סתיו מילוא
הזמן של
סתיו מילוא

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

בואו נדבר על אחריות (או: נגעת-נסעת, שברת-שילמת)

בשבוע האחרון גועשת הרשת בשאלה, האם רצונן של בנות חמש-עשרה חופשי כשזה מגיע לסקס.

לפני שאנסה לענות על זה, הנה כמה הצהרות שאני עומדת מאחוריהן במאה אחוז:

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
עוד 1,604 מילים ו-2 תגובות

קשר הבושה הסודי התחלף באחווה אנושית

חודשיים של סגר מאחורינו. כולנו ממתינים לנשוף לרווחה תחת המסיכות, לשגר אותן לעזאזל ולמחות את האדים מעדשות המשקפיים בפעם האחרונה. כששואלים איך השפיע עליי הסגר, אני נוטה להתחמק ועונה שלא השפיע במיוחד כי אני בכל מקרה בבית, מאזנת יצירה בעבודה וטיפול מושקע בפוסט-טראומה שמתווסתת לאטה.

אבל אם נפתח את זה, הסגר השפיע עליי. ודברים קרו בקצה הזה של הקיום, אנשים. דברים קרו ואם הייתי צריכה לחזות אותם כשכל זה רק התחיל, הייתי שוגה קשות וחוזה הכחדה גורפת של נייר טואלט והחלפתו הנואשת בסדינים גזורים – אבל זו רק אני. החיים התגלגלו אחרת. גיליתי שיש הבדל בין התבודדות לבידוד.

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,413 מילים

איך להתבודד כמו פוסט-טראומטית

תראו, מבלי לגנוב לשיח הבידוד המשעשע ברשת את הרעם – התבודדתי עוד לפני שזה היה מנדטורי ופוטוגני. בימים בהם סושיאל דיסטנסינג הסתכם באיפוק וחלוקת לייקים לאקסים בפייסבוק תוך ריגול עיקש, ליל הסדר היה האיום הגדול ביותר לשפיות ולקיבה, וזום עדיין היה רק מזמור כיפים שחרשנו ביסודי. כבר מאז התבודדתי, ולא בכדי: בידוד וניתוק חברתי הם מאפיינים מובהקים לפוסט-טראומה – וגם איתה אני מתמודדת מגיל רך.

שמרו על מרחק בטוח וקשר שוטף

הבידוד בישר על שעתן היפה של שיחות הטלפון והווידאו, ונגזרותיהן שעד לאחרונה סווגו תחת "יכולנו לסגור את זה במייל או בוואטסאפ, אבל הנה אנחנו, מתקשרים מדי". פוסט-טראומה ובידוד הקורונה תבעו באופן שווה את היכולת שלי ושלכם לנהל את הקרבה בחיינו – כך ששעתיים של פייסטיים נשמעות כמו הדבר הכי קרוב לחיבוק, בלי טיפת סרקזם.

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,592 מילים

סוכנת ק.ג.ב. עם חולצת איי לאב ניו-יורק

שלחתי לפסיכולוגית שלי וואטסאפ בשישי בלילה, בעודי מוטלת על הספה בדירת ה-Airbnb ששכרתי למשך שלושה שבועות. "אני חייבת לחזור לתרופות", כתבתי לה וזממתי את מותי, ובחוץ כבר השתולל כפור אירופאי פראי, ובתוכי התלקחה הבנה שמשהו כאן, בי, שוב התקלקל. את יכולה לחזור לאותה הנקודה ולכעוס על עצמך באופן אחר לגמרי, ולהרגיש מופתעת בכל פעם. לפחות זה.

שלחתי לפסיכולוגית שלי וואטסאפ בשישי בלילה, בעודי מוטלת על הספה בדירת ה-Airbnb ששכרתי לשלושה שבועות. "אני חייבת לחזור לתרופות", כתבתי לה וזממתי את מותי

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,870 מילים

הנוסעת הסמויה שבי

אתמול קרה לי דבר משונה. עבדתי בבית קפה, וראיתי גבר נכנס עם בת-זוגו ועגלת תינוק. הוא הביט בי רגע והמבטים שלנו ננעלו, ואז התרחש הנס האנושי הקטן שקורה בעיניים כשאנשים מזהים זה את זה: כמו מעטה כפור שנסדק באחת.

ניצוץ ההיכרות התחלף מיד בסלידה או בלבול, או פלונטר רגשי שלא הצלחתי לקרוא. לקח לי כמה שניות להבין שגם אני מזהה אותו, אבל הפניתי את הראש מיד והעמדתי פנים שאני מרוכזת בנייד.

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 526 מילים

כששאלתי אם דיברתי מתוך שינה, ענה: "את לא מדברת. את נאבקת"

מעולם לא דמיינתי את עצמי בזוגיות. כלומר, פנטזתי על קירבה כתובה היטב שתכיל אותי ותגלה לי את החוזקות הכמוסות שבי – תוצר לוואי סתום של קומדיות רומנטיות עם יו גרנט, חרישה על "נשים קטנות" וחוסר מודעות מודע לעצמו.

לא דמיינתי חתונה ולא רציתי בה, ולא התעניינתי במיוחד במה שיש לחיים מיושבים להציע. הילדה שאני, שחיה בתוכי עדיין בצבעים עזים, לא רואה בשום מקום בית. היא תמיד אורחת, ועם הזמן למדתי שזה בסדר. שזה לא מקור לרחמים. שמדי פעם הכל ייראה לי זר, ואאסוף את עצמי אליי ואגיד, "אני מוכרחה ללכת עכשיו". וזה בסדר. החיים נוטים להרגיש כך כמו חופשה ארוכה – תנודות של גילויים מלהיבים מלוות במחלת ים עיקשת.

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,249 מילים

פוסט טראומה הייתי בת 22 שמתעוררת בבוקר במיטה מלאה שתן

"חשבתי על זה שאם הייתי חיה, הייתי מאלה שמעמידות פני מתה כשהן בסכנה. זו צורת הגנה לגיטימית", נשפתי גיחוך והבטתי בחלון עם הזכוכית החלבית: בחוץ יש אור, אבל אני לא מזהה שום דבר. "אני חלשה מדי מכדי להילחם ואיטית מדי מכדי לברוח", הסברתי, "אבל מסתבר שאני ממש טובה בלשכב ולא לזוז".

*  *  *

מעולם לא התלוננתי על מה שקרה לי בגיל שנתיים ובגיל ארבע-עשרה, חלקית משום שפשוט שכחתי מזה לגמרי. "איך אפשר לשכוח דבר כזה?", אנשים שואלים. ושאלתי את עצמי גם, והטלתי בעצמי די ספקות כדי לבטל את קיומה של יבשת שלמה, באמת.

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
סתיו, כל כך הזדהתי עם הפוסט שלך שכתוב בצורה שמתארת את חיי. חוסר היכולת לזכור, מנגנון ההגנה והסביבה שתוהה איך אפשר שלא לזכור. תודה על ששיתפת, על שתיארת את חיי דרך חייך. תודה על שנתת לי ל... המשך קריאה

סתיו, כל כך הזדהתי עם הפוסט שלך שכתוב בצורה שמתארת את חיי. חוסר היכולת לזכור, מנגנון ההגנה והסביבה שתוהה איך אפשר שלא לזכור. תודה על ששיתפת, על שתיארת את חיי דרך חייך. תודה על שנתת לי להרגיש שאני לא מופרעת כפי שחלק טוענים, אלא אני בסה"כ כמו הרבה א.נשים שעברו דברים שלא היו אמורים לעבור…

עוד 1,057 מילים ו-1 תגובות

אשה אבוקדו

נקלעתי לקניון מופקע ומופרך, וכיאה למכורת האינסטוש שאני, ריססתי צעדים כמו רוס"ר על אוטומט אל עבר חנות מותג קוסמטיקה יקר להחניק. לזכותי יאמר שעצרתי קודם בסטימצקי וחלמתי על היום בו אוכל להשחיל ספר משלי על המדף; ואז המשכתי הלאה לדברים שנדמו לי מידיים יותר למימוש.

על כל פנים (במיוחד על אלה שלי, גיחי, סליחה), נכנסתי לחנות הבוהקת ומצמצתי מול מצבור התאורה שיכול להסיט חפרפרת ממסלולה. אם קניונים גורמים לי להרגיש כמו דג בריכות באוקיינוס, חנויות טיפוח ושפכטליאדה למיניהן ממש שולות אותי מהמים ומטיחות אותי בחוף.

ולחוף הזה קוראים, "בואי בואי, חמודה; בואי תראי איך הגוף שלך עוד יבגוד בך, הבן-אלף, ויום אחד תביטי בראי ותפלטי צרחה שאם היית ישנה, היתה מעירה אותך – אבל הסיוט הזה אמיתי ואת הולכת ומתקמטת כמו חולצת שיפון בלי קולב, יא זמנית אחת". ובקיצור: זיקנה.

עכשיו, אמנם יצא לי לבהות בסוכן הפנסיה ולתהות, ככל מילניאל, מה לעזאזל ישאר לי בחיים האלה; אבל זיקנה רחוקה מלהטריד אותי. כן, יש לי שערה לבנה. כן, אני בוחנת את פניי יום-יום, בתאורה הכי מוגזמת שיש בנמצא, עם מראה מגדילה. כן, אני מאושרת כששואלים אותי איך בחפש"ש ועוד מעזה להעמיד פנים שנמאס לי – אבל אז אני פשוט מניחה לזה.

חשיבות הגיל היא המצאה, כמו זמן. ונכון שעיקר המוטוריקה של הדור שלי הולכת על חיזוק אגודלים, אבל בין סווייפ לגלילה קדחתנית, אני יודעת, בשכל שלי, שתעשיות שלמות מתבססות על השוואת גוף האישה לתוקפו של אבוקדו מצוי. הופ, בשלה. הופ, קמלה.

כל חייך הצעירים נבנים על ההבטחה שהזמן לצדך, והזמן עושה את שלו, והדברים לוקחים זמן ועם הזמן זה יעבור – עד שיום אחד, בבת-אחת, הזמן הופך מבן-ברית לאויב. ומאחר שבני האדם המציאו אותו והחליטו שהוא שווה כסף – את הופכת מרווח להפסד, בהינד עפעף. ובזאת, מצאתי עצמי בחנות מותג יוקרתי. כי ברור לי שזה מגוחך; אבל אני רק בת-אדם. בחפש"ש, אם שואלים. צעירה. יודעת מעט מאד.

את פניי העירומות קידמה מוכרת מאופרת למשעי. "היי, אני מחפשת קרם עיניים", אמרתי וניסיתי להישאר כללית ועמומה מספיק כדי להישמע מבינה. "בטח", היא כמו פיזרה סביבה צללית קסומה והובילה אותי אל צנצנת קטנה שעלותה כ-235 ש"ח.

"זו הסדרה המיוחדת שלנו", דיקלמה, "זה אנטי-אייג'ינג ממש חזק שמרים לך את כל איזור העין ומחזיק יום שלם, אם מורחים פעמיים – בוקר ולילה". בחנתי את נקטר האלים שככל הנראה מכיל תלתל של אלוהים או משהו, ואמרתי, "אני חושבת שאני צעירה מדי לאנטי-אייג'ינג". "מה פתאום", היא השיבה משועשעת, "אנטי-אייג'ינג זה מגיל חמש-עשרה".

טוב, גם מחזור – אבל זה לא אומר שאת צריכה להיכנס להריון, נכון? בינתיים הגדילה המוכרת להדגים לי כיצד נוטלים כמות קטנה של קרם מהצנצנת, "מחממים בין האצבעות, ככה", ומורחים. והיא מרחה לי את הקרם באגרסיביות הצפויה, כאילו נקרש לי סוכר על הפרצוף והיא לא טעמה מתוק מאז נולדה ב-99'.

"הנה, תסתכלי במראה ותראי שזה מתחיל לעבוד". הצצתי בראי. דמותי המוארת השיבה לי מבט חומל, וכל התכשירים סביבי זימרו שאני חייבת להוריד יותר שיער, למחוק נמשים, ליישר את האף, ללמוד פאקינג להתאפר כבר.

אבל נראיתי אותו הדבר, מן הסתם. תכשירים לא עובדים ברגע, גם אם הם עולים 235 ש"ח ויודעים לזמר את ההמנון: "עוד רגע אף אחד לא יסתכל עלייך יותר והמראה תישבר כשתביטי בה, לה לה לה".

חשבתי שאני לא מרגישה שהמראה שלי הולך לשום מקום, אבל אני חוששת לגלות יום אחד שהוא נטש מזמן; מה שאומר שעמוק בתוכי, לא ממש בשכל, אני מאמינה בתאריך התפוגה שלי. ואמונה היא טפיל רגשי ועיקש שקשה לסלק.

בעיניים שורפות מעודף קרם יהלומים, נמלטתי מהחנות ובבושת פנים דילגתי על סיבוב חוזר בסטימצקי. אין לי זמן לכתוב ספר. אין לי זמן. יש לי אבוקדו שממתין לי כבר שעתיים על השיש. ואתם יודעים איך זה איתם: הופ, בשל. הופ, רקוב.

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 567 מילים

אפשר לאהוב אותי

סתיו מילוא אורבך

הכותרות לאחרונה מזכירות כמה שוֹנוּת וחוסר ישע מזקקים מאנשים אימה חבויה, וכמו מטען חשמלי שדבק בגוף, הם מטיחים אותה החוצה במכות. אולי זה ריפוי עצמי או גירוש שדים, או פיצוי על עבדות רגשית שהושתה עליהם בידי מי שהיה אמור לאהוב אותם.

משחק הנסיבות מעסיק אותי תדיר. אני לא חושבת שיש סיבה לכל, אבל נסיבות תמיד יש. בדיאלוג פנימי ענף, אני בונה לאנשים קייסים שלא יפקירו אף עין לאדישות יבשה. אפילו במקרה הפרטי שלי, אני נודדת מדי פעם לנסיבות.

זו לא הייתה המטפלת שהכאיבה לי: זה היה בעלה. הייתי בת שנתיים. אין לנו מושג כמה זמן זה נמשך; אבל בדיעבד, בטיפול, גיליתי שלא רק שבימינו אני נושאת פוסט-טראומה פעילה למדי, אלא שגם בילדותי – שהייתה רצופת חרדה שהנפש הבלתי מזוינת תתקשה לפרש, כי ילדים הרי מביעים מצוקה בשפתם בלבד – למעשה התמודדתי עם פוסט-טראומה.

עשר שנים לאחר ההתרחשות, בגיל שתים-עשרה, צפו רסיסי זיכרונות בסיוטים שהלכו והדירו שינה מעיניי. אמנם חלומות מקפיאי דם תמיד רדפו אותי בלילות, אבל אני זוכרת את הלילות ההם וזוכרת איך התעוררתי והרגשתי שונה, וזוכרת את הרגע בו הבנתי שמדובר בזיכרון. ואת הרגע שהמבוגרים אישרו שזה אכן קרה.

נסיבות ילדות הציפו את הזיכרון הזה, ולפרקים אני תוהה לגבי הנסיבות שמביאות אדם שלדעתי היה מבוגר מאבא שלי והיה לו זקן ובו כבר נזרקה שיבה, לפגוע בילדה בת שנתיים.

במהלך השנים ניסיתי להמציא מסלול שפיתל את האיש והמיר אותו לכדי הגבר האלים אליו צמח; ותהיתי אם הייתי יכולה להיות ילדה שונה, ילדה טובה שלא נמלטת מנפשה. התאבלתי עליי קצת, כי החרדה הגולמית והילדית שהבעתי בזמנו פגשה רצון תמידי שאשתנה ואהיה אחרת, ולא יכולתי. אני עדיין מתרגלת לזה שאפשר פשוט לאהוב אותי.

דברים תמיד פוגשים בי בין הנקודות, אולי משום שאני מתקיימת בכמה מקומות בו-זמנית. חלומות על חנק ומוות מעירים אותי לאחרונה בשעות לא שעות, ועל אף שהימים עוברים עליי בנעימים, הרגלים עתיקים בי שוב זוקפים ראש ומתקוממים נוכח הקלות שאני מתנסה בה. כאילו שמשהו בי יודע שקלות היא ממני והלאה, וזה הכל שואו, והנה תזכורת לילית לכמה שאני נוקשה ומתגוננת עדיין.

הרי דבר אז הוביל לדבר – יכולתי לעשות תיקון רציני לשיעורי חשבון עם כל האחד ועוד אחד שעשיתי בטיפול. כל אחד כזה הוא סופרנובה בשמי בחיי, הרבה אחרי הפיצוץ בזמן אמת. כך עובד רצף זמן-חלל-גוף-נפש. החיים הם ציר, לא נקודה.

לאלימות בגיל צעיר עלולה להיות השפעה הרסנית על הנפש המתפתחת, על אמונה עצמית ושידור מצוקה, לראות במבוגרים אוטוריטה והגנה, לקשר סיבה ותוצאה. ילדים מתעתעים במבוגרים, לא בכוונה:

פשוט רוב המבוגרים שוכחים איך מרגיש וחושב ילד, איך ילדה רואה את העולם, והם אומדים את שלומם ורווחתם בכלים שהזמן העניק להם, ולקטנים טרם הזדמן לרכוש. והם כל-כך חיים את הרגע ותכלסיים כאלה, שנדמה שהם שכחו מכל העניין לגמרי.

אל תבלבלו חוסר מיומנות עם חוסן נפשי. הקשיבו למילים ולהתנהגות. הקשיבו לאנשים כמו שמקשיבים למוזיקה. דברים עלולים לקנן בפנים, לשבת בתנור הרגשי על חום נמוך ולתפוח; ואם מתישהו יצפצף הטיימר ויגיח התבשיל, אתם מוכרחים להיות מסוגלים להקשיב ולשמוע את הצפצוף.

אני לומדת לאהוב אותי. לומדת להקשיב לי יותר טוב – זה תיקון פי מאה יותר חשוב מחשבון (אבל אל תתעלמו ממה שעשיתי כאן). על זה עומדת אהבה, לדעתי, כי ביכולת להקשיב טמון הכל: טמונות פיוס וקבלה, טמונים כבוד וגבולות, טמונות אחריות ונוכחות. אלה מנות חלקנו, כולנו. ההפך מאילוף והמרה, ההפך מאוטם וצינה. היכולת להתפתח, להתקדם, לאהוב, טמונות בקשב. הקשיבו.

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 515 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה