ע'סאן כנפאני (צילום: עיבוד מחשב)
עיבוד מחשב
ע'סאן כנפאני

המחבל שירה צרורות מילים

ריאיון ע'סאן כנפאני נולד בעכו ב-1936 והפך לימים לסופר הפלסטיני המוכר והאהוב ביותר בעולם ● כשהוא רק בן 36, נהרג בהתנקשות בביירות אשר איש לא לקח עליה אחריות עד היום ● דני רובינשטיין נולד בירושלים ב-1937 והפך לימים לאחד מבכירי העיתונאים בתקשורת הישראלית ● כעת רובינשטיין מפרסם ביוגרפיה של כנפאני, ובריאיון לאמיר בן-דוד מסביר מה הישראלים מפספסים לגמרי באתוס הפלסטיני

ע'סאן כנפאני נולד בעכו ב-9 באפריל 1936. כשהיה בן עשרה ימים פרצה שביתה כללית, שהקיפה את כל הציבור הערבי בין הים לירדן. השביתה התדרדרה במהירות לשורה ארוכה של אירועים אלימים ורצחניים, שנרשמו בהיסטוריה הפלסטינית כ"המרד הערבי הגדול" ובהיסטוריה הישראלית כ"מאורעות 36'-39'".

בסוף 1937, כשכנפאני היה בן שנה וחצי, דני רובינשטיין נולד בירושלים. המאורעות האלימים שהבעירו את הארץ עדיין נמשכו בגלים.

ילדותם של כנפאני ורובינשטיין עברה בערים מעורבות. ע'סאן גדל ביפו, שם עבד אביו מוחמד פאיז עבד אל-ראזק כנפאני כעורך דין. רובינשטיין גדל בירושלים, שם עבד אביו צבי רובינשטיין בחברת החשמל הירושלמית. שניהם התבגרו אל תוך שנות הארבעים הסוערות, כך שכל זיכרונות הילדות שלהם לוו באלימות מכל עבר. רובינשטיין למד בילדותו ערבית, והוא שולט בה היטב, כמו אביו וכמו סבו. כנפאני, ככל הידוע, לא דיבר עברית.

ילדותם של כנפאני ורובינשטיין עברה בערים מעורבות. ע'סאן גדל ביפו, שם עבד אביו מוחמד פאיז עבד אל-ראזק כנפאני כעורך דין. רובינשטיין גדל בירושלים, שם עבד אביו צבי רובינשטיין בחברת החשמל הירושלמית

ב-1948 רובינשטיין בן ה-11 חגג את הקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. כנפאני בן ה-12 ברח יחד עם הוריו מיפו, כדי לא לשוב אליה יותר. אחד ממאות אלפי הפלסטינים שהפכו פליטים בנכבה.

ע'סאן כנפאני עם הוריו (צילום: Kanafani Archives)
ע'סאן כנפאני עם הוריו (צילום: Kanafani Archives)

כנפאני ורובינשטיין התבגרו במקביל, והפכו לעיתונאים ידועים וסופרים. כנפאני היה מראשוני החזית העממית של ג'ורג' חבש, שהיה חברו הקרוב. הוא ערך את עיתון הארגון והפך לדובר ולפנים המוכרות של החזית העממית בעולם. רובינשטיין הפך לכתב לענייני ערבים של עיתון "דבר" ובהמשך של עיתון "הארץ". על עבודתו העיתונאית זכה בפרס סוקולוב.

ב-8 ביולי 1972, סמוך לשעה עשר וחצי בבוקר, הרעיד פיצוץ עז את פרבר אל-חזמיה בדרום מערב ביירות. חומר נפץ במשקל של כחמישה קילוגרם התפוצץ מתחת למכונית האוסטין 1100 האפורה של כנפאני. הוא היה אז בן 36, וכבר נחשב לסופר הפלסטיני המוכר והאהוב ביותר בעולם. הוא נהרג מייד.

יחד איתו נהרגה גם בת אחותו, למיס ניג'ם, שהייתה בת 17 וישבה לצידו במכונית. איש לא לקח אחריות על הפיצוץ הקטלני – מאז ועד היום.

ב-8 ביולי 1972, סמוך לשעה עשר וחצי בבוקר, התפוצץ בביירות מטען מתחת למכוניתו האפורה של כנפאני. הוא היה אז בן 36, וכבר נחשב לסופר הפלסטיני המוכר והאהוב ביותר בעולם. הוא נהרג מייד

כלי התקשורת במדינות ערב דיווחו בהרחבה על מותו של כנפאני וכינו אותו "הסופר שכתב את סיפורו של העם הפלסטיני". רוב הפרשנים הסכימו, שע'סאן כנפאני נהרג כפעולת תגמול ישראלית על פיגוע הטרור שביצעו שלושה אנשי "הצבא האדום היפני" בנמל התעופה לוד חמישה שבועות קודם לכן.

שלושת היפנים, שהמפורסם בהם הוא קוזו אוקמוטו, פעלו בשליחות החזית העממית של ג'ורג' חבש והתאמנו בבסיסי החזית העממית בלבנון. הם המריאו מאירופה לישראל, ובטרמינל ההומה שלפו מהמזוודות כלי נשק אוטומטיים, פתחו באש לכל עבר, רצחו 24 אנשים ופצעו עשרות.

משפטו של קוזו אוקמוטו בבית הדין הצבאי בצריפין, 10 ביולי 1972 (צילום: משה מילנר/לע"מ)
משפטו של קוזו אוקמוטו בבית הדין הצבאי בצריפין, 10 ביולי 1972 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

כ-30 אלף איש השתתפו בהלווייתו של כנפאני בביירות. נחשול האבלים התפתל על פני שבעה קילומטרים.

בקיץ 2022, בדיוק חמישים שנה אחרי הפיצוץ הקטלני בביירות, מפרסם דני רובינשטיין את הביוגרפיה של כנפאני, בתקווה להכיר לקוראי העברית את חייו ועולמו של האיש, שמעטים מהם שמעו עליו, ורוב אלו ששמעו עליו – מכירים אותו רק כ"מחבל".

בקיץ 2022, בדיוק חמישים שנה אחרי הפיצוץ הקטלני בביירות, מפרסם דני רובינשטיין את הביוגרפיה של כנפאני, בתקווה להכיר לקוראי העברית את חייו ועולמו של האיש

מבשר הלאומיות הפלסטינית המתחדשת

דני רובינשטיין קרא לביוגרפיה של כנפאני "מדוע לא דפקתם על דפנות המכלית?" (כותרת משנה: "ע'סאן כנפאני – סופר הגלות"). זה שם שלקוראי עברית יישמע סתום, פואטי ואולי עטוף מסתורין.

גם המשכילים ובעלי האופקים הרחבים בקרב קוראי העברית יתקשו לנחש מהי המכלית ולמה היו צריכים לדפוק על דפנותיה, ואיך כל זה מתקשר לביוגרפיה של טרוריסט מהחזית העממית, שככל הנראה היה אחד הפלסטינים הראשונים שעברו "סיכול ממוקד", הרבה לפני שצירוף המלים הזה הפך לשגור.

לקוראי ערבית משכילים זה שם מובן מאליו, כמעט מתבקש. כמו כל פרט בסיפור הזה, גם כותרת הספר היא עוד עדות לפער העצום, הבלתי נתפס לפעמים, בין האופן שבו הסיפור הזה – והסיפור ההיסטורי הרחב שמאחוריו – מובן לערבים, לבין האופן שבו הוא מובן ליהודים.

עטיפת ספרו של דני רובינשטיין
עטיפת ספרו של דני רובינשטיין

רובינשטיין בן ה-85 הוא אחד האחרונים בינינו שעוד מסוגל לנוע בטבעיות מוחלטת בין שני צדי המגרש המזרח תיכוני הזה. הוא חווה את התקופה כולה על בשרו, כמשתתף פעיל וכמתעד, והוא יכול למסור עליה עדות מהימנה ממקור ראשון. עדות אינטימית, לא רק עדות עיתונאית או אקדמית.

"מדוע לא דפקתם על דפנות המכלית?" הוא המשפט שמסיים את "גברים בשמש", הנובלה הידועה והמפורסמת ביותר של ע'סאן כנפאני. היא פורסמה לראשונה בלבנון ב-1963, ועוררה מייד עם פרסומה התרגשות עצומה, לא רק בין הפלסטינים אלא בעולם הערבי כולו. פרסום הנובלה הקנה לכנפאני לראשונה מעמד של סופר ידוע וחשוב.

גיבורי הנובלה הם שלושה פליטים פלסטינים שנפגשים בבצרה, על גדות נהר שאט אל ערב, באוגוסט 1958, עשר שנים אחרי הנכבה, ומחליטים לעבור ביחד את 150 הקילומטרים במדבר, עד לגבול כוויית. הם חולמים  לפתוח במפרץ דף חדש, להתחיל חיים חדשים, להקים בית מחדש, להתפרנס, להשתקם.

"הדרך לכוויית היא כמו הדרך לעולם הבא", אומר לשלושה הנהג אבו חיזראן, שמבטיח להעביר אותם את הגבול, "אם אתה נכשל במעבר הגבול המדברי – אתה בגיהינום. אם אתה מצליח – אתה בגן עדן".

"הדרך לכוויית היא כמו הדרך לעולם הבא", אומר לשלושה הנהג אבו חיזראן, שמבטיח להעביר אותם את הגבול, "אם אתה נכשל במעבר הגבול המדברי – אתה בגיהינום. אם אתה מצליח – אתה בגן עדן"

שלושת הפליטים הפלסטינים חסרי המעמד והרכוש מצטרפים אל אבו חיזראן לנסיעה לכוויית. אבו חיזראן הוא פלסטיני כמוהם, שנפצע במפשעה במלחמה ב-1948 ואיבד את גבריותו. פגיעה ששינתה את עולמו. כל מה שמעניין אותו זה לעשות כסף. הברחת הפליטים היא מבחינתו הזדמנות עסקית.

עטיפת ספרו של ע'סאן כנפאני
עטיפת ספרו של ע'סאן כנפאני

יש רק בעיה אחת: צריך לעבור בהצלחה את תחנת הגבול ביציאה מעיראק ואז את תחנת הגבול בכניסה לכוויית. התוכנית שלו פשוטה: שלושת הפליטים יסתתרו במכלית כשהוא יגיע לתחנת המעבר העיראקית, יצאו ממנה מייד אחרי, ויחזרו אליה שוב כדי לחצות את הגבול עם כוויית.

בתחנת הגבול הראשונה הכול פועל בדיוק על פי התוכנית. שלושת הפליטים השתלשלו מגג המכלית אל תוכה לשבע דקות של חום אימים. אבו חיזראן החתים את הטפסים ומיד אחרי עיקול הכביש הראשון עצר, כדי לאפשר לנוסעים הסמויים להיחלץ מהכבשן הרותח.

בתחנת הגבול עם כוויית העניינים הסתבכו. השוטרים הכווייתים החלו ללעוג לאבו חיזראן על נכותו. המכלית התעכבה בגבול עוד ועוד. רק אחרי זמן שחררו השוטרים את המכלית. אבו חיזראן נעצר מייד אחרי הגבעה הראשונה וגילה את האסון: שלושת הפליטים שהבריח נחנקו למוות בתוך המכלית הרותחת.

בדרך לכוויית, אבו חיזראן השליך את גופותיהם במזבלה, אחרי שהוציא מכיסיהם כסף והוריד מעליהם את השעונים והתכשיטים. לפני שהתרחק מהמזבלה הוא התבונן בגופות הנוסעים שלו פעם אחת אחרונה ונהם לעברם "מדוע לא דפקתם על דפנות המכלית? מדוע? מדוע?"

המלים האחרונות של הנובלה, מסביר רובינשטיין, מוכרות לכל פלסטיני. תלי תלים של פרשנויות והסברים נכתבו במרוצת השנים על "גברים בשמש". על הנבל הפלסטיני האומלל אבו חיזראן, שמגלם את ההנהגה המובסת וחסרת האונים של הפלסטינים, שהפכה אחרי 48' למושחתת, רודפת בצע וצבועה. על המסע הנואש של הפליטים הפלסטינים שמחפשים בית בעולם הערבי, רק כדי למות מוות מבזה בשולי מזבלה בדרך למדינות המפרץ העשירות, שלא מוכנות לקבל אותם.

תלי תלים של פרשנויות והסברים נכתבו במרוצת השנים על המסע הנואש של הפליטים הפלסטינים שמחפשים בית בעולם הערבי, רק כדי למות מוות מבזה בשולי מזבלה בדרך למדינות המפרץ העשירות

ומה היה על השלושה לעשות כדי להינצל? להרים את קולם. לדפוק על דפנות המכלית, כדי שהעולם ישמע את זעקתם.

ילדים פלסטינים ליד ציור גראפיטי של ע'סאן כנפאני עם ציטוטים מכתביו, במחנה הפליטים דהיישה ליד בית לחם, 2001 (צילום: REUTERS / Alamy)
ילדים פלסטינים ליד ציור גראפיטי של ע'סאן כנפאני עם ציטוטים מכתביו, במחנה הפליטים דהיישה ליד בית לחם, 2001 (צילום: REUTERS / Alamy)

כנפאני פרסם את "גברים בשמש" בביירות, אליה הגיע אחרי שנדד מדמשק לכוויית. השלטונות הלבנוניים כבר עמדו לגרש אותו, אבל הצלחתה של הנובלה שינתה את מעמדו והוא זכה, לראשונה מאז 48', לאישור שהייה חוקית. שנתיים אחרי פרסום "גברים בשמש", ב-1965, התחילו פעולות החדירה לשטח ישראל של פעילי תנועת פת"ח.

רובינשטיין כותב, שעל הרקע הזה "הנובלה והסופר נחשבים למעוררי ההתנגדות הפלסטינית ולמבשרי הלאומיות הפלסטינית המתחדשת, שקמו אחרי התבוסה וההתפוררות של הנכבה. הרומן נחשב לגילוי הפומבי הנפוץ הראשון של הקריאה לדור ילדי הפליטים למרוד במבוגרים של דור הנכבה, דור מושפל של מנוסה, ולהפוך לדור של מגויסים ולוחמים".

"'גברים בשמש' של כנפאני נחשב לגילוי הפומבי הנפוץ הראשון של הקריאה לדור ילדי הפליטים למרוד במבוגרים של דור הנכבה, דור מושפל של מנוסה, ולהפוך לדור של מגויסים ולוחמים"

עשרות שנים אחרי, דמותו של כנפאני עדיין מהלכת קסם על פלסטינים צעירים. בעוד שבישראל רואים בו "תומך טרור", בן מוות שהיה ראוי לחיסולו האלים בביירות – למרות שהוא עצמו מעולם לא היה מעורב בפעילות אלימה אלא רק כתב סיפורים וערך עיתונים – הרי שבעיני הפלסטינים הוא בעיקר סופר נערץ, שכל בן תרבות פלסטיני יודע לצטט.

בתחילת 2019, כשרובינשטיין כבר היה שקוע בתחקיר לקראת כתיבת הספר, כמה סטודנטים ערבים הסתובבו בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב עם תיקי גב שעליהם הודפס דיוקנו של ע'סאן כנפאני. התברר שמפעל קטן התחיל לייצר את התיקים הללו, שהפכו אופנתיים בין הצעירים הערבים.

דני רובינשטיין, אוגוסט 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)
דני רובינשטיין, אוגוסט 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)

ברשתות החברתיות עלו מחאות של סטודנטים יהודים שמחו נגד "אופנת כנפאני" ודרשו להפסיק את התופעה, שלדעתם מהללת את כנפאני המחבל ואת החזית העממית של ג'ורג' חבש, שהיה לאורך השנים פטרונו הפוליטי.

כשנה לפני כן קמה בישראל מחאה אחרת, עם הקמת אנדרטה לזכרו של כנפאני בכניסה לבית הקברות בעכו, סמוך לבית משפחתו. על פי הוראה של השרים אריה דרעי ומירי רגב סולקה האנדרטה "שהוקמה לזכר המחבל כנפאני".

"לישראלים שמכירים אותו הוא מחבל. לגבי הפלסטינים – כנפאני הוא בראש ובראשונה סופר גדול", אומר רובינשטיין, "הם יודעים שהייתה לו גם פעילות פוליטית, אבל לגביהם היא שולית. מבחינתם הוא רק סופר. וברור שכולם מכירים אותו. ולא רק מכירים אותו. מעריצים אותו.

"הפלסטינים יודעים שהייתה לקנפאני גם פעילות פוליטית, אבל לגביהם היא שולית. מבחינתם הוא רק סופר. וברור שכולם מכירים אותו. ולא רק מכירים אותו. מעריצים אותו"

"אם היית קורא ערבית, הייתי מציע לך להיכנס לאינטרנט ולכתוב רק דבר אחד במנוע חיפוש: 'כנפאני 50'. הרי עכשיו מלאו חמישים שנה לחיסול שלו. אם תכתוב את זה תראה מבול שלא נגמר של קונגרסים, דיונים, פרסומים, תרגומים, מה שאתה רוצה. עשיתי את זה ולא הצלחתי לעבור על הכול – כי זה לא נגמר.

"נתקלתי ככה, בין היתר, בסיפור של סופר פלסטיני בשם אברהים נסראללה, שכתב סיפור על מסוק של צה"ל, שיורד על מחנה פליטים בג'באליה. אל מול המסוק יוצא פלסטיני צעיר, שמחזיק ביד ספר של כנפאני. הוא מראה את הספר לטייס הישראלי של המסוק ואומר לו 'אותי אתה יכול להרוג עכשיו, אבל אותו לא תהרוג אף פעם'. אתה מבין? זו רק אילוסטרציה להערצה כלפיו, שאי אפשר לתאר כמוה. הוא ממש אליל. וזה רק בגלל העבודה הספרותית שלו".

גראפיטי של ע'סאן כנפאני בבית לחם, 2016 (צילום: AP Photo/Nasser Nasser)
גראפיטי של ע'סאן כנפאני בבית לחם, 2016 (צילום: AP Photo/Nasser Nasser)

אם היית מתבקש להקביל אותו למישהו אצלנו, במי היית בוחר?
"אני לא חושב שיש כזה דבר. אולי אלתרמן בשנות החמישים היה במעמד כזה. אצל הפלסטינים יש את מחמוד דרוויש, שהוא הרבה יותר מתוחכם. הוא בשירה. וכנפאני – בספרות. אני לא מספיק בקיא להגיד מי המקבילה אצלנו היום. אני לא חושב שיש דבר כזה.

"ולכן אני מתפלא בכל פעם שמתחיל אצלנו עוד דיון על הטענה שכנפאני היה 'תומך טרור'. אני לא מכיר פלסטיני אחד שאינו תומך טרור. אין דבר כזה בכלל. כולם תומכי טרור. לא יעזרו לנו כל ההתחכמויות המילוליות האלה. בשביל מה הן טובות?"

"אני מתפלא בכל פעם שמתחיל אצלנו עוד דיון על הטענה שכנפאני היה 'תומך טרור'. אני לא מכיר פלסטיני אחד שאינו תומך טרור. אין דבר כזה בכלל. כולם תומכי טרור. לא יעזרו לנו כל ההתחכמויות המילוליות האלה"

זה השיח הפנים ישראלי והוא היה ככה תמיד. אתה נולדת ב-37', בשיא המרד הערבי הגדול. אז דיברו על המנהיגים שלהם כעל "מנהיגי כנופיות". אחר כך דיברו עליהם כעל "מסתננים". עכשיו כעל "טרוריסטים" ו"תומכי טרור".
"את השיח הישראלי אתה מכיר יותר טוב ממני. בשיח הפלסטיני – מדובר בהערצה לא נורמלית לכל מי שמתנגד לישראל. לא משנה באיזו דרך. ולכן כנפאני נערץ. לגבי הפלסטינים: עד היום, אם אתה רוצה לעבור למפרץ כדי להרוויח כסף, או לעבוד בישראל, תמיד יהיה מי שיגיד לך 'בסוף תגמור במזבלה של כוויית'.

"פאדל א-נקיב, שהיה חבר ילדות של כנפאני בדמשק, כתב עליו (בספר 'כך נגמר הסיפור, וכך מתחיל'): מה זאת אומרת 'למה לא דפקתם על דפנות המיכלית'? אתם חושבים שהם לא דפקו? בטח שהם דפקו. ועוד איך הם דפקו. רק שאף אחד לא שמע אותם.

מפגינים מול שגרירות ישראל בלונדון במהלך מבצע "שומר החומות" נושאים שלט עם ציטוט מכתביו של ע'סאן כנפאני, 15 במאי 2021 (צילום: Mark Kerrison/Alamy Live News)
מפגינים מול שגרירות ישראל בלונדון במהלך מבצע "שומר החומות" נושאים שלט עם ציטוט מכתביו של ע'סאן כנפאני, 15 במאי 2021 (צילום: Mark Kerrison/Alamy Live News)

"יש קריקטורה מפורסמת של שלושה ערבים לבושים בדשדיש, אלה הגלימות הלבנות הארוכות שלובשים במפרץ ובסעודיה. זה הסמל של השליטים הערבים העשירים. בקריקטורה רואים שלושה דשדישים כאלה יושבים על המכלית של כנפאני וסוגרים את האוזניים, כדי לא לשמוע את הדפיקות מבפנים.

"השלטונות הערבים לא רצו אז ולא רוצים גם היום לשמוע את קריאות העזרה של הפלסטינים. היום זה כבר יותר ברור. זה דבר שהולך מהמרד הערבי של 36'-39', דרך הנכבה ועד היום עם הסכמי אברהם. וזה גם אחד הדברים שלא מאפשרים את פתרון הסכסוך".

"השלטונות הערבים לא רצו אז ולא רוצים גם היום לשמוע את קריאות העזרה של הפלסטינים. היום זה כבר יותר ברור. זה דבר שהולך מהמרד הערבי של 36'-39', דרך הנכבה ועד היום עם הסכמי אברהם"

תסביר.
"מה שמונע את הפתרון זו התחושה של הפלסטינים, שהם חלק אינטגרלי מהעולם הערבי והמוסלמי. העולם הערבי זה 350 מיליון אנשים. העולם המוסלמי זה מיליארד ומשהו אנשים. התחושה הפנימית של הפלסטינים היא: איך זה שעם כל הכוח האדיר – הכלכלי, הצבאי, הפוליטי – שיש לעולם הזה, הוא לא מצליח לעמוד מול ישראל?"

כולם דיברו ערבית

רובינשטיין מתאר בספר בענייניות את הנכבה הפלסטינית של 48', שאותה הוא עבר כילד יהודי בירושלים. האירוע שהפך את משפחת כנפאני למשפחת פליטים שנדה ונעה בעולם הערבי.

פליטים פלסטינים שנסו מארץ ישראל עושים את המסע ללבנון, 1948 (צילום: AP Jim Pringle)
פליטים פלסטינים שנסו מארץ ישראל עושים את המסע ללבנון, נובמבר 1948 (צילום: AP Jim Pringle)

"בקיץ ובסתיו של 1948, לקראת סופה של מלחמת העצמאות של ישראל, כבר לא הייתה חשיבות לדרך שבה איבדו הפלסטינים את בתיהם ורכושם", כותב רובינשטיין, "בין שעזבו בבהלה את יפו ועכו כמו משפחת כנפאני, ובין שגורשו בכוח ובאלימות כמו משפחתו של ג'ורג' חבש מלוד – אלה גם אלה לא יכלו לחזור לבתיהם.

"הוויכוחים והדיונים בשאלות אם ברחו או גורשו נעשו אפוא לא רלוונטיים. מדינת ישראל לא הרשתה לשוב. תמצית העמדה הישראלית הוגדרה באמירה של שר החוץ משה שרת כבר בישיבת הממשלה הזמנית ב-16 ביוני 1948, בעיצומה של ההפוגה הראשונה. 'הם אינם חוזרים', אמר שרת, שהגדיר את בריחת הערבים כפלא היסטורי.

"ואילו דוד בן-גוריון ניסה לתת למניעת החזרתם צידוק מוסרי: 'האם מוכרחים להביא חזרה את האויב, כדי שעוד פעם יעשה מלחמה בנו בבית שאן? לא! עשיתם מלחמה – הפסדתם. אינני מחויב לקיים את בית שאן. הם הפסידו וברחו… הם רצו במלחמה ועליהם לשאת בזה'… אלפי ערבים ניסו לחזור וגורשו חזרה. מעטים הצליחו לשוב והפכו לאזרחים ערבים במדינת ישראל".

כך נוצרה "בעיית הפליטים" וכך נוצרה העמדה הישראלית כלפיה, שתקפה מאז ועד היום. וכך החל להיכתב סיפור חייהם של ע'סאן כנפאני ושל דני רובינשטיין, משני צידי הסכסוך.

ע'סאן כנפאני (צילום: Kanafani Archives)
ע'סאן כנפאני (צילום: Kanafani Archives)

כנפאני נדד עם משפחתו שירדה מכל נכסיה בן-לילה למחנה פליטים ליד דמשק. 17 נפשות בדירת שני חדרים. שם התחיל הנער הצעיר וברוך הכישרונות לבלוט. כשהיה נער בן 17 התחיל ללמד ילדי פליטים פלסטינים עניים במחנה ירמוכ הגדול בדרום דמשק. ושם החלה להתעצב תודעתו הלאומית והמעמדית.

באותן שנים, בישראל, דני רובינשטיין התגייס לצה"ל, היישר אל מערכת סיני.

בשנות השישים, כשכנפאני כבר החל לעשות לעצמו שם בביירות, כסופר וכעורך עיתון כריזמטי ובעל השפעה, רובינשטיין למד לימודי מזרח תיכון באוניברסיטה העברית.

איך מגיע רובינשטיין לערבית, לעניין בתרבות הערבית וללימודי מזרח תיכון?
"גם סבא שלי וגם אבא שלי ידעו ערבית. סבא, שאול רובינשטיין, בא לארץ ב-1908. הוא הקים פה בית חרושת לשמן שומשום, איפה שעומד היום בית רומנו בתל אביב. במפעל של סבא שלי עבדו ערבים מיפו. בהמשך הוא פשט את הרגל אחרי שהוא קנה יחד עם מנחם שינקין וזרח ברנט 50 אלף דונם בפתחת רפיח. כל הכסף של סבא שלי הלך שם.

"במפעל של סבא שלי עבדו ערבים מיפו. בהמשך הוא פשט את הרגל אחרי שהוא קנה יחד עם מנחם שינקין וזרח ברנט 50 אלף דונם בפתחת רפיח. כל הכסף של סבא שלי הלך שם"

"אבא שלי, צבי רובינשטיין, למד ביפו וידע ערבית מהרחוב. הוא עבר לירושלים ב-1929 לעבוד בחברת החשמל הירושלמית. היה שם זיכיון לאיזה ארמני, שקיבל זיכיון מהסולטן הטורקי. החברה בירושלים הייתה יהודית-ערבית בניהול בריטי. אבא שלי שלט טוב מאוד גם בערבית, גם באנגלית וכמובן בעברית. והיו לנו הרבה מכרים וחברים ערבים.

דני רובינשטיין, אוגוסט 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)
דני רובינשטיין, אוגוסט 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)

"אני גדלתי בסביבה של שכנים שדיברו ערבית. לא ערבים – יהודים. מחאלב. אורפלים. קמישלים. כל בתי הכנסת שאתה רואה כשאתה יורד ברחוב בצלאל בירושלים, מה שנקרא נחלאות, זה הכל חאלבים. וכולם דיברו ערבית. זו הייתה שפת האם. ואחריהם היו הכורדים, שדיברו מין ארמית כזאת. ואחריהם היו הבנאים, שדיברו פרסית. היו גם הרבה אשכנזים שגרו בשכונות האלה, כי הן זולות יחסית. גם ההורים שלי, שלא היו ממש עניים, רק על הגבול".

כשפרצה מלחמת ששת הימים, רובינשטיין היה מהראשונים שחצו את הקו הירוק, עם הסיירת של חטיבה 16 בפיקודו של יוסי לנגוצקי. באותו זמן ע'סאן כנפאני עבר בביירות את הימים הקשים בחייו. ביום הראשון למלחמה הוא פרסם מאמר שבו כתב "עכשיו בואו נהרוס אותם". בתחילת המלחמה הוא עוד האמין לדיווחים המתלהמים והשקריים בכלי התקשורת הערביים, כאילו צבאות ערב נוחלים ניצחונות גדולים על ישראל והם בדרכם לנקום את נקמת העם הפלסטיני המובס.

אבל מהר מאוד התבררה לו התמונה האמיתית. כנפאני וג'ורג' חבש, מתאר רובינשטיין, היו אחוזי תדהמה. כנפאני, שהיה תמיד קל כתיבה, הסתגר בחדרו, ולראשונה בחייו לא הצליח לכתוב מילה. "באותו יום נכנסה יחידת המילואים שלי לבית לחם, אחרי שהמלך חוסיין הורה לצבאו לסגת מהגדה המערבית", מתאר רובינשטיין. וכך החל המסע שלו להיכרות אינטימית עם הפלסטינים בשטחים, ועם החיים במחנות הפליטים.

"אחרי המלחמה הציעו לי להתחיל לעבוד ב'דבר'. הייתי כבר נשוי, עם תינוקת. הייתה מלחמה, אני ידעתי ערבית, הם הציעו לי להיות כתב פרילנס ולכתוב על מזרח ירושלים ועל השטחים. מהר מאוד הבנתי, שאני לא כל כך חזק בחדשות. אני יותר מתאים לכתבות עומק, לדברים יותר מגזיניים.

"הייתה מלחמה, אני ידעתי ערבית, הם הציעו לי להיות כתב פרילנס ולכתוב על מזרח ירושלים ועל השטחים. מהר מאוד הבנתי, שאני לא כל כך חזק בחדשות. אני יותר מתאים לכתבות עומק, לדברים יותר מגזיניים"

דני רובינשטיין כשהיה כתב ב"דבר", 1984 (צילום: ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)
דני רובינשטיין כשהיה כתב ב"דבר", 1984 (צילום: ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

"אחד הדברים שהכי משכו את תשומת ליבי היו חנויות הספרים. לא היו אז הרבה חנויות ספרים. במזרח ירושלים היו שלוש חנויות שהלכתי אליהן. בחברון הייתה חנות גדולה שהייתי מבקר בה. ובשכם היו עוד שתיים. חשבתי שחנויות ספרים זה מקום שאפשר ללמוד בו על הלכי הרוח. התיידדתי שם עם המוכרים, עם כל מיני אינטלקטואלים, שמסתובבים תמיד ליד חנויות ספרים.

"השמאל היה אז בשיא. זו התקופה שגם כנפאני נהיה מרקסיסט. ואני זוכר שבחברון – שזו עיר של חמולות עם שלטון מסורתי נוקשה מאוד – נכנסתי לחנות ספרים ועיתונים, המוכר היה אדם שהייתי מדבר איתו בקביעות כדי לשמוע מה קורה בעיר. ואז נכנסו כמה בחורות עטופות מכף רגל ועד ראש, וביקשו ספרים על מארקס ולנין. התפלאתי. המוכר אמר לי: זו היום המודה. כולם קוראים ספרים על מרקס ולנין.

"השמאל היה אז פופולרי, לא רק בשטחים. בהפגנות בפריז. בהפגנות באמריקה של מתנגדי וייטנאם. אל תשכח שברוב שנותיה של מדינת ישראל, רק"ח – המפלגה הקומוניסטית – קיבלה יותר מחצי מהקולות של ערביי ישראל. אז גם גיליתי, שכדי למדוד את הלכי הרוח האמיתיים, אתה חייב לקרוא גם את הספרות".

"התיידדתי עם המוכרים בחנויות הספרים בחברון ובשכם, עם כל מיני אינטלקטואלים, שמסתובבים תמיד ליד חנויות ספרים. אז גם גיליתי, שכדי למדוד את הלכי הרוח האמיתיים, אתה חייב לקרוא גם את הספרות"

מעניין אם זה בתוקף גם היום. אני לא בטוח.
"אני בטוח שכן. אם אתה רוצה להבין לעומק זרמים בחברה הישראלית כדאי לך לקרוא את השירים של ערספואטיקה למשל".

ועידת מפלגת רק"ח הקומוניסטית ב-1976 (צילום: ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)
ועידת מפלגת רק"ח הקומוניסטית ב-1976 (צילום: ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

ומה אתה רואה היום כשאתה קורא שירה או ספרות פלסטינית?
"שהטון הלאומי דועך, לטובת הטון הדתי. אני לא יודע להגיד אם אלה חדשות רעות לישראל או לא. גם אצלנו הזהות הישראלית דועכת לטובת הזהות היהודית. הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה המרכיב הדומיננטי בזהות שלי. אני יודע שאצלי המרכיב הכי דומיננטי בזהות זו השפה העברית. אני עבד לשפה העברית. השפה העברית היא המולדת שלי. ורק אחר כך אני גם ישראלי ויהודי.

"בגלל שזו הזהות שלי – אני לא משתמש במילה 'כיבוש'. הביטוי הזה מפריע לי. אומרים בימין הרבה פעמים ואולי בצדק: אנחנו לא יכולים לכבוש שטחי מולדת שלנו. יש הבדל גם מבחינתי בין מולדת לבין מדינה. מבחינתי, המולדת נמשכת גם אחרי הירדן.

"אני לא משתמש במילה 'כיבוש'. הביטוי הזה מפריע לי. אומרים בימין הרבה פעמים ואולי בצדק: אנחנו לא יכולים לכבוש שטחי מולדת שלנו. אבל יש הבדל גם מבחינתי בין מולדת לבין מדינה"

"אני גדלתי בירושלים, שהייתה בה נוכחות גדולה של אצ"ל ולח"י. על הקיר בבית שמולנו היה כתוב, ואני מצטט לך מהזיכרון, כי אני יודע את זה בעל פה: שתי ידי לך הקרבתי מולדת / האחת לעמל השנייה למגן / אך תיבש ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל הירדן.

"אני זוכר שבתור ילד קטן זה הטריד אותי, איפה זה שמאל הירדן? הרי אם אתה עומד עם הפנים צפונה, הגדה המזרחית של הירדן היא מימין הירדן. אתה מבין, אלה הדברים שהטרידו אותי בתור ילד. ובשבילי מולדת זה גם הגלעד והבשן וגם נחלת ראובן וגד וחצי המנשה.

"וזה בסדר. אף אחד לא מפריע לי לחשוב שחברון זו המולדת שלי. שם הייתה מלכות דוד. יש לי בת ארכאולוגית ובמשך שנים אספתי מטבעות עתיקים. אתה יודע כמה אני מתרגש כשאני מגיע לעתיקות של סבסטיה ורואה את הדברים האלה?

חברון ב-1968 (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית)
חברון ב-1968 (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית)

"אז יש מולדת. אבל יש גם מדינה. ומדינה לא חופפת למולדת. גם את זה למדתי מהפלסטינים. יש הרבה פלסטינים שאומרים: יפו ועכו וחיפה זה המולדת שלנו, ולא תיקח מאיתנו את הרגש הזה. אבל מדינה זה דבר אחר. מה אני כן אומר, אם לא 'כיבוש'? שלטון על עם אחר. שלטון על אוכלוסייה שלא רוצה אותנו. שלטון שלנו על עם אחר. זה העניין".

"מדינה לא חופפת למולדת. גם את זה למדתי מהפלסטינים. יש הרבה שאומרים: יפו ועכו וחיפה זה המולדת שלנו, ולא תיקח מאיתנו את הרגש הזה. אבל מדינה זה דבר אחר"

הפנים של החזית העממית

בימים שאחרי 1967 והקרב בכראמה שבירדן במרץ 1968, הטקסטים שפרסם "בן עכו ההולך למחנה" (כאחד הביטויים הידועים של ע'סאן כנפאני) הם כבר לא על אומללות ומצוקה של פליטים חסרי אונים, אלא סיפורים על התקוממות עממית.

עיתון אל-הדף – השבועון בעל הקו המרקסיסטי מהפכני שכנפאני ערך וכתב לבדו חלקים גדולים בו, באופן שאולי יזכיר את אורי אבנרי ב"העולם הזה" הישראלי – נמכר בדוכני העיתונים של ביירות ובמחנות הפליטים בלבנון וזכה לפופולריות גדולה בעיקר בקרב הצעירים.

אל-הדף כלל 20 עמודים של חדשות, פרשנויות ותחקירים. מטרתו המוצהרת הייתה להעניק להמונים כלים למחשבה פוליטית, שתשרת את המאבק הפלסטיני. בראש העמוד הראשון הופיע המוטו של העיתון – "כל האמת להמונים".

ד"ר ג'ורג' חבש, מנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין, ב-1973 (צילום: AP Photo)
ד"ר ג'ורג' חבש, מנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין, ב-1973 (צילום: AP Photo)

כתבי אל-הדף דיווחו, בליווי צילומים, על מיליציות של ילדי פלסטין העוברים אימוני כושר ונשק, טקסי סיום של מחזורי אימונים במחנות הפליטים שתילה ובורג' אל בראג'נה בלבנון של "גורי האריות" של הפת"ח והחזית העממית, לצד מאמרים על המאבק הפלסטיני, במדינות ערב ובעולם.

5 ביוני 1967 היה עבור הפלסטינים "יום של תוגה וצער בהיסטוריה שלנו", כפי שכתב כנפאני באל-הדף, "אין להסתיר זאת… אבל אז גם נראו הסימנים הראשונים של ההתקוממות העממית והחלה המערכה לשחרור… הפתרון לא נמצא בוושינגטון ולא במוסקבה, וגם לא בקהיר או בעמאן אלא רק בפלסטין עצמה… והסיבה לכל היא קיומה של המדינה הציונית, בעלת הברית של הקולוניאליזם בפלסטין".

5 ביוני 1967 היה עבור הפלסטינים "יום של תוגה וצער בהיסטוריה שלנו", כפי שכתב כנפאני באל-הדף, "אין להסתיר זאת… אבל אז גם נראו הסימנים הראשונים של ההתקוממות העממית והחלה המערכה לשחרור

"אלה היו אולי הניסוחים הבהירים ביותר למהפך שחל בחשיבה הפלסטינית בכלל, וזו של כנפאני בפרט, בעקבות 'הנכסה' (התבוסה, המפלה) של יוני 1967", מסביר רובינשטיין.

כנפאני ואל-הדף ליוו ועודדו את הפיגועים וחטיפות המטוסים, שהפכו לפעולות הדומיננטיות ב"מערכה לשחרור פלסטין". החזית העממית של ג'ורג' חבש הייתה זו שחטפה את מטוס אל על שהמריא מרומא ביולי 1968, הנחיתה אותו באלג'ירה ושחררה את נוסעיו בתמורה לשחרור אסירים על ידי ישראל.

בעקבות הצלחת החטיפה הזו נחטפו בזה אחר זה שני מטוסים של חברת TWA שהמריאו מרומא ואתונה ומטוס של חברת אולימפיק שהמריא מביירות.

נוסעי טיסת TWA שנחטפה על ידי מחבלים של החזית העממית לשחרור פלסטין, אחרי ששוחררו, 1 בספטמבר 1969 (צילום: שלום בר טל, הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני)
נוסעי טיסת TWA שנחטפה על ידי מחבלים של החזית העממית לשחרור פלסטין, אחרי ששוחררו, 1 בספטמבר 1969 (צילום: שלום בר טל, הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני)

ב-6 בספטמבר 1970 ניסו אנשי החזית העממית לחטוף ארבעה מטוסים במקביל. שני מטוסים – אחד של TWA שהמריא מתל אביב ושני של סווסאייר שהמריא משוויץ – הונחתו במסלול נחיתה ליד זרקא בירדן שזכה לכינוי "שדה המהפכה". מטוס של חברת פאן-אם שהמריא מאמסטרדם נחטף והונחת בקהיר.

ניסיון החטיפה הרביעי, של מטוס אל על שהמריא מאמסטרדם, סוכל בידי אנשי הביטחון הישראלים שירו למוות בחוטף אחד ולכדו את החוטפת השנייה, לילה חאלד, פלסטינית שנולדה בחיפה ב-1944 וגלתה עם משפחתה לדרום לבנון, שם הצטרפה לחזית העממית.

פרשת החטיפות הפכה, כמובן, לאירוע המדובר בעולם. מאות עיתונאים נשלחו ל"שדה המהפכה" בירדן, לסקר את המשא ומתן על שחרור החטופים. עיתון אל-הדף החל לפרסם מהדורה יומית ובחזית העממית תכננו לנצל את תשומת הלב העולמית הזאת, כדי להביא לידיעת העולם את המצוקה הפלסטינית, שכמעט לא משכה עד אז תשומת לב בעולם.

כנפאני – הרהוט והמוכר שבין הפלסטינים – הוזעק לירדן, לעמוד בראש המערכה התקשורתית. למרות שלא היה מעורב כלל בתכנון ובביצוע החטיפות, הוא הפך לפנים המזוהות ביותר איתן ועם החזית העממית. ייתכן שכך נגזר דינו למות בפיצוץ המסתורי שהרעיד את ביירות שנתיים מאוחר יותר.

כנפאני – הרהוט והמוכר שבין הפלסטינים – הוזעק לירדן, לעמוד בראש המערכה התקשורתית. למרות שלא היה מעורב כלל בתכנון ובביצוע החטיפות, הוא הפך לפנים המזוהות ביותר איתן ועם החזית העממית

לילה חאלד, מי שהייתה בצוות המחבלים שחטף את טיסת אל על, בתמונה ממחנה פליטים פלסטיני בנובמבר 1970 (צילום: AP Photo/Harry Koundakjian)
לילה חאלד, מי שהייתה בצוות המחבלים שחטף את טיסת אל על, בתמונה ממחנה פליטים פלסטיני בנובמבר 1970 (צילום: AP Photo/Harry Koundakjian)

החיסול של כנפאני תרם לבניית המיתוס סביבו?
"אין ספק. ישראל מעולם לא לקחה אחריות על החיסול שלו. אני שאלתי אנשי מוסד למה הרגו אותו. זה שהוא סייע לטרור? הרי כולם נותנים סיוע לטרור. אמרו לי שגולדה וזמיר (גולדה מאיר, שהייתה ראש ממשלת ישראל, וצבי זמיר, שהיה ראש המוסד – א.ב.ד) דרשו תגובה על שדה התעופה בלוד והם חיפשו מישהו מהחזית העממית וכנפאני היה זה שהכי קל להגיע אליו.

"אני שאלתי אנשי מוסד למה הרגו אות כנפאני. אמרו לי שגולדה מאיר וצבי זמיר דרשו תגובה על החטיפה בשדה התעופה בלוד והם חיפשו מישהו מהחזית העממית – וכנפאני היה זה שהכי קל להגיע אליו"

"הוא היה בפרונט ולא הסתתר. לא היו לו שומרי ראש. הוא לא החליף דירות. הוא לא הרגיש שהוא בסכנה. והוא היה סמל. בישראל התייחסו אליו כאיש החזית העממית ולא כסופר".

כנפאני מבוגר ממך רק בשנה. זה בטח משהו שחשבת עליו לא מעט תוך כדי כתיבת הספר עליו.
"הרבה פעמים במהלך הכתיבה של תחנות מסוימות בחייו שאלתי את עצמי איפה אני הייתי באותן שנים. איפה הייתי כשהוא עבר לכוויית? למדתי לימודי מזרח תיכון באוניברסיטה העברית. איפה הייתי כשהוא עבר ללבנון עם ג'ורג' חבש? שכבתי במארבים על גבול הלבנון בגליל העליון.

"בסך הכול הדור שלי, שהוא הדור שאחרי דור תש"ח, הוא הדור המקביל לדור שלו – שהוא הדור של הנכבה ושל מחנות הפליטים".

"אוי, הוא לא הרג אותו מספיק"

לרוב הישראלים כבר אין תמונה רחבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בראש. לכל אחד יש תמונה חלקית שלו. אתה אולי אחד האחרונים שעוד מחזיק את התמונה המלאה בראש. איך הוא התחיל, איך הוא התפתח ואיך הגענו עד הלום.
"אני אגיד לך משהו על זה. פגשתי אתמול חבר, שסיפר לי על שיחה שלו עם מישהו שהיה אחד המפקדים הבכירים בימ"מ, וכבר סיים את השירות ויצא לפנסיה. החבר שלי שאל אותו 'תגיד, מה עשית בשירות שלך?' והוא ענה לו '11 פעמים הרגתי את מפקד הג'יהאד בג'נין. שבע פעמים הרגתי את מפקד הגזרה הצפונית של חמאס בעזה'. אתה מבין?

"אחד המפקדים הבכירים בימ"מ יצא לפנסיה. החבר שלי שאל אותו 'תגיד, מה עשית בשירות שלך?' והוא ענה לו '11 פעמים הרגתי את מפקד הג'יהאד בג'נין. שבע פעמים הרגתי את מפקד הגזרה הצפונית של חמאס בעזה'"

"כמה פעמים אפשר להרוג את מפקד הגזרה הצפונית של החמאס בעזה? הורגים את אותו בעל תפקיד 10 ו-15 ועשרים פעמים. ואני אומר לך: אני רואה את הכותרות בתקשורת שלנו ובתקשורת הפלסטינית, ואלה אותן הכותרות כמו כשהתחלתי לעבוד בעיתון 'דבר' בשנת 1968.

"הדברים הגיעו לידי כך שמה שברור הוא – וזה היה ברור מזמן, אבל עכשיו זה יותר ברור מתמיד – שאנחנו לא ניפטר מהפלסטינים והם לא ייפטרו מאיתנו. את זה כבר אומרים לי ערבים שאני מדבר איתם. יש בין הירדן והים פחות או יותר אותו מספר של יהודים ושל ערבים-פלסטינים, שצריכים לחיות יחד. אז יבנו עוד התנחלויות. יהרגו עוד בכירים. אנחנו לא ניפטר מהם והם לא ייפטרו מאיתנו.

"כשהייתי ילד הייתי חוזר עם אמא שלי מהשוק במחנה יהודה עם הדג שהיא קנתה לשבת. והדג היה מתחיל לקפוץ בתוך הסל. אז אמא שלי הייתה אומרת 'אוי, הוא לא הרג אותו מספיק'. אם אמא שלי הייתה היום בצה"ל, אולי היא הייתה אומרת 'אוי, הוא לא וידא הריגה'.

כדור אש ועשן מתפרצים בעקבות תקיפה אווירית ישראלית על בניין בעיר עזה, 6 באוגוסט 2022 (צילום: Attia Muhammed/Flash90)
כדור אש ועשן מתפרצים בעקבות תקיפה אווירית ישראלית על בניין בעיר עזה, 6 באוגוסט 2022 (צילום: Attia Muhammed/Flash90)

"הורגים והורגים והורגים. יהרגו את מפקד הג'יהאד בפעם השמינית והתשיעית והעשירית. ואת מפקד החמאס בפעם ה-15. וזה לא ייגמר עד שיגיעו להסדר. ועד שנגיע להסדר, יישפך עוד דם, ולא יפתרו את העניין. וכבר היינו קרובים להסדר".

באמת? אתה חושב שבאוסלו באמת היינו קרובים להסדר? כי היום רוב האנשים כבר משוכנעים שלא.
"באוסלו היה הסדר. ואני אגיד לך למה: זו הייתה הפעם היחידה במאה ומשהו שנות הסכסוך הישראלי-פלסטיני שהיה הסדר מוסכם בין שתי ההנהגות המקובלות והלגיטימיות והמוכרות שלנו ושלהם. אש"ף של ערפאת וממשלת ישראל של רבין הגיעו להסכם. ההסכם הזה נפל בגלל שהיו לו התנגדויות חזקות גם אצלנו וגם אצלם. אצלם חמאס התנגד, אצלנו הימין התנגד. והמתנגדים הצליחו לחסל את ההסכם.

"מהצד שלנו היו שני אירועים שחיסלו את ההסכם. ברוך גולדשטיין, שהצית פה תבערה שקשה להאמין. פיגועי ההתאבדות התחילו עם גולדשטיין. והדבר השני היה כמובן רצח רבין. שני האירועים האלה הכשילו את ההסכם מהצד שלנו.

"היו שני אירועים שחיסלו את ההסכם. ברוך גולדשטיין, שהצית פה תבערה שקשה להאמין – פיגועי ההתאבדות התחילו איתו. והדבר השני היה כמובן רצח רבין. שני האירועים האלה הכשילו את ההסכם מהצד שלנו"

"בצד שלהם – החמאס התנגד להסכם מהתחלה והכשיל אותו, וצבר תוך כדי הרבה כוח פוליטי ובשטח, וככה גם קבר אותו. הוא קבר את ההסכם בעזרת פיגועי ההתאבדות שהתחילו אחרי גולדשטיין. כשחמאס היה זה שנתן לגיטימיות למתאבדים. קודם לא היו התאבדויות ואם תשאל אותי עכשיו – ואני כל הזמן עמוק בנושא הפלסטיני – אז אני מבין למה ואיך פיגועי ההתאבדות התחילו, אני לא מבין למה הם נגמרו. למה אין יותר פיגועי התאבדות?"

פיגוע התאבדות בשכונת גילה בירושלים, יוני 2002 (צילום: פלאש90)
פיגוע התאבדות בשכונת גילה בירושלים, יוני 2002 (צילום: פלאש90)

גם כי הרשות הפלסטינית משתפת פעולה עם ישראל. וגם כי העמקנו את השליטה המודיעינית שלנו ככה, שקשה מאוד להוציא פיגוע התאבדות בלי שנדע על זה קודם.
"אני יודע דבר אחד: כל השליטה המודיעינית שלנו לא תעזור כשיש מיליוני אנשים עם מוטיבציה לפגוע ועם שאיפות נקם. זה נכון שיש לנו מזל גדול עם אבו מאזן, שהוא נגד הפיגועים. אבל גם עם המודיעין הכי טוב – זה לא ייגמר. כל הפיתוחים הכי טובים של 8200 ושל המודיעין לא יכולים לעצור התנגדות או התקוממות. הם יכולים להוריד את זה, יכולים לדחוף את זה למטה, אבל תמיד יהיה אחד שיצליח".

"כל השליטה המודיעינית שלנו לא תעזור כשיש מיליוני אנשים עם מוטיבציה לפגוע ועם שאיפות נקם. זה נכון שיש לנו מזל גדול עם אבו מאזן, שהוא נגד הפיגועים. אבל גם עם המודיעין הכי טוב – זה לא ייגמר"

בתחושה שלי, ונדמה לי שהיא משותפת להרבה ישראלים, אנחנו רק הולכים ומתרחקים מאפשרות של הסדר ופתרון. ובמקביל אנחנו גם הולכים ומתרחקים מהיכרות אינטימית בין שני העמים. ולכן גם מאפשרות של בניית אמון.
"אני יכול לתת לך דוגמאות שיוכיחו את ההיפך. הרוקחים הערבים, לדוגמה, הם בערך חצי מהרוקחים בארץ. ובין הצעירים הם 80%. הם רוב גדול. זאת אומרת שבעוד 5-10 שנים הרוב המוחלט של הרוקחים בארץ יהיו ערבים. וככה גם הרוב הגדול של עובדים בבתי חולים".

זה נכון. הערבים המשכילים פונים לשם, כי מקצועות ההייטק סגורים בפניהם כמעט לגמרי, בגלל ענייני סיווג בטחוני.
"אתה צודק. אבל לאט-לאט הם יהיו גם בהייטק. ובעולם המשפט. כבר היום עורכי דין ומשפטנים ערבים בעלייה. בכדורגל יש הרבה. כמה זמן תהיה פה מין בית"ר ירושלים טהורה מערבים? הכניסה של ערבים ישראלים לשורה ארוכה של מקצועות תלך ותגדל.

דני רובינשטיין, אוגוסט 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)
דני רובינשטיין, אוגוסט 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)

"הערבים יש להם פוטנציאל עצום. אתה רואה את זה בתוצאות בחינות הבגרות בארץ. יש שם מוטיבציה הרבה יותר חזקה מאשר בישובים היהודיים. ככל שהם מוגבלים בכניסה למקומות כמו חברת חשמל או ההייטק, אז המוטיבציה והדחף שלהם להיכנס למקצועות אחרים גדלה. הם יעלו יותר ויותר וייכנסו יותר ויותר למקצועות המתוחכמים. ובסופו של דבר גם להייטק".

איזה פתרון אתה רואה בסופו של דבר לסכסוך עם הפלסטינים?
"חלוקה. אם לא חלוקה גיאוגרפית, אז חלוקה כלשהי בצורה אחרת. פדרציה. קונפדרציה. כמה זמן אפשר יהיה להמשיך ולהחזיק את בירת ישראל במצב שבו 40% מתושבי העיר הם לא אזרחי המדינה, כי אתה מונע מהם אזרחות?"

"אם לא חלוקה גיאוגרפית, אז חלוקה כלשהי בצורה אחרת. פדרציה. קונפדרציה. כמה זמן אפשר יהיה להמשיך ולהחזיק את בירת ישראל במצב שבו 40% מתושבי העיר הם לא אזרחי המדינה, כי אתה מונע מהם אזרחות?"

ואתה אופטימי שזה יקרה?
"אני לא אופטימי. אני רק אומר שלא יהיה מנוס מהסדר".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
שתי הערות: א. מוזר שהוא לא יודע למה אין פיגועי התאבדות בהווה, אבל ברור לו מה יהיה בעתיד. ב. תולה את האחוז הגדול של רוקחים ורופאים ערבים רק במוטיבציה שלהם. אין גם מוטיבציה ישראלית לעשות ... המשך קריאה

שתי הערות:
א. מוזר שהוא לא יודע למה אין פיגועי התאבדות בהווה, אבל ברור לו מה יהיה בעתיד.
ב. תולה את האחוז הגדול של רוקחים ורופאים ערבים רק במוטיבציה שלהם. אין גם מוטיבציה ישראלית לעשות להם הנחות בפסיכומטרי?

עוד 4,930 מילים ו-3 תגובות
סגירה