבית חולים לעקורים יהודים. חמישה מחברי הקבוצה שלנו נולדו בו.
השיחה שהתנהלה בין חברי הקבוצה שלנו באולם ארוחת הבוקר הייתה שונה מזו של חובבי הגולף שסעדו בשולחן ממול. כדי להכיר זה את זה, החלפנו סיפורים ששמענו בצעירותנו, אותם סיפורים שהורינו כנראה חלקו כשנפגשו במחנה העקורים.
"אימא שלי הייתה רק בת 14 כשהיא עברה את מנגלה כי מישהי אמרה לה לעמוד על הבהונות"; "אותו הדבר קרה עם אבא שלי, הוא היה בן 16 אבל אחיו אמר לו להגיד שהוא בן 19"; "בגטו ורשה היה שומר אחד ממש אכזרי […]"
הנימה השתנתה כשעברנו לדבר על התקופה במחנה העקורים. "הם היו כמו ילדים קטנים שסוף סוף ניתנה להם אפשרות לשחק. יש תמונה אחת של אימא שלי עושה סקי אף שהיא בהיריון"
אולם, הנימה השתנתה כשעברנו לדבר על התקופה במחנה העקורים. "הם היו כמו ילדים קטנים שסוף סוף ניתנה להם אפשרות לשחק. יש תמונה אחת של אימא שלי עושה סקי אף שהיא בהיריון […]".
דה־נאציפיקציה
בבסיס הצבאי בפלדאפינג – שכיום פועלת בו יחידת טכנולוגיית מידע צבאית – קפטן וולפגנג שמידט הדריך אותנו בתערוכה שנועדה להשכיל את החיילים על מחנה העקורים שפעל בו מ־1945 ועד 1951. כ־6,000 יהודים שהו בבסיס או בווילות סמוכות שהוחרמו על ידי צבא ארה"ב.
התמונות בתערוכה מתעדות את התקופה כולה, מהחודשים הראשונים – שבמהלכם הגיעו היהודים ששוחררו ממחנה הריכוז דכאו הסמוך – ועד השנים שבהן החלו לבנות לעצמם חיים חדשים. בתקופה הזאת הם נישאו, הביאו לעולם 700 ילדים, הוציאו עיתון משלהם, הקימו קבוצות ספורט וקיבלו הכשרה מקצועית.
בזמן הזה, גם האוכלוסייה הגרמנית המקומית עברה מהפך. "אחרי שהאמריקאים העמידו לדין את מנהיגי הנאצים, הם החלו בתהליך שנודע כדה־נאציפיקציה של האוכלוסייה האזרחית", מסבירה קלאוס, היסטוריונית באוניברסיטת אוגסבורג.
קלאוס מציינת כי תהליך הדה־נאציפיקציה נועד להעניש את הגרמנים שתמכו במשטר הנאצי והפיקו ממנו רווח, ובד בבד להחדיר בהם ערכים דמוקרטיים. את התהליך החל הגנרל האמריקאי לושיוס קליי
קלאוס מציינת כי תהליך הדה־נאציפיקציה נועד להעניש את הגרמנים שתמכו במשטר הנאצי והפיקו ממנו רווח, ובד בבד להחדיר בהם ערכים דמוקרטיים. את התהליך החל הגנרל האמריקאי לושיוס קליי, מפקד אזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה. מאוחר יותר המשיך אותו ראש ממשלת בוואריה וילהלם הוגנר, ששב מגלותו.
"הן לקליי והן להוגנר הייתה השפעה הרואית על שיקום החברה הגרמנית", אומרת קראוס. תהליך הדה־נאציפיקציה החל בשאלון בן 165 שאלות – שנודע בשם "מֶלדֶבּוֹגֶן" – שאותו נדרש למלא כל אזרח בגיר. בשאלון הזה האזרחים היו אמורים להצהיר על מידת המעורבות שלהם במשטר הנאצי.
"כולם היו אשמים עד שהוכחה חפותם", אומרת קראוס ומסבירה שהגרמנים היו צריכים להופיע לפני בתי דין מיוחדים שדירגו את מידת מעורבותם בסולם של אחד עד חמש. "אם דורגת ברמה חמש היה עליך לוותר על רכוש, על בעלות של חברות, על כספי גמל ולהיות מנוע מהצבעה בבחירות במשך עשר שנים".
בתי הדין גם היו הזדמנות לקבלת פיצוי עבור אזרחים שחוו התנכלויות מצד תומכי הנאצים. "כאן בפלדאפינג היה מישהו שנעצר על ידי הגסטפו במהלך המלחמה אחרי שפונקציונר נאצי תפס אותו מאזין לבי־בי־סי. הליכי הדה־נאציפיקציה אפשרו לו להעיד נגד המלשין", אומרת קראוס ומוסיפה כי בסופו של דבר מי שהצליח להוכיח שהוא לא מהווה סכנה – שולב בחזרה בחברה.
"ועדת האמת והפיוס שהוקמה בדרום אפריקה אחרי סיום האפרטהייד עוצבה למעשה בהשראת התוכנית הזאת", היא אומרת. מסמכי ה"מלדבוגן" ממשיכים לשמש מקור רב ערך עבור אותם גרמנים שמעוניינים ללמוד על ההיסטוריה המשפחתית מתקופת המלחמה.
"הייתה דממה גדולה אחרי ששאלתי את משפחתי מה סבא שלנו עשה בתקופת המלחמה", מספר לוטננט קולונל תומס נוקלמן, בן 48. "הלכתי לארכיונים ומצאתי שהוא היה תועמלן במפלגה הנאצית. סיפרתי את זה למשפחה שלי וכולם היו נבוכים. 'למה אתה רוצה לחטט בעבר? אנחנו לא רוצים לדעת מה קרה', הם אמרו לי. אבל אני סבור כי חשוב להכיר בהיסטוריה המשפחתית".
"הלכתי לארכיונים ומצאתי שסבא היה תועמלן במפלגה הנאצית. סיפרתי את זה למשפחה שלי וכולם היו נבוכים. אני סבור כי חשוב להכיר בהיסטוריה המשפחתית"
נוקלמן משמש כיום כמפקד בסיס בבאד רייכנהל, שם התגוררו 6,000 עקורים יהודים בשנים 1946–1951. כששירת לצד כוחות נאט"ו בבוסניה הוא היה עד להשלכות הטרגיות של רצח העם הסרבי. הוא מסרב להשוות בין המצב ההוא לבין השואה.
"יש כאלה שאומרים, 'תראה מה סטלין עשה או מה האמריקאים עשו לאינדיאנים באמריקה'. זה לא משנה אם גם אחרים ביצעו פשעים. הגרמנים ביצעו פשע ואי אפשר למחוק אותו על ידי השוואה לפשעים אחרים. הפשע הגרמני היה הפשע הגדול ביותר בכל האנושות", אומר נוקלמן.
סוף סוף חופשיים
גם לארה פוּרגוּת, סטודנטית בת 22 שהתלוותה לקבוצה שלנו, בחנה את המלדבוגן של משפחתה. היא גילתה שסבא־רבא שלה היה טייס אספקה, אבל לא תמך באופן פעיל במפלגה הנאצית.
"הוקל לי לדעת את זה. הרגשת ההקלה הזאת גם הפתיעה אותי כי אני מבינה שאין לי שום אחריות למה שסבא־רבא שלי עשה", היא אומרת. פורגות חוקרת כיצד בני הדור השני הושפעו מהחוויות של הוריהם. במסגרת מחקרה היא ערכה ריאיונות עומק עם חברי הקבוצה שלנו. כמתבוננת חדת הבחנה ורהוטה, היא ידעה לנסח במילים את מה שרבים מאתנו הרגישו.
"היה מרגש לראות את כולם שמחים לצעוד על האדמה שעליה הוריהם הרגישו סוף סוף חופשיים – ולא היו צריכים לפחד שירצחו אותם", היא אומרת.
"כשהסתכלתי על הפנים שלהם, ראיתי מגוון גדול של רגשות – שמחה על כך שההורים זכו ליהנות מהנוף היפה של האגם וגם רגעים של עצב, למשל, כשאחת הנשים הראתה לי תמונה מחתונת הוריה. אפשר לראות את אימא שלה בוכה שם כי האנשים שהיא הכי רצתה שיהיו לצדה – ההורים שלה – אינם", אומרת פורגות.
לדבריה, הריאיונות שערכה עם הקבוצה העלו ממצא שצבט את לבה. "משום שיש לי יחסים מאוד קרובים ואוהבים עם הסבים והסבתות שלי, ריגשה אותי העובדה שכולם ציינו שהם מעולם לא זכו להכיר את הסבים והסבתות שלהם. זה פשוט נורא שהם אף פעם לא זכו לקבל מהם אהבה".
שיתוף התמונות המשפחתיות היה חלק מרכזי בטיול. בחנו את המקומות שביקרנו בהם כדי לראות אם הצריפים או ההרים תואמים את הרקע בתמונות של הורינו
שיתוף התמונות המשפחתיות היה חלק מרכזי בטיול. בחנו את המקומות שביקרנו בהם כדי לראות אם הצריפים או ההרים תואמים את הרקע בתמונות של הורינו. ברוב התמונות ההורים שלנו נראים שמחים ומחייכים.
ד"ר יוהאנס לאנג, מנהל הארכיון העירוני של באד רייכנהל, מציין כי מצב הרוח העליז משתקף בפסקה של ספר שגילה לאחרונה, פרי עטו של אחד מדיירי מחנה העקורים, שכתב אותו בעילום שם: "החיים היהודיים שלנו הם מלאי סתירות […].
"כל היבט בחייהם היה מלא בפרדוקסים", אומר לאנג. "הם התגוררו במגורי חיילים גרמנים, ומשום שקיבלו מזון ובגדים מארגוני פליטים, במובנים מסוימים מצבם היה טוב יותר מזה של האוכלוסייה הגרמנית המקומית".
לאנג מציין שיהודים וגרמנים סחרו זה עם זה במרץ בשוק השחור באירופה של אחרי המלחמה. היות ששני הצדדים נשאו את עיניהם אל העתיד, לא היו ביניהם כמעט חיכוכים. "זאת הייתה התחלה חדשה עבור שני הצדדים באותו המקום ובאותו הזמן", הוא מסביר, ומציין כי עבור היהודים, משמעות הדבר הייתה התחזקות הרעיון הציוני.
"חלק קטן מישראל נולד כאן בבאד רייכנהל", הוא אומר ומציג תמונה של קבוצת עקורים יהודים שהפגינה במחאה על סירוב הממשל הבריטי לאפשר להם לעלות למולדת היהודית.
עבור הגרמנים, ממשיך לאנג, גרמניה הישנה הייתה הרוסה לחלוטין. "אנחנו צריכים להיות אסירי תודה לאמריקאים על כך שלא חזרו על הטעות של אחרי מלחמת העולם הראשונה – שהשאירה את גרמניה עם פצע לאומי. הדה־נאציפיקציה העלתה אותנו על מסלול שאפשר לנו לכונן בסופו של דבר דמוקרטיה יציבה ושלווה למשך יותר מ־75 שנה", הוא אומר.
"אנחנו צריכים להיות אסירי תודה לאמריקאים על כך שלא חזרו על הטעות של אחרי מלחמת העולם הראשונה – שהשאירה את גרמניה עם פצע לאומי. הדה־נאציפיקציה העלתה אותנו על מסלול שאפשר לכונן דמוקרטיה"
לאנג מציין שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין השתמש במושג "דה־נאציפיקציה" באופן לא ראוי כדי להצדיק את הפלישה לאוקראינה. לדבריו, מנהיגי העולם צריכים לחשוב מה לעשות אחרי שתסתיים מלחמת רוסיה–אוקראינה.
"העם הרוסי נתון לתעמולה טוטליטרית קשה מצד פוטין, סביר להניח שתחושות הכעס שלו לא ישככו – והן עלולות להוביל לעימות נוסף", אומר לאנג. לא כמו בסיום מלחמת העולם השנייה, יהיה קשה ליישם ברוסיה תוכנית דומה לתוכנית הדה־נאציפיקציה האמריקאית בגרמניה.
השיחות עם עמיתנו הגרמנים והזיכרונות הקבוצתיים המשיכו להדהד עד השעות המאוחרות של הלילה, כשישבנו במרפסת במלון הגולף. 20 אנשים שמעולם לא נפגשו קודם לכן התחברו בקלות רבה, בדומה להורינו לפני יותר מ־70 שנה.
הבטנו אל תוך הלילה, על המקום שבו היטלר נפש, על המקום שבו הורינו בכו וצחקו, על המקום שבו חלק מאיתנו נולד. במקום הזה הרמנו כוסית אחת נוספת לכבוד הורינו. לו רק היו יכולים לראות אותנו עכשיו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הכתבה מרגשת ועמוקה. בספרי "ארץ ישראל באה אליהם" אני מנסה להבין את זרעי השיקום הראשונים של הילדים הניצולים על אדמת גרמניה שעם תום המלחמה (בבתי הילדים באזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה).
בנוסף, בוחנת זאת גם במימד האישי בספרי החדש "אולי הלילה זה יקרה".