הדימוי הגיהנומי של הלינה המשותפת בבתי הילדים הקיבוציים כבר התקבע חזק בתקשורת ובציבור הישראלי. מדי פעם אני נתקלת באופן אישי באותו דימוי מופרך. "אז עברת את הטראומה הזאת?", קובעים-שואלים אנשים ששומעים על מוצאי הקיבוצי. בהמשך הם מתקשים להאמין לתגובתי. לא מאמינים שזכרונותיי מאז דווקא נעימים למדי וכי בכך אני דומה לרוב מכריי ילידי הקיבוצים.
"אז עברת את הטראומה הזאת?", קובעים-שואלים שומעים על מוצאי הקיבוצי. בהמשך הם מתקשים להאמין לתגובתי, שזכרונותיי מאז דווקא נעימים למדי וכי בכך אני דומה לרוב מכריי ילידי הקיבוצים
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
שיטת הלינה המשותפת של הילדים בבתי הילדים בוטלה סופית בחורף 1991 בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, שבמהלכה הילדים כולם עשו את לילותיהם בבתי ההורים. במקביל החל טרנד של הצגתה כטראומה קולקטיבית שדפקה את החיים לרובנו, ילידי הקיבוצים. אותה שיטה "אימתנית" מוצגת מאז כ"ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים", כ"גורמת נכות רגשית לניצולי/פליטי השיטה".
הטרנד הזה קשור, כנראה, גם בהפיכת הקיבוץ לשק אגרוף של החברה הישראלית. הוא מקומם גם משום שהטראומה המדוברת לא הייתה בכלל קולקטיבית/המונית. רוב בוגרי הלינה המשותפת לא זוכרים סיוט מתמשך ונושאים איתם גם זיכרונות כיפיים ונעימים. על-כך מעידות גם עדויות בכתב ובעל-פה, ומעיד גם סקר שפורסם בשעתו בעיתון "הארץ" ולפיו קרוב ל-70 אחוזים מבוגרי השיטה ההיא מבטאים דווקא משקעים וזיכרונות חיוביים.
בדיונים הרטרואקטיביים על אותה שיטת לינה חסרה מאוד הבדלה ברורה בין שנות בית-התינוקות והגיל הרך לבין השנים הבאות. אין ספק שהניתוק מההורים בלילות בשנות חיינו הראשונות היה שגוי ומזיק. לדעת פסיכולוגים רבים הוטלה בנו נכות רגשית ופצעינו עדיין שותתים.
הגיל הרך הנשכח הותיר רק קרעי זיכרונות של פחדים ותחושות נטישה. הזיכרון הרצוף, בדרך הטבע, מתחיל רק בגיל הגן. כמעט כל יוצאי הקיבוץ בסביבתי הקרובה זוכרים, כמוני, לילות נעימים למדי. ויש גם זיכרונות מתוקים.
הטרנד הזה קשור, כנראה, גם בהפיכת הקיבוץ לשק אגרוף של החברה הישראלית. הוא מקומם גם משום שהטראומה המדוברת לא הייתה בכלל קולקטיבית/המונית
דיווחים על ספר חדש – "דלתות לא נעולות" מאת ד"ר אלה קנר – הזכירו לי בימים האחרונים שהנושא אמנם כבר נהייה חבוט, ולמרות זאת עודנו תפוח אדמה לוהט. הספר מכיל 22 מונולוגים של נשים ילידות קיבוצים. הוא רצוף סיפורי אימים על הלילות בבתי הילדים. סיפורים על פחדים וסיוטים, אומללות ותחושות נטישה, ואפילו הפקרות מינית שהתחילה כבר בגיל 12. על המכה הזאת שמעתי זה עתה לראשונה והסיפורים אודותיה נראים לי הזויים.
הלילות של הבכי והחרדה, הפגיעות המיניות שהתרחשו בחסות החשיכה, והצורך העז בחום מההורים. ספרה של ד"ר אלה קנר, "דלתות לא…
Posted by שבועון לאשה on Thursday, June 30, 2022
כל זה מחזיר אותי אל פרסומים השמורים אצלי מעברי כעיתונאית, משנות השמונים של המאה הקודמת. סיקרתי אז את נושא הקיבוצים ב"ידיעות אחרונות". באותן שנים התלהטה בקיבוצים המחלוקת שקדמה לביטולה הסופי של הלינה המשותפת. הדיווחים שפרסמתי על אותה מחלוקת נראים עכשיו מפתיעים מאוד. ספק אם מישהו מלבדי זוכר אותם, כי הלוא "אין דבר יותר ישן מהעיתון של אתמול" כמאמר הקלישאה.
הספר רצוף סיפורי אימים על הלילות בבתי הילדים, על פחדים וסיוטים, אומללות ותחושות נטישה, ואפילו הפקרות מינית שהתחילה כבר בגיל 12. על המכה הזאת שמעתי עתה לראשונה והסיפורים אודותיה נראים לי הזויים
והנה מסתבר שבכלל לא דובר על כך שהלינה המשותפת מאמללת ילדים. הוויכוחים האינסופיים על שיטת הלינה העדיפה התמקדו אז בעיקר בהורים ובחשש שמא המעבר ללינה משפחתית יפגע בחיי הציבור ובקהילה הקיבוצית. החשש היה כי הורים יסתגרו ויתבצרו בחיי המשפחה.
באותן שנים רחוקות עדיין לא דובר על מצוקת האמהות הוותיקות שנותקו בלילות מילדיהן. הן היו כנראה הנפגעות העיקריות מהלינה המשותפת. הן החלו לחשוף את תסכוליהן רק בשנים האחרונות. ראה למשל סרט התעודה "ארבע שעות ביום" שהוקרן בטלוויזיה לפני כחצי שנה.
אמהות קשישות מדברות שם באופן אמין ומשכנע על תחושת החמצה של חלק משמעותי מאימהותן. הן מדברות גם על רגשי אשם. כי נבצר מהן להיות עם ילדיהן ברגעי מצוקה.
זיכרונותיהם של ילידי קיבוץ מהלילות בבית הילדים מזכירים סיפור ראשומון. יש טוענים, כנראה בצדק, כי ילדים שחשו ביטחון בקשר עם ההורים ובאהבתם לא סבלו בדרך-כלל מפחדי לילה בבית הילדים ולא היו בורחים באמצע הלילה אל אבא ואימא. זה היה מראה קורע לב: ילד קטנטן בפיג'מה רץ בחושך, באמצע הלילה, לבדו על מדרכות הקיבוץ.
לעומת זאת אני מכירה רבים שחוזרים בעונג לסיפורים על אחוות זאטוטים. אם תקפו אותם קצת פחדים הם היו מגרשים אותם ביחד. הם היו מארגנים לילות פלא עם הצגות קטנות ושאר המצאות יצירתיות, לרבות התעללויות מבדחות בשומרת הלילה שהייתה עושה פטרולים בבתי-הילדים.
אני מכירה רבים שחוזרים בעונג לסיפורי אחוות זאטוטים. אם תקפו אותם פחדים היו מגרשים אותם יחד. היו מארגנים לילות פלא עם הצגות קטנות והמצאות יצירתיות, לרבות התעללויות מבדחות בשומרת הלילה
לא הושלכנו לבדנו לחושך. "הקבוצה", קבוצת בני גילנו, זכורה לרבים מאיתנו כקהילה תומכת קטנה. אבל אותה קבוצה הייתה גם אכזרית והתעמרה בכמה ילדים דחויים. אלו שנקראו בעגה הקיבוצית "ילדים שמציקים להם". כיום הם מכונים "ילדי כאפות" או "הלא מקובלים". הם נחשפו גם בלילות, ולא רק בימים, לאכזריות של הקבוצה.
והיו כאמור ילדים שסבלו מאוד מפחדי לילה. הפחדים וגם ההתעמרויות בחלשים אולי היו סיבה מספקת לביטול מוקדם של הלינה המשותפת. אבל ספק אם אילוצים כלכליים אפשרו אז להרחיב את דירות החדר של ההורים ולהתאימן ללינה משפחתית. אגב, הכינוי "חדר" דבק בדירות קיבוציות והוצמד להן גם עשרות שנים לאחר שהן שופצו והורחבו.
* * *
"אנחנו, כאנשי קיבוץ, החלטנו לעשות הכול ביחד. זאת מהות הקיבוציות", טענו המבססים על אידיאולוגיה את שיטת הלינה המשותפת. מנגד נשמעה טענה ששיטת הלינה איננה סוגיה אידיאולוגית אלא עניין אישי בהחלט, וכפייה של שיטת לינה היא בגדר חדירה גסה לרשות הפרט. "רדו מהאמהות!", קרא ישראל רינג ז"ל, מחנך סופר ופובליציסט מקיבוץ עין המפרץ.
בקיבוצים רבים שאינם שייכים לשומר-הצעיר ולתנועת הקיבוץ-הארצי הונהגה לינה משפחתית שנים לפני מלחמת המפרץ הראשונה. מחקרים שהשוו בין ילדי קיבוץ "תוצרי" שתי שיטות הלינה – המשותפת והמשפחתית – לא העלו ממצאים חד משמעיים.
הלינה המשותפת, לפי המחקרים, לא הצטיירה בשום אופן כסיוט. במשפחות הלינה המשפחתית נמצאה רמה יותר גבוהה של אינטימיות. נמצאו גם יותר קונפליקטים בין ילדים להוריהם. ילדי הלינה המשפחתית אובחנו כמבטאים יותר רגשות כלפי ההורים, לרבות רגשות שליליים. קשריהם עם ההורים היו יותר מורכבים מהקשרים של בני גילם שעשו את לילותיהם בבית הילדים.
הלינה המשותפת, לפי המחקרים, לא הצטיירה כסיוט. במשפחות הלינה המשפחתית נמצאה רמה יותר גבוהה של אינטימיות, יותר קונפליקטים בין ילדים להוריהם, ויותר ביטוי רגשות כלפי ההורים, לרבות שליליים
בוויכוחים שקדמו לביטול הלינה המשותפת טענו חסידיה שהיא מגוננת על ילדים מפני מתחים ומשברים במשפחה ומרככת את סבלם במצבי מצוקה כמו יתמות או גירושי ההורים. טענו עוד שהפחתת התלות בהורים מיטיבה עם הילדים. כי אז רוב התביעות מופנות אל הילד במסגרת בית הילדים, ולפיכך כעסיו ותוקפנותו מופנים בעיקר אל המטפלות ואל הילדים בני גילו ולא אל ההורים.
לא כולם היו מאושרים מאידיליה משפחתית מעין זו. לא מעטים טענו שהלינה המשותפת מנעה מבוגריה היכרות ממשית עם חיי משפחה. "אני ממש שמחה שחיי המשפחה שלנו נחשפים בפני ילדי", אמרה לי בראיון אם לשלושה בוגרת לינה משותפת. "הילדים שלי", אמרה, "יודעים דברים שאני וחבריי לא ידענו. הם יודעים שלאבא ואמא מותר לריב – ולהתפייס. שמריבות לא מאיימות על שלמות המשפחה".
זיכרונותיה מהלינה המשותפת טובים. רק בהיותה לאם היא הבינה, בדומה לרבות אחרות, שהיא פספסה את האינטימיות שנוצרת בין ילד להוריו והחמיצה רגעי רוך ופינוקי אבא-אימא לפני שהיא נרדמת. והיא גם גילתה שאינה יודעת איך לנהוג כאם לתינוק שישן עם הוריו. כי הלוא אין לה שום מודל לחיקוי.
* * *
מקום בולט במיוחד בטרנד של הצגת ילידי הקיבוצים כקורבנות שרוטים של שיטת הלינה ההיא תופסים ידוענים יוצאי קיבוץ. אני בעוונותי חושדת בחלקם שסיפורי האימים שלהם מפוברקים או לוקים בהגזמות פרועות לצורך יחצ"נות. כי התקשורת אוהבת אותם מיוסרים ולמודי סבל. אנשים שיש להם "סיפור".
זיכרונותיה מהלינה המשותפת טובים. רק בהיותה לאם היא הבינה, בדומה לרבות אחרות, שהיא פספסה את האינטימיות שנוצרת בין ילד להוריו והחמיצה רגעי רוך ופינוקי אבא-אימא לפני שהיא נרדמת
וכך, כאשר הזמר המוכשר חמי רודנר, אקס קיבוץ גבעת-ברנר, עמד להוציא תקליט, נמצא מי שהזהיר: "צפו לגל חדש של סיפורי אימים על הלינה בבית-הילדים!".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם