תיאור האירוע נראה כאילו נלקח מסדרת מדע בדיוני. ווסטוורלד פינת מראה שחורה. במעבדת הניסויים היו מוטלות שתי קבוצות של חזירים ללא רוח חיים. חזירים מתים, על פי ההגדרות המקובלות גם על אנשים מהיישוב וגם על רופאים. הקבוצה הראשונה של החזירים המתים חוברה למכשירי אקמו רגילים, מהסוג שמוכר היום. המכשירים הזרימו דם, אבל גופם של החזירים המשיך להתקשח. כלי הדם שלהם קרסו. האיברים התנפחו. הם היו, ובכן, חזירים מתים.

הקבוצה השנייה של החזירים המתים חוברה למכשירים, שהזרימו לעורקים ולוורידים שלהם תמיסה חדשנית שהחוקרים מאוניברסיטת ייל, שערכו את הניסוי, קוראים לה OrganEx. זו תמיסה מיוחדת, המכילה חומרים מזינים, תרופות נוגדות דלקת, חומרים למניעת מוות תאי, המוגלובין מלאכותי המעורב בדמם של החזירים וחוסמי עצבים (חומרים שמעמעמים את פעילותם של הנוירונים ומונעים אפשרות שהחזירים ישובו להכרה).

תוצאות הניסוי, שפורסמו בתחילת החודש בכתב העת המדעי Nature, הן מהפכניות ואפילו מדהימות. ליבם של החזירים המתים חזר לפעום אחרי שהם הוזנו בתמיסה החדשנית. התאים המתים לכאורה – כולל תאי לב, כבד, כליות ואפילו מוח – שבו לפעול.

תוצאות הניסוי הן מהפכניות ואפילו מדהימות. ליבם של החזירים המתים חזר לפעום אחרי שהם הוזנו בתמיסה החדשנית. התאים המתים לכאורה – כולל תאי לב, כבד, כליות ואפילו מוח – שבו לפעול

"לא ידענו למה לצפות", אמר ל"ניו יורק טיימס" דיוויד אנדרייביץ', מדען מוח באוניברסיטת ייל ואחד המדענים שחתומים על המחקר, "כל דבר שהצלחנו לשקם הדהים אותנו".

התמונות בצד שמאל מראות תאים של כבד (למעלה) וכליות (למטה) מקבוצת הבקרה של החזירים המתים, ואילו בצד ימין את התאים מחזירים שטופלו ב-OrganEx (צילום: Yale School of Medicine)

אין כזה דבר 'רגע המוות'

המחקר הזה החל כבר לפני כמה שנים, כשקבוצת החוקרים ערכה ניסוי על מוחם של חזירים בבית מטבחיים. ארבע שעות אחרי שמתו, החוקרים הזריקו תמיסה דומה לתמיסת OrganEx (שכונתה אז BrainEx) ונוכחו שאפשר להחיות תאי מוח, שנחשבו עד אז למתים. בניסוי החדש שוכללה התמיסה, והניסוי הורחב ממוחות של חזירים מתים, לחזירים שלמים מתים.

"אני חושב שזו התחלה של משהו שיכול להיות מאוד גדול", מתלהב ד"ר גיא בן בצלאל, אונקולוג מהמרכז הרפואי שיבא תל השומר, "ראיתי שכבר היו כאלה שניסו להקטין את הניסוי הזה. אני חושב שככה מתחילים דברים ברפואה. אנשים אולי לא מבינים את המרחק שיש בין ניסויים במעבדה על תרבית תאים, על עכברים, או אפילו העבודה שאותה קבוצת חוקרים עשתה לפני כמה שנים על מוח מבודד של חזירים – לבין לערוך ניסוי כזה על גוף שלם של חזיר, שזו חיה שגם די דומה לנו ביולוגית. זה מאוד מאוד שונה.

"נכון שמדובר בניסוי ראשוני. אבל כבר עכשיו אפשר לדמיין את ההשלכות האפשריות שלו. לפחות בתחום של השתלות איברים. שם יכולות להיות לניסוי כזה השפעות מהירות. כמובן ש'מהר' במונחים של רפואה זה 10-15 שנה.

"נכון שמדובר בניסוי ראשוני. אבל כבר עכשיו אפשר לדמיין את ההשלכות האפשריות שלו. לפחות בתחום של השתלות איברים. שם יכולות להיות לניסוי כזה השפעות מהירות"

"המחקר אולי לא מרשים, אם מסתכלים עליו בצורה שטחית. אבל אם נכנסים לכל ההשלכות הפוטנציאליות וזוכרים שזה רק פרסום ראשון, זה אירוע דרמטי. אני מבטיח לך שאם זה היה פרסום של איזו מעבדה בסין, אף אחד אפילו לא היה מסתכל על הניסוי הזה. פשוט כי לא היינו מאמינים שהוא אפשרי. אנשים היו אומרים 'אה, אין מצב, הם משקרים. זה לא אמיתי'. אבל כאן אלה חוקרים מאוניברסיטת ייל ופרסום בכתב עת מכובד, שעובר ביקורת עמיתים. אי אפשר להתעלם מתגלית כזו".

בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל (צילום: Eric Wang/Yale School of Medicine)

מה הכי מלהיב אותך?
"תחום ההתמחות שלי הוא אונקולוגיה, ועוד יותר מדויק – מלנומה. לפני עשר שנים לא היה טיפול למלנומה. הייתה כימותרפיה, שלא הייתה עובדת. עשר שנים זה לא הרבה זמן ברפואה מודרנית. לפחות בעבר, זה לא היה נחשב הרבה זמן. אבל בעשר השנים האחרונות התחוללה מהפכה בתחום שלי, שבזכותה עברנו מ'אין מה לעשות' למצב שבו אנשים עם מחלה גרורתית חיים עוד הרבה שנים.

"המהפכה הזו התחילה מניסוי שבו בדקו איזה חלבון, איזה נוגדן, משהו שלא היה מושך תשומת לב בתקשורת, ואחרי עשר שנים קיבלו עליו פרס נובל. ברפואה הכול מתחיל ככה. אם היית שואל מישהו לפני עשר שנים אם המחקר באותה מולקולה, שהיום ידוע שהיא מצילה ומרפאת אנשים ממחלה גרורתית סופנית כמו מלנומה, היו אומרים לך שאין סיכוי שזה יקרה.

"נכון שכאן זה הרבה-הרבה יותר מורכב. ויכול להיות שזה לא ייקח עשר שנים עד שנגיע לפריצת דרך משמעותית אלא ארבעים שנה. עדיין – זו כנראה התחלה של משהו גדול. ככה דברים מתחילים ברפואה".

בוא ננסה להבין מה יכול להיות ה'משהו הגדול' הזה. אם תתבקש לדמיין את ה-Best case scenario, על מה תחשוב?
"הייתי אומר שני דברים: קודם כל, בהשתלות. הארכת הזמן שבו אפשר להשתמש באיברים עד שקוצרים אותם. ודבר שני – להגדיל את ה-pool של האנשים שאפשר להשתמש באיברים שלהם. כי אם יש נזק, ונוכל לתקן את הנזק הזה, אתה תרחיב גם את מספר האנשים וגם את כמות האיברים שאפשר יהיה להשתמש בהם לצורך תרומת איברים להשתלה".

"אם יש נזק, ונוכל לתקן את הנזק הזה, אתה תרחיב גם את מספר האנשים וגם את כמות האיברים שאפשר יהיה להשתמש בהם לצורך תרומת איברים להשתלה"

ד"ר גיא בן בצלאל (צילום: באדיבות המצולם)

תן לי דוגמה קונקרטית.
"נניח שמוצאים מישהו שעה אחרי שהוא מת. היום ברור שאי אפשר להשתמש באיברים שלו. אבל אם נוכל להחזיר את הכליות שלו לתפקוד – זו כבר מהפכה. וכליות זה לא מוח. זה הרבה יותר פשוט. אם אתה מצליח להפוך את השינויים האנטומיים שקורים לאיבר אחרי שהאדם מת – אולי תוכל להשתמש באיבר הזה".

ואלה שינויים שעד לניסוי הזה בעצם נחשבו בלתי הפיכים. זה לב המהפכה שאתה מדבר עליה?
"בדיוק. אם נשים רגע את המוח בצד – וגם על זה יש מה להגיד – הם בעצם הראו שם, ברמה מאוד יפה, מרמת השינויים בתא הבודד ועד רמת הפונקציה של אותו איבר, בין אם של כליות או של כבד או של לב, שהשינויים בתאים הם הפיכים. כולל נזקים מכניים לרקמה ולכלי דם.

"הם בעצם הראו שם, ברמה מאוד יפה, מרמת השינויים בתא הבודד ועד רמת הפונקציה של אותו איבר, בין אם של כליות או של כבד או של לב, שהשינויים בתאים הם הפיכים"

"אם את זה אתה מחזיר בחזרה לחיים, זה די מטורף. ואם אתה יכול להפוך בחזרה את כל הנזק שהיה לך בכליות, אז תיאורטית לפחות, הכליות האלה יכולות לחזור לעבוד. צריך לבדוק את כל מה שאני אומר כמובן. אבל תיאורטית לפחות, זה אפשרי".

זה מה שהכי הרשים אותך?
"אני חושב שמה שהכי מרשים שם זה מה שהם עשו עם הלב. היום, כשיש לך קו ישר במוניטור, כשאין פעילות חשמלית בלב, עושים פעולות של החייאה ואחרי איקס זמן מחליטים שזהו, האדם מת. אבל ה'איקס זמן' הזה הוא לא בדיוק מוכח. אתה עושה החייאה לבן אדם, אתה לא מצליח להחזיר לו דופק, ומתישהו עוצרים. ה'מתישהו' הזה תלוי בסיטואציה. הוא יכול להיות, נגיד, רבע שעה.

"פה הם מראים על הלב של החזירים האלה, שאחרי שעה חזרה פעילות חשמלית. אחרי שעה של מוות! ולא 'מוות' תוך כדי ניסיונות החייאה. כי החייאה הרי ממשיכה לדחוף את הדם לאיפה שצריך. ואם במצב כזה הצליחו להחזיר פעילות חשמלית ללב אחרי שעה שהוא חדל לפעום, זה אומר הרבה דברים על כמה זמן נשאר לנו אחרי הרגע שבו חשבנו שאפשר להכריז על מוות".

חזיר עובר טיפול רפואי במסגרת ניסוי תרופתי. אילוסטרציה (צילום: AP Photo/Arnulfo Franco)

ומה זה בדיוק אומר, אם נוריד את זה לפרקטיקה הטיפול הרפואי?
"אז הפנטזיה הראשונה היא כאמור השתלות, שזה הכי מיידי. אחר כך הייתי לוקח את זה למקרים של מוות לבבי. אנשים שנופלים ברחוב, ולוקח זמן עד שמישהו עושה להם החייאה, ועוד זמן עד שמגיעים מכשירי ההחייאה של מד"א, וכבר עברו שבע דקות או עשר דקות, לפעמים יותר. ולא מצליחים להחזיר דופק. ואז הוא פשוט מת.

"יכול להיות שמה שיעשו בעתיד זה לקחת את הבן אדם שנפל ככה ברחוב, כי הלב שלו הפסיק לעבוד, כי היה פרפור חדרים או לא משנה מה, אתה שם אותו באמבולנס בקירור, והיום כבר יודעים שלקירור יש משמעות גדולה בהתקפי לב, אתה מקרר את הגוף, מחזיק אותו ככה עד שהוא מגיע לבית חולים, בבית חולים הוא מחובר למכונה כזאת, והנזק שקודם היה 40% בנפח שריר הלב, הופך ל-5%".

כלומר, לכאורה אפשר יהיה להחזיר את הלב לחיים. ומה לגבי הנזק המוחי?
"זו השאלה הכי כבדה. לגבי הלב – אני מאמין שבעוד 20–30 שנה, אולי קצת יותר, אנשים יגידו 'אני לא מאמין שפעם אנשים מתו מהתקפי לב'. לפחות לא בהיקפים שהיום מתים מהתקפי לב. מוח זו בעיה אחרת.

"לגבי הלב – אני מאמין שבעוד 20–30 שנה, אולי קצת יותר, אנשים יגידו 'אני לא מאמין שפעם אנשים מתו מהתקפי לב'. לפחות לא בהיקפים שהיום מתים מהתקפי לב"

"החוקרים שם לא יודעים עדיין להסביר למה לא חוזרת פעילות חשמלית למוח. הם כן רואים שם שינויים בזרימת הדם. היפוך של שינויים אנטומיים ברקמות של המוח. כלומר – נראה שהנזקים כן נעצרו. למה לא חוזרת פעילות חשמלית? הם אומרים שזה משהו משולב, שקשור לזה שהם נתנו לחזירים חומרים מרדימים בכוונה, לבין זה שהם עדיין לא יודעים.

"הם נתנו את הנוזל הזה במשך שש שעות על המכשיר. אולי צריך – סתם אני אומר – יומיים על המכשיר? אלה דברים שעוד יצטרכו לבדוק אותם. אולי הנזק לתאים נעצר אבל צריך כמה ימים לבנות בחזרה את הסינפסות? אני לא יודע. אני סתם מעלה השערות. יכול להיות שלא.

אילוסטרציה של זילוח איברים והחייאת תאים עם OrganEx (צילום: Marin Balaic, Yale School of Medicine)

"בהקשר של המוח, מעניין להזכיר שבחזירים שקיבלו הזרקה של החומר המיוחד, הייתה פעילות בארבע גפיים שלא נצפתה בחזירים שהיו על האקמו הרגיל. ההוראה לרגל להתכווץ מגיעה מנוירונים בחוט השידרה. ואם הנוירונים האלה מתים, אתה יכול לתת איזה גירוי שאתה רוצה וזה לא יקרה. עובדה שזה כן קרה. זאת אומרת: הנוירונים בחוט השידרה חזרו לפחות לפעילות מסוימת.

"כמה תקינה הפעילות הזו הייתה? אני לא יודע. אבל הייתה פעילות מסוימת. וזה מראה שגם לנוירונים יש איזושהי יכולת לחזור לפעילות. מוח זה לא סתם נוירון שמגיע לאיזשהו שריר – זו רשת שלמה של נוירונים. זה הרבה יותר מורכב. אבל בבסיס, הם כבר עכשיו מראים שזה אפשרי".

וזה פותח מיליון שאלות מעולם האתיקה הרפואית.
"כן. ברור. זו הנקודה הכי מעניינת. בעיניי, הניסוי הזה מראה שהמוות הוא לא 'רגע'. שאין כזה דבר 'רגע המוות', כמו שאנחנו הרבה פעמים מתייחסים אליו. אתה עושה החייאה למטופל במחלקה, מחליט שזהו, הוא מת. ומאותו רגע שבו התקבלה ההחלטה, אתה לא מנסה יותר. מאותו רגע הבנאדם מת וזהו. עשית כל מה שאפשר, היו עליו חמישה אנשי צוות חצי שעה, ואז היה רגע שבו מכריזים שהוא מת, לא כי השתנה משהו, אלא כי פשוט התקבלה החלטה, שההחייאה כבר לא תצליח. ומאותו רגע הוא מת.

"אתה עושה החייאה למטופל במחלקה, מחליט שזהו, הוא מת. ומאותו רגע שבו התקבלה ההחלטה, אתה לא מנסה יותר. מאותו רגע הבנאדם מת וזהו. עשית כל מה שאפשר"

"אבל זה לא נכון. מה שנכון זה שמהרגע הזה מתחיל תהליך של מוות. שחלקו הפיך. חלקו אולי כבר לא הפיך. אולי הוא הפיך לגבי חלק מהאיברים ולא הפיך לגבי איברים אחרים. אני לא יודע. מה שאני יודע זה, שזה לא 'רגע'. וזו הבנה דרמטית. זו הבנה שיש לה למשל השלכות על עניינים דתיים".

בית הקברות בבני ברק. אילוסטרציה (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

תסביר.
"יש עניין הלכתי שקשור לשאלה האם אדם נחשב גוסס. היו לי הרבה עניינים עם חולים חרדים על סף מוות, שהמשפחות שלהם בחוץ מתפללות לשלומם וכל חצי שעה מישהו נשלח לברר 'האם הוא כבר מוגדר גוסס?' כי ברגע שאדם מוגדר גוסס, יש פעולות שאדם דתי צריך לעשות. תפילות מיוחדות, וכו'. ברגע שאנחנו משנים פה את ההגדרות של מי נחשב גוסס ומתי מחליטים שאדם גוסס, כשאולי יותר מאוחר אפשר להפוך את המצב שלו, זה משנה גם את זה".

תורת גזע המוח

מה שמוביל אותנו בטבעיות לשאלות האתיות העקרוניות – והמרתקות – שעולות מהניסוי החדש.

"השאלה 'מה זה מוות' היא שאלה מעולה", אומרת ד"ר אפרת רם טיקטין, "זו שאלה שלכאורה נשמעת טריוויאלית. ההפרדה בין חי למת נראית לנו ברורה מאליה. אבל גם היסטורית וגם רעיונית – כשנכנסים לזה, אין תשובות ברורות לשאלה הזו. או לפחות היו שלבים והגדרות שונות לאורך ההיסטוריה".

"ההפרדה בין חי למת נראית לנו ברורה מאליה. אבל גם היסטורית וגם רעיונית – כשנכנסים לזה, אין תשובות ברורות. או לפחות היו שלבים והגדרות שונות לאורך ההיסטוריה"

ד"ר טיקטין היא יועצת ביו-אתיקה בתוכנית המשולבת לפילוסופיה ומשפטים של אוניברסיטת בר אילן. היא מרצה ומלמדת קורסים על הטיעונים המרכזיים בביו-אתיקה ועל אתגרים מוסריים באתיקה רפואית.

הדיון על השאלה האם מוות הוא "רגע" או שבכלל מדובר ב"תהליך" אינו חדש לה. "מבחינה ביולוגית, גם כשאנחנו קוברים אדם באדמה, לא כל התאים שלו מתים", היא מזכירה, "שיער ממשיך לצמוח. ציפורניים ממשיכות לגדול. יש תאים שעדיין יש בהם פעילות.

ד"ר אפרת רם טיקטין (צילום: אוניברסיטת בר אילן)

"אני אתן לך דוגמה מפרקטיקה שכבר נמצאת בשימוש: אדם שנפטר, תאי הזרע שלו נשארים ויטאליים לחלון זמן של עוד 36 שעות לפחות. אפשר לקצור אותם ולעשות בהם שימוש. אחר כך אנחנו כבר חוששים שיהיו פגמים גנטיים ולכן לא נרצה להתעסק איתם. זו שאלה אחרת עד כמה אנחנו אמורים לאפשר לטכנולוגיה לערער את הפרקטיקות המקובלות".

טכנולוגיה תמיד מערערת את הפרקטיקות המקובלות, לא? זו דרכו של עולם. ככה הקידמה האנושית מושגת.
"אתה ואני אולי חיים עם זה בשלום. אבל התחום של הביו-אתיקה התפתח בדיוק כדי לענות על שאלות כאלה, שנובעות מהקדמה הטכנולוגית הזו. והחשיבה האתית לא יכולה לפגר אחרי החידושים הטכנולוגים. אסור שהיא תפגר אחריהן.

"לכן שמחתי לראות שבצוות החוקרים הזה שערך את המחקר בחזירים היה ביו-אתיקן מלווה כבר מהתחלה. כי כדאי שנתחיל לחשוב על השאלות האתיות כבר מתחילתו של המחקר ולא בדיעבד. כמובן שיש זרמים וגופים יותר שמרניים או דתיים שמתנגדים לזה".

"שמחתי לראות שבצוות החוקרים הזה שערך את המחקר בחזירים היה ביו-אתיקן מלווה כבר מהתחלה. כי כדאי שנתחיל לחשוב על השאלות האתיות כבר מתחילתו של המחקר ולא בדיעבד"

מה ההגדרות המקובלות השונות למוות?
"קודם כל – מפתיעה אותי הפליאה על זה שתאים שהיו מתים לכאורה חזרו לחיים. ביולוגית, תאי הגוף לא מתים מיד אחרי שמפסיקה פעילות לב ונשימה. יש הבדלים בין תאי גוף שונים, אבל לוקח לגוף כמה ימים עד שאנחנו מגיעים למצב של 'היעדר פעילות מוחלטת'. ולכן, בהגדרות ל'מוות' אתה תמצא בספרות כמה הגדרות שונות.

"אחת – הגדרה ביולוגית. מוות של כל תאי הגוף. שזה, כמו שאמרתי, לא קורה מייד גם כשאין פעילות לבבית או נשימתית. זה יכול לקרות אחרי ימים.

"שתיים – זו ההגדרה הקרדיו-וסקולרית. הפסקה מוחלטת ובלתי הפיכה של פעילות הלב, מחזור הדם והנשימה. שזו ההגדרה שהייתה מקובלת עד סוף שנות השישים. אז נכנס הנושא של מוות מוחי, שהוא בעצם ההגדרה השלישית".

מטופל מת בבית החולים. אילוסטרציה (צילום: iStock)

וזו ההגדרה המקובלת היום?
"ההגדרה המקובלת היום, אבל עם כוכבית. אולי אפילו עם שתי כוכביות. בכלל – כל הדיון הזה על חיים ומוות מתנהל עם כוכביות. אז אני אגיד קודם משהו על הכוכביות. העמדה הרווחת והמקובלת במדע ובעולם הרפואה היא, שמוות של גזע המוח הוא מוות של האורגניזם כולו. זה גם די הגיוני. ברגע שגזע המוח לא מתפקד, מרכז הנשימה מפסיק לתפקד, אם אין נשימה – גם הלב יפסיק לתפקד. הדברים האלה הרי קשורים אחד לשני.

העמדה הרווחת והמקובלת היא שמוות של גזע המוח הוא מוות של האורגניזם כולו. זה גם די הגיוני. ברגע שגזע המוח לא מתפקד, מרכז הנשימה מפסיק לתפקד, אם אין נשימה – גם הלב יפסיק לתפקד

"אבל יש נוירולוגים שלא מקבלים את ההגדרה הזאת. הם טוענים כל מיני טענות, שהן מעניינות. אני לא אכנס לכל ההגדרות, ואני גם לא רוצה להטעות, אבל בין היתר הראו שגם אצל אנשים שגזע המוח שלהם מת, יש עוד איזושהי פעילות מוחית. ועליה אפשר לשאול: אוקיי, גם אם יש פעילות מוחית, האם זה אומר שזה 'חיים'?

"וכאן זה כבר מתחיל להתכתב עם הניסוי בחזירים שעליו אנחנו מדברים. יש כאלה שטוענים שהגוף שלנו בנוי בצורה כזאת, שברגע שמערכת אחת נפגעת, יש פיצוי במקומות אחרים. אחת הטענות היא שברגע שגזע המוח נפגע, יהיו מערכות אחרות שיפצו על זה. ואם מראים שיש פעילות במרכזים אחרים במוח, אז אי אפשר לטעון שהמוח מת.

"בקיצור – יש ויכוחים על העניין הזה בתוך עולם הרפואה. מה שמוביל אותנו להגדרה הרביעית של מוות, שהיא מה שנקרא 'ההגדרה המתירנית': איבוד מלא ומוחלט של תפקודי המוח הגדול. לא מדברים יותר על גזע המוח אלא על מצב שבו אין יותר הכרה. וב'אין הכרה' אנחנו לא מדברים, כמובן, על מצב של איבוד הכרה זמני, שהוא הפיך. אלא כשאבד באופן סופי החלק במוח, שמגדיר את האישיות של האדם".

מוות. אילוסטרציה (צילום: SIphotography/iStock)

נחזור להגדרה הזו בהמשך. אבל עוד קודם: על כל הקולות האלה נוספים גם קולות מחוץ לעולם הרפואה. למשל בדת.
"נכון. מבחינה מדעית, אנחנו מקבלים את זה שיש מוות מוחי-נשימתי. אבל בישראל, על פי החוק, אם יש מוות מוחי-נשימתי ואמונתו של היחיד לא מקבלת את הגדרת המוות הזאת, אז עליו תחול ההגדרה הקודמת – זו של מוות לבבי.

"זה נכון לגבי אוכלוסיות מסוימות של חרדים, שלא מקבלות את ההגדרה של מוות מוחי, בגלל כל מיני השגות, ומכירות במוות רק כשיש הפסקה מוחלטת של לב ושל נשימה. מבחינתם, אם נפגע גזע המוח ואנחנו יכולים בעזרת אמצעים מלאכותיים להמשיך את פעולת הלב וכתוצאה מזה גם נשימה, או יותר נכון להיפך, אז הם לא מקבלים את הגדרת המוות".

וכשאנחנו מדברים על "מוות" בהקשר הזה אנחנו מדברים על אותו רגע שבו רופא מכריז שאפשר להפסיק את פעולות ההחייאה ומצהיר שהחולה מת?
"ככה הרגע הזה נראה בסדרות טלוויזיה. במרבית מדינות העולם אנחנו זקוקים לשלושה רופאים שחותמים על העניין הזה. ויש הבדלים בין מדינות שונות בשאלה מה הקריטריונים. יש מדינות שדורשות גם בדיקת גלי מוח. יש כל מיני סמנים שמשתמשים בהם, שאף אחד מהם לא קשור ל'מוות'.

"במרבית מדינות העולם אנחנו זקוקים לשלושה רופאים שחותמים על העניין הזה. ויש הבדלים בין מדינות שונות בשאלה מה הקריטריונים. יש כל מיני סמנים שמשתמשים בהם, שאף אחד מהם לא קשור ל'מוות'"

"בעצם אנחנו רוצים לאבחן שגזע המוח מת. ואחד הדברים שמאפשרים לנו לאבחן את זה, זה רפלקס הראייה. רפלקס הראייה נמצא בגזע המוח. אבל אין שום קשר בין רפלקס הראייה לבין מה שאנחנו מבינים כהבדל בין אדם חי למת. אבל רפלקס הראייה הוא משהו שאנחנו יכולים לבדוק אותו בצורה פשוטה יחסית. ואנחנו יכולים להגיד: אם זה לא עובד, אז כנראה שגזע המוח מת. אבל זו לא הבדיקה היחידה כמובן".

מבנה מוח האדם (צילום: רויטל פרקר/האגודה למלחמה בסרטן)

מסובך.
"אם להיות כנה – ההגדרה הזו של מוות מוחי לא נולדה סתם, כי שאלנו את עצמנו מה ההגדרה למוות. היא הגיעה כי היינו צריכים פתרון להשתלות איברים".

כשבעצם היינו צריכים להחליט מתי אנחנו יכולים להפסיק להתייחס למי שמוטל לפנינו כאל אדם חי ולהתחיל להתייחס אליו כאל מאגר של איברים להשתלה?
"בדיוק. אם נפגע גזע המוח ואני כרופא מבין, שהאדם הזה לא יחזור יותר לתפקד. הוא כמובן יהיה נטול הכרה גם אם הוא יישאר מחובר למכונות, אבל אם אני לא אשאיר אותו מחובר למכונות לא יהיו לו לא פעילות לבבית ולא פעילות נשימתית, וזה אומר שהוא ימות. ואם הוא יהיה מת כבר שעה על שולחן הניתוחים, אני לא אוכל לעשות עם האברים שלו כלום.

"אבל אם אני מגדירה אותו כמת כשהוא עדיין מחובר למכונת הנשמה, שמאפשרת הזרמה של דם בתוך הגוף, אז אני שומרת על האיברים החיוניים שלו במצב ויטאלי. ואז אני יכולה לקצור אותם מבלי שהרגתי אותו, כי הוא כבר מוגדר כמת, ולהשתיל את אבריו באחרים. זה היה הרקע להגדרה הזאת".

הזכרת קודם את ההגדרה של מוות כאובדן של אותו חלק במוח שאחראי על הגדרת האישיות של האדם. למה הכוונה?
"אנחנו טוענים שלבני אדם יש מעמד מוסרי. יש להם זכויות. אנחנו לא אומרים שלגוף שלהם או לתאים שלהם יש זכויות. לא הם מקנים להם את הזכויות. מה שמקנה להם את הזכויות, לפחות לפי תפיסות מסוימות, זו האישיות שלהם. ויש על זה ויכוחים מפה ועד הודעה חדשה.

"אנחנו טוענים שלבני אדם יש מעמד מוסרי. יש להם זכויות. אנחנו לא אומרים שלגוף שלהם או לתאים שלהם יש זכויות. לא הם מקנים להם את הזכויות. מה שמקנה להם את הזכויות, זו האישיות שלהם"

"אבל, למשל, אישיות היא בעלת זכויות משום שיש לה מושג של 'העצמי'. שהיא מסוגלת להבין את הערך של עצמה. היא מסוגלת להבין עקרונות. היא מסוגלת להבין ערכים. זו ה'אישיות' שלה אנחנו מעניקים מעמד מוסרי".

מוות. אילוסטרציה (צילום: istockphoto)

ניקח מקרה מפורסם של צמח: ראש הממשלה אריאל שרון, שהיה במשך שנים במצב שבו לא הייתה לו 'אישיות' במובן שדיברת עליו קודם, אבל כן היו לו זכויות. הוא המשיך לקבל פנסיה, לדוגמה.
"אם אתה שואל אותי לעמדתי האישית, אני חושבת שגם מי שמוגדרים צמח לא הפיך, כלומר שאנחנו יכולים לקבוע לגביו באופן ודאי וחד משמעי שההכרה לעולם לא תחזור, אז אפילו שמדובר על אורגניזם חי ונושם, כזה שלא צריך תמיכה של מערכות תומכות חיים, שמחליפות את הלב והנשימה, זו 'גופה ורודה' למעשה. היא ורודה לגמרי. היא חמה. אם אנחנו מדברים, חלילה, על נערות צעירות, הן יכולות לקבל מחזור במצב כזה.

"אם אתה שואל אותי – הישויות האלה, האורגניזמים האלה, לא צריך להתייחס אליהם כשלעצמם כבעלי סטטוס מוסרי. הסיבה היחידה שאנחנו לא נכניס אותן לאדמה – וסליחה על התיאור הגראפי הקשה – היא בגלל הבניות חברתיות ובגלל רגישויות של בני המשפחה. אבל אם בני המשפחה סבורים שיקירם מת ושהמשך המצב הזה הוא חסר תכלית, ומבקשים לנתק אותו מהמכשירים, אז לדעתי צריך לכבד את הבקשה שלהם".

והסיבה היחידה שאנחנו מתייחסים אליו כאל אדם היא הסנטימנטליות של בני משפחה והכרה בכאבם ובחוסר היכולת שלהם להיפרד?
"כן. או התעלמות מכאבם, אם הם מבקשים להיפרד ואנחנו אומרים להם 'לא', כי הדבר הזה אסור על פי החוק. בארץ, אם משפחה של בן אדם שמוגדר כצמח תבקש לנתק אותו מהמכשירים, כלומר להרוג אותו, אף אחד לא ייענה לבקשתה. אסור לעשות את זה בארץ".

אבל כן ייעתרו לבקשת המשפחה לא לבצע פעולות מאריכות חיים. את זה אני מכיר מקרוב, כי היינו בדילמה כזו כשאבי היה צמח, והיה ברור שמצב מוחו בלתי הפיך, וביקשנו כמשפחה – בידיעה שזה מה שהוא היה רוצה – שימנעו ממנו סבל, אבל שלא יאריכו את חייו.
"נכון. זה כי מדינת ישראל חיה על פי עיקרון פעולה, שבאתיקה כבר יש הסכמה די גורפת שהוא לא תופס. יש בחוק הישראלי הבחנה בין 'עשייה אקטיבית' לבין 'המשך טיפול'. כולל בפרקטיקה הרפואית. אסור לי לנתק מטופל ממכשיר תומך חיים, אבל מותר לי לא לחבר אותו למכשיר כזה. למרות שהתוצאה תהיה אותה תוצאה. אבל זה באמת דיון נפרד".

"יש בחוק הישראלי הבחנה בין 'עשייה אקטיבית' לבין 'המשך טיפול'. כולל בפרקטיקה הרפואית. אסור לנתק מטופל ממכשיר תומך חיים, אבל מותר לא לחבר אותו למכשיר כזה"

ראש הממשלה, אריאל שרון, ב"חוות שקמים" בנגב. 1996 (צילום: משה שי/פלאש90)

עד כמה התגלית החדשה משנה את מערך הדברים שעליו דיברנו?
"לפי מה שהחוקרים אומרים, יכול להיות כאן משהו מאוד משמעותי. אני לרגע שמה את השאלות האתיות היותר מורכבות בצד. אחד הדברים שהם מגדירים בתור המטרה שלהם, זו היכולת לקצור איברים גם ממטופלים שהיום מוגדרים מתים, באופן שבו אתה מחייה את האיבר, מבלי להחיות את האדם.

"אחד הדברים שהם מגדירים בתור המטרה שלהם, זו היכולת לקצור איברים גם ממטופלים שהיום מוגדרים מתים, באופן שבו אתה מחייה את האיבר, מבלי להחיות את האדם"

למה הכוונה?
"הם מדברים על זה שגם אם הגדרנו 'מוות מוחי' אז לא תמיד הקצירה (של האיברים) נעשית באופן מיידי. הגדרנו מוות מוחי. עכשיו צריך לנתק את האדם ממכונת לב-ריאה, ואז לא תמיד האדם מת מייד. אם הוא לא מת מייד, והלב ממשיך לפעום, אז לפי מה שהם מסבירים – הוא לא ממשיך לפעום באותה יעילות.

"כתוצאה מזה, הדם שמגיע לאיברים – ללב, לכליות, לכבד – לא מגיע בקצב הנכון, התאים באיברים האלה לא מקבלים חמצן. זה תהליך שנקרא איסכמיה. האיבר מאבד את החיוניות שלו ובאיזשהו שלב הוא יגיע לרמה שהוא לא יהיה איבר טוב מספיק בשביל להשתיל אותו.

"החוקרים מעידים ש-50%-60% מהמטופלים שנפטרו והמשפחות הסכימו שייעשה שימוש באיברים שלהם להשתלה, האיברים שלהם לא היו מספיק חיוניים כדי לבצע השתלה. המספר הזה נשמע לי מטורף. אבל אם מה שהם אומרים נכון, ואם מה שהם מציעים אכן יכול להחיות את התאים – לגרום לצורך העניין לתאי כבד או לתאי ריאה לחזור להיות חיוניים – אז על פניו עשית כאן משהו מעניין".

רופאים מבצעים השתלת כבד. אילוסטרציה (צילום: פלאש90)

כשאת אומרת 'מעניין' את מתכוונת בעצם – חידוש מהפכני בתחום ההשתלות. תגלית שעשויה לשפר מאוד את הסיכוי של אדם הזקוק להשתלה לקבל איבר מתאים. כי האפשרויות יגדלו בצורה משמעותית.
"ברמה הפרקטית עשית משהו מהפכני. אבל עשית יותר מזה – לקחת איברים מתים והחיית אותם. החיית אורגניזם באופן חלקי. אם קודם דיברנו על הגדרות שונות של מוות, אנחנו בעצם עושים כאן דילוג בין הגדרות שונות. אנחנו באים ואומרים: אנחנו מחיים רק חלק מהתאים. אנחנו לא מחיים את המוח.

"אם קודם דיברנו על הגדרות שונות של מוות, אנחנו בעצם עושים כאן דילוג בין הגדרות שונות. אנחנו באים ואומרים: אנחנו מחיים רק חלק מהתאים. אנחנו לא מחיים את המוח"

"אנחנו ממשיכים להתבסס על זה, שגם אם יש תאים חיים אבל אין הכרה, אז הבן אדם נחשב למת. כשאני מזכירה לך שמה שאמרתי זה ש'חוסר הכרה' בכלל לא נחשב היום לקריטריון אם בן אדם חי או מת. זו ההגדרה המתירנית, שהיא ממש לא מקובלת. יש כאן איזשהו משחק על זה. אנחנו לא מחזירים מודעות, אנחנו כן מחזירים תאים לתפקוד".

אבל אפילו בניסוי המוקדם הזה כבר נצפתה איזושהי פעילות של איברים, שלכאורה מעידה גם על פעילות עצבית.
"פעילות שהם לא ידעו להסביר אותה. נכון. גם תאי מוח חזרו לתפקד".

ואם תאי מוח חוזרים לתפקד, אז אנחנו חוזרים לשאול מהם חיים, והאם מדובר באורגניזם שאפשר להשתמש באיבריו להשתלות, או שבעצם עברנו לעולם המדע הבדיוני והחזרנו מת לחיים.
"כאן נשאלת השאלה איזה תאי מוח חזרו לתפקד. לפי ההגדרות המקובלות, לא מעניין אותנו שיש תאי מוח מתפקדים. זה קיים גם במצב של מוות מוחי. מה שאנחנו רוצים לוודא במוות מוחי, זה שגזע המוח מת".

חזירים – בעלי החיים הקרובים ביותר ביולוגית לבני אדם. אילוסטרציה (צילום: AP Photo/Christian Chavez)

ואז יכול להיות מצב אבסורדי שבו אם התגלית הזו תאפשר לנו להימנע מלהגדיר אדם כמת, כי שינינו את הפרמטרים של המוות, אז לא נוכל להשתמש באיבריו להשתלה, והתוצאה תהיה הרעה של מצאי האיברים להשתלה ולא שיפור שלו.
"אני לא חושבת שהם מתיימרים לטעון שהם החזירו את האורגניזם לחיים. הם כמובן זהירים, כי הם מבינים שזה ייפגע להם במטרה".

אם אני מחזיר את הלב לפעום ואם אני מחזיר כמו שאמרנו חלק מהמוח לפעול, אז אנחנו בעצם שוב מתלבטים אם האורגניזם שלפניי חי או מת.
"כן. זה נכון. הסיבה שאני לא מתרגשת מזה היא כי מבחינתי – כמי שמחזיקה בעמדה שהיא לא מקובלת כיום – אם אין הכרה אין חיים. אני לא מייחסת זכויות לתאים. אני מייחסת זכויות ל'ישויות'. ל-Persons. ובכל מקרה, אנחנו עוד מאוד רחוקים מלעשות לבני אדם את מה שהם עשו לחזירים.

"כדי שזה ייעשה לבני אדם צריך לוודא קודם איזו פעילות תאית הטכנולוגיה הזו מחזירה? איזו פעילות מוחית היא מחזירה? עד כמה היא הפיכה ובלתי הפיכה? אם אני למשל מפסיקה להזרים את החומר שהם הכניסו, האם החזרתי בן אדם לחיים ואז גרמתי לו למות שוב? אז רגע, אולי בעצם אני זו שהרגה אותו? האם חוזרת מודעות או לא? האם אנחנו יכולים לוודא, שאין כאן תחושה של כאב? יש כאן עוד המון-המון שאלות, שאנחנו לא יודעים לענות עליהן כרגע".