נהר סוורסקי דונץ לא נראה ייחודי במיוחד. הנהר המתפתל, שבדרך כלל מכונה "הדונץ" ורוחבו לרוב לא עולה על כמה עשרות מטרים – היה עד לקרבות המרים שהתנהלו לאורך גדותיו במהלך השנים.
ב־1942 הצבא האדום איבד כאן כרבע מיליון בני אדם אחרי שגרמניה הנאצית השמידה ראש גשר סובייטי במעלה הנהר. שמונה שנים לאחר מכן, במאי, טנקים רוסיים – שניסו לחצות את הדונץ – הותקפו על ידי כוחות ארטילריה אוקראינים ואיבדו מאות אנשים ועשרות כלי רכב משוריינים.
במעלה הנהר, ליד הגשר ההרוס שחיבר פעם את הכפרים זמיאב וזדונצקה שמדרום לחארקיב, הדונץ עובר במסלול נעים לצד גדות בוציות המכוסות קני סוף ועצים קטנים. אולם, עבור 680 התושבים של זדונצקה, הנהר מהווה בעיה רצינית. זאת משום שהצבא האוקראיני הרס גשרים רבים כדי להאט את ההתקדמות של הפולשים הרוסים.
בעקבות כך, התושבים נדרשים לשנע מזון ותרופות לאורך מעקף של 140 קילומטרים כדי להגיע לכפר ובו בזמן להימנע מהיתקלות עם הכוחות הרוסיים. המתנדבים של IdeaSoft HelpKharkiv – סוכנות סעד שהוקמה בשותפות עם היזם הישראלי־אוקראיני פטר קולומייץ – מצאו לכך פתרון שכאילו נלקח מעידן אחר.
עבור 680 התושבים של זדונצקה, הנהר מהווה בעיה רצינית. זאת משום שהצבא האוקראיני הרס גשרים רבים כדי להאט את ההתקדמות של הפולשים הרוסים
אחת לחמישה או שישה ימים המתנדבים ההייטקיסטים הצעירים של IdeaSoft מעמיסים את המכוניות המסחריות הלבנות שלהם, עוטים אפודי מגן וקסדות – ונוהגים דרך שורה של מחסומים צבאיים אל הגדה המערבית של נהר הדונץ.
שם – בחיפוי מחלקה של הצבא האוקראיני – הצוות חוצה את הנהר כמה פעמים הלוך ושוב בסירת משוטים, אל התושבים המקומיים שממתינים להם בצד השני. זמן ישראל הצטרף אל המתנדבים באחד מימי האספקה.
נגד הזרם
בזמן הכנת האספקה, המתנדבים היו במצב רוח מרומם. הם התאספו במשרדי IdeaSoft שבמרכז העיר חארקיב, הצמידו מדבקות ל־80 ארגזי הסיוע ונשאו אותם החוצה אל שלוש מכוניות מסחריות.
כל ארגז כזה אמור לענות על צרכי המזון של משפחה אחת במשך שישה ימים. חוץ מזה הם העמיסו על כלי הרכב שקים לבנים עם כיכרות לחם ושישיות של בקבוקי מים. כשיצאנו לכיוון דרום, הנזק מההפגזות הרוסיות המתמשכות נראה בכל מקום. אולם, אפשר היה לראות כי המקומיים עוסקים בענייני היומיום שלהם, נוסעים בחשמליות ומפשפשים בדוכני השווקים.
כשיצאנו לכיוון דרום, הנזק מההפגזות הרוסיות המתמשכות נראה בכל מקום. אולם, אפשר היה לראות כי המקומיים עוסקים בענייני היומיום שלהם, נוסעים בחשמליות ומפשפשים בדוכני השווקים
בכל מחסום צבאי שעברנו בדרך, הצוות עצר כדי לשוחח עם החיילים. המחסומים הראשונים אוישו בגברים רגועים בגיל העמידה, שהתנדבו ככל הנראה לצבא במהלך הלחימה המתמשכת. כשהנוף העירוני התחלף ביער ירוק ושופע – מצב הרוח במחסומים השתנה בחדות.
החיילים המצוידים היטב – צעירים יותר וחייכניים פחות – היו לבושים במדים אחידים. נראה שגם הם מכירים את הצוות של IdeaSoft, אבל השיחות ביניהם היו תמציתיות וענייניות. בסופו של דבר הגענו אל מחסום שהגיח ממנו קצין רזה עם שיער מאפיר.
הוא נבח פקודות לעבר שניים מחייליו והם מיהרו להזיז את הדוקרנים מהכביש. כל החיילים בעמדה עטו קסדות, כפפות ומגני ברכיים. אף אחד מהם לא ישב. הקצין וכעשרה חיילים נכנסו לשלושה רכבים אזרחיים והובילו את השיירה בדרך עפר דרך עמק תלול. בתום הנסיעה הקצרה הגענו אל גדת הדונץ המכוסה עשב.
החיילים – שחלקם כיסו את פניהם במסכות – נעלמו בדממה מאחורי העצים שלאורך הנהר כדי לחפות עליינו בזמן חצייתו. אף שהכוחות הרוסיים נהדפו הרחק מעבר לכפר, חוליות של חיילים רוסים חודרות דרך קבע אל השטחים האוקראינים. לכן, סירת משוטים עמוסה במטען עלולה להוות מטרה קלה לצלף המסתתר ביער.
אף שהכוחות הרוסיים נהדפו הרחק מעבר לכפר, חוליות של חיילים רוסים חודרות דרך קבע אל השטחים האוקראינים. לכן, סירת משוטים עמוסה במטען עלולה להוות מטרה קלה לצלף המסתתר ביער
הקצין ולרי וחובש המחלקה אנדריי השקיפו מצלו של אחד העצים בזמן שהמתנדבים והחיילים העמיסו ארגזים על סירת משוטים חלודה ממתכת שהוסתרה בתוך הסבך. כשהסירה – שעמידותה נראתה מוטלת בספק – הועמסה בארגזים, בקבוקים ושק של לחם, מתנדב בשם דניס וחייל בלונדיני בכובע מצחייה דילגו פנימה.
שאר המחלקה צפתה בהם בדממה. הסירה החלה להיסחף במורד הנהר עד שהחייל הצליח להתגבר על הזרם החזק והמתעתע. בתוך 30 שניות הם הגיעו אל הצד השני, שם המתינו להם שניים מתושבי הכפר, שנכנסו למים כדי להעביר את הארגזים במהירות אל הגדה השנייה.
בזמן שהחייל ניווט את הסירה בחזרה אל צדו השני של הנהר, ולרי ואנדריי התקרבו אליי. "כמעט כולנו מכאן", אמר אנדריי, תושב העיר הסמוכה צ'והוייב. "לפעמים זה עוזר כי אנחנו מכירים את כל הדרכים הקטנות".
הוא מספר כי הם מקבלים גם סיוע מהמקומיים שמכירים להם תודה. "נולדנו כאן", ממשיך אנדריי. "כאן נמצאים האחים שלנו, השכנים שלנו. יש לנו מספיק אוכל". החובש בן ה־32, וטרינר בחיים האזרחיים, שירת כטנקיסט במהלך שירותו הסדיר אך מציין כי לכוחות המילואים אין שריון.
"אולי בקרוב נקבל 'מרכבה'", הוא צוחק בזמן שהוא מזכיר את הטנק הישראלי המפורסם. את השריון הפרטי שלו – אפוד המגן שהוא לובש – שלחה לו אחותו מפולין. מפתיעה יותר העובדה שלמחלקה גם אין כטב"מים. כלי הטיס הבלתי מאוישים מילאו תפקיד טקטי חשוב במלחמה אצל שני הצדדים.
חיילי המילואים משמשים בעיקר ככוח תגובה מהירה, שיוצא למשימות ליליות שלוש עד חמש פעמים בשבוע, אומר ולרי. "אנחנו יוצאים אם אנחנו צריכים ללכוד מישהו או שיש מודיעין על קבוצות שחוצות את קווי החזית", הוא מסביר, "או שזקוקים לנו בקווי החזית כתגבורת אש".
אולם, אין עתה הרבה היתקלויות עם הכוחות הרוסיים. "זאת בעיקר ארטילריה", הוא אומר. ולרי, גרוש בן 60, ששירת בצבא הסובייטי והאוקראיני – והגיע לדרגת מייג'ור, המקבילה לרב־סרן. לפני המלחמה הוא ניהל חנות לתיקון רכב.
ולרי רצה להעביר מסר לישראל. "יהיה נהדר אם ישראל תוכל לספק לנו סוללות כיפת ברזל כדי שהאזרחים בערים לא יסבלו", הוא אומר ומהדהד בקשה חוזרת, שטרם זכו למענה.
"אנשים באמת צריכים עזרה"
אחד המתנדבים ששמע את השיחה על ישראל, סיפר כי יש לו קרובי משפחה בראשון לציון ובאילת. שם המשפחה שלו – שאותו ירש מסבו היהודי – היה כתוב על אפוד המגן שלו. באוקראינה לא נדיר לפגוש אנשים שיש להם קרובים בישראל. כ־200 אלף יהודים חיים במדינה והאוקראינים לא רואים בכך דבר ראוי לציון.
"אני מתנדב", אמר דניס ברסלבקי בן ה־42. "אני עובד כאן, במחוז הכי קשה של אזור חארקיב. לכפרים אין חשמל, אין להם תקשורת סלולרית, אין מים, כל ערוצי התקשורת נהרסו. אני מרגיש שהאנשים האלה באמת צריכים עזרה, לכן אני עושה את זה".
"אני עובד כאן, במחוז הכי קשה של אזור חארקיב. לכפרים אין חשמל, אין להם תקשורת סלולרית, אין מים, כל ערוצי התקשורת נהרסו. אני מרגיש שהאנשים האלה באמת צריכים עזרה, לכן אני עושה את זה"
ברסלבקי, גרוש ואב לשניים, סיפר כי שיירה של 30 כלי רכב משוריינים רוסיים הגיעה לכפר הולדתו בזרוקיב ביום הראשון למלחמה. "כשהם ניסו לברוח מהכפר – חיסלו אותם", הוא אמר. על השאלה אם השתתף בלחימה, ברסלבקי השיב בהנהון מהיר. הוא הצביע על מתנדב צעיר, רזה ומקועקע, לבוש כולו בשחור. "זה הבן הגדול שלי", הוא אמר בגאווה.
חציית הנהר
אחרי שרוב הארגזים הועברו לצד השני, הגיע תורי. גלשתי במורד הגדה הבוצית ונכנסתי בזהירות לסירה, משתדל שלא להטות את כלי השיט העדין. הסרבול שכפו עליי – אפוד מגן וקסדה – הפכו את הפעולה לקשים משציפיתי.
החייל שישב מולי ניער את המשוט השמאלי מקני הסוף שדבקו בו ויצא לדרך בפעם הרביעית. אילו הסתתר בסביבה צלף רוסי – הוא היה יכול לפגוע בנו בקלות. החלטתי שאם אשמע יריות, אשליך את עצמי לתוך המים. שחררתי קצת את האפוד כדי שיהיה לי קל יותר להסיר אותו במקרה הצורך.
לשמחתי, הצורך הזה לא הגיע. הסירה גלשה דרך חבצלות מים אל שני הגברים שהמתינו בצד השני. אחד מהם תפס את הסירה בזמן שרגליו שקועות במים עד הברכיים. בשדה למעלה המתינה מכונית זעירה מהעידן הסובייטי, מחוברת לעגלה שעליה הועמסו הארגזים.
ברגע שהארגזים והלחם הוצאו מהסירה – דילגתי חזרה פנימה. תושבי הכפר לחצו את ידינו. "התהילה לאוקראינה", אמר אחד מהם ודחף את הסירה בחוזקה בחזרה אל הנהר.
ברסלבקי, גרוש ואב לשניים, סיפר כי שיירה של 30 כלי רכב משוריינים רוסיים הגיעה לכפר הולדתו בזרוקיב ביום הראשון למלחמה. "כשהם ניסו לברוח מהכפר – חיסלו אותם"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם