אתמול קרה לי דבר משונה. עבדתי בבית קפה, וראיתי גבר נכנס עם בת-זוגו ועגלת תינוק. הוא הביט בי רגע והמבטים שלנו ננעלו, ואז התרחש הנס האנושי הקטן שקורה בעיניים כשאנשים מזהים זה את זה: כמו מעטה כפור שנסדק באחת.

ניצוץ ההיכרות התחלף מיד בסלידה או בלבול, או פלונטר רגשי שלא הצלחתי לקרוא. לקח לי כמה שניות להבין שגם אני מזהה אותו, אבל הפניתי את הראש מיד והעמדתי פנים שאני מרוכזת בנייד.

ואז נזכרתי מאיפה אנחנו מכירים: שכבנו פעם. פעם-פעם, לפני שהייתי מודעת לפוסט-טראומה בכלל. אני יודעת את זה כמו שאני יודעת על מפגשים אחרים: כאילו קראתי כותרת בעיתון

ואז נזכרתי מאיפה אנחנו מכירים: שכבנו פעם. פעם-פעם, לפני שהייתי מודעת לפוסט-טראומה בכלל. אני יודעת את זה כמו שאני יודעת על מפגשים אחרים: כאילו קראתי כותרת בעיתון על משהו שקרה בצד השני של העולם, והוא לא יותר מעובדה כתובה עבורי שעשויה להיות נכונה או עלולה להתגלות כבדיון.

אני זוכרת את שם הרחוב. זוכרת שלא הרגשתי טוב, רגשית. והתנתקתי כמו הניתוקים שהיו לי כשהייתי קטנה, כאילו הנוסעת הסמויה שבי – אם לשאול מ"דקסטר" – ניתקה את התודעה שלי משקע המציאות וחיברה את זו שלה. ואני עברתי לסליפ מוד.

בהיתי או זזתי בצורה מכאנית, ואין לי מושג מה קרה. לא הייתי אני – כלומר, הייתי אני אחרת. זה אחד ממאפייני הדיסוציאציה על גווניה. היום זה כבר לא קורה, אבל כשהייתי קטנה זה קרה לעיתים קרובות. הייתי "מתעוררת" במקום מסוים מבלי לדעת איך ולמה הגעתי, ומדי פעם אנשים היו צריכים לגעת בי ולשקשק אותי כדי שאקיץ.

פעם אחת, בכיתה ה', התנתקתי בזמן חופשה באילת, שעה ששיחקתי במשחקי וידאו, וכשהקצתי חזרה לעצמי, גיליתי שגנבו לי את הארנק. היה שם שטר של עשרים והרגשתי שגנבו לי הון.

דמיינתי את הגנב מתקרב אליי, ורואה ילדה יושבת ובוהה ולא זזה. לא שומעת, לא רואה, על אף שהעיניים פקוחות. סליפ מוד. צריך להיות מניאק למדי כדי לגנוב ארנק של ילד, ומניאק מסוג מיוחד כדי להרים ארנק של ילדה שיושבת כמו זומבית.

אני זוכרת את שם הרחוב. זוכרת שלא הרגשתי טוב, רגשית. והתנתקתי כמו הניתוקים שהיו לי כשהייתי קטנה, כאילו הנוסעת הסמויה שבי – אם לשאול מ"דקסטר" – ניתקה את התודעה שלי משקע המציאות

אז מאותו הלילה עם הבחור ההוא, אני זוכרת רק את שם הרחוב, ואיזו נקודה בזמן שבה הוא אחז בי וטלטל קלות כאילו כדי להעיר אותי, על אף שהייתי ערה, ושאל, "את בסדר? את בסדר?". לא הייתי שם בכלל, ואחרי אותו לילה הוא לא דיבר איתי שוב. גם כשניסיתי לשוחח איתו, התעלם במופגן.

חשבתי לעצמי אתמול, אחרי כמעט עשור שלא ראיתי אותו, שבטח הפחדתי אותו עד מוות. אולי הוא חשב שלקחתי משהו. חשב שהוא משעמם אותי. חשב שאני חסרת תקנה. חשב שהוא גרם למשהו מזה, וזו סיטואציה שאיש אינו מעוניין להיות בה.

לא דיברנו, מן הסתם. אלה חיים אחרים, וככל הנראה שיחה שאין טעם לנהל. אבל אני שמחה להגיד שאני מסוגלת להרגיש יותר צער עבורו מאשר עבורי, וזה לא מובן מאליו. כי עצם הידיעה שהעברתי שנים בניתוקים מבלי להבין מה עובר עליי, סחררה אותי לקרוסלת רחמים עצמיים שלא האטה זמן רב.

והנה, היא כמעט נעצרה לחלוטין, וצר לי עליו שעבר את זה, הרבה יותר מעליי. שתדע, מרחוק: לא עשית כלום. ולא שיעממת אותי. וזה לא קשור אליך, למרות שזה נגע בך. זה פשוט עוד קלף בחיים, ועוד מהלך ששוחק אי-אז. היום המשחק אחר, ואני רואה איך אפשר לנצח. ואפילו קצת מנצחת, לפעמים.

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.