הוותיקה שבין להקות הזמר הישראלי, להקת הגבעטרון מקיבוץ גבע, נולדה ב-15 למאי 1948 עם הופעתה בטקס חנוכת מגרש הכדורסל של הקיבוץ. לפני כשבועיים נפתחה באורח לא רשמי שנת אירועים שיציינו את יום הולדתה ה-75 של הלהקה האהובה.

ותיקת להקות הזמר הישראלי, להקת הגבעטרון מקיבוץ גבע, נולדה ב-1948 עם הופעתה בטקס חנוכת מגרש הכדורסל של הקיבוץ. לאחרונה נפתחה שנת אירועים שיציינו את יום הולדתה ה-75

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

"יריית הפתיחה" נורתה בגל"צ. ענבל גזית אירחה בתכנית בת שעתיים שלושה מוותיקי הלהקה: גדעון גוריון, יליד גבע, בן 75, 53 שנים בלהקה. רחלי גורדון מקיבוץ כפר-החורש שהצטרפה לגבעטרון לפני 27 שנים וכן יואל פרנס מגבע. הוא הוצג בתוכנית כ"האיש שמאחורי הקלעים". פרנס פרש לאחרונה מהניהול האמנותי של הגבעטרון לאחר שנשא בתפקיד הזה 32 שנים.

בתכניתה של ענבל גזית הועלו כמובן זיכרונות, הוזכרו דמויות בולטות בתולדות הגבעטרון וכן גם גבעטרונים שהלכו לעולמם. הוזכר כמובן פרס ישראל שהוענק ללהקת הגבעטרון ביום העצמאות של שנת 2007. דובר על היחסים הבעייתיים לפעמים שבין הגבעטרון לגבע, קיבוץ האם של הלהקה. דובר שם על קוריוזים משעשעים, על מלבושי הזמרים וכמובן – על השירים. בין הדיבורים הושמעו שירים ידועים של הלהקה.

במשך שנים איישו את הגבעטרון רק זמרים מגבע. ואילו כיום חמישה בלבד מתוך 21 הזמרים הם אנשי גבע. כיום שרים בגבעטרון כמה וכמה זמרים מהקיבוץ השכן בית-השיטה ומכפר החורש. מיישובי העמק – מולדת, כפר תבור, תמרת, העיר עפולה הסמוכה –מגיעים זמרים נוספים. הזמרים כולם פועלים בהתנדבות, בלי לקבל שכר. במשדר בגל"צ לא הוסבר למה ומדוע צעירים עכשוויים מגבע לא משתוקקים להצטרף ללהקה, ולא נידונה השאלה: מה מרתיע אותם?

בדרך הטבע אין כיום בלהקה איש מ"האבות המייסדים". ניקה ברזק מגבע, בת 90, הייתה המוהיקנית האחרונה. היא שרה בגבעטרון 70 שנה. בגיל 88 פרשה.

בדרך הטבע אין כיום בלהקה איש מ"האבות המייסדים". ניקה ברזק מגבע, בת 90, הייתה המוהיקנית האחרונה. היא שרה בגבעטרון 70 שנה. בגיל 88 פרשה

כמחצית השרים בגבעטרון אשכנזים, כמחציתם – בני עדות המזרח. עובדה זאת הוזכרה במשדר בגל"צ בהקשר לפארודיות על הגבעטרון ששודרו בתוכניות סאטירה בטלוויזיה כגון "ארץ נהדרת". שם הגחיכו בחיבה את הלהקה הקיבוצניקית – לבנה, קצת ארכאית וקצת מתנשאת ומתבדלת.

רפרטואר השירים של הלהקה הורחב במהלך השנים וחרג אל מעבר לשירי העמק, ההתיישבות העובדת ו"ארץ ישראל הישנה והיפה". ובכל זאת, השיר "ים השיבולים" נדבק חזק ללהקת הגבעטרון והיה בעצם לסמלה המסחרי. יצחק קינן חיבר את השיר ב-1970, חיים אגמון הלחין. שניהם היו שכנים מבית-שאן הסמוכה ושניהם כבר הלכו לעולמם. אגמון, מלחין ומנצח, היה בין מנצחיה הראשונים של להקת הגבעטרון.

וותיקי הלהקה שהתארחו בגל"צ הזכירו את הופעתם בכיכר העיר, באותה עצרת שלום סוחפת שהסתיימה בטרגדיה גדולה, ברצח יצחק רבין. הגבעטרונים פתחו את הופעתם שם ב"ים השיבולים".

לפני כחמש שנים צפיתי בהופעה מלהיבה של הגבעטרון שהתקיימה במסגרת מסע ההופעות המתמשך עם ירדנה ארזי אשר נחל הצלחה גדולה. קהל מכור, רובו מבוגר וכצפוי – אשכנזי מאוד גדש את בית-החייל בתל-אביב. ואיך נפתח המופע? – הלהקה כולה התייצבה בקדמת הבמה ופצחה בלי שום הקדמות בשירת "ים השיבולים".

ואני דימיתי, או אולי פינטזתי, שהייתה שם נימת התרסה אל מול המלעיזים, מאשימי הגבעטרון בארכאיות, בעודפי דבש וחלב. דימיתי שהגבעטרונים משדרים: "הנה אנחנו כאן. אנחנו ממשיכים בשלנו, נאמנים לעצמנו. קבלו את "ים השיבולים!".

וכך השיר הזה נפתח:

"ים השיבולים שמסביב.
על גליו לשוט יצא הרוח.
אלף חיוכים אלי שלח האביב,
שמש חביבה יצאה לשוח".

דימיתי, או אולי פינטזתי, שהייתה שם נימת התרסה מול המלעיזים, מאשימי הגבעטרון בארכאיות, בעודפי דבש וחלב: "הנה אנחנו כאן. אנחנו ממשיכים בשלנו, נאמנים לעצמנו. קבלו את 'ים השיבולים!'"

בשנותיה הראשונות להקת הגבעטרון הייתה להקת פזמונים קיבוצית מצויה ששימחה את לב החברים באירועים מקומיים. הפריצה החוצה התחילה בשנות השישים של המאה שעברה כאשר נחום (נחצ'ה) היימן מבית-אלפא, אז מלחין כמעט אלמוני מקיבוץ בית-אלפא שבעמק, התחיל לעבוד עם הגבעטרונים. הוא סיפח ללהקה את "חמישיית גלבוע", חמישיית נגנים מקיבוצו.

מכאן ואילך, הלהקה התחילה למלא אולמות, בארץ וגם ברחבי תבל, הוציאה תקליטים, לרבות תקליטי זהב, וגרפה פרסים. היא הפכה בהדרגה למעין סמל של "ארץ ישראל הישנה והיפה". סמל נוסטלגי ומתקתק למדי.

האבות המייסדים כולם היו בני הדור השני בגבע, בני המחזורים הראשונים של ילידי הקיבוץ. רינה פירסטנברג ז"ל שניהלה את הלהקה כונתה "האמא של הגבעטרון". בהופעות היא הייתה משמיעה את דברי הקישור. כבר בנעוריה היא נודעה בגבע כתרבותניקית שמארגנת חגיגות וחתונות.

להקת הגבעטרון מופיעה בפני חיילי צה"ל ב-1967 (צילום: אליעזר סקלרץ/ביתמונה. מאוסף ארכיון בית שטורמן)

רינה ניצחה על ארגון הגבעטרון במשך יותר מארבעים שנה. ב-1990 היא נאלצה לפרוש על רקע ירידה בהצלחות הלהקה וחילוקי דעות בין הגבעטרונים בנוגע להמשך דרכם. רינה הפגועה, המרירה, נטשה גם את הלהקה. היא הלכה לעולמה בגיל 70, בשנת 2001.

בראיון עיתונאי סיפרה לי רינה פירסטנברג ב-1983, שבקיבוץ מקצים לגבעטרונים יום עבודה אחד בשבוע לצורך חזרות. הלהקה הייתה מופיעה אז בחו"ל לפחות אחת לשנה. היא הפכה לכרטיס הביקור של גבע, מקור לנחת וגאווה.

אבל היו גם – איך אפשר שלא? – גילויי צרות עין וקנאה. הזמנות לסיבובי הופעות בחו"ל נדחו מדי פעם על-ידי הממסד הקיבוצי – מזכירות הקיבוץ והאסיפה הכללית של החברים. החלטות על אישור או דחייה של נסיעות לחו"ל התקבלו בהצבעה חשאית. נימוקי המתנגדים למסעי הופעות של הגבעטרון בחו"ל התבססו בדרך-כלל על צרכי "סידור העבודה" הקיבוצי וכן על הטענה שעכשיו עונה בוערת בחקלאות.

היו גם גילויי צרות עין וקנאה. הזמנות לסיבובי הופעות בחו"ל נדחו מדי פעם על-ידי הממסד הקיבוצי – מזכירות הקיבוץ והאסיפה הכללית של החברים. החלטות על אישור או דחייה של נסיעות לחו"ל התקבלו בהצבעה חשאית

רינה הודתה אז בראיון שביטולי הופעות בחו"ל השאירו טעם מריר למדי. "אבל במחשבה שנייה", הוסיפה, "אני אומרת לעצמי: אולי מוטב כך. אסור לנו לאבד את אהדת החברים בגבע ואת הקשר החזק לקיבוץ".

דורות צעירים בגבע התקשו להשתלב בגבעטרון כבר לפני ארבעים שנה. ועל-כך רינה אמרה לי באותו ראיון, ב-1983:

"אנחנו, הוותיקים, דומיננטיים מאוד. אבל מה שיפה אצלנו זה הערבוב: שמנים עם רזים, יפים ויפים פחות, ולמרות הקושי – גם זקנים עם צעירים".

רינה אישרה שהיא וחבריה ללהקה לא מתכחשים לדימוי של להקת "פיטר פול ומרי" בנוסח ישראלי. להקה שמרנית המתבצרת בעיקר בנוסטלגיה לארץ ישראל היפה.

*  *  *

ב-1972, בחורף, זכיתי להתלוות כעיתונאית למסע הופעות של הגבעטרון בסיני. במשך שלושה ימים סבבנו בדרכי סיני, בין בסיסי צבא גדולים ליחידות זעירות ולמעוזי "קו ברלב" שלאורך התעלה. זה היה קרוב לשנתיים לפני הקטסטרופה הגדולה – מלחמת יום הכיפורים.

מצבו של צה"ל בסיני היה אז כמעט רגוע, לאחר שבחודש אוגוסט 1970 הסתיימה מלחמת ההתשה בעקבות חתימת הסכם הפסקת אש בין ישראל למצרים.

להקת הגבעטרון מופיעה בפני חיילי צה"ל ב-1967 (צילום: אליעזר סקלרץ/ביתמונה. מאוסף ארכיון בית שטורמן)

תזכורת: מלחמת ההתשה, אותה מלחמה נשכחת שבין המלחמות הגדולות, נפתחה בסיני מייד עם תום מלחמת ששת הימים. המצרים הם שיזמו אותה, והיא אכן התישה את שני הצדדים. היא הייתה רצופה הפגזות ארטילריות על עמדות צה"ל לאורך התעלה ופשיטות קומנדו מצריות. חיל-האוויר שלנו ניסה לשתק את מקורות הירי.

ב-1972, בחורף, זכיתי להתלוות כעיתונאית למסע הופעות של הגבעטרון בסיני. 3 ימים סבבנו בין בסיסי צבא גדולים ליחידות זעירות ולמעוזי "קו בר-לב" לאורך התעלה. מצב צה"ל היה אז כמעט רגוע

כתבה שלי על אותו מסע הופעות בסיני פורסמה ב"חותם", המוסף השבועי של עיתון "על המשמר" המנוח. וכך נפתחה הכתבה:

"'זה מה שנקרא זימרה אישית. מול כל זמר חייל, אחד על אחד. וכל חייל בוחר את הזמר המועדף שלו' – זאת גרסתם של זמרי הגבעטרון מקיבוץ גבע הנשמעת באוטובוס הצבאי שמטלטל אותנו במשך שלושה ימים בין סוללות תותחים ומעוזים בגזרת התעלה, במסגרת מבצע התנדבות אשר במסגרתו יורדים קיבוצניקים, להקות ואמנים יחידים, אל הקו בסיני.

בסוללת התותחנים הבאה הם מתנערים מחדש. שירתם רבת עוצמה, אפילו שהקהל זעיר. הם מתרוננים במלוכד ובחדוות היחד והאנרגיה הטובה מועברת גם אל קהלם. אנחנו, אני וצעירה נוספת שהתלוותה למסע לא עייפנו מלשמוע ומלהתלהב יחד עם הזמרים. ואולי בהתלהבותנו המחודשת סיפקנו להם מעין פידבק. כאילו היינו שותפות שם, בסוללות ובמעוזים, לגאוות היחידה של הגבעטרון".

"רוחה של ארץ ישראל ניחוחית ויפה נחה עליהם ועל שיריהם" כתב עיתונאי על דרך המליצה. ועל כך אוכל להוסיף: ארץ ישראל הישנה והיפהפיה והנשכחת. זו של "ים השיבולים", "שיר הרעות", "עמק שלי", "חורשת האקליפטוס", "הי דרומה לאילת". כל אלה, כמובן, שירים מהרפרטואר של הגבעטרון.

"החיילים התותחנים באותה תחנה ראשונה במסע ההופעות קידמו תחילה את הלהקה בלגלוג כלשהו: 'מה זה, שירי סוכנות?' שאלו, קנטרנים. 'אחרי הגבעטרון יבוא דגניהטרון ושירים על עלייה שניה" לגלגו וכנראה שיקפו כך מעין התנגשות בין תרבויות. ביקשו גם את 'רוזה רוזה' השיר הכי פופולרי ששר יורם גאון. הם ציפו ודאי לנערות חטובות סטייל להקה צבאית. אחר כך, באוטובוס הצבאי, בנות הלהקה צוחקות על עצמן: 'הנה הגיעו חברות הקונגרס, השמעטס. רובן בנות ארבעים פלוס-מינוס, וביניהן גם אמהות לחיילים'".

אחר-כך, באותו מעוז דרומי אשר בקו בר-לב, הרעים קולם של הגבעטרונים בשיר ישן נושן: "היי דרומה לאילת". מילותיו של חיים חפר נשמעו אז לא רלוונטיות ואנכרוניסטיות כל-כך. אבל כעבור פחות משנתיים, אני חושבת עכשיו, תנחת על לוחמי קו בר-לב מלחמת יום-כיפור האיומה. ואילת שוב תהיה לשפיץ הדרומי של ארצנו הקטנה.

במהלך הנסיעות בדרכי סיני הגבעטרונים לא הפסיקו לשיר. הליכוד וחדוות היחד הורגשו מאוד בשירתם. ואני כל-כך התמוגגתי.

מילותיו של חיים חפר נשמעו אז לא רלוונטיות ואנכרוניסטיות, אבל כעבור פחות משנתיים, אני חושבת עכשיו, תנחת על לוחמי קו בר-לב מלחמת יום-כיפור האיומה ואילת שוב תהיה לשפיץ הדרומי של ארצנו הקטנה

שיר אחד, רוסי במקור, שתרגם יורם טהרלב, נחקק מאז חזק בזיכרוני. זהו השיר "ואם יבוא היום":

"ואם יבוא היום ונגלה פתאום
הכל היה חלום".

והנה הפזמון החוזר:

"מה שהיה היה
היה כל כך יפה
למי אכפת בכלל
מה שיהיה.
ואולי הכול יהיה
הרבה יותר יפה
אין מה לדאוג עכשיו
מה שיהיה"

משפט אחד מהשיר ההוא עדיין מהדהד בראשי מקץ חמישים שנה:

"אם מחר כשהאופק יתבהר
אנחנו לא נהייה כבר צעירים יותר".

כל-כך התקשיתי לדמיין אז, בסיני, שחבורת הגבעטרונים המתרוננת אי פעם תזדקן.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.