סתיו מילוא אורבך
הזמן של
סתיו מילוא אורבך

סתיו מילוא אורבך. בת 30, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

כששאלתי אם דיברתי מתוך שינה, ענה: "את לא מדברת. את נאבקת"

מעולם לא דמיינתי את עצמי בזוגיות. כלומר, פנטזתי על קירבה כתובה היטב שתכיל אותי ותגלה לי את החוזקות הכמוסות שבי – תוצר לוואי סתום של קומדיות רומנטיות עם יו גרנט, חרישה על "נשים קטנות" וחוסר מודעות מודע לעצמו.

לא דמיינתי חתונה ולא רציתי בה, ולא התעניינתי במיוחד במה שיש לחיים מיושבים להציע. הילדה שאני, שחיה בתוכי עדיין בצבעים עזים, לא רואה בשום מקום בית. היא תמיד אורחת, ועם הזמן למדתי שזה בסדר. שזה לא מקור לרחמים. שמדי פעם הכל ייראה לי זר, ואאסוף את עצמי אליי ואגיד, "אני מוכרחה ללכת עכשיו". וזה בסדר. החיים נוטים להרגיש כך כמו חופשה ארוכה – תנודות של גילויים מלהיבים מלוות במחלת ים עיקשת.

קאט להיום: האישה הצעירה שאני – בזוגיות כבר קצת מעל לשש שנים. נישאנו שנה וחצי אחרי שהכרנו, וזו מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי. היה לי חבר בצבא אבל הייתי, ובכן, עֻובָּר, וכל אחד אז התגורר עם הוריו, ובדייטים שלנו הזמנתי שוקו.

במרץ 2013 הכרתי את בן-זוגי הנוכחי, ואחרי מספר חודשים סוערים של הדחקה מצדו וגישוש מצדי, הפכנו לזוג. אני זוכרת את הערב בו החלטנו שאנחנו ביחד, וישבנו באיזה בר על כיסאות גבוהים, ונופפתי ברגליי עטויות האולסטאר, צחקתי ואמרתי, "וואו, יש לי חבר". אני בחורה מאד לא קולית, שתדעו.

כשהקשר בינינו רק התחיל, לא באמת הכרתי את הפוסט-טראומה המורכבת – אז להכיר אותה לאחרים, לא כל שכן לבחור שרק רציתי שממש יחבב אותי, היה קונספט זר לחלוטין עבורי.

כשרק התפרצה, שנתיים לפני כן, היא נפרשה על נפשי כשמיכה כבדה וכלאה אותי בוואקום. אבל שנתיים לאחר מכן, כבר החלקתי שוב למן הדחקה נוחה שאפשרה לי לתפקד.

כשהקשר בינינו התחיל, לא באמת הכרתי את הפוסט-טראומה המורכבת – אז להכיר אותה לאחרים, לא כל שכן לבחור שרק רציתי שממש יחבב אותי, היה קונספט זר לחלוטין עבורי

נתק הוא הרגל נפשי עקבי, וגם הייתי סטודנטית שעבדה בכמה עבודות במקביל – וזה איפשר לי לצאת לדייטים, ולשכב עם בנים שמיהרתי לשכוח, ולנהל את חיי באופן סהרורי אך מתפקד למראית עין.

מן הסתם, גם בן-זוגי לא היה מודע להשלכות. הוא ידע מה קרה ולמד להכיר אותי, בקצב בו אני מתירה לאנשים להיכנס – איטי יותר מזרם במקלחת תל-אביבית, ואינטנסיבי כמו זרם בירה בהאפי האוור.

מאז ועד היום, אני מביטה באיש שאיתי ובכנות הבלתי נדלית שלו, והוא תמיד נראה לי כל-כך טבעי, כל-כך טוב בזה, ואני מפגרת מאחור. נזכרתי בבחור אחד שיצאתי איתו, שאחרי חודש הסביר מדוע הוא אינו מעוניין להמשיך לראות אותי: "את לא נותנת להכיר אותך. את לא נותנת מעצמך".

הצטערתי לשמוע, אבל לא הבנתי על מה הוא מדבר ולא היו לי המילים לבקש ממנו שילמד אותי איך. ועם הידע הזעיר הזה לגביי, ועם תועפות של נחישות תלושה, נכנסתי לקשר ואמרתי לעצמי, "פשוט תגידי על עצמך משהו".

זה תהליך מאד לא אינטואיטיבי עבור מישהי שגדלה עם פוסט-טראומה מודחקת, תופעות דיסוציאטיביות ואמנזיה. איך נותנים לאדם אחר להכיר אותי, אם כל חיי ישנתי ולא למדתי עליי כמעט דבר?

ואיך פועלים בתוך סיטואציה כל-כך קרובה, כשאני כולי שקועה בריחוק תמידי כדי לשמור את הראש מעל למים? ואיך מתמודדים עם ההבנה שאני למעשה לא יודעת עליי הרבה? קירבה אמיתית נובעת מאותנטיות: אדם קרוב אל עצמו, קודם כל.

הבנתי שבשדה הזוגי, אני מטוטלת קוצנית. אי אפשר להתקרב, למרות התנועה המהפנטת. הצד החזק שלי, אם כן, התגלה כריצוי: אני אשפית בלרצות אנשים שאני אוהבת. העיקר שלא יזהו עליי שאני באר עמוקה עם אבן גולל מעליה, ולא יסיקו שאני למעשה פיקציה אפילו בעיניי.

*  *  *

אמרתי לפסיכולוגית שלי שהמצב הרווח שלי, ביומיום, הוא "ראיון עבודה". "כי המשימה שלך בראיון עבודה היא לא אותנטיות או כנות", הסברתי, "אלא רק להתקבל, לעבור. כל מה שאני עושה זה לעבור סיטואציות". קירבה נובעת מאותנטיות. בשנה החולפת כתבתי לעצמי מטרה והצבתי אותה במרכז הדסקטופ של המחשב שלי: "לחיות חיים אותנטיים". אני מנסה להניח לשלוש המילים להנחות אותי, כל אחת בנפרד וכולן ביחד, כמנטרה. אני לא בראיון עבודה, ואתם לא מוכרחים לקבל אותי. אני אני, גם הילדה וגם האישה.

אמרתי לפסיכולוגית שלי שהמצב הרווח שלי, ביומיום, הוא "ראיון עבודה. כי המשימה שלך בראיון עבודה היא לא אותנטיות או כנות", הסברתי, "אלא רק להתקבל, לעבור"

הזוגיות גילתה לי תובנה מרתקת: ככל שנעשה לי נוח יותר להיות "עצמי", מה שזה לא אומר, החלו לצוף ולצוץ צדדים בי שלא קיבלו שום ביטוי, כי כל חיי הרגשתי שאני במקום מאד לא מוגן.

הרי אני הילדה התמידית, התיירת הנצחית. אני נוודית שעוברת ממיטה למיטה, מדירה לדירה, ולמדתי להסתפק במועט זעום כל-כך, שאין לי את הכישורים לתבוע את מקומי, להושיט יד ולקחת, ולחשוב שמשהו מגיע לי.

אני מסוגלת לחיות את החיים הגדולים ביותר שאפשר על רדיוס מזערי, אבל כשאני מתעוררת ושוב קולטת שצמצמתי עצמי לפסיק וחצי, אני המומה ונבוכה; ומרגישה שאני לא באמת בחיים ואולי נפלתי בעת ההכנה הנצחית שלי למילוי תפקידי. תמיד חששתי לגלות שאני לא ג'ו מ"נשים קטנות", אלא בת'. מבאס להיות בת'.

*  *  *

כשהייתי קטנה סבלתי נורא מעיכול איטי ומקולקל. לא משנה כמה בדיקות עשיתי וכמה סוגי תזונה ניסיתי, דבר לא עזר. בגיל עשרים, אמא העבירה לי שובר מתנה לכמה טיפולי שיאצו, והציעה שאנסה.

הייתי מדוכאת, כמו תמיד; לפני הפרוזק ולפני שהיה לי מושג לגבי משהו. שכבתי על מיטת הטיפולים, מכווצת בבגדיי. המטפל היה איש יוצא דופן, וסיפר שבנוסף לשיאצו, הוא מאמין בשיחה טובה בזמן הטיפול. 

הרגשתי כאילו ביקשו ממני להנדס עמידת ידיים. לא ידעתי מאיפה להתחיל, וכנראה שהוא הבחין בכמה מפוחדת ומסויגת הייתי, אז הוא שאל שאלות עדינות. במשך שעת הטיפול שוחחנו על טרדותיי יותר ממה שדיברתי עליהן אי-פעם עד אותה נקודה, ופרצתי בבכי.

הרי אני הילדה התמידית, התיירת הנצחית. אני נוודית שעוברת ממיטה למיטה, מדירה לדירה, ולמדתי להסתפק במועט זעום כל כך

הוא ניחם אותי ואמר: "בעיות בבטן לרוב נקשרות ברגשות שאנחנו שומרים בפנים". הוא הביט בי בחמלה. "דברי על מה שמפריע לך. תראי את עצמך לעולם". יצאתי משם והזמנתי מונית הביתה, כי הרגשתי שאם אני לא מגיעה לשירותים תוך כמה דקות, תתרחש תאונה שלא ארצה לדבר עליה לעולם. וזה היה כך אחרי כל טיפול שיאצו – אחרי כל פעם שחשפתי מה על לבי.

*  *  *

בן-הזוג שלי היה שם בתקופת הפלאשבקים והסיוטים. מדי פעם העיר אותי בשעת לילה קטנה, וכששאלתי אם דיברתי מתוך שינה, ענה: "את לא מדברת. את נאבקת". בפעמים אחרות התעוררתי מסיוטים חסרת נשימה ומזועזעת ומיהרתי להיצמד אליו מבלי שהרגיש בכלל.

הוא היה שם כשהזיתי קולות, וקראתי לו בהיסטריה בכל פעם ששמעתי מישהו הולם בדלת, צועד בדירה או צועק באמצע הלילה – כמובן שלא היה שם כלום ואף אחד.

הוא היה שם כשפחדתי לצאת מהבית ולא יכולתי לעבוד. הוא היה שם כשהמצב הידרדר והשתפר. הוא היה שם כשהבנתי שאני לא מסוגלת להיכנס למצבים אינטימיים עם אף אחד, גם לא עם הבן-אדם הקרוב אליי ביותר. זו הייתה סטירת לחי קשה עבור שנינו, לדעתי.

הוא היה שם כשהבנתי שאני לא מסוגלת להיכנס למצבים אינטימיים עם אף אחד, גם לא עם הבן-אדם הקרוב אליי ביותר. זו הייתה סטירת לחי קשה עבור שנינו

הוא היה שם כשהרגשתי שאני מתקדמת. כשהרגשתי שאני רוצה שיגעו בי. הוא היה שם כשגילויים שלי אודותיי צפו ועלו, ובמידה רבה, קרו לשנינו. הוא שם כשחוזקות כמוסות מתגלות, והוא מכיל כשהנפש מאפשרת.

לא נכנסנו למסע הזה: המסע הזה נכנס בנו, בחוסר התחשבות אופייני. כשאחד מבני-הזוג מתמודד עם פוסט-טראומה, הזוג על שני צדדיו בהכרח מתמודד עם זה גם.

מפתה להכריז על צד אחד כ"סובל מבעיה" ועל הצד השני כ"ממתין שזה יעבור", אז הרשו לי לעמוד בפיתוי ולאזן את הכפות: ההתמודדות היא משותפת כברירת מחדל, עד שהיא נפתרת או שהקשר נגמר.

כל עוד אתם בוחרים להמשיך בקשר, אתם בוחרים לעמוד בפני קשיים ביחד. ואלה קשיים מהסוג הזה שבוחנים את כליותיו ולבו של הקשר ומשקפים לכם דברים שאינם נאמרים, תסכולים, מאוויים, תחושות קשות שרק אדם קרוב יכול לעורר בכם.

צד אחד תמיד ירגיש בלתי נראה והצד השני תמיד ירגיש מעט מרומה, ושניכם תרגישו שלמרות שיש לכם משהו חזק, החיים עדיין לא מושלמים. ושניכם תבינו יחדיו שהחיים לעולם לא יהיו כאלה.

הכלה היא מצב זמני, ולפעמים הכוחות תשים, ולפעמים נראה שזה פשוט לא יעבוד. אין לי פתרונות להציע, וגם אנחנו עדיין מגששים דרכנו – אבל הגישוש המשותף הוא מסעה (ומשאה) של כל זוגיות, ובזה אני בטוחה.

(תודה, תולי, שהנחת לי לכתוב עליך)

 

סתיו מילוא אורבך. בת 30, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,249 מילים

פוסט טראומה הייתי בת 22 שמתעוררת בבוקר במיטה מלאה שתן

"חשבתי על זה שאם הייתי חיה, הייתי מאלה שמעמידות פני מתה כשהן בסכנה. זו צורת הגנה לגיטימית", נשפתי גיחוך והבטתי בחלון עם הזכוכית החלבית: בחוץ יש אור, אבל אני לא מזהה שום דבר. "אני חלשה מדי מכדי להילחם ואיטית מדי מכדי לברוח", הסברתי, "אבל מסתבר שאני ממש טובה בלשכב ולא לזוז".

*  *  *

מעולם לא התלוננתי על מה שקרה לי בגיל שנתיים ובגיל ארבע-עשרה, חלקית משום שפשוט שכחתי מזה לגמרי. "איך אפשר לשכוח דבר כזה?", אנשים שואלים. ושאלתי את עצמי גם, והטלתי בעצמי די ספקות כדי לבטל את קיומה של יבשת שלמה, באמת.

אבל עובדה היא: הדחקה היא מנגנון הגנה חזק יותר מכל אחיזה, מכל כפייה. הדחקה הצילה את חיי בחלקם הצעיר והמתפתח. היא אפשרה לי להמשיך במידת מה; מצד שני, ביליתי את כל ילדותי, ולמעשה את כל חיי, בפוסט-טראומה.

וסבלתי מההתנהגות שלי עצמי מבלי לדעת למה. בגיל שתים-עשרה חוויתי סיוטים ופלאשבקים, וגם בגיל עשרים ושתיים. עכשיו אני בת שלושים, והבדיחה האפלה והחשאית שלי עם עצמי היא שבגיל שלושים ושתיים תתעורר בתוכי מפלצת נוספת ומשהו איום ונורא יתגלה לי, שוב. אז אם שואלים: אני לא בשום גיל. אני בת שנתיים ושתים-עשרה, וארבע-עשרה ועשרים ושתיים – יו ניים איט.

*  *  *

ג'פרי אפשטיין, איש העסקים, המיליארדר וסוחר הקטינות מורשע, כביכול התאבד בתאו. ככל הנראה נבלם, עם לא מעט עזרה מהצד, כדי לא לסחור גם במידע על שועי עולם שלא שעו לצו ההיגיון. הגיוני. כך או כך, אפשטיין כבר לא ייתן את הדין על מעשיו.

אף ילדה לא תגיד לעצמה, "ובכן, לפחות הוא נרקב בכלא". זה לא מחזיק לאף אחת את היד

בכנות, לא יודעת אם הילדות שחייהן נהרסו היו מתנחמות בגזר הדין. כלומר, ברמת הצדק הפילוסופית, אפשטיין וחבריו הדיחו את השטן; אבל ביומיום, בינה לבין עצמה, כשהיא מנסה פשוט לקום בבוקר ולהמשיך, אף ילדה לא תגיד לעצמה, "ובכן, לפחות הוא נרקב בכלא". זה לא מחזיק לאף אחת את היד.

*  *  *

"איך אפשר לשכוח דבר כזה?". הכל חזר אליי בשיעור משחק באוניברסיטה. הייתי סטודנטית לתיאטרון בשנה א' שבדיוק סיימה את עבודתה כעוזרת במאי בהפקה עמוקה ומקסימה, וקשה להחריד, שהציגה אלימות ואונס על הבמה.

ישבתי בחדר החזרות רועדת, וזייפתי הפסקות שירותים כדי לרוץ החוצה ולהשתנק מבכי היסטרי מבלי שהיה לי מושג למה. "די כבר", נזפתי בעצמי, "את אפילו לא השחקנית. שום דבר מזה לא קורה לך. תתעשתי כבר".

כל מה שקרה שם, קרה לי – פשוט עוד לא ידעתי את זה. אז בשיעור משחק אחד, כשהטריגרים עלו וגאו בי, צף הביוב הנפשי שלי מול כולם. ראיתי שחור ומצאתי עצמי על הרצפה, ממלמלת "לא, די, תפסיק".

בשיעור משחק אחד, כשהטריגרים עלו וגאו בי, צף הביוב הנפשי שלי מול כולם. ראיתי שחור ומצאתי עצמי על הרצפה

ואז החלו הלוחות הטקטוניים של חיי לרעוד באמת. הדיכאון שלי, שמסתבר שהיה רק סימפטום לפוסט-טראומה, החריף. הייתי לבד, איש לא ידע מה קרה. הייתי בת עשרים ושתיים שמתעוררת בבוקר במיטה מלאה שתן, מבולבלת ומבוהלת, מפספסת לימודים. המרצים כועסים עליי. אף אחד לא מכיר אותי.

ככל שניסיתי להתעמת עם הנושא, הזיכרון שלי הלך והשתבלל, בלע את עצמו חיים. אחרי גיל ארבע-עשרה, התחלתי לשכב עם כל מה שנשא דופק סביר ומסרתי את גופי לכל מי שביקש.

ידעתי את זה, אבל לא זכרתי מה ואיך ואיפה, ועם מי לעזאזל. כמו בוץ טובעני, ככל שנעתי, כך טבעתי מהר יותר. במשך תקופה ארוכה התעוררתי בבוקר ולא זכרתי מה שמי, היכן אני, מה קרה אתמול, מה קורה היום, איזה יום היום, איך קוראים שעון, האם זה אור בחוץ או שכך נראית חשיכה, האם כואב לי משהו. במשך דקות ארוכות ישבתי במיטה ושאלתי את עצמי שאלות, עד שנזכרתי. קוראים לי סתיו. אני בת עשרים ושלוש. זה החדר שלי. השעה 17 – לא יודעת אם זה עשר או שבע. זה אור יום. לא כואב לי הגוף.

יחלפו כמה שנים עד שאגש לטיפול, אתחיל לשמוע קולות, לקחת כדורים, לעלות במשקל ולרדת מדי, להרעיב את עצמי, ולהתחפר בהימנעות שמסרבת לשחרר את החבל. בשלב הזה אני נמצאת, בהימנעות.

כבר זמן רב שאני משחקת מתה, כי זה מה שאני יודעת לעשות, ואני כל-כך מנסה ללמוד לעשות דברים אחרת. השאר עבר. אובחנתי בפוסט-טראומה מורכבת ואני משתדלת להקשיב לאינסטגרם ולהגיד לעצמי שאני לא מה שקרה לי, אבל בזמן אמת זו סיסמה חביבה ותו לא.

*  *  *

אונס – פאק, אני מתעבת את המילה המבחילה הזו – מכה לאחרונה כותרות. ילדה בת שבע, ילדה בת אחת-עשרה, אישה צעירה תחת שנים-עשר בחורים, ואפשטיין, שנשמתו פרחה מגופו מזמן למרות שזה המשיך להתהלך בינינו, להרוויח בוחטות ולזיין קטינות.

ולאחרונה הבחנתי שעיקר השיח מתמקד בשאלת התלונה ובהליך המשפטי, אבל אחוז זעיר מהתפישה המתגבשת שלנו לגבי אונס ועבירות מיניות עוסק בהשלכות הנפשיות.

לאחרונה הבחנתי שעיקר השיח מתמקד בשאלת התלונה ובהליך המשפטי, אבל אחוז זעיר מהתפישה המתגבשת שלנו לגבי אונס ועבירות מיניות עוסק בהשלכות הנפשיות

כשכבר יש לי אומץ לדבר על זה, אני תמיד אומרת שאסונות אנושיים הם לא נקודתיים. זה לא נגמר כשזה נגמר. זה לא באמת נגמר. כמה מזה נלקח בחשבון בחקירה משטרתית – הסיכוי שמישהי באמת לא זוכרת משהו? ואיך ניגשים לזה? כמה מזה אפשר באמת לקחת בחשבון בהליך משפטי?

אם הייתי מתלוננת על דברים שקרו, היו שואלים מה לקח לי כל-כך הרבה זמן. ובכן, התשובה היא שפשוט שכחתי מעצמי ומחיי ומכל מה שהכאיב לי. הזיכרון שלי, אגב, עדיין ממש איום ונורא.

לא זוכרת ספרים שקראתי, לא זוכרת אנשים ששכבתי איתם, לא זוכרת שמות וסדרות וציטוטים והיסטוריה, וגם דברים שנורא מעניינים אותי, אני פשוט לא זוכרת. הראש שלי חייב לדאוג למקום פנוי כדי שהנפש תוכל להמשיך ולעבד בלופ אינסופי.

*  *  *

ניצלתי תקופת יובש בין סדרות והתחלתי בשבוע שעבר לצפות ב"ריי דונובן" שמאוכלסת כמעט במלואה בנטפליקס. היא מדורגת יפה ב-IMDB וקיימת כבר שש עונות, כך שאניח שהיא כתובה לא רע בכלל, אם כי מוקדם לי מדי לקבוע. היא לא חפה מרגעים מעט מביכים ואמריקאיות סכרינית כמצופה, אבל דמות אחת שם כנה באופן מפתיע לטלוויזיה אמריקאית: באנצ'י.

האח הצעיר לבית דונובן, בגילומו של דאש מייהוק הכובש, נאנס בצעירותו על ידי כומר, וכגבר בשנות השלושים לחייו לפחות, עדיין מתמודד עם ההשלכות. הוא סובל מפוסט-טראומה שמקשה עליו לתפקד רגשית ומעשית, והוא נע בין הימנעות – ממין, מאינטימיות ומרגש – להתבצרות אוטומטית בהתנהגות ילדותית, לחוסר אונים – שבשלב זה נדמה כבר אינהרנטי.

אין לי מושג איך מייהוק מצליח לשחק דמות כלואה, מופנמת וכועסת, ולהעניק לה רוך וחום, וטיפול כל-כך מסור ואנושי. לא ציפיתי לפגוש בו, ונוכחותו על המסך שלי עדיין קצת מערערת ומהממת אותי.

פוסט-טראומה היא מקום בודד מאד, וכשאני רואה מקור הזדהות קרוב כל-כך, אני מרותקת. אז אני מרותקת ל"ריי דונובן" מסיבותיי ואמליץ לכם לצפות בה אך ורק כדי שתוכלו להיחשף, ממש על קצה המזלג, לפיסת חיים קטנה עם פוסט-טראומה.

מצטערת אם היה לא פשוט לקרוא את זה, ואולי קצת סבוך ומבלבל. אני לומדת לדבר על זה – במציאות אני לא באמת רוצה לדבר על רגשות, אבל כתיבה היא מזור – כי אני באמת מנסה להפסיק לשחק מתה, ולהביט לחיים שלי בעיניים.

סתיו מילוא אורבך. בת 30, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
סתיו, כל כך הזדהתי עם הפוסט שלך שכתוב בצורה שמתארת את חיי. חוסר היכולת לזכור, מנגנון ההגנה והסביבה שתוהה איך אפשר שלא לזכור. תודה על ששיתפת, על שתיארת את חיי דרך חייך. תודה על שנתת לי ל... המשך קריאה

סתיו, כל כך הזדהתי עם הפוסט שלך שכתוב בצורה שמתארת את חיי. חוסר היכולת לזכור, מנגנון ההגנה והסביבה שתוהה איך אפשר שלא לזכור. תודה על ששיתפת, על שתיארת את חיי דרך חייך. תודה על שנתת לי להרגיש שאני לא מופרעת כפי שחלק טוענים, אלא אני בסה"כ כמו הרבה א.נשים שעברו דברים שלא היו אמורים לעבור…

עוד 1,057 מילים ו-1 תגובות

אשה אבוקדו

נקלעתי לקניון מופקע ומופרך, וכיאה למכורת האינסטוש שאני, ריססתי צעדים כמו רוס״ר על אוטומט אל עבר חנות מותג קוסמטיקה יקר להחניק. לזכותי יאמר שעצרתי קודם בסטימצקי וחלמתי על היום בו אוכל להשחיל ספר משלי על המדף; ואז המשכתי הלאה לדברים שנדמו לי מידיים יותר למימוש.

על כל פנים (במיוחד על אלה שלי, גיחי, סליחה), נכנסתי לחנות הבוהקת ומצמצתי מול מצבור התאורה שיכול להסיט חפרפרת ממסלולה. אם קניונים גורמים לי להרגיש כמו דג בריכות באוקיינוס, חנויות טיפוח ושפכטליאדה למיניהן ממש שולות אותי מהמים ומטיחות אותי בחוף.

ולחוף הזה קוראים, ״בואי בואי, חמודה; בואי תראי איך הגוף שלך עוד יבגוד בך, הבן-אלף, ויום אחד תביטי בראי ותפלטי צרחה שאם היית ישנה, היתה מעירה אותך – אבל הסיוט הזה אמיתי ואת הולכת ומתקמטת כמו חולצת שיפון בלי קולב, יא זמנית אחת״. ובקיצור: זיקנה.

עכשיו, אמנם יצא לי לבהות בסוכן הפנסיה ולתהות, ככל מילניאל, מה לעזאזל ישאר לי בחיים האלה; אבל זיקנה רחוקה מלהטריד אותי. כן, יש לי שערה לבנה. כן, אני בוחנת את פניי יום-יום, בתאורה הכי מוגזמת שיש בנמצא, עם מראה מגדילה. כן, אני מאושרת כששואלים אותי איך בחפש״ש ועוד מעזה להעמיד פנים שנמאס לי – אבל אז אני פשוט מניחה לזה.

חשיבות הגיל היא המצאה, כמו זמן. ונכון שעיקר המוטוריקה של הדור שלי הולכת על חיזוק אגודלים, אבל בין סווייפ לגלילה קדחתנית, אני יודעת, בשכל שלי, שתעשיות שלמות מתבססות על השוואת גוף האישה לתוקפו של אבוקדו מצוי. הופ, בשלה. הופ, קמלה.

כל חייך הצעירים נבנים על ההבטחה שהזמן לצדך, והזמן עושה את שלו, והדברים לוקחים זמן ועם הזמן זה יעבור – עד שיום אחד, בבת-אחת, הזמן הופך מבן-ברית לאויב. ומאחר שבני האדם המציאו אותו והחליטו שהוא שווה כסף – את הופכת מרווח להפסד, בהינד עפעף. ובזאת, מצאתי עצמי בחנות מותג יוקרתי. כי ברור לי שזה מגוחך; אבל אני רק בת-אדם. בחפש״ש, אם שואלים. צעירה. יודעת מעט מאד.

את פניי העירומות קידמה מוכרת מאופרת למשעי. ״היי, אני מחפשת קרם עיניים״, אמרתי וניסיתי להישאר כללית ועמומה מספיק כדי להישמע מבינה. ״בטח״, היא כמו פיזרה סביבה צללית קסומה והובילה אותי אל צנצנת קטנה שעלותה כ-235 ש״ח.

״זו הסדרה המיוחדת שלנו״, דיקלמה, ״זה אנטי-אייג׳ינג ממש חזק שמרים לך את כל איזור העין ומחזיק יום שלם, אם מורחים פעמיים – בוקר ולילה״. בחנתי את נקטר האלים שככל הנראה מכיל תלתל של אלוהים או משהו, ואמרתי, ״אני חושבת שאני צעירה מדי לאנטי-אייג׳ינג״. ״מה פתאום״, היא השיבה משועשעת, ״אנטי-אייג׳ינג זה מגיל חמש-עשרה״.

טוב, גם מחזור – אבל זה לא אומר שאת צריכה להיכנס להריון, נכון? בינתיים הגדילה המוכרת להדגים לי כיצד נוטלים כמות קטנה של קרם מהצנצנת, ״מחממים בין האצבעות, ככה״, ומורחים. והיא מרחה לי את הקרם באגרסיביות הצפויה, כאילו נקרש לי סוכר על הפרצוף והיא לא טעמה מתוק מאז נולדה ב-99׳.

״הנה, תסתכלי במראה ותראי שזה מתחיל לעבוד״. הצצתי בראי. דמותי המוארת השיבה לי מבט חומל, וכל התכשירים סביבי זימרו שאני חייבת להוריד יותר שיער, למחוק נמשים, ליישר את האף, ללמוד פאקינג להתאפר כבר.

אבל נראיתי אותו הדבר, מן הסתם. תכשירים לא עובדים ברגע, גם אם הם עולים 235 ש״ח ויודעים לזמר את ההמנון: ״עוד רגע אף אחד לא יסתכל עלייך יותר והמראה תישבר כשתביטי בה, לה לה לה״.

חשבתי שאני לא מרגישה שהמראה שלי הולך לשום מקום, אבל אני חוששת לגלות יום אחד שהוא נטש מזמן; מה שאומר שעמוק בתוכי, לא ממש בשכל, אני מאמינה בתאריך התפוגה שלי. ואמונה היא טפיל רגשי ועיקש שקשה לסלק.

בעיניים שורפות מעודף קרם יהלומים, נמלטתי מהחנות ובבושת פנים דילגתי על סיבוב חוזר בסטימצקי. אין לי זמן לכתוב ספר. אין לי זמן. יש לי אבוקדו שממתין לי כבר שעתיים על השיש. ואתם יודעים איך זה איתם: הופ, בשל. הופ, רקוב.

סתיו מילוא אורבך. בת 30, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 567 מילים

אפשר לאהוב אותי

סתיו מילוא אורבך

הכותרות לאחרונה מזכירות כמה שוֹנוּת וחוסר ישע מזקקים מאנשים אימה חבויה, וכמו מטען חשמלי שדבק בגוף, הם מטיחים אותה החוצה במכות. אולי זה ריפוי עצמי או גירוש שדים, או פיצוי על עבדות רגשית שהושתה עליהם בידי מי שהיה אמור לאהוב אותם.

משחק הנסיבות מעסיק אותי תדיר. אני לא חושבת שיש סיבה לכל, אבל נסיבות תמיד יש. בדיאלוג פנימי ענף, אני בונה לאנשים קייסים שלא יפקירו אף עין לאדישות יבשה. אפילו במקרה הפרטי שלי, אני נודדת מדי פעם לנסיבות.

זו לא הייתה המטפלת שהכאיבה לי: זה היה בעלה. הייתי בת שנתיים. אין לנו מושג כמה זמן זה נמשך; אבל בדיעבד, בטיפול, גיליתי שלא רק שבימינו אני נושאת פוסט-טראומה פעילה למדי, אלא שגם בילדותי – שהייתה רצופת חרדה שהנפש הבלתי מזוינת תתקשה לפרש, כי ילדים הרי מביעים מצוקה בשפתם בלבד – למעשה התמודדתי עם פוסט-טראומה.

עשר שנים לאחר ההתרחשות, בגיל שתים-עשרה, צפו רסיסי זיכרונות בסיוטים שהלכו והדירו שינה מעיניי. אמנם חלומות מקפיאי דם תמיד רדפו אותי בלילות, אבל אני זוכרת את הלילות ההם וזוכרת איך התעוררתי והרגשתי שונה, וזוכרת את הרגע בו הבנתי שמדובר בזיכרון. ואת הרגע שהמבוגרים אישרו שזה אכן קרה.

נסיבות ילדות הציפו את הזיכרון הזה, ולפרקים אני תוהה לגבי הנסיבות שמביאות אדם שלדעתי היה מבוגר מאבא שלי והיה לו זקן ובו כבר נזרקה שיבה, לפגוע בילדה בת שנתיים.

במהלך השנים ניסיתי להמציא מסלול שפיתל את האיש והמיר אותו לכדי הגבר האלים אליו צמח; ותהיתי אם הייתי יכולה להיות ילדה שונה, ילדה טובה שלא נמלטת מנפשה. התאבלתי עליי קצת, כי החרדה הגולמית והילדית שהבעתי בזמנו פגשה רצון תמידי שאשתנה ואהיה אחרת, ולא יכולתי. אני עדיין מתרגלת לזה שאפשר פשוט לאהוב אותי.

דברים תמיד פוגשים בי בין הנקודות, אולי משום שאני מתקיימת בכמה מקומות בו-זמנית. חלומות על חנק ומוות מעירים אותי לאחרונה בשעות לא שעות, ועל אף שהימים עוברים עליי בנעימים, הרגלים עתיקים בי שוב זוקפים ראש ומתקוממים נוכח הקלות שאני מתנסה בה. כאילו שמשהו בי יודע שקלות היא ממני והלאה, וזה הכל שואו, והנה תזכורת לילית לכמה שאני נוקשה ומתגוננת עדיין.

הרי דבר אז הוביל לדבר – יכולתי לעשות תיקון רציני לשיעורי חשבון עם כל האחד ועוד אחד שעשיתי בטיפול. כל אחד כזה הוא סופרנובה בשמי בחיי, הרבה אחרי הפיצוץ בזמן אמת. כך עובד רצף זמן-חלל-גוף-נפש. החיים הם ציר, לא נקודה.

לאלימות בגיל צעיר עלולה להיות השפעה הרסנית על הנפש המתפתחת, על אמונה עצמית ושידור מצוקה, לראות במבוגרים אוטוריטה והגנה, לקשר סיבה ותוצאה. ילדים מתעתעים במבוגרים, לא בכוונה:

פשוט רוב המבוגרים שוכחים איך מרגיש וחושב ילד, איך ילדה רואה את העולם, והם אומדים את שלומם ורווחתם בכלים שהזמן העניק להם, ולקטנים טרם הזדמן לרכוש. והם כל-כך חיים את הרגע ותכלסיים כאלה, שנדמה שהם שכחו מכל העניין לגמרי.

אל תבלבלו חוסר מיומנות עם חוסן נפשי. הקשיבו למילים ולהתנהגות. הקשיבו לאנשים כמו שמקשיבים למוזיקה. דברים עלולים לקנן בפנים, לשבת בתנור הרגשי על חום נמוך ולתפוח; ואם מתישהו יצפצף הטיימר ויגיח התבשיל, אתם מוכרחים להיות מסוגלים להקשיב ולשמוע את הצפצוף.

אני לומדת לאהוב אותי. לומדת להקשיב לי יותר טוב – זה תיקון פי מאה יותר חשוב מחשבון (אבל אל תתעלמו ממה שעשיתי כאן). על זה עומדת אהבה, לדעתי, כי ביכולת להקשיב טמון הכל: טמונות פיוס וקבלה, טמונים כבוד וגבולות, טמונות אחריות ונוכחות. אלה מנות חלקנו, כולנו. ההפך מאילוף והמרה, ההפך מאוטם וצינה. היכולת להתפתח, להתקדם, לאהוב, טמונות בקשב. הקשיבו.

סתיו מילוא אורבך. בת 30, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 515 מילים
גיא זהר גיא זהר
כל הזמן // יום שישי, 23 באוגוסט 2019
מה שחשוב ומעניין עכשיו

המסרים שמעביר איימן עודה בימים האחרונים, של שילוב הרשימה המשותפת בקואליציה, הם לא סתם פרובוקציה ● עודה יודע שהדרך ארוכה לשילוב חברי הכנסת הערבים במוסדות השלטון ● אבל הוא גם יודע שהערבים רוצים אינטגרציה - ורק בשביל זה הם יצאו לקלפיות ● פרשנות

עוד 642 מילים

למקרה שפיספסת

כשזה מגיע אלינו אישית אנחנו מתחילים להבין שמדובר בפשע

אחרי שנחלץ מסרטן הערמונית בו לקה לפני שנה וחצי, חלה אבא שלי לאחרונה בסרטן אלים במח העצם. סרטן שמתמקד בעמוד השדרה. כאב עצום. התמודדות קשה. וכמובן קושי רגשי עמוק.

אבי גר בצפון. פריפריה גיאוגרפית. לכן הוא פוקד כמעט מדי יום את בית החולים על שם רמב"ם בחיפה. רבי משה בן מיימון, כך מספרים, היה רופא דגול, פילוסוף פורץ דרך ויהודי מאמין.

השבוע הבחין הרופא המומחה (ההמטולוג) במהלך טיפול היום, שהכאב המחמיר בגבו של אבא שלי, הפך לבלתי נסבל. הוא גם קלט שהוא אינו יכול להניע את רגלו. לכן פקד עליו לעבור לחדר המיון לצורך בדיקה נוירולוגית (בדיקה בדבר נזק אפשרי לעצבים בגב וברגל) ולצורך בדיקת אורטופד.

כאב עצום ומסלים. רגל חסרת תנועה. חרדה עמוקה. וסרטן אלים. אלו אמורים להיות המרכיבים שיניחו תשתית לטיפול מקצועי, מהיר, אישי ואיכותי

זוגתו של אבא שלי סייעה לו לנוע בכיסא גלגלים לחדר המיון. כאב מסלים. רגל חסרת תנועה. חרדה עמוקה. וסרטן אלים. אלו אמורים להיות המרכיבים שיניחו תשתית לטיפול מקצועי, מהיר, אישי ואיכותי.

חדר המיון בבית החולים הגדול והמשוכלל בצפון מדינת ישראל: מיטות צמודות זו לזו. שום הפרדה. שום פרטיות. מחסור ניכר במיטות נוספות. חולים צועקים מכאבים זה באוזנו של זה. זעקות כאב. דיבור בלתי פוסק. צוות רפואי מצוין שאינו נח לרגע. אחיות ורופאות על סף קריסה.

אבא שלי הונח במיטה שהתפנתה בין 2 וילונות. צפיפות רבה כאמור. הוילונות אמורים להבטיח פרטיות מינימלית.

האחות מיהרה להגיע. יעילה, נעימה ועניינית. הנירולוגית הגיעה אחריה. מתמחה צעירה מאד. כמעט ילדה בעיני מטופל בן 73. היא פקדה מהר את מיטתו. דקרה אותו בעדינות. הייתה מנומסת מאד. יחס אנושי על רקע צעקות כאב מכל עבר. אנשי מד"א נכנסים ויוצאים. מתנדבים שבוקעים מאמבולנסים. וצוות אחיות, רופאות וכן רופאים שעובדים בחריצות ובמסירות בלתי פוסקת.

גם האורתופד הוא מתמחה. מראהו כשל סטודנט צעיר. הוא מבהיר לאבא שלי: עליך לעטוף את גופך בחגורה מיוחדת. אם לא תעשה כן, לא תוכל לצאת מכאן.

בשל החשש מחזרת סרטן הערמונית לצד סרטן מח העצם, נשלח החולה הסובל למכון הדמיה. הובהר לו שיוכל לעבור הדמיה בצפון ב-2 בדצמבר (נו, אז מה אם לא יחיה עד אז? בקטנה. חסכנו)

הערת ביניים: בשל החשש מחזרת סרטן הערמונית לצד סרטן מח העצם, נשלח החולה הסובל למכון הדמיה. מאחר שהובהר לו שיוכל לעבור הדמיה בצפון ביום 2 בדצמבר (נו, אז מה אם לא יחיה עד אז? בקטנה. חסכנו), הוא נאלץ לנסוע במחיצת אשתו בשבוע שעבר למכון הדמיה גרעיני בבית החולים אסותא באשדוד.

בחזרה לבית החולים רמב"ם שלשום: אבא שלי מסכים מיד לחגור את חגורת המגן. הוא לא יכול לסבול את הכאב. הוא לא רוצה שחוליות עמוד השדרה שלו יקרסו. הוא רוצה שהכאב יפחת.

אבל הרפואה הציבורית הישראלית אינה מספקת חגורות מגן כאלה בחינם. ואם המטופל עני? בעיה שלו. צריך לקנות. אבא שלי מבקש לקנות. אבל כאן צצה בעיה קלה: אי אפשר לקנות בבית החולים. רק באופן פרטי.

והחנות הפרטית שבה נמכרות החגורות הללו (שממוקמת בקומת הקרקע בבית החולים), כמה לא מפתיע, נסגרה זה מכבר. בכל זאת, השעה היא אחרי 20:00 בערב. סריקה טלפונית מלמדת שכך גם כ-ל חנויות אביזרי האורתופדיה בחיפה. כולן נעולות על בריח.

אחרי מספר דקות מתקשר בעל חנות אנושי במיוחד ממרכז העיר. הוא מוכן לפתוח את חנותו למשך מספר דקות למען אבא שלי. לא ניתן להשיג מונית פנויה. אשתו של אבא שלי מצליחה בכל זאת לעלות על מונית מלאה באנשים (הם קלטו שהיא במצוקה ולכן ביקשו מהנהג שיעצור לה). היא קונה את החגורה בחנות שנפתחה באנושיות במיוחד לכבודה וטסה בחזרה לבית החולים. אבא שלי נעטף בחגורת המגן. עכשיו הוא יכול לחזור הביתה.

האונקולוגית המצוינת של אבא שלי הזהירה אותו מראש שהמערכת מסורבלת וטומנת בחובה צורך בלתי פוסק מהמטופל המותש והחרד להשיג לעצמו אביזרים, לקנות לעצמו תרופות ולקבוע לעצמו מועדים לבדיקות. אבל גם היא לא העריכה את עוצמת מלחמת ההתשה.

האונקולוגית המצוינת של אבא שלי הזהירה מראש שהמערכת מסורבלת ודורשת מהמטופל המותש והחרד להשיג אביזרים ותרופות, ולקבוע לעצמו מועדים לבדיקות. אבל גם היא לא העריכה את עוצמת מלחמת ההתשה

רופאים מעולים. אחים מסורים. רופאות מצוינות. אחיות חרוצות. אבל המחסור בכוח האדם עצום. המחסור במיטות בלתי נתפס. מועדי הבדיקות רחוקים באופן נורא. ואביזרים תומכים לא מצויים בהישג יד מיידי.

ארגון רופאים לזכויות אדם מעריך שקיים פער בן עשרות מיליארדי שקלים בין הרצוי המינימלי והסביר, לבין המצוי הקורס. פער שיש לסגור מידית. בלי קשר לכך: ההערכה היא שיש להגדיל מדי שנה מכאן ואילך את תקציב הרפואה הציבורית במיליארדים רבים נוספים.

אנחנו שומעים על הקושי העצום ללא סוף. קוראים על הקריסה כל הזמן. יודעים היטב שהרפואה הציבורית במצוקה איומה. אבל כשזה מגיע אלינו באופן אישי, אנחנו מתחילים להבין שמדובר בפשע.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 698 מילים

אביחי מנדלבליט מאשר אירועים בהפרדה מגדרית

היום ה-24 לפני הבחירות שלא-מעניינות-כמעט-אף-אחד מתנהל, בינתיים, בצל הצהרת איימן עודה שיצטרף לממשלת שמאל-מרכז "אחרי סיום הכיבוש", הצהרת עמיר פרץ על תמיכה בממשלת נתניהו מבחוץ והמלצת היועמ"ש להתיר אירועים בהפרדה מגדרית

10:18 עריכה

משה בוגי יעלון, מספר 3 בכחול לבן, מיישר קו עם בני גנץ ויאיר לפיד ועם תגובתם להודעה הדרמטית של איימן עודה שירצה להצטרף לממשלת-שמאל מרכז (אחרי סיום הכיבוש): גם יעלון, כמו גנץ ולפיד, רוצה שרים ערבים בממשלה, אבל רק אם הם בעד מדינה יהודית. יעלון אמר הבוקר בתוכנית "בוקר טוב ישראל" בגלי צה"ל. "אני לא מתנגד לכך שיהיה שר ערבי, אבל הוא צריך להאמין במדינה יהודית ודמוקרטית".

יעלון הגיב בתוכנית לפרסומים לפיהם "גורמים" בארצות הברית טוענים שישראל עומדת מאחורי התקיפות נגד הארגונים השיעיים הפרו-איראניים בעיראק. לדברי יעלון: "לא יודע מי אלו הגורמים – אבל הם מתנערים כדי שכוחות אמריקניים לא יתקפו אותם". לא ממש הבנו מה יעלון ניסה להגיד, אבל ייתכן שזאת המטרה שלו.

09:02 עריכה

מפלגת "ימינה" השיקה אמש סרטון תעמולה חדש שכולו אהבה. אם מקשיבים לסרטון עד הסוף מבינים שמושא האהבה הלוהטת בסרטון, זאת ש"אי אפשר לא לאהוב אותה" היא דווקא לא איילת שקד אלא ישראל.

קשה לחשוב על ניגוד גדול יותר מהמסרים בקמפיין של "הימין החדש" במערכת הבחירות באביב השנה. אולי זה בגלל שמנהל הקמפיין של "ימינה" הוא לא שלמה פילבר ויניב קציר הציניים שניהלו באפריל את הקמפיין של הימין החדש אלא מתן להמן האידיאולוגי שניהל את הקמפיין של איחוד מפלגות הימין.

08:26 עריכה

יאיר גולן, מספר 3 ברשימת המחנה הדמוקרטי, מכנה את דבריו של בצלאל סמוטריץ' נגד שירות נשים ביחידות קרביות בצה"ל "חשוכים ופרימיטיבים" וקורא לו לחזור בו מהם. כך הצהיר גולן הבוקר בראיון ברשת ב'.

גולן התייחס גם להצהרתו של יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה על נכונותו להצטרף לממשלת מרכז-שמאל (אחרי סיום הכיבוש) ואמר:"יש לברך על הצהרה כזאת ולא לצאת נגדה".

יאיר גולן (צילום: פלאש 90)
יאיר גולן (צילום: פלאש 90)

 

08:15 עריכה

דוד ביטן מעריך ש"הגיוני" שמפלגת העבודה תצטרף לממשלת ימין בראשות הליכוד ובנימין נתניהו. ביטן אמר הבוקר בראיון לרשת ב': "מפלגת העבודה שינתה את הרכבה האנושי כאשר נפטרה מחברות הכנסת סתיו שפיר ושלי יחימוביץ' וכעת היא מתאימה יותר להצטרף לממשלת ליכוד".

לדברי ביטן: "העבודה, כמפלגה חברתית, אינה יכולה להרשות לעצמה להיכנס לאופוזיציה ולא לממשלה".

דבריו של ביטן נאמרו על רקע הודעת יו"ר העבודה הנוכחי, עמיר פרץ, מאתמול לפיה "אם יחליט נתניהו לקבל את יוזמת השלום של דונלד טראמפ ("עסקת המאה") מפלגת העבודה תתמוך בו מבחוץ ותעניק לו רשת ביטחון".

עמיר פרץ, איציק שמולי ואורלי לוי-אבקסיס מגישים את רשימת העבודה-גשר לועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-22 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)
עמיר פרץ, איציק שמולי ואורלי לוי-אבקסיס מגישים את רשימת העבודה-גשר לועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-22 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)
08:07 עריכה

איימן עודה מבין מה רוצים הבוחרים הערבים – ולכן הצהיר על נכונותו להצטרף לממשלה (עם סיום הכיבוש). כך סבור פרשן זמן ישראל שלום ירושלמי. בטור שפרסם הבוקר מסביר ירושלמי: "המסר שמנסים ראש הרשימה המשותפת איימן עודה וחברי כנסת ערביים נוספים להעביר בימים האחרונים – שילוב הרשימה המשותפת בקואליציה – לא בא מן השפה אל החוץ".

לפי ירושלמי: "יש כאן קריאה מחושבת שאין לה סיכוי להתקבל במציאות הישראלית, אבל היא עדיין נשענת על שאיפות ומאווים גדולים, וגם על תסכול לא פשוט. עודה רוכב על זרם הישראליזציה שהולך וגובר במגזר, וכך הוא גם מקווה להוציא את המצביעים הערביים האדישים אל הקלפיות ב-17 בספטמבר".

"הציבור הערבי רוצה לראות את חברי הכנסת שלו בעמדות השפעה. הציבור הזה רוצה להרגיש את השותפות שלהם בקבלת החלטות יומיומיות, ולא לשמוע רק את הצעקות שלהם ממרחק הספסלים האחוריים בכנסת".

איימן עודה בארוע השקת קמפיין הרשימה המשותפת בתל אביב, ב-20 באוגוסט 2019 (צילום: גילי יערי/פלאש90)
איימן עודה בארוע השקת קמפיין הרשימה המשותפת בתל אביב, ב-20 באוגוסט 2019 (צילום: גילי יערי/פלאש90)
07:58 עריכה

בוקר טוב! אחרי שבית המשפט המחוזי פסל אירוע בהפרדה מגדרית בעפולה ואחר כך התחרט ואיפשר לקיים אותו, ובית המשפט העליון פסל את החלטת המחוזי, הגיע תורו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט להתערב בפרשה שמסעירה את המערכת הפוליטית ומפיחה מעט רוח חיים בתרדמת של מערכת הבחירות: מנדלבליט אמר אמש שההחלטה אם לקיים אירוע בהפרדה מגדרית נמצאת באחריותה של העירייה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 6 עדכונים
עודכן לפני שעתיים

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

זה ייגמר בבכי ישראל ויהודי ארה״ב נשאבים לתוך הקלחת הפוליטית באמריקה

עד לאחרונה, ישראל נהנתה מקונצנזוס נדיר בזירה הפוליטית המקוטבת של ארצות הברית ● איסור הכניסה לארץ של המחוקקות תומכות ה-BDS בשבוע שעבר, והעמידה האיתנה של ממשלת ישראל לצד דונלד טראמפ - גם כשהוא תוקף את יהודי ארה״ב - הזיקה ליחסי המדינות באופן שעלול להיות בלתי הפיך, אם ישראל לא תתעשת מייד ● פרשנות

עוד 1,400 מילים

מיקה נבחרה כסמל לשילוב. עכשיו היא עומדת בפני גירוש

מיקה באקרו, ילדה ממוצא פיליפיני, מככבת בחוברת לימוד שהוציא המרכז לטכנולוגיה חינוכית, כדוגמה ומופת לסובלנות ולשילוב בישראל ● ביום ראשון עצרה רשות האוכלוסין וההגירה את מיקה ומשפחתה ● הערעור שהגישו היום נגד גירושם וכליאתם - נדחה

מימין: מיקה באקרו המועמדת לגירוש, בחוברת של מט״ח

מיקה באקרו, ילדה בת 13 של בני זוג מהפיליפינים, מככבת בחוברת לימוד של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח), כדוגמה ומופת לשילוב בחברה הישראלית. בימים אלה מיקה ומשפחתה מועמדים לגירוש.

מט"ח, גוף עצמאי הפועל לתועלת הציבור למען קידום מערכת החינוך בישראל, הוציא לפני כשנתיים חוברות לימוד לכיתות ד' במקצועות חברה, ואזרחות. נושא החוברות היה "ישראלים צעירים" והוצגו בו ילדים ממגזרים שונים בחברה.

מיקה באקרו השתתפה באחת החוברות שהפיקה מט״ח לצד חברה לכיתה, כדוגמה לישראלית צעירה. שניהם למדו באותה העת בבית ספר בלפור בתל אביב והשתתפו בפעילות של הצופים.

מיקה באקרו בחוברת של מט״ח
מיקה באקרו בחוברת של מט״ח

"ההורים שלי מהגרי עבודה שהגיעו לארץ לפני 20 שנה מהפיליפינים, כדי לעבוד כמטפלים בקשישים", סיפרה על עצמה מיקה בחוברת. "כאן הם נפגשו והתחתנו ונולדו להם שתי בנות, אני ומאורין אחותי. אף פעם לא הייתי בפיליפינים, אבל אני יודעת טגאולוג, השפה שמדברים בפיליפינים, אני יודעת גם עברית כמובן".

ביום ראשון, 18 באוגוסט, עצרה רשות האוכלוסין וההגירה את מיקה, את הוריה, שילה וראנדי, ואת אחותה מאורין, כחלק ממבצע הגירוש של עובדות זרות מהפיליפינים, שאשרת העבודה שלהן פגה. הארבעה נעצרו ביום ראשון ומאז הם כלואים בכלא "גבעון" ברמלה.

"הבן שלי לומד עם מיקה מכיתה א', היא חברה טובה שלו וחלק בלתי נפרד מהכיתה ומחבורה גדולה של ילדים", אומרת רותי בטינגר, שעיצבה את חוברות "הישראלים הצעירים" עבור מט"ח, ושבנה הצטלם לצד מיקה בחוברת.

"אנחנו, הורי וילדי בית הספר המומים מהמעצר ומוחים עליו. הגענו אתמול (ד') לבית המשפט, שבו התרחש הדיון אודות גורל המשפחה, והילדים הורשו להיפגש עם מיקה ומאורין. זה היה מאורע מאוד קשה, כי הילדים יצאו בוכים ועצובים. חשוב לנו לחזק את המשפחה ואת הבנות כי הן חלק מהשפחה ומהקהילה שלנו".

מחאה נגד גירוש עובדים פיליפינים וילדיהם (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
מחאה נגד גירוש עובדים פיליפינים וילדיהם (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

היום (ה׳) החליט בית הדין לעררים בתל אביב לדחות את הערעור שהגישו שילה ולסקו ורנדי בקארו ושתי בנותיהם, על ההחלטה לגרשם לפיליפינים. כמו כן נדחתה בקשתם להשתחרר מהכלא עד לגירושם ונקבע כי "רשות האוכלוסין וההגירה תפעל להרחקתם בהקדם האפשרי".

במינהל האוכלוסין סירבו להתייחס למעצר הספציפי של בני המשפחה, בין השאר משום שמעצרם של בני המשפחה נדון כעת בבית הדין לערעורים.

באשר לסוגיית גירושם של אזרחים זרים נמסר ממינהל האוכלוסין: "מדובר באזרחיות זרות השוהות בישראל תקופה ארוכה מאוד, בניגוד לכל דין וללא כל מעמד מוסדר. בחלק מהמקרים, אם לא ברובם, אבות הילדים ממתינים להם במדינת המוצא, ולחלקם יש גם ילדים נוספים שם, נוסף על הילדים השוהים כאן.

"העובדות, שכולן כבר אינן עובדות בסיעוד שנים רבות, נעצרו בגין שהיה בלתי חוקית ואולם, מתוך התחשבות ורצון לבוא לקראתן, הוחלט כהחלטה עקרונית לסמוך עליהן ולאפשר לילדיהן לסיים את שנת הלימודים כראוי ושהאמהות יכבדו את הסיכום, ייצאו באופן עצמאי יחד עם ילדיהן ויחזרו לביתן (ללא "גירוש").

"בניגוד לתמונה המצטיירת, מדובר במאות שוהות בלתי חוקיות אם לא יותר.

"אנו מצרים על הניסיון הבלתי פוסק לנצל את ההחלטה המתחשבת לרעה. המציאות מוכיחה כי עד כה, לאחר שעבר המועד שבו התחייבו לצאת, כי האמהות לא עמדו בהתחייבותן, וכי אף אחת מהן לא כיבדה את הסיכום עם הרשויות.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 441 מילים

הקפה הזול מתקרר: קופיקס סגרה השנה עשרה סניפים ומכירותיה ירדו ב-8%

רשת הקפה והמרכולים המוזלים הכפילה את ההפסד ברבעון ביותר מפי 2 לרמה של 6 מיליון שקל ● צברה עד כה הפסד של 48 מיליון שקל ● קופיקס מפעילה כיום 106 סניפי קפה ו-31 סופרים בישראל ועוד 139 סניפים בזכיינות ברוסיה

רשת הקפה והמזון המוזל קופיקס ממשיכה להציג הפסדים ולסגור סניפים. ההכנסות לרבעון השני ירדו ב-8% לרמה של 68 מיליון שקל. הירידה נובעת הן מפעילות בתי הקפה והן מפעילות המרכולים. קופיקס מסבירה את הירידה בצמצום מספר הסניפים ובירידה במכירות של הסניפים שהיו פתוחים גם אשתקד.

למרות החולשה במכירות, הרשת הצליחה לשמור על יציבות הרווח הגולמי ברבעון, ברמה של כ-18 מיליון שקל, הודות לצמצום הוצאות ושיפור תנאי הסחר תחת המטרייה של רשת רמי לוי.

בשורה התחתונה, קופיקס הכפילה את ההפסד הרבעוני ביותר מפי 2 לרמה של כ-6 מיליון שקל, ובמחצית הראשונה כולה ההפסד גדל ל-11.5 מיליון שקל. ההפסד מיוחס הן לפעילות בתי הקפה והן לפעילות המרכולים.

מתחילת השנה הנוכחית, קופיקס סגרה 10 סניפים של בתי הקפה בהפעלה עצמית וזכיינות, ופתחה סניף מרכול אחד.

אבי כץ (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
אבי כץ (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

בסך הכל, הרשת מפעילה כיום 106 סניפי קפה ו-31 סניפי סופר קופיקס. במקביל, קופיקס פתחה עד היום 139 בתי קפה בזכיינות ברוסיה.

קופיקס דיווחה על תוצאותיה אתמול אחר הצהריים. הרשת, שהוקמה ב-2013 על ידי אבי כץ, פרצה לשוק במכירת מגוון מוצרים במחיר אחיד של 5 שקלים. לפני ארבע שנים היא הונפקה בבורסה בתל אביב.

מנכ"לית הרשת היא איריס גרייבר ובעלת השליטה היא רשת רמי לוי המחזיקה כ-50% והמייסד אבי כץ מחזיק כ-10%. עד היום צברה קופיקס הפסדים של 48 מיליון שקל בסך הכל.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 198 מילים

הקשר בין בחירות וחקירות לא התחיל בכחול-לבן

מאז ומתמיד נהגו המפלגות בישראל לשכור חוקרים פרטיים וחברות אבטחת מידע ולשלב אותם בקמפיין הבחירות ● אם פעם החשש היה גניבת סרטוני התעמולה לפני שידורם, היום בעיקר חוששים מחפרפרות והדלפות ● ועדיין, מומחים בתחום אומרים: האזנות סתר כמעט אף פעם לא מאותרות

החקירה הפנימית שנערכה בכחול-לבן, אשר נחשפה בימים האחרונים בתקשורת, אינה אירוע חריג בפוליטיקה. גם ההדלפות והמתיחויות הפנימיות ברשימת המרכז-ימין החדשה אינן דבר חדש.

מפלגות פוליטיות היו מאז ומתמיד – וימשיכו להיות – כר פורה לחילוקי דעות ומאבקים, חלקם ממניעים ענייניים וחלקם תוצאה של הכוח, הכבוד ולעתים גם הכסף, הכרוכים בעשייה הפוליטית.

כמה חוקרים פרטיים ששוחחו עם זמן ישראל מעידים, כי מאז ומתמיד נהגו המפלגות בישראל לשכור את שירותיהם. לרוב מדובר בבדיקות שנועדו לחשוף חפרפרות, לוודא שהמטה אינו מושא להאזנות סתר, לבצע תחקירי עומק על יריבים, ולחשוף חדירות סייבר. כחול-לבן לא המציאו דבר.

לדברי ח"כ לשעבר איתן כבל, הנוהג לשכור משרדי חקירות היה נפוץ בעיקר בשנות השמונים והתשעים, טרום עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, כאשר תשדירי התעמולה בטלוויזיה נתפסו ככאלה שיכולים להכריע מערכות בחירות.

איתן כבל (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
איתן כבל (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

"הניסיון לגנוב, או לפחות המחשבה שגונבים לך את החומר, וכבר באותו לילה יודעים לתת לך תשובה מוחצת, הפכה להיות אחד הדברים הכי מרכזיים בקמפיינים", אמר כבל.

"לדעתי, אם אתה שואל אותי על אמת, זה אגדות. אבל אז משרדי חקירות עבדו סביב השעון במערכות הבחירות.

"אני אספר לך אנקדוטה. ב-2006, כשניהלתי את קמפיין מפלגת העבודה, פנה אלי אחד המשרדים ואמר בוא תשכור את שירותיי. שאלתי, כמה אתה רוצה? והוא ענה: לא פחות ממיליון שקל. עניתי לו: מצידי, שיגנבו את הכל".

כבל מעריך שהתפתחות תחום הסייבר עשויה לגרום לצמיחה מחודשת של תחום החקירות הפרטיות בקמפיינים, מחשש לחדירה למאגרי מידע, גניבת חומרים והטמעת וירוסים שיפגעו ביכולות השיווק והתפעול של המפלגות.

"ב-2006, כשניהלתי את קמפיין מפלגת העבודה, פנה אלי אחד המשרדים ואמר בוא תשכור את שירותיי. שאלתי, כמה אתה רוצה? והוא ענה: לא פחות ממיליון שקל. עניתי לו: מצידי, שיגנבו את הכל"

לדברי החוקרים הפרטיים, החקירות הנוכחיות אכן עוסקות בעיקר בסייבר, אך גם באיתור חפרפרות והאזנות סתר. ובעוד שהאזנות סתר כמעט אף פעם לא מאותרות, חפרפרות דווקא נחשפו בכמה מקרים.

לדברי אסף ויצמן, יו"ר לשכת החוקרים הפרטיים, בחלק מהמקרים שבהם שכרו מפלגות משרדי חקירות, המטרה היתה להפריך מידע שקרי שנועד לפגוע בהן.

"כל בן אדם שרוצה לברר את האמת ולהציג אותה, בניגוד לטענות של מישהו אחר, משתמש בחוקר פרטי. זה נכון גם לחברות ומפלגות. הרעיון בשימוש בחוקרים פרטיים הוא שהם באים בצורה סמויה, משקפים את המציאות כפי שהיא, ומציגים את ההוכחות והראיות לכך".

ויצמן מבהיר כי חקירות שנועדו לאסוף מידע מכפיש על יריבים פוליטיים פחות נפוצות, הן בגלל העלות הגבוהה הכרוכה בפעילות כזאת, והן משום שחוקרים חוששים לתת יד למה שעשוי להפוך לסחיטה.

"רוב העיסוק שלנו היום במה שקשור למפלגות ובחירות קשור למדיה ולעניין הדיגיטלי. המון מפלגות משתמשות בפרופילים מזויפים, בקבלני קולות, בקניית חבילות לייקים ובטכניקות דומות, כדי לקבוע את סדר היום הציבורי".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 398 מילים
לאן באמת הולכים כספי המסים של תושבי עפולה?

עיריית עפולה מציגה: פחות 3 מיליון שקל לתושבים, 2 מיליון שקל יותר למשכורות

תחקיר זמן ישראל משכורות מנופחות, קיצוץ בשירותים לציבור, מינויים שנויים במחלוקת, הקמת אגף עירוני שרבים מערערים על נחיצותו וניסיון להעביר את אחד מבתי הספר בעיר לידי ש"ס ● כתבה שנייה על התנהלותו של ראש עיריית עפולה, העיר שמסרבת לרדת מהכותרות

עוד 2,368 מילים ו-1 תגובות

ליברמן: בעד מצעדי גאווה, לא בקרב הקהילה החרדית

יו"ר ישראל ביתנו הגיב להקלטה מ-2013 בה נשמע מתנגד לקיום מצעדי גאווה ואמר: "מפלגתנו דוגלת בעיקרון של חיה ותן לחיות ומכבדת כל אדם באשר הוא" ● איימן עודה הצהיר על נכונות לשבת בקואליציית מרכז-שמאל בתנאים מסוימים ● חבריו לרשימה פחות מתלהבים ● גם בכחול-לבן מסתייגים ● גדעון סער: "שקד תהיה בליכוד, היא כרגע בחניית ביניים"

עוד 37 עדכונים

פרשנות כחול-לבן צריכה לתת לנתניהו חיבוק דב

הווטו שמטילים בכחול-לבן על ישיבה עם נתניהו משרתת את ראש הממשלה ● כל עוד כחול-לבן פוסלים אותו אישית, הוא אינו נדרש להסביר מדוע אינו רוצה להקים ממשלת אחדות ● אבל התפקיד של כחול-לבן כעת הוא למנוע את האפשרות שתקום ממשלת ימין צרה שתפרק את הדמוקרטיה הישראלית, גם במחיר ישיבה עם נתניהו ● רק כך ישימו את "ישראל לפני הכל" ויגיעו לשלטון

הסערה סביב חקירת ההדלפות בכחול-לבן מנופחת ומופרזת משיקולים פוליטיים של ערב בחירות – ומפספסת את העיקר: מה שחשוב באמת בבחירות הללו הוא מניעת מהלכים בסגנון טורקיה, הונגריה ופולין, שיפרקו את הדמוקרטיה הישראלית.

הסיכויים של בנימין נתניהו להקים ממשלת ימין-חרדים צרה ללא ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, שתקנה לו חסינות או תאפשר לו לכהן במקביל לניהול משפטו, אמנם אינם גבוהים, אך יש לזכור שבשתי מערכות הבחירות האחרונות ניבאו הסקרים האחרונים לליכוד חמישה ושישה מנדטים פחות מהתוצאה הסופית.

כמו במבצעי קומנדו מתוכננים היטב, שכה מוכרים לרמטכ"לים בצמרת כחול-לבן, אי אפשר להשאיר בבחירות האלה דבר ליד המקרה. נדרש ניהול סיכונים הדוק כדי למנוע מנתניהו ממשלה עם מפלגות הימין והחרדים, השותפות לשאיפותיו לפרק את הדמוקרטיה. הפסד אינו אופציה, כי אז מינוי שומרי סף שבויים כמו במשרד מבקר המדינה ובנציבות שירות המדינה יהיה רק קדימון חביב למה שעלול לקרות כאן.

לכחול-לבן יש מהלך בשרוול שיכול לדחוק כבר כעת את נתניהו לפינה. ראשיה צריכים להפנים, בהלימה עם סיסמת הבחירות "ישראל לפני הכל", שמניעת ממשלת ימין צרה חשובה אפילו מסילוק נתניהו. זאת טובת המדינה.

ומשום שכך, עליהם להודיע, גם אם בחוסר רצון: באנו להחליף את נתניהו, אבל אם ניאלץ לבחור בין לשבת באופוזיציה ולתת לממשלת החסינות לפעול כרצונה, לבין שותפות בממשלת אחדות בראשות נתניהו, נבחר באפשרות השניה מתוך אחריות לאומית. זהו הרע במיעוטו.

על כחול-לבן להודיע, גם אם בחוסר רצון: אם ניאלץ לבחור בין לשבת באופוזיציה ולתת לממשלת החסינות לפעול כרצונה, לבין שותפות בממשלת אחדות בראשות נתניהו, נבחר באפשרות השניה מתוך אחריות לאומית

ממשלת אחדות, גם אם בהובלת נתניהו, תעצור את מהלכי העיוועים דוגמת סיפוח חלק מהשטחים, החינוך הדתי-לאומני שרפי פרץ מבקש להשליט, המשך "רפורמות" כמו הפוליטיזציה של מוסד הייעוץ המשפטי במשרדי הממשלה, והחלשת בית המשפט העליון. ממשלה כזאת תשאיר את הסמוטריצ'ים בחוץ, על הזיותיהם המשיחיות והאנטי-דמוקרטיות, ותחזיר את הימין הדתי לממדיו הטבעיים.

הווטו המוטל כעת על נתניהו מצד ראשי כחול-לבן משרת אותו. הוא ממילא אינו רוצה להקים איתם ממשלת אחדות בכל תרחיש, משום שברור לו שבממשלה כזאת הוא לא יזכה בחסינות ולא יוכל לכהן כשכתבי אישום חמורים מרחפים מעל לראשו. נוח לו שראשי כחול-לבן פוסלים אותו, משום שהוא אינו נדרש להסביר מדוע אינו רוצה להקים איתם ממשלה.

הווטו המוטל כעת על נתניהו מצד ראשי כחול-לבן משרת אותו. נוח לו שראשי כחול-לבן פוסלים אותו, משום שהוא אינו נדרש להסביר מדוע אינו רוצה להקים איתם ממשלה

חיבוק דב מצד כחול-לבן יכניס את נתניהו למלכוד. הוא ייאלץ לחלץ מהגורן ומהיקב טיעונים לפסילתם, מה שיסייע לחשוף את כוונותיו האמיתיות, שאינן מקובלות גם על חלק לא מבוטל ממצביעי הליכוד.

לפי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה ממאי האחרון, 26% ממצביעי הליכוד מתנגדים למתן חסינות לנתניהו. הצפת שיח החסינות בעקבות הסרת הווטו, עשויה להגשים את חלומה של כחול-לבן לזכות במצביעי ליכוד.

מטרה טקטית חשובה נוספת שניתן להשיג היא חיזוק מפלגת ימינה על חשבון הליכוד. השיח הציבורי על ממשלת האחדות שעשויה לקום, שתיתפס בימין העמוק ובימין הדתי כממשלת מרכז במקרה הטוב, תבריח מהליכוד מצביעים מהאגף הימני שלו, ותקשה על המפלגה לבצע את "משתה" המנדטים המוכר ביום הבחירות. כפועל יוצא, יגדלו סיכוייה של כחול-לבן להיות המפלגה הגדולה ביותר, ושל בני גנץ להיות ראש הממשלה הבא.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 478 מילים

פרשנות בסוף, זה נגמר בפיתוח התיירות הישראלית לאומן

למרות ההצהרות הפומפוזיות, המצעדים הצבאיים והתמונות החגיגיות, בנימין נתניהו חזר מאוקראינה עם הישגים שהם כמעט חסרי משמעות

עוד 595 מילים
יהדות ארה״ב סוערת והממשלה בישראל שותקת

איימן עודה: "טראמפ אנטישמי ונתניהו שותק שתיקה דוחה"

עודה הוא ראש המפלגה הראשון שתקף את התבטאותו של נשיא ארה"ב נגד היהודים ● מנכ"ל התנועה הרפורמית: "נתניהו הפך את עצמו לכלי במשחק הפוליטי הפנים-אמריקאי על חשבון האינטרסים של ישראל והעם היהודי" ● בליכוד ובימינה מעדיפים לשתוק ● והיחיד שמסכים עם טראמפ הוא ברוך מרזל

יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה הוא ראש המפלגה הראשון בפוליטיקה הישראלית שמגיב להתבטאותו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, לפיה "היהודים שמצביעים למפלגה הדמוקרטית הם או בורים או לא נאמנים".

עודה מסר לזמן ישראל: "בסוף כל משפט איסלמופובי שמישהו אומר מסתתרת אמירה אנטישמית. אני לא יודע מה יותר דוחה, האמירה האנטישמית של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, או השתיקה הצבועה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו".

לעומת הביקורת החריפה שעוררו דבריו של טראמפ בקרב יהודי ארצות הברית, בהנהגה הישראלית שותקים.

דונלד טראמפ ובנימין נתניהו (צילום: קובי גדעון/פלאש 90)
דונלד טראמפ ובנימין נתניהו (צילום: קובי גדעון/פלאש 90)

"נתניהו הפך את עצמו לשותף נלהב של האנטישמים"

עד כה, הגיבו לדבריו של טראמפ רק קומץ פוליטיקאים ישראלים. נתניהו ויו"ר ימינה איילת שקד, סירבו להתייחס לדבריו של טראמפ, וכך גם שאר הבכירים במפלגות המרכזיות, כולל הליכוד, כחול-לבן, ישראל ביתנו, והעבודה-גשר.

היחיד מהליכוד שהגיב, בזהירות רבה, היה ח"כ גדעון סער, שאמר בראיון לגלי צה"ל: "צריך להיות זהירים כדי לשמור על התמיכה בישראל גם במערכת הפוליטית וגם בציבור האמריקאי".

״בזמן שטראמפ מסית לאנטישמיות, נאלם נתניהו דום. אותו נתניהו גם אירח בארץ את נשיא הפיליפינים, שהשווה את עצמו להיטלר. בכל ההיסטוריה היהודית לא קם מנהיג שהיה מוכן להיות שותף כה נלהב של אנטישמים"

יו"ר המחנה הדמוקרטי, ניצן הורוביץ, טרם הגיב, ועד כה היחידה ממפלגתו שהגיבה הייתה ח"כ תמר זנדברג שאמרה: "הטלת ספק ב'נאמנות' מיעוטים מהדהדת מאנטישמיות, שהופנתה נגד העם היהודי במשך דורות. במקום שראש ממשלת ישראל יהיה הראשון לדרוש התנצלות, נתניהו ממשיך להעדיף את הברית עם טראמפ".

ואילו ח"כ עופר כסיף מהרשימה המשותפת אמר: "טראמפ אמר שרוב יהודי ארה"ב אינם נאמנים. בעולם נורמלי, נשיא שהיה מדבר ככה על יהודי ארצו היה זוכה לגינוי החריף ביותר מראש ממשלת ישראל. אבל לא במקרה של נתניהו.

"בזמן שטראמפ מסית לאנטישמיות, נאלם נתניהו דום. אותו נתניהו גם אירח בארץ את נשיא הפיליפינים, שהשווה את עצמו להיטלר. בכל ההיסטוריה היהודית לא קם מנהיג שהיה מוכן להיות שותף כה נלהב של אנטישמים".

מרזל: "טראמפ צודק"

היחיד שגיבה פומבית את דברי טראמפ הוא ברוך מרזל ממפלגת הימין הקיצוני "עוצמה יהודית". מרזל אמר לזמן ישראל: "הדבר האחרון שאפשר להאשים את טראמפ ואת האמירה הזאת היא שזאת אמירה אנטישמית. הרי אכפת לו מארץ ישראל ומעם ישראל יותר מלכל נשיא אחר. זה לא אומר שאמירתו נכונה".

ברוך מרזל (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)
ברוך מרזל (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

לדברי מרזל: "לא צריך לעשות הכללות, יש הרבה חברים ומצביעים במפלגה הדמוקרטית וחלקם אנשים טובים, אפילו חברים שלי. ועם זאת, טראמפ צודק בכך שיש ביהדות ארצות הברית גורמים, כמו הרפורמים למשל, שארץ ישראל ועם ישראל הם לא הדבר הכי חשוב בשבילם, הם קודם כל אמריקאים ואפשר להגיד שהם לא נאמנים לעם שלהם, אולי אף בוגדים בעמם אם הם בכלל נשארו יהודים".

הרב קריב: "נתניהו היה צריך להגיב"

הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל וחבר ברשימת המחנה הדמוקרטי, אמר לזמן ישראל: "התבטאות הנשיא טראמפ ספוגה בניחוח אנטישמי ויש בה התרסה חמורה נגד מליוני יהודים אמריקאים שמסורים למדינתם, ליהדותם ולמדינת ישראל גם יחד".

גלעד קריב (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
גלעד קריב (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)

קריב לא חסך ביקורת גם מנתניהו, מקורבו של טראמפ, שבינתיים מסרב להגיב להתבטאותו. "במציאות תקינה, ראש ממשלת ישראל ושריו היו צריכים להגיב על הדברים ולדחות אותם" אמר קריב, "אולם חלק לא מבוטל משרי הממשלה אוחזים באותה דעה נפסדת וראש הממשלה, כפי שהוכח בפרשת חברות הקונגרס, הפך עצמו לכלי במשחק הפוליטי הפנים-אמריקאי המכוער".

"במציאות תקינה ראש ממשלת ישראל ושריו היו צריכים להגיב לדברים ולדחות אותם, אולם חלק לא מבוטל משרי הממשלה אוחזים באותה דעה נפסדת״

"זו היא רק דוגמה נוספת לאופן שבו נפגעים האינטרסים ארוכי הטווח של מדינת ישראל והעם היהודי על מזבח הפוליטיקה והחשבונות האישיים", סיכם קריב.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 523 מילים

הסערה בכוס המים בפעם הבאה זה עלול להיות הרבה יותר מסוכן

איש לא נפגע בפרשת המים המותפלים שמדדיהם זויפו, אבל הקלות שבה ניתן לשחק עם המים בברזים צריכה להדאיג את כולנו ● שוב התברר שהמדינה נרדמה בשמירה על האינטרס הציבורי

עוד 615 מילים
סגירה