במרפסת בית הקפה במרכז המסחרי המשקיף על הכניסה לאום אל-פחם, מעל הצומת שהיה מרכז ללא מעט עימותים אלימים בעשרים השנים האחרונות, אני מבקש מקרמאן קרמאן שיסביר לי מה זה אומר להיות שחקן תיאטרון באום אל-פחם.
מהר מאוד אנחנו גולשים משיחה על משחק ואמנות לשיחה על נושאי הליבה של אום אל-פחם: פוליטיקה, התנועה האסלאמית, שמרנות, אלימות. רבע שעה אל תוך שיחה על תרבות ותיאטרון אנחנו מגיעים לבקבוקי תבערה.
"ב-2016 התחלתי את מה שאני קורא לו 'המאבק התרבותי שלי'", אומר קרמאן, "ב-2018 קיבלתי את ההנהלה של הסינמטק במתנ"ס. אני זה שפתח למעשה את הסינמטק של אום אל-פחם. החלטתי לפתוח אותו עם הופעה של להקת סיראג'.
"זו להקה מעורבת מג'דיידה, נשים וגברים, עם נגנים וזמרות. הם שרים אום כולתום. להקה מאוד מוכרת וברמה מאוד גבוהה. זה גם היה אירוע שעלה הרבה כסף. 60 אלף שקל. זה היה האירוע המוזיקלי הכי גדול שהיה באום אל-פחם. חוץ ממוזיקה בחתונות, לא הייתה פה קודם מוזיקה. בכלל.
"לפני האירוע נסעתי לטיול משפחתי באיטליה. משם אישרתי להם את הדברים האחרונים. הפוסטרים. המודעות לאינטרנט. המנהל שמעליי – המנהל של המתנ"ס, שהסינמטק הוא חלק ממנו – אמר לי שהוא מחכה שאני אחזור לארץ כדי לפרסם את האירוע.
"חזרתי ביום חמישי, שבוע לפני האירוע. הייתי אמור לנחות בלילה שבין חמישי לשישי והמנהל החליט לפרסם את המודעות בפייסבוק בערב של חמישי. אז לפני שעליתי על המטוס אישרתי את המודעה ואז עליתי לטיסה. אני טס, נוחת באחת וחצי בלילה, עוד בשדה התעופה, אני מקבל פתאום טלפון ממנהל המתנ"ס.
"'נחתת?' אני אומר לו כן.
"איפה אתה?"
"מעמיס את המזוודות בשדה התעופה".
"תגיע הביתה תתקשר אליי".
"אתה רציני? אני לא אגיע הביתה לפני שלוש".
"לא משנה. איך שאתה מגיע הביתה תתקשר אליי".
"אני מגיע ומתקשר אליו. הוא שואל אותי אם כבר פתחתי פייסבוק וראיתי מה קרה. אמרתי לו שעוד לא הספקתי. רק נחתתי. מה קורה? הוא אומר לי 'מחר בבוקר יהיו לנו בעיות'. שייח' משהור פואז, איש דת שקורא לעצמו 'המופתי', ראה את המודעה שלנו לקראת האירוע, אסר עליו וקבע שהוא 'חראם'. אסור לפי הדת. שזה אירוע שצריך להחרים. נשים שרות אום כולתום זה אסור.
"שייח' משהור פואז, איש דת שקורא לעצמו 'המופתי', ראה את המודעה שלנו לקראת האירוע, אסר עליו וקבע שהוא 'חראם'. אסור לפי הדת. שזה אירוע שצריך להחרים. נשים שרות אום כולתום זה אסור"
"בשישי בבוקר נפגשנו ומנהל המתנ"ס אמר לי, 'תתכונן, אחרי התפילה אנחנו הולכים לראש העיר'.
"אנחנו הולכים לראש העיר, מספרים לו מה קורה. הוא אומר 'אנחנו לא מבטלים את האירוע. אין בזה שום דבר נגד ההלכה'. הוא אישר שהאירוע יתקיים, אבל ביקש דבר אחד: שנפסיק לפרסם.
"אמרתי 'אין בעיה'. אולם של 500 אנשים, אירוע כזה אני אמלא גם בלי לפרסם. ידעתי שיש מספיק אנשים שירצו לבוא. ולראש העיר היה חשוב שבעמודי הפייסבוק של המתנ"ס שהוא של העירייה לא יהיה פרסום.
"אז לא פרסמנו וכבר ביום שלישי מכרנו את כל הכרטיסים. אנחנו מצידנו שמרנו על שקט מוחלט. אבל בצד השני כל הזמן תקפו אותנו, דיבורים, איומים. הרבה פוסטים נגד האירוע. ואנחנו לא הגבנו. שקט".
בשלב הזה הרגשת שאתה בסכנה?
"לא. לא האמנתי. תבין, אותם אנשים שמאיימים, אני הרי מכיר אותם. אלה שכנים שלנו. אנשים שאני מכיר אותם מילדות, מכיר את ההורים שלהם, מכיר את האחים שלהם. לא האמנתי שהם יעשו משהו חוץ מלאיים בפייסבוק.
"מתחיל האירוע. וזה היה אירוע ענק ואני פתחתי אותו. בגלל האיומים, המשטרה ביקשה מאיתנו שנציב 25 שומרים בשכר. כבר בצהריים התחילו להסתובב פה יס"מים מסביב למתנ"ס. ביקשנו שלא יתקרבו למתנ"ס. שישאירו את זה לשומרים שלנו. פחדתי שאם הם ייכנסו, יתחילו עניינים. מישהו יגיד משהו לא במקום, מישהו יתעצבן. הם אמרו לי 'לא, אחי, היה איום. אתם לא מבינים?' אמרתי, אני מבקש שתשמרו עלינו מבחוץ.
"איך שהתחיל השיר הראשון, אחרי כל המתח שהיינו בו מהבוקר, יצאנו שלושה אנשים החוצה, למגרש החנייה, לעשן. מרגישים שהמתח מאחורינו. הנה האירוע התחיל והכל בסדר. אנחנו עומדים בחוץ ומעשנים, עומדים ליד האוטו שלי והאוטו של מנהל המתנ"ס. פתאום אני רואה אש עולה מלמעלה ובום – נופלת על הרכבים. ואז עוד אש עולה מלמעלה ונופלת על הרכבים.
"איך שהתחיל השיר הראשון, אחרי כל המתח שהיינו בו מהבוקר, יצאנו שלושה אנשים החוצה, למגרש החנייה, לעשן. פתאום אני רואה אש עולה מלמעלה ובום. ואז עוד אש עולה מלמעלה ונופלת על הרכבים"
"זרקו עלינו בקבוקי מולוטוב. הם פגעו בקירות של המתנ"ס. ובפנים, בתוך האולם, יושבים 500 אנשים בתוך הופעה.
"תאמין לי, עד היום אני לא מבין איך ניהלתי את האירוע הזה. נכנסתי פנימה. היו לנו שם שומרים בשכר. שלנו. אמרתי להם לסגור את כל הדלתות ולא לתת לאף אחד לצאת או להיכנס. אף בן אדם לא יוצא, אפילו לא לשירותים! ובינתיים האירוע נמשך. על הבמה הזמרים שרים.
"בינתיים אנשים בפנים התחילו לקבל תמונות של מה שקורה בחוץ. היו אנשים בחוץ שצילמו ושלחו לאנשים בפנים.
"אז עליתי לבמה ואמרתי 'תקשיבו, קורה ככה וככה. אנחנו ממשיכים'. אני זוכר שאמרתי מהלב: אנחנו ממשיכים. זאת אום אל-פחם האמיתית. מה שאתם רואים פה – זאת אום אל-פחם. וככה זה יהיה".
"עליתי לבמה ואמרתי 'תקשיבו, קורה ככה וככה. אנחנו ממשיכים'. אני זוכר שאמרתי מהלב: אנחנו ממשיכים. זאת אום אל-פחם האמיתית. מה שאתם רואים פה – זאת אום אל-פחם. וככה זה יהיה"
אבל גם מה שקרה בחוץ זה אום אל-פחם.
"כן. גם זו אום אל-פחם".
מערכה ראשונה: השחקן
קרמאן קרמאן נולד באום אל-פחם ב-1982. שנות ילדותו והתבגרותו עברו בצל האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות השמונים והסכמי אוסלו בתחילת שנות התשעים. הוא סיים תיכון באום אל-פחם ב-99' וכעבור שנה נסע ללמוד באיטליה – נסיעה שהוא מתאר היום כנסיעה שהצילה את חייו.
כוונתו המקורית הייתה ללמוד רוקחות, כמו רבים מבני משפחתו. "כל המשפחה אצלי רוקחים. חשבתי שזה יתאים לי. יש סיבה אחת פשוטה למה כל כך הרבה ערבים פונים למקצועות רפואה. אין לך הרבה אופציות. אם אתה משכיל, עם בגרות טובה, הדרך הכמעט יחידה להשתלב בשוק העבודה בישראל היא בתחום הרפואה. במקומות אחרים תמיד יהיו חסמים. כן היית בצבא, לא היית בצבא. בסייבר, בהייטק, גם במקומות אחרים, בהנדסה אווירית. הנדסת מכונות. הרבה מפעלים עובדים עם משרד הביטחון ולא יקבלו אותך".
"יש סיבה אחת פשוטה למה כל כך הרבה ערבים פונים למקצועות רפואה. אין לך הרבה אופציות. אם אתה משכיל, עם בגרות טובה, הדרך הכמעט יחידה להשתלב בשוק העבודה בישראל היא בתחום הרפואה"
אבל עולם הרוקחות לא עניין אותו, וקרמאן חזר באיטליה לאהבת נעוריו – התיאטרון. "מגיל 14 אני משחק פה בהצגות. אום אל-פחם שאני גדלתי בה הייתה עיר אחרת לגמרי מזו שאתה רואה פה מסביב. כמעט שום דבר מהדברים שאתה רואה כאן לא היו. זה היה כפר. אני הייתי מהילדים של אוסלו.
"אבא שלי – יוסף – היה מנהל סניף הדואר באום אל-פחם. הוא גם היה קבלן קולות של מפלגת העבודה. הייתי הולך איתו הרבה לכל מיני פעילויות של השומר הצעיר בגבעת חביבה. מפגשים של יהודים וערבים. חייתי את זה. ברצח רבין היינו בכיכר. הייתי עם אבא שלי. נסענו לשם באוטובוס של השומר הצעיר. הגענו שלושה אוטובוסים מאום אל-פחם. וכולנו בכינו כששמענו שרבין נרצח. הכול היה שונה אז. הייתה באמת תחושה של דו-קיום".
ב-1998, כשקרמאן קרמאן היה לקראת סיום התיכון, סערו הרוחות באום אל-פחם בעקבות צו של הרמטכ"ל להפקיע 500 דונם מאדמות א-רוחא, אדמות שהיו שייכות לתושבי אום אל-פחם והוכרזו על ידי המדינה כשטח צבאי. ההחלטה הובילה לשורה של הפגנות, שחלקן התדרדרו לאלימות בין צה"ל והמשטרה לתושבים, שבמהלכן נפצעו מאות אזרחים ושוטרים. זה היה פרק משמעותי בקרע בין הציבור הערבי וההנהגה הערבית, לבין המדינה. קרע שיעמיק מאוד אחרי אוקטובר 2000.
"אנשים הקימו אוהל באדמות א-רוחא והיינו הולכים לשם כל ערב לעשות מולם הצגות", נזכר קרמאן, "אתה רואה את הבניין שם מולנו? (מצביע אל בניין מעבר לצומת). זה בית הספר התיכון שלי. בסוף שנות התשעים זה היה הבניין היחיד פה. כל מה שאתה רואה מסביב עוד לא היה.
"אני זוכר שהסתכלנו מהסורגים של בית הספר וראינו ניידות משטרה בצומת. המון ניידות משטרה. ופתאום שמענו יריות והתחלנו להריח גז. יצאתי החוצה וראיתי צלפים. התחלנו לזרוק אבנים. גם אני זרקתי. לא עלה לנו בראש שהם יעזו לירות על תלמידים שיוצאים להפגנה. עד שראינו תלמידים נופלים. ירו עליהם כדורי גומי וראיתי אנשים נופלים מסביבי.
"אני זוכר שהסתכלנו מהסורגים של בית הספר וראינו ניידות משטרה בצומת. המון ניידות משטרה. ופתאום שמענו יריות והתחלנו להריח גז. יצאתי החוצה וראיתי צלפים. התחלנו לזרוק אבנים. גם אני זרקתי"
"נסעתי לאיטליה ב-28 בספטמבר 2000, בדיוק כשאריק שרון עלה להר הבית. לא היה לי אינטרנט. גם לא טלוויזיה. בכלל לא ידעתי מה קורה פה. לקח שבועיים עד שהתקשרתי בפעם הראשונה הביתה ואבא שלי סיפר לי מה קורה, ואני זוכר שהוא אמר לי 'טוב שאתה לא פה'.
"אני הרבה פעמים אומר על עצמי, שכמו שיש ניצולי שואה, אני ניצול התנועה האסלאמית. כשהייתי בבית ספר בשנות התשעים, התנועה האסלאמית רק התחילה להיכנס לפה. התחילו לעשות את המחנות שלהם. את מועדוני הנוער שלהם.
"אני זוכר שבתור ילד הלכתי פעם עם שכן שלי אליהם. הם היו מלמדים קוראן, ואני מבית שלפני שנת 2000 אמא שלי לא הייתה הולכת עם כיסוי ראש. אבא שלי לא היה מקפיד על מצוות. לא ידענו מה זה דת בכלל. ההורים שלי לא הבינו בהתחלה מה פתאום הבן שלהם הולך ללמוד קוראן. אבל השכן לקח אותי, אז יאללה, תלך, לא משנה. נתנו לי ללכת. והיו מחלקים לנו מתנות שם.
"תשמע, ילד קטן, כשאתה מביא לו חליפת ספורט של דיאדורה, רק כי הוא קרא יפה בקוראן, ובזמנו חליפת דיאדורה, עם המספר 10 על הגב, מארדונה – זה היה… אתה מבין… משהו".
מזכיר סיפורים ששמעתי על שנות העלייה של ש"ס.
"ככה זה התחיל פה".
אמרת קודם 'אני ניצול התנועה האסלאמית'. זו אמירה חזקה מאוד.
"אני משתמש בזה הרבה פעמים. אני אסביר לך למה: כשהם התחילו להתחזק, לא המשכתי איתם, כי אבא שלי משך אותי לכיוון השני, לכיוון של מפגשי יהודים וערבים. וזה יותר משך אותי. ואז נסעתי לחו"ל ולא הייתי פה בשנים הראשונות של שנות האלפיים. חזרתי מאיטליה ב-2008.
"אני מסתכל על בני גילי היום באום אל-פחם, הם המדריכים של התנועה האסלאמית. הם חוט השידרה של התנועה האסלאמית באום אל-פחם. בני גילי הם בכירים בתנועה האסלאמית היום. אני יודע שאם הייתי נשאר כאן, הייתי היום במקום אחר לגמרי. הייתי איתם. והם אלה שעשו את השינוי פה. השינוי הרע, לא השינוי הטוב. הם משכו את אום אל-פחם לכיוון אחר לגמרי. כשחזרתי מאיטליה אפילו ההורים שלי כבר היו דתיים. כי כל החברים שלהם ככה. זה הפסיק להיות מקובל פה להיות חילוני.
"אני מסתכל על בני גילי היום באום אל-פחם, הם חוט השידרה של התנועה האסלאמית באום אל-פחם. אני יודע שאם הייתי נשאר כאן, הייתי איתם. והם אלה שעשו את השינוי פה. השינוי הרע, לא השינוי הטוב"
"באוקטובר 2000 הכול התהפך. חזרתי לעיר אחרת. גאוגרפיה אחרת. תרבות אחרת. עזבתי כפר. מקום שהקשר החברתי בין האנשים פה היה מאוד הדוק. ב-2008 כשחזרתי, כבר לא נכנסו לפה יהודים. בכלל. אום אל-פחם כבר נראתה ליהודים עיר טרור".
אתה מרגיש פה זר?
"כשהגעתי ב-2008 הרגשתי מאוד זר. היה לי קשה לקבל את המציאות פה. היה לי קשה להיות פה. הייתי נסגר בבית. כל שיגרת החיים פה – לא הייתי קשור אליה בכלל. יצאתי עם חברים ולא היה לי על מה לדבר איתם. הגעתי לכאן מפירנצה. עם כל התרבות. שפה אחרת. עולם אחר. ופה דברים אחרים לגמרי. דברים שלא עניינו אותי בכלל. ומבחינה תרבותית לא היה כאן כלום. ואז החלטתי לנסות ולשנות את זה".
"הגעתי לכאן מפירנצה. עם כל התרבות. שפה אחרת. עולם אחר. ופה דברים אחרים לגמרי. דברים שלא עניינו אותי בכלל. ומבחינה תרבותית לא היה כאן כלום. ואז החלטתי לנסות ולשנות את זה"
מה עשית?
"התחלתי להפיק הצגות לתלמידי תיכון. אבל בעיר לא אהבו את מה שאנחנו עושים. היה לנו קהל של בערך 200 איש, שכבר הכרתי אותם. רובם אנשים שצרכו תרבות בחוץ ואז חזרו. כמוני. אנשים שנחשפו לדברים ורצו לקבל תרבות בבית. אבל רוב האנשים לא הבינו מה אנחנו עושים ולא אהבו את מה שאנחנו עושים.
"כשחזרתי מאיטליה ב-2008 הקמתי עם חאלד סלאח את עמותת אל מיאדין, שמפיקה מאז הצגות ומתוקצבת על ידי משרד התרבות. על סמך ההישגים שלי בעמותת אל מיאדין לקחו אותי לנהל את הסינמטק וככה הגענו להצגת הבכורה עם בקבוקי המולוטוב.
"אחרי זה נשארתי עוד תקופה, אבל ראיתי שלא מאשרים לי את כל תוכניות העבודה שהצעתי, והבנתי שאין טעם להישאר. אז עזבתי. התנועה האסלאמית השפיעה מאוד. השיח השתנה. ההסתה עלתה".
ואין לך בעיה למתוח על זה ביקורת כאן?
"אני מותח ביקורת. ועל זה גם נענשתי, אני חושב. היה פה כנס גדול, עם בכירים מהמשטרה. פרקליט מהמחוז. מכובדים. ראש העיר. והנושא היה האלימות בחברה הערבית. אני הייתי צריך לדבר על התיאטרון. כשהגיע התור שלי לדבר אמרתי 'אני אגיד משהו שאני יודע שיעלה לי ביוקר' ואמרתי 'אני חושב שלתרבות של התנועה האסלאמית יש חלק במה שקורה פה'. ואז סומנתי.
"התנועה האסלאמית וראאד סלאח, הם אלה שהביאו את העבריינים לאום אל-פחם. משפחות הפשע הגיעו לפה בגלל ראאד סלאח. הוא הביא אותם לפה. היום הבכירים של משפחות הפשע הם שייחים פה. הם אלה שמנהלים את הסולחות. אמרתי להם בכנס מעל הדוכן את מה שאמרתי לך קודם: שאני ניצול התנועה האסלאמית. רק אנשים כמוני, שיצאו מכאן, ניצלו".
"התנועה האסלאמית וראאד סלאח, הם אלה שהביאו את העבריינים לאום אל-פחם. משפחות הפשע הגיעו לפה בגלל ראאד סלאח. הוא הביא אותם לפה. היום הבכירים של משפחות הפשע הם שייחים פה"
וכשאתה מדבר עם חברים שלך שגדלו איתך ולא ניצלו כמוך?
"אני לא בקשר. אנחנו רחוקים. נפגש בהם רק פה ושם. לא יצא לי אף פעם לנהל שיחה רצינית עם אנשים כאלה".
וההורים שלך?
"אבא שלי נהיה דתי. עלה לרגל לחאג'. השינוי אצלו קרה בשנים שהייתי בחו"ל. הוא היה אז בן 48-49. כל החברים שלו מסביב הפכו דתיים. כל המעטפת שלו. לא הייתה לו ברירה. במקום לנסוע לחופשות למצרים כמו קודם, החברים שלו עברו לנסוע לסעודיה. אז לאיפה הוא ייסע? כל החבורה שלו, שהייתי רגיל לראות אותם נפגשים, משחקים קלפים אצלנו בבית, עברה לנסוע לסעודיה.
"באחת החופשות מאיטליה הבאתי איתי פעמון רוח יפה כזה ושמתי אותו בכניסה לבית. נכנס חבר של אבא שלי. אדם שאני מכיר שנים. הוא ניגש לפעמון, שלף אותו וזרק אותו בכעס על הריצפה. אמרתי לו 'מה אתה עושה?' הוא אמר לי 'זה אסור! פעמונים זה אסור לפי הדת!' הייתי בשוק. אמרתי לאבא שלי. הוא אמר לי 'אם הוא אמר לך שזה אסור – אז זה אסור'".
מה חשבת כשהמדינה הוציאה את התנועה האסלאמית מחוץ לחוק?
"מבחינתי זה מהלך חיובי. מהלך שהיה צריך לעשות מזמן. כי הם עובדים נגד החוק. הם מושחתים עד הצוואר. זה ברור לכולם. אתה רואה אנשים שיצאו מהכלא אחרי עשר שנים לווילות וג'יפ לנדרובר. מאיפה הכסף? אני מכיר אותם בשמות. ואני גם אומר להם את זה בפנים והם שותקים.
"אני מכיר מישהו בגיל שלי ממשפחה שלא היה לה כלום, שנכנס לכלא על עבירות של התנועה האסלאמית. ישב שנים. ובינתיים האישה שלו בנתה וילה מול העיניים שלנו. מחליפה לנדרובר כל שנה. ובעלה בכלא. והיא לא עובדת. מאיפה הכסף? אנחנו גרים באותה סמטה. אנחנו רואים".
בעצם מה שאתה אומר לי, זה שהחששות שיש בחברה היהודית ממה שקורה פה מוצדקים.
"בקשר לתנועה האסלאמית? כן. תשמע, חלק מאלה שהסיתו נגדנו ברשתות לפני הצגת הבכורה, היו אנשים שמזוהים עם דאע"ש. חלק מהם היו במעטפת של השניים שמאוחר יותר ירו בפיגוע בחדרה".
מה אפשר לעשות כדי לשנות את התמונה שאתה מתאר?
"זה לא כוח טבע. אלה דברים שאפשר לשנות. כמו שהם השתנו בעבר הם יכולים להשתנות שוב. אבל זה יצריך מאמץ גדול"
מה שיו"ר רע"ם מנסור עבאס מנסה לעשות זה צעד בכיוון מבחינתך?
"הוא עושה את זה בצורה שגויה מאוד, לדעתי. אבל התהליכים הם תהליכים שאני מברך עליהם. חייב להיות שיתוף פעולה בין יהודים לערבים. אנחנו חלק ממדינת ישראל. קודם כל צריך להטמיע את העניין הזה. אנחנו חלק ממדינת ישראל. אין משהו אחר. או שתהיה חלק ממדינת ישראל – או שלא תהיה.
"חייב להיות שיתוף פעולה בין יהודים לערבים. אנחנו חלק ממדינת ישראל. קודם כל צריך להטמיע את העניין הזה. אנחנו חלק ממדינת ישראל. אין משהו אחר. או שתהיה חלק ממדינת ישראל – או שלא תהיה"
"איך תגרום לאנשים להרגיש חלק מהמקום הזה? עבאס מנסה את הדרך שלו. מהלך מבורך. גם המדינה צריכה לעשות דרך. גם התקשורת צריכה לעשות דרך. גם התרבות צריכה לעשות דרך. אז מגיעים לפה תקציבי תרבות, והם לא מספיקים. לא כמו במקומות אחרים. ולאן הם מגיעים? למתנ"ס, שמנוהל על ידי העירייה, שמנוהלת על ידי התנועה האסלאמית. אתה מבין? אז נתת תקציב, אבל שמת אותו בידיים הלא נכונות".
אם היינו עוצרים עכשיו את השיחה והיינו עושים משאל בבית הקפה על כל הנושאים שדיברנו עליהם, אנשים שיושבים כאן סביבנו היו מסכימים איתך?
"חלק כן. אני בטוח. אני אפילו יכול להסתכל פה על האנשים ולהגיד לך: זה יסכים איתי, זה לא".
אם יש לדעות האלה כזו אחיזה פה בציבור, למה אין תנועת נגד לתנועה האסלאמית?
"מי יוביל אותה?"
מי שכמוך מתנגד להם.
"הייתה פה התארגנות של תנועת צעירים, שהתפקיד שלה לעמוד נגד האלימות. הזמינו אותי לכמה פגישות. יצאנו להפגין מול המשטרה. ואז אתה רואה בהפגנה דגלי פלסטין.
"הייתה פה התארגנות של תנועת צעירים, שתפקידה לעמוד נגד האלימות. יצאנו להפגין מול המשטרה. ואז אתה רואה בהפגנה דגלי פלסטין. אז איך זה הגיוני לדרוש ממשטרת ישראל שתגן עליך ולהניף מולה דגלי פלסטין?"
"פגש אותי עיתונאי איטלקי שאני מכיר והגיע להפגנה. הוא שאל אותי מה אני אומר על דגלי פלסטין. אמרתי לו: 'זה לא המקום שלהם'. למה? אנחנו מפגינים מול המשטרה שתגן עלינו. מול איזה משטרה אנחנו מפגינים שתגן עלינו? מול משטרת ישראל. אז איך זה הגיוני לדרוש ממשטרת ישראל שתגן עליך ולהניף מולה דגלי פלסטין? איפה ההיגיון?
"הזהות הפלסטינית קיימת. בסדר. אבל אם אתה הולך להפגין עם דגלי פלסטין מול משטרת ישראל בדרישה שיגנו עליך – יש לך בעיה בזהות. אתה לא מבין איפה אתה נמצא. אם אתה פלסטיני – מה אתה מבקש הגנה ממשטרת ישראל? אם אתה מניף דגל פלסטין – מבחינתך אתה תחת כיבוש. אתה הולך לבקש מהכובש עזרה?"
וכשאתה מברר עם עצמך את הזהות שלך?
"אני ערבי ישראלי. ככה אני בארץ וככה אני בחו"ל ובכל מקום. ערבי ישראלי".
ואיפה הזהות הפלסטינית משתלבת בתוך זה?
"זה השורשים. כמו שיש יהודי אשכנזי ויהודי מרוקאי. אבל אני לא נולדתי על אדמת פלסטין. אני נולדתי בישראל. לפני ישראל היו הבריטים. לפני זה היו העות'מאנים. מה יהיה בעתיד אני לא יודע. המפות של העולם משתנות כל הזמן. מדינות קמות, מדינות נופלות. בן אדם צריך לחיות במקום שבו הוא חי. אני חי במדינת ישראל. זו המציאות".
"אני לא נולדתי על אדמת פלסטין. אני נולדתי בישראל. לפני ישראל היו הבריטים. לפני זה היו העות'מאנים. מה יהיה בעתיד אני לא יודע. בן אדם צריך לחיות במקום שבו הוא חי. אני חי במדינת ישראל. זו המציאות"
וכשיש קונפליקט אלים בין המדינה לבין הפלסטינים?
"אני כישראלי יכול להתנגד ולהפגין נגד זה שפוגעים בעזה. אני אתנגד לזה כבן אדם. כישראלי. זה לא משנה אם אני פלסטיני. בדיוק כמו שיכול להתנגד לזה גם יהודי ציוני".
מערכה שנייה: המחזאי
מי שהדביק את קרמאן קרמאן בחיידק התיאטרון, הוא חאלד סלאח, מחזאי ובמאי בן 55, שהוא גם שותפו לעמותת התיאטרון אל מיאדין (סלאח הוא יו"ר העמותה, קרמאן המנהל שלה). לפרנסתו הוא עובד במרכז שיקום לאנשים עם מוגבלויות באום אל-פחם.
סלאח: "למדתי תיאטרון בשלוחה של התיאטרון השייקספירי. עבודת הגמר שלי הייתה על המלט. ב-88' הקמתי כאן קבוצת תיאטרון של חובבים. היינו עושים הצגות בלי תקציב, בלי במה, בלי מקום, בלי כלום".
קרמאן: "אנחנו היינו הגרעין הראשון שלו. תלמידי תיכון חובבי תיאטרון. נמשכנו אליו. הוא היה האיש היחיד באום אל-פחם שהיה מקצועי בתחום של התיאטרון. אז הוא בעצם הקים את המערך הזה".
סלאח: "התחלתי איתם, מ-93' עשינו שלוש-ארבע הצגות מהממות, שאפילו היו בפסטיבל של התנועה האסלאמית. העלינו את ההצגות במרכז אשכול בעיר. ב-97' כבר הרגשתי שיש לנו חומר (אנושי) טוב. כתבתי הצגה בשם 'התהום'. על בעיות חברתיות, סמים, נשירה מבית ספר. העלינו את ההצגה והיא הייתה מהממת. אנשים היו המומים כשהם ראו אותה.
"ואז התנועה האסלאמית ניסתה לסכל את ההצגה. ניסו להוריד אותה. המקום שעבדנו בו, אשכול פיס, הוא שייך לעירייה. הם בעל הבית. הפעילו לחץ על המנהל שם. לחץ על האנשים שעובדים שם. הפעילו אפילו לחץ על פועל ניקיון שם, בחיי.
"התנועה האסלאמית ניסתה לסכל את ההצגה. ניסו להוריד אותה. המקום שעבדנו בו שייך לעירייה. הם בעל הבית. הפעילו לחץ על המנהל שם. לחץ על האנשים שעובדים שם. הפעילו אפילו לחץ על פועל ניקיון שם, בחיי"
"אני לא אדם דתי, אני מסורתי. אני מאמין שהאמנות צריכה לרחף. אתה לא יכול לגזור לה את הכנפיים. היה לי קשה לעבוד עם אנשים עם מנטליות כזאת. וזה נהיה יותר ויותר קשה באום אל-פחם. ניסיתי לעבור החוצה, אבל אז חשבתי: למי אני אשאיר את אום אל-פחם?
"תבין את הקטע: אם אני עוזב את אום אל-פחם ועובר לחיפה או לנצרת – והיו לי הרבה הזדמנויות – יישאר פה ריק. והם ימלאו את הריק הזה בדברים שלהם. זה קשה להישאר. אבל אני שרדתי".
התייאשת?
"לא. ידעתי שזו רק ההתחלה. יש אנשים שפרשו. לא לכולם יש כוח להילחם. אבל אני הסתכלתי על הצופים, ראיתי שהם משבחים את העבודה שלנו. רציתי להמשיך. ואז היו המהומות של אדמות א-רוחא. עשינו שם הצגה בשם 'צמת האדמה'. צמה – זה המשולש. צמה מורכבת משלושה קטעים. וזו הייתה הצגה שמורכבת משלוש סצנות, עם שלושה אנשים. הכול בהצגה היה מורכב משלושה חלקים.
"הראו קטעים מההצגה הזו ביומן בטלוויזיה מול תגובה של דובר צה"ל. אני עד היום לא יודע מה הקשר. הציגו אותה כהצגה מסוכנת. וזה לא היה נכון. זו הייתה הצגה שהיא בעד דו-קיום בכלל".
"הראו קטעים מההצגה הזו בטלוויזיה מול תגובה של דובר צה"ל. אני עד היום לא יודע מה הקשר. הציגו אותה כהצגה מסוכנת. וזה לא נכון. זו הייתה הצגה שהיא בעד דו-קיום בכלל"
קרמאן: "זו הייתה הצגה מאוד פוליטית".
סלאח: "זו הייתה פוליטיקה שמוסתרת בתוך קומדיה".
קרמאן: "כתב היד המקורי של ההצגה הזו, כמו שהוא כתב אותה, בעיפרון, עדיין נמצא אצלי. זו הייתה הצגה פוליטית חריפה. והיא רצה מאה ומשהו הצגות. מהגליל ועד הדרום. ואז התפצלנו. אני נסעתי לאיטליה והוא נשאר פה לבד".
סלאח: "ובשנת 2000 התנועה האסלאמית התחילה לרתוח. ואז דברים התחילו להשתנות. הרי מה אתה עושה בתיאטרון? מזמין קומוניסטים, בני בל"ד, אנשים מכל סוג, טבח, בנאי, מהנדס – לשבת באותו אולם, לראות ביחד את אותה הצגה. זו הסכנה הכי גדולה מבחינת התנועה האסלאמית. כי מה זה עושה? זה עושה שיח בין אנשים. ובתנועה האסלאמית לא רוצים את השיח הזה. הבנת? הם רוצים רק את הדעה שלהם.
"התנועה האסלאמית הייתה אנטי תיאטרון. אנטי אמנות בכלל. בהתחלה הם עוד ניסו לחבק אותנו. רצו שנהיה מתחת לכנף שלהם. אז הם אמרו לנו: תקימו עמותה ואנחנו נתמוך בכם מבחוץ. הבנו שהם רוצים ככה לשלוט בנו. רצו שנעשה רק הצגות דתיות. ולא דת במובן הרחב, אלא הרעיונות שלהם על דת".
מה זה הרעיונות שלהם?
"שהתנועה האסלאמית היא זו שעוזרת לזולת, והקומוניסטים או כל התנועות האחרות לא עושות את זה. אתה מבין? והם רצו שזה יהיה בתוך ההצגות. אמרתי להם 'זה לא נכון, כל המפלגות עוזרות בקטע שלהם'. לא רציתי להיות חלק מזה יותר.
"עשיתי הצגה שנקראת 'צל השמש', שקיבלו אותה בפסטיבל קהיר לתיאטרון אחר. אבל אז המצרים לא אישרו לנו לנסוע, כי אמרו שזה יתרום לנורמליזציה. למזלי, בזכות התנועה האסלאמית, יש לנו עמותה עצמאית, ואנחנו יכולים להמשיך ולהעלות הצגות".
הם מפעילים עליך לחצים?
"מנסים. אבל לא יכולים. אנחנו היום ידועים במשרד התרבות. אנחנו מקבלים תמיכה ממשרד התרבות. כל שנה".
והם לא יתנו לך להעלות הצגות באולם החדש והיפה?
"אם הם יזמינו אני אבוא בשמחה".
אבל אז אלה יהיו רק הצגות שמתאימות להם.
"זה נכון. הם רוצים להשתמש ברכב שלי, כדי למכור את הסחורה שלהם. ואת זה אני לא רוצה. יש פתגם בערבית שאומר 'אף אחד לא יכול לגרד לך במקומך'. רק אתה יודע איפה מגרד לך".
מערכה שלישית: המנהל
מי שיכול לפתוח את הבמה המרכזית של אום אל-פחם להצגות של קרמאן קרמאן וחאלד סלאח – שעלולות להתגלות כחתרניות – הוא מוחמד סלאח, מנהל המתנ"ס של אום אל-פחם מאז אמצע שנות התשעים ומי שעמד לצידו של קרמאן קרמאן ב-2018 כשבקבוקי התבערה נחתו מלמעלה על קירות האולם.
סלאח יושב במשרד תחת תמונה משותפת עם נשיא טורקיה ארדואן. וברור שהוא חייב לנווט את דרכו בזהירות מופלגת, אם הוא רוצה לשרוד בתפקיד.
מוחמד סלאח: "כולם מסתכלים על אום אל-פחם. מה שקורה כאן, משפיע על מקומות אחרים (בחברה הערבית). אם זה בסדר באום אל-פחם, זה בסדר בכל מקום. זו האחריות שמוטלת עליי. וצריך לנהוג בזה באחריות ובזהירות.
"כולם מסתכלים על אום אל-פחם. מה שקורה כאן, משפיע על מקומות אחרים (בחברה הערבית). אם זה בסדר באום אל-פחם, זה בסדר בכל מקום. זו האחריות שמוטלת עליי. וצריך לנהוג בזה באחריות ובזהירות"
"אני יכול מחר להביא לכאן להקת דבקה מעורבת של נשים וגברים – אבל יום אחרי זה, אני כבר לא אהיה יותר בעמדת החלטה. לא אהיה האיש שיחליט הלאה. ומי יודע מי יבוא במקומי? אז אנחנו נעשה שינוי, אבל לאט לאט. אף אחד לא האמין שאמל מורקוס תשיר באום אל-פחם. היא זמרת שבכלל מזוהה עם רק"ח, עם המפלגה הקומוניסטית. והיא הופיעה כאן והמופע שלה עבר בשקט באום אל-פחם.
"אתה עושה את הדברים, אבל לאט לאט. מרחב התמרון הוא מאוד גדול. יש אנשים שרוצים שנשחק בקצוות של הסקאלה. אני אומר: בין הקצה הליברלי לקצה הדתי יש לי מקום לשחק. תעזבו את הקצוות. תנו לי לשחק באמצע, איפה שיש לי מרחב תמרון".
"יש אנשים שרוצים שנשחק בקצוות של הסקאלה. אני אומר: בין הקצה הליברלי לקצה הדתי יש לי מקום לשחק. תעזבו את הקצוות. תנו לי לשחק באמצע"
אבל זה מחייב אותך לשחק מאוד בזהירות.
"מאוד בזהירות. עוד שנה ניכנס לתקופת בחירות ואז יהיו מי שיגידו 'אתה זוכר שאישרתם לאמל מורקוס להופיע כאן?' ויתחילו עניינים".
כשאתה אומר "תקופת בחירות" אתה מתכוון לבחירות המקומיות, לא לבחירות לכנסת.
"כן, כן. הבחירות לכנסת לא משפיעות כאן. הבחירות המקומיות זה העניין. מי יושב על הברז. מי שולט בעיר. יש תחרות גדולה בין המפלגות על המרחב הציבורי.
"כשאני נבחרתי לתפקיד ב-93' זה היה אחרי שזכיתי במכרז. ראאד סלאח היה אז ראש העיר. והייתה מהומה, איך הוא מקבל אדם כמוני לתפקיד שהוא כל כך רגיש, של מנהל מחלקת הנוער. הייתי אז רק בן 28 ונחשבתי אדם עם תפיסה שונה לגמרי מהתנועה האסלאמית".
אז למה הוא בחר בך?
"כי הוא רצה להרים את העיר עם אנשים שיש להם יכולת. הייתי יכול לחיות בירושלים. להתחתן שם ולחיות שם. אבל חזרתי לאום אל-פחם, כי אני אוהב את העיר ורוצה לחיות בה. ומאז ועד היום אני מרגיש ככה. כל אדם חדש שמגיע למתנ"ס אני אומר לו את המשפט הזה: אני עדיין באותה מוטיבציה שהייתי ביום הראשון שנכנסתי לתפקיד, לפני כמעט שלושים שנה.
"כל יום שאני נכנס למשרד הזה, אני זוכר את עצמי ביום הראשון לעבודה. אני אוהב את מה שאני עושה. ואני אוהב את אום אל-פחם. אני מסתכל על העיר הזאת וכואב לי שהבן שלי, שהוא עוד שנה-שנתיים מתחתן, הוא בן 28, מהנדס, בוגר הטכניון, והוא מחפש לגור בחיפה. הוא לא רוצה לגור באום אל-פחם. לא כי הוא שונא את אום אל-פחם, אלא כי הוא מסתכל איפה הוא רוצה לגדל את הילדים שלו, הוא בודק מה יש פה ביישוב, וזה לא מספיק לו. אז הוא רוצה לעזוב".
כואב לי שהבן שלי, הוא בן 28, מהנדס, בוגר הטכניון, ומחפש לגור בחיפה. הוא לא רוצה לגור באום אל-פחם. לא כי הוא שונא את העיר, אלא כי הוא מסתכל איפה הוא רוצה לגדל את הילדים שלומה יש פה ביישוב, וזה לא מספיק"
אני גדלתי בקריית מוצקין, ועזבתי בשנות העשרים שלי וכמוני עזבו רוב האנשים שגדלו איתי. התופעה הזו, לעזוב יישוב קטן בפריפריה ולעבור לעיר גדולה יותר, לא מיוחדת לערבים.
"ההבדל עצום. אתה לא היית מחובר למשפחה מורחבת שחיה במקום אחד. אתה לא בן של מיעוט בתוך מדינה. לכן אין לך את החיבור למקום, לישוב, למשפחה, להווי של המקום – כמו אצלנו.
"כשהייתי בתיכון גרתי בחיפה, ברחוב הגפן. בחיפה אתה מרגיש שאתה חי בעיר מעורבת באמת. חייתי שם ארבע שנים ועוד חמש שנים בירושלים – ולא מצאתי את עצמי שם. לא ראיתי את עצמי ממשיך לחיות שם. וחזרתי למקום שהוא הרבה יותר קשה. אום אל-פחם מקום הרבה יותר קשה. אבל גם חזרתי עם שליחות. לתת כתף. לעשות דברים שהם לא מובנים מאליהם.
"כשיצאתי מאום אל-פחם ללמוד בתיכון בחיפה בשנות השמונים, היו שם נוצרים ודרוזים ומוסלמים, מכפרים ומערים ומהגליל. והיו מסתכלים על מי שבא מהמשולש כאילו הוא נחות יותר. כי המשולש זה של פלאחים. קצת כמו שאנחנו מסתכלים על הבדואים – למרות שבשביל הבדואים, הפלאח בכלל יותר נחות ממנו.
"אנחנו מתמודדים היום על הזכות לזכות במכרז ולהיות התיאטרון הערבי המרכזי בארץ. זה מכרז שנפתח אחרי סגירת תיאטרון אל מידיאן בחיפה. תאמין לי, אם נזכה, זה ממש לא מובן מאליו. גם הוועדה שישבה שם, הייתה לה דעה קדומה על אום אל-פחם. זו נחשבת עיר של התנועה האסלאמית. עיר מסורתית. עיר של אלימות".
זה לא מנותק מהמציאות. יש באום אל-פחם גם את התנועה האסלאמית, גם את המסורתיות וגם את האלימות.
"בסדר. אבל עובדה שמה שהתנועה האסלאמית עשתה פה בתקופה שהיא הייתה בשלטון, אף אחד אחר לא עשה עד היום. אני פונקציונר שעבד תחתם. ב-93', כשנכנסתי לתפקיד, ראאד סלאח היה ראש העיר. באתי אליו בבקשה לעשות קייטנות מעורבות, בנים ובנות. זה היה אסור. אמר לי 'לא'. חזרתי ב-94', אמר לי 'לא'. והוא ראש העיר. חזרתי שוב ב-95', אמר לי 'נדון בזה'. אחרי שבועיים-שלושה הוא זימן אותי לישיבה, אמר לי 'אני אתן לך מישהו שיעזור לך בקייטנות המעורבות'. הבנתי את המסר".
"כשנכנסתי לתפקיד, ראאד סלאח היה ראש העיר. באתי אליו בבקשה לעשות קייטנות מעורבות, בנים ובנות. זה היה אסור. אמר לי 'לא'. חזרתי ב-94', אמר לי 'לא'. והוא ראש העיר. חזרתי שוב ב-95', אמר לי 'נדון בזה'"
הצמיד לך משגיח כשרות.
"כן. בא בחור דתי, עם גלבייה, לעזור לי. עשינו את הקייטנה, הבחור העביר את התמונה האמיתית לראש העיר, ומאז ועד היום – כל הקייטנות כאן מעורבות.
"כשאתה רוצה לעשות שינוי, אתה צריך לעבוד עם מקבלי ההחלטות. זה שיושב למעלה, בסוף גם הוא רוצה לתת שירות טוב, שירות איכותי, לכל הקהילה. בסופו של דבר, גם הוא לא רוצה לקבל ביקורת כל הזמן מאנשים שמצביעים לו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם