ביום שישי, 5 באוגוסט, לודמילה מטרֵנין הלכה לחברתה באשדוד כדי לשאול ממנה כמה ביצים. השתיים – פליטות מאוקראינה שמתגוררות בחודשים האחרונים בעיר החוף הדרומית – נמלטו מהמלחמה שפרצה במולדתן בחודש פברואר.
"הלכתי לבית שלה ואני זוכרת שהסתכלתי לשמים וראיתי משהו שנראה כמו זיקוק", מספרת מטרנין. "אבל אז חשבתי, למה שיהיו זיקוקים במהלך היום?" "הזיקוק" היה תחילתו של מבצע "עלות השחר" בעזה, שנמשך 66 שעות ובמהלכו נורו יותר מ־1,000 רקטות לעבר ישראל.
על פי משרד הבריאות של עזה, במהלך המבצע נהרגו שם 49 בני אדם. עם זאת, ישראל טוענת כי לפחות 16 מהם נהרגו מנפילת רקטות של ארגון הג'יהאד האסלאמי בשטח הרצועה.
כשמטרנין הבינה שהיא חוזה במתקפה בזמן אמת ולא בזיקוקים חגיגיים – היא לא ידעה מה לעשות ומיהרה לבית חברתה. "זה היה כמו פלאשבק", אומרת מטרנין, "כאילו חזרתי ל־24 בפברואר" – יום הפלישה הרוסית לאוקראינה.
עולים חדשים רבים מתקשים להשיג מידע על מיקום המקלטים הציבוריים והנחיות כיצד לנהוג כשהם שומעים אזעקה. לכ־40 אלף תושבי אשקלון אין אף גישה למקלטים ראויים
לדבריה, הפחד שחוותה בחודש הראשון למלחמה באוקראינה אחז בה שוב. קולות הפיצוץ של הרקטות שיורטו על ידי מערכת כיפת ברזל גרמו לה להרגיש כאילו חזרה אחורה בזמן. "זה היה ממש כמו דז'ה־וו", היא אומרת.
החברה ייעצה לה לחזור מהר הביתה אבל מטרנין – שנמצאת בחודשים הראשונים להריונה – הייתה מבועתת. "כל כך פחדתי אבל גם רציתי ללכת לאט כי דאגתי לעובר שלי – אדרנלין יכול להיות ממש מסוכן. פחדתי מהפלה", היא אומרת.
המבצע האחרון בעזה הציף את הטראומות והזיכרונות הקשים בקרב כ־20 אלף פליטים ועולים חדשים מאוקראינה. טראומות שהם עדיין רק מתחילים להתמודד איתן בזמן שהם בונים לעצמם חיים חדשים בישראל.
"יש תחושה של, 'מה, אנחנו צריכים לעבור את כל זה שוב? איפה אנחנו יכולים להכות שורשים?'", מסבירה רג'ינה ספקטור, פסיכולוגית המטפלת בתכנית לטיפוח החוסן בקהילה, דרך מרכז "משאבים" בעיר אשקלון השכנה.
"משאבים" מפעיל כמה תוכניות ברחבי המדינה בשיתוף משרד העלייה והקליטה ובשיתוף ומימון הפדרצייה היהודית של ניו יורק כדי לספק תמיכה פסיכולוגית לאוקראינים בחיפה, נתניה, אשדוד, אשקלון, באר שבע וראשון לציון. הארגון מציע טיפולים קבוצתיים לגילים שונים, לרבות טיפול באומנות וטיפול במשחק או בדרמה לילדים, וסדרות של מפגשים אישיים לאנשים המופנים למרכז על ידי שותפים בקהילה.
"משאבים" ומשרד העלייה והקליטה קיימו סדנת חירום בת יומיים בבית־מלון באשקלון, בו מתגוררים פליטים רבים. שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו־שטה אף ביקרה בפרויקט כדי להביע תמיכה.
"עשינו תרגילים המחזירים את השליטה", אומרת ספקטור, יוצאת אוקראינה בעצמה שחיה בישראל מזה שנים. "על מה אנחנו יכולים לשלוט בחיים שלנו? על מה אנחנו יכולים לשלוט באופן חלקי? על מה אנחנו לא יכולים לשלוט? ניסינו לעזור לאנשים להבין מה הם יכולים לעשות כדי לקבל החלטות שיעזרו להם להרגיש שהם מחזירים לעצמם את השליטה".
לדברי המרכז, העולים והפליטים סיפרו שאמצעי ההגנה כמו מערכת התרעת צבע אדום, מרחבים מוגנים וכיפת ברזל – שלא היו להם כמוהם באוקראינה – עוזרים להם להרגיש בטוחים יותר.
"אישה אחת [מאוקראינה] שגרה בערד, הייתה בתל אביב בזמן האזעקה. היא הייתה בהלם מוחלט מהפיצוץ, היא לא יכלה לדבר. לקח לה זמן להבין שככה אנשים חיים בישראל"
אולם, עולים חדשים רבים מתקשים להשיג מידע על מיקום המקלטים הציבוריים והנחיות כיצד לנהוג כשהם שומעים אזעקה. לכ־40 אלף תושבי אשקלון אין אף גישה למקלטים ראויים.
לדברי ספקטור, הנגשת המידע לאוקראינים היא צעד חשוב שיסייע להם להרגיש שיש להם כלים להגנה עצמית או כדי לקבל החלטות שיעזרו להם להשיג שליטה.
הפסיכולוגית אנה שפירא שעובדת עם "משאבים" בבאר שבע אומרת כי בקרב העולים החדשים והפליטים מאוקראינה אפשר לראות מגוון רחב של תגובות למבצע בעזה. "חלק מהאנשים הלכו בבקרים לחוף הים ואמרו, 'באוקראינה חווינו משהו הרבה יותר גרוע'", אומרת שפירא.
"אבל אישה אחת [מאוקראינה] שגרה בערד, הייתה בתל אביב בזמן האזעקה. היא הייתה בהלם מוחלט מהפיצוץ, היא לא יכלה לדבר. לקח לה זמן להבין שככה אנשים חיים בישראל. לקח לה כמה ימים לחזור לעצמה. היא הבינה שאם היא רוצה לחיות כאן – אז יש סכנה, אבל יש גם רמה גבוהה מאוד של הגנה".
ללא מעמד, ללא תחושת ביטחון
לדברי ספקטור, אחד הדברים שמחמירים את הטראומה של העולים החדשים היא שאלת המעמד החוקי שלהם. ועדת העבודה והרווחה של הכנסת דיווחה ביוני כי יש בארץ 14,528 פליטים אוקראינים שאינם זכאים לאזרחות ישראלית על פי חוק השבות, לעומת כ־5,000 אחרים הזכאים לאזרחות.
"משאבים" מפעיל תוכניות טיפול רבות ומשרת הן עולים חדשים מאוקראינה והן פליטים, אם כי חלק מהתוכניות מכוונות לעולים חדשים בלבד, כמו זו של משרד העלייה והקליטה. התכנית עם הפדרצייה היהודית של ניו יורק מיועדת לשני קהלי היעד ואף מתעדפת פליטים.
אולם, ספקטור אומרת כי אנשים רבים שזכאים לאזרחות על פי חוק השבות מחכים במשך חודשים עד שהמסמכים שלהם יתקבלו ויעובדו, כך שהם לא בטוחים אם יוכלו להישאר כאן בסופו של דבר.
אנשים רבים שזכאים לאזרחות על פי חוק השבות מחכים במשך חודשים עד שהמסמכים שלהם יתקבלו ויעובדו, כך שהם לא בטוחים אם יוכלו להישאר כאן בסופו של דבר. חוסר הוודאות הזה מחמיר את הטראומה
לדבריה, חוסר הוודאות הזה מחמיר מאוד את הטראומה שלהם. "יש הרבה בעיות עם הניירת, אז גם אצל [האוקראינים שעוברים את תהליך העלייה] יש הרבה חוסר ודאות", אומרת ספקטור. "אם אין לך מסמכים אז אין לך זהות ואת לא יודעת מה לעשות. המלחמה פשוט מוסיפה על זה. אני חושבת שזאת הבעיה האמיתית".
מטרנין, הפליטה מאשדוד, מקבלת תמיכה מ"משאבים" ומכירה את הנושא הזה היטב. היא פגשה את בעלה הרוסי־ישראלי סרגיי ב־2015 בזמן שביקרה בישראל עם בנה לב, שסובל מאסתמה קשה.
בעלה הראשון של מטרנין מת ב־2014. הבן, לב, סבל, מאלרגיות עונתיות במולדתם קייב – והרופאים המליצו להם לבלות את האביב באקלים ים תיכוני. היא החליטה לבקר בישראל כי יש לה כאן חברים ופגשה את סרגיי באותו ביקור. מאז הזמין סרגיי את מטרנין ובנה להתגורר אצלו מדי אביב – והרומנטיקה פרחה.
אף שסבו של סרגיי היה יהודי – לקח לו שנים לקבל אזרחות בישראל. בסופו של דבר, ב־2018, אחרי שמסמכי ההגירה שלו אושרו, הוא טס לאוקראינה ונישא למטרנין. מאז הוא נלחם כדי להביא את מטרנין בת ה־36 ואת לב בן ה־11 אליו לאשדוד.
אף שסבו של סרגיי היה יהודי – לקח לו שנים לקבל אזרחות בישראל. בסופו של דבר, ב־2018, אחרי שמסמכי ההגירה שלו אושרו, הוא טס לאוקראינה ונישא למטרנין
התור שקבעו לשגרירות ישראל באוקראינה לקבלת אשרת בן זוג נדחה שוב ושוב בגלל מגפת הקורונה. אולם, הם עדיין הספיקו לעבור כמה ראיונות לפני שפרצה המלחמה בפברואר.
ביום הראשון למלחמה, מטרנין ולב נמלטו מקייב לצ'רקאסי – עיר במרכז אוקראינה שנחשבה אז לבטוחה יותר. "כשראיתי מה רוסיה עושה למריאופול, ידעתי שאנחנו צריכים לעזוב", היא אומרת.
"ראיתי שאנשים מתים לא רק מפצצות אלא כי הם נשארו בלי תרופות. חודש מרץ הוא תחילת האביב ולב ממש חייב את התרופות שלו. מה את עושה עם ילד כזה?" היא שואלת. "אז החלטתי עם החברה שלי שאנחנו צריכות לעזוב".
אף שצ'רקאסי הייתה שקטה יותר מאזורים אחרים באוקראינה, מטרנין ראתה איך לב נעשה חרד יותר בכל יום שעובר. כשהממשלה המקומית הורתה לאזרחים לכבות את כל האורות בלילה כדי שלא להוות מטרות להפצצות רוסיות – לב לקח על עצמו באופן אישי את האחריות לוודא שאף אלומת אור לא תצא מדירתם.
"הוא היה מתרוצץ בבית ומוודא שהכול סגור כדי שהרוסים לא יוכלו לראות אותנו", היא אומרת. "הוא שאל אותי שוב ושוב, 'למה זה קורה? אנחנו לא עשינו כלום!'"
חוף מבטחים מלא באי־ודאות בירוקרטית
בינתיים, סרגיי התחנן לכל משרד ממשלתי שמצא בארץ לאשר את האשרה לאשתו ולבנו החורג. אחרי שבועיים בצ'רקאסי, מטרנין ולב יצאו לעבר הגבול הפולני. לדברי מטרנין, הנסיעה הייתה מפחידה. היא פורצת בבכי בזמן שהיא משחזרת את החוויה.
סרגיי התחנן לכל משרד ממשלתי לאשר את האשרה לאשתו ולבנו החורג. אחרי שבועיים בצ'רקאסי, מטרנין ולב יצאו לעבר הגבול הפולני. לדבריה, הנסיעה הייתה מפחידה
כדי לבלבל את הרוסים כל שלטי הדרכים הוסרו, כך שמטרנין ולב גם לא ידעו איפה הם נמצאים. הם ראו טנקים עולים באש ומטוסים צבאיים בשמים, אבל לא ידעו להבחין אילו מהם אוקראיניים ואילו רוסיים.
בסופו של דבר מטרנין ולב הגיעו אל הגבול הפולני והמשיכו לוורשה, שם עלו על רכבת מיוחדת לצ'כיה שנועדה לפליטים אוקראינים. הרכבת הייתה כל כך צפופה שלא היה להם מקום לשבת. הם שהו אצל אחיה התאום בצ'כיה, עד שב־24 במרץ סרגיי הצליח לקבל אשרות עבור שניהם.
אולם, אף שמטרנין הייתה נרגשת להתאחד סוף סוף עם בעלה – היא עמדה בפני שורה חדשה של אתגרים. לא היא ולא לב זכאים כרגע לביטוח רפואי ציבורי בישראל. עם זאת, לפני שעזבו את אירופה היא רכשה מספיק תרופות נגד אסתמה כדי למלא מזוודה. היא מקווה שזה יספיק להם, בינתיים.
נוסף על כך, לב לא היה יכול להירשם לבית ספר באמצע שנת הלימודים, אבל יתחיל ללמוד בכיתה ה' בבית ספר ציבורי מקומי בספטמבר. מטרנין, שהייתה פסיכולוגית בבית ספר בקייב, לא עבדה כבר כמה חודשים.
לא היא ולא לב זכאים כרגע לביטוח רפואי ציבורי בישראל. עם זאת, לפני שעזבו את אירופה היא רכשה מספיק תרופות נגד אסתמה כדי למלא מזוודה. היא מקווה שזה יספיק להם, בינתיים
בעבר היא עסקה באופן מזדמן בעיצוב ציפורניים, אך היא נמנעה מלעבוד בישראל אף שהותר לעשות זאת אחרי שהות של שלושה חודשים מחשש שזה יפגע בריאיון לקבלת מעמד קבע שהיא צפויה לעבור במשרד הפנים.
כמה שבועות אחרי שהגיעה לישראל, מטרנין גילתה שהיא בהיריון. לב, שהתחנן לאח או אחות במשך שנים, היה מאושר. אבל מטרנין, שמתגוררת ממש בסמוך למרפאות של מכבי ומאוחדת באשדוד, לא יכולה להיבדק אצל רופא משום שאין לה ביטוח.
ואז, בתחילת אוגוסט, התחילו להתעופף רקטות. "אלה לא אותן אזעקות אבל זאת עדיין אותה הרגשה במוח שלי, אפילו שאני יודעת שזה לא אותו המצב", היא אומרת. "יש אמצעי הגנה, יש אזעקות התרעה, אבל עדיין…
"לב שאל שוב ושוב, 'למה יש מלחמה גם כאן?' ניסיתי להסביר לו שזאת לא אותה מלחמה", אומרת מטרנין. אחרי שבועות של ניסיונות למציאת טיפול לנשים הרות, מטרנין הצליחה להשיג תור אצל רופא בבאר שבע, מרחק 85 קילומטרים מביתה, דרך מוקד 5130* שפתחה הממשלה לפליטים מאוקראינה.
אולם, התור נקבע ל־7 באוגוסט, כשמבצע "עלות השחר" עדיין היה בעיצומו. חבריה התחננו שלא תלך בטענה שמסוכן להיות על הכביש במשך יותר משעה וכי עליה להישאר בקרבת מרחב מוגן. אבל מטרנין חששה שלא תהיה לה הזדמנות נוספת לראות רופא ורצתה לוודא שהכול כשורה.
מטרנין הצליחה להשיג תור אצל רופא בבאר שבע, מרחק 85 קילומטרים מביתה, דרך מוקד 5130* שפתחה הממשלה לפליטים מאוקראינה. אולם, התור נקבע ל־7 באוגוסט, כשמבצע "עלות השחר" עדיין היה בעיצומו
בסופו של דבר היא וסרגיי הצליחו להגיע לבאר שבע בשלום. באותו ערב החלה הפסקת האש ב־23:30. מאז, מטרנין מנסה להשיב לעצמה את תחושת הרוגע, זאת על רקע הזיכרונות מההפצצות וחוסר הוודאות לגבי עתידה ומעמדה בארץ.
לדבריה, היא עושה זאת לא רק בשביל עצמה, אלא גם בשביל העובר שלה. בבאר שבע אמרו לה הרופאים שהיא והעובר נראים בריאים ובמצב טוב. לב, כאמור, זכה לקורטוב של חדשות טובות על רקע האתגרים של החודשים האחרונים: עומדת להיות לו אחות קטנה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם