ב־1938, דיוויד קורץ – יהודי יליד פולין שהיגר כילד לארה"ב – לקח את אשתו ל"טיול גדול" באירופה. קורץ, איש עסקים מצליח, לקח איתו לטיול גם מצלמת קולנוע חדשה.

הוא ביקר, בין היתר, בפריז וברומא אבל עצר גם בנאשיילסק – העיירה הקטנה שבה גדל. נאשיילסק התאפיינה באוכלוסייה יהודית גדולה (יותר מ־40% מהתושבים) ובקהילה משגשגת. ביום ביקורו המקומיים הסתובבו בחוץ במלוא המרץ, להוטים להציג את עצמם לעיני המצלמה החדשנית.

קורץ צילם במשך כשלוש דקות וניסה ללכוד בעדשה את המבנים של ילדותו. אולם, העוברים והשבים הפריעו לו שוב ושוב. במבט לאחור – טוב שכך. סרט הצילום הזה אוחסן במשך עשורים ללא דורש.

קורץ לא ידע כי לכד את אחד הרגעים האחרונים של החיים היהודיים התוססים באותו חלק בעולם. כמה חודשים לאחר מכן, כל יהודי נאשיילסק רוכזו ונשלחו לגטאות ובסופו של דבר למחנות ההשמדה. מעטים מאוד מהם שרדו את המלחמה.

ילדי נאשיילסק מחייכים למצלמה, 1938 (צילום: באדיבות Family Affair Films, כל הזכויות שמורות למוזיאון לזכר השואה)

קורץ לא ידע כי לכד את אחד הרגעים האחרונים של החיים היהודיים התוססים באותו חלק בעולם. כמה חודשים לאחר מכן, כל יהודי נאשיילסק רוכזו ונשלחו לגטאות ובסופו של דבר למחנות ההשמדה

עשרות שנים לאחר מכן, נכדו של קורץ גלן – סופר המתגורר בניו יורק – מצא את הסרט ומסר אותו לשיקום (ברגע האחרון ממש; הוא כבר היה כמעט בלתי שמיש). לאחר מכן הסרט נמסר למוזיאון ארה"ב לזכר השואה, ובסופו של דבר, אישה שצפתה בו באתר של המוזיאון זיהתה בו את סבה.

עם הזמן זוהו בו עוד כמה פרצופים שעד אז נעלמו באפר ההיסטוריה. גלן קורץ כתב ספר על החוויה בשם: "שלוש דקות בפולין: העולם האבוד שנמצא בסרט משפחתי מ־1938" ("Three Minutes in Poland: Discovering a Lost World in a 1938 Family Film").

המפיקה ומבקרת הקולנוע ביאנקה סטיגטר נתקלה בסיפור הזה במקרה בזמן שגלשה בפייסבוק. הסרט החדש שלה, "שלוש דקות – הארכה" ("Three Minutes – A Lengthening"), הוא לא בדיוק עיבוד לספר של קורץ אלא חקירה של החקירה שלו.

סטיגטר, שיש לה שורשים בעולם האומנות (בעלה, סטיב מקווין, הוא הבמאי זוכה אוסקר על "12 שנים של עבדות" ואומן חזותי מוכשר), דחתה את הגישה הטיפוסית לסרטים תיעודיים.

אורך הסרט הוא כ־70 דקות, אך 99.9% ממה שתראו בו הן אותן שלוש דקות. בהתחלה הן מוקרנות ברצף, לאחר מכן אנחנו רואים את הצילומים נעים אחורה וקדימה, נעצרים, מוגדלים, מסוננים מחדש, נחתכים ונמתחים

אורך הסרט הוא כ־70 דקות, אך 99.9% ממה שתראו בו הן אותן שלוש דקות. בהתחלה הן מוקרנות ברצף, לאחר מכן אנחנו רואים את הצילומים נעים אחורה וקדימה, נעצרים, מוגדלים, מסוננים מחדש, נחתכים ונמתחים.

פס הקול משלב ריאיונות, מקורות וקריינות שנכתבה על ידי סטיגטר. השחקנית הלנה בונהם קרטר מקריינית את פס הקול הכולל הסברים והרהורים פילוסופיים. מעבר להדהוד ההיסטורי והרגשי של הסיפור, "שלוש דקות – הארכה" מנתח את פעולת הראייה. הסרט עלה לאקרנים ב־19 באוגוסט בניו יורק ובלוס אנג'לס.

הריאיון עם סטינגר נערך בזום בזמן שהותה באמסטרדם.

לא ידעתי הרבה על הסרט אבל אחרי כמה דקות הבנתי – אנחנו הולכים לראות רק את ה"שלוש דקות". סרט הוא מדיום חזותי והסרט הזה כופה על עצמו גבולות נוקשים. ידעת מההתחלה שזה מה שתעשי?
"זה היה הרעיון שהתחלתי איתו, מהרגע הראשון שראיתי את הצילומים, שעדיין זמינים באתר של מוזיאון ארה"ב לזכר השואה. הייתי מהופנטת מהם.

"זה נפלא שיש לנו את שלוש הדקות האלה, אבל זה נגמר לפני שאתה שם לב. אז חשבתי שיהיה נהדר להחזיק את העבר הזה בהווה שלנו למשך עוד קצת זמן. זאת הייתה נקודת ההתחלה של כל הפרויקט. אתה גם חוזר אחורה בזמן למקום ההוא אבל גם יוצר מצבת זיכרון לאותם אנשים".

יהודים בנאשיילסק, 1938 (צילום: באדיבות Family Affair Films, כל הזכויות שמורות למוזיאון לזכר השואה)

זה גם שואב אותך פנימה. היו פרויקטים אחרים שחשבת עליהם בתור מודל?
"הפעם הראשונה שהבנתי שאפשר לעשות משהו עם סרטים וזמן הייתה כשראיתי את העבודה של האומן הבריטי דאגלס גורדון ואת "24 שעות פסיכו" שלו בשנות ה־90. כל מה שהוא עשה היה להקרין את הסרט "פסיכו" בגלריה לאומנות אבל בהילוך איטי, כך שכל הסרט נמתח על פני 24 שעות. אני חושבת שזאת יצירת מופת.

"יש גם את הסרט הסוריאליסטי האמריקאי 'רוז הוברט' [של ג'וזף קורנל מ־1936], הסרט ערוך כך שנשארו בו רק החלקים שבהם מופיעה השחקנית המסוימת הזאת, רוז הוברט. אני לא יודעת עד כמה זה השפיע עליי אבל זה גרם לי להבין שאפשר לעשות דברים בצורה אחרת".

בכמה מתוך "24 שעות פסיכו" באמת צפית?
"הלכתי פעמיים לרצפים של 30 דקות".

אני תוהה אם הגלריה נהייתה עמוסה במיוחד בדיוק בסצנת המקלחת.
"יכול להיות".

רגע לפני התופת: תושבי נאשיילסק ב־1938 (צילום: באדיבות Family Affair Films, כל הזכויות שמורות למוזיאון לזכר השואה)

הסרט שלך מעביר את הצופים כמה מהלכים. כמובן, מדובר בסרט טרגי ומסעיר, אבל יש בו גם קטעים מהנים! ההתחקות אחר הכיתוב בשלט שמעל החנות, למשל, היא כמעט כמו מותחן.
"כשהתחלנו עם הספר של גלן קורץ, רוב המחקר כבר נעשה. בשלט מעל החנות נכתב, 'חנות מכולת' בפולנית – וידענו שהשורה שמתחת תגלה את שם הבעלים. אבל היה קשה מאוד לפענח אותה, אפילו באמצעות מיקרוסקופ.

"זה מסמל, בשבילי, את האופן שבו אתה רוצה להבין דברים. אבל אפילו לתיעוד יש גבולות. לא חשוב כמה תנסה להתקרב – זה מה שיש!

ביאנקה סטיגטר (צילום: Courtesy/ Annaleen Louwes)

"אבל, כשנסענו לפולין שכרתי את שירותיה של חוקרת טובה מאוד וביקשתי ממנה להסתכל על כמה דברים. היא בחנה את זה לעומק, כל אות ואות – האותיות מוצלות ולכן יש כמה אופציות – ואז היא השוותה את האפשרויות לתעודות מהתקופה.

"למזלנו היה לנו את מר צ'נדלר, אחד הניצולים. כששאלנו אותו אם הניחוש שלנו הוא באמת השם [של הבעלים], הוא אמר, 'כן, בוודאי'. זה המזל שבלמצוא עד ראייה ומישהי שיש לה את המומחיות המסוימת הזאת".

אני יודע שנחשפת לסיפור הזה במקרה בפייסבוק. כל כך הרבה מהסרט הזה קשור במקריות, כמו הנכדה של מר צ'נדלר שראתה את הסרט באתר המוזיאון וזיהתה את החיוך של סבא שלה.
"כן, לזהות את סבא שלך כילד בן 13 זה הישג בפני עצמו.

"בסיפור הזה יש כל כך הרבה תפניות ואירועים לא צפויים. הסרט המקורי עצמו, שנמצא בפלורידה, היה במצב ממש גרוע. אם גלן קורץ היה מחכה עוד חודש אחד – כבר אי אפשר היה לשקם אותו. הכול כל כך שברירי".

"בסיפור הזה יש כל כך הרבה תפניות ואירועים לא צפויים. הסרט המקורי עצמו, שנמצא בפלורידה, היה במצב ממש גרוע. אם גלן קורץ היה מחכה עוד חודש אחד – כבר אי אפשר היה לשקם אותו"

העבודה על הסרט גרמה לך לשים יותר לב לאירועי מקריים?
"מה שחשבתי עליו כל הזמן היה הכוח שיש לסרטים ולתמונות. הם מעניקים לך יחסים שונים לגמרי עם המציאות מכפי שיכול לעשות משהו כמו ציור.

"עכשיו, כמובן, יש לנו יחסים אחרים עם דימויים. הם כבר לא נדירים וכל כך קל לשנות אותם – ולזייף אותם! כאן יש לנו משהו אותנטי ולא מסונן. זאת לא תעמולה וזה גם לא אומנותי. אולי זה תיירותי, כי כבר לא היה שום קשר בין המקום לאיש שצילם את הסרט כמבוגר, שבילה את רוב חייו באמריקה.

"זו גם כנראה הסיבה היחידה לכך שהסרט קיים – הוא היה בטוח הרחק מאירופה".

גלויה מפולין של לפני המלחמה, שמתארת את הרחוב היהודי ברוזבדוב (צילום: רשות הציבור)

אני אוהב את השנייה האחרונה של הסרט. אפילו לא שנייה, 1/24 של שנייה – השארת הבזק של תמונה מהמשך סליל הצילום של קורץ, מהמשך החופשה שלו. זו תמונה נעימה אבל היא עוררה בי רגש עז. היום אנחנו יודעים אילו זוועות עמדו לקרות לאנשים האלה, אבל הוא פשוט המשיך בחייו.
"כן, החיים נמשכו בשבילו. הוא צילם שלוש דקות של סרט ואז המשיך לצלם משהו אחר. וגם, בזמן שאנחנו צופים, אנחנו [נוקשת באצבעותיה] חוזרים למציאות שלנו".

אולי זה מוזר, אבל אני חושב שההבזק הזה הוא החלק האהוב עליי בסרט.
"אתה הראשון שמציין את זה".

הצגת את הסרט בפסטיבלים שונים בעולם. איזה תגובות קיבלת?
"הכול היה בלתי צפוי; זה הסרט הראשון שלי. אתה יכול לחשוב שמשהו הוא טוב, אבל אתה אף פעם לא יודע איך אחרים יגיבו. אבל זה התקבל די טוב, גם במקומות שלא היית מצפה, כמו טאיוואן ואינדונזיה.

"זה נתן לי הרגשה טובה, כי זה אומר שזה תורגם בהצלחה לאנשים שאין להם קשר מיידי להיסטוריה הזאת. זה עדיין עורר הזדהות".

יללד יהודי בנאשיילסק של 1938 (צילום: מתוך הטריילר הרשמי של הסרט "שלוש דקות – הארכה")

"זה הסרט הראשון שלי. אתה יכול לחשוב שמשהו הוא טוב, אבל אתה אף פעם לא יודע איך אחרים יגיבו. זה התקבל די טוב, גם במקומות כמו טאיוואן ואינדונזיה"

מה מצב המודעות לשואה כרגע באמסטרדם ובהולנד באופן כללי?
"יש הרבה יוזמות חיוביות, אבל זה קצת מאוחר מדי. רק לאחרונה הקמנו אנדרטת שמות לזכר היהודים ובני רומה שגורשו מהולנד ונרצחו. זה לקח הרבה שנים; רק לפני שנה היא סוף סוף הושלמה. אחרי המלחמה היה הרבה עניין בשואה, אבל זה השתנה עם חלוף השנים.

"יש גם אומן גרמני שיוצר לוחיות מתכת קטנות שאפשר להתקין לפני הכניסה לבית, אם מישהו שנספה התגורר בו. אתה יכול לראות יותר ויותר כאלה באמסטרדם. זו דרך מאוד יפה לזכור בני אדם. בשבילי, זה היבט חשוב בסרט.

"השואה כללה מיליוני בני אדם והפכה למשהו מופשט. היא גדולה מכדי שאפשר יהיה לדמיין אותה. בסרט הזה אתה רואה את זה קורה לבני אדם ממשיים. לילד הזה שמחייך למצלמה; לילד הזה שקצת מחמיץ פנים; לתינוק. הוא מעניק פרטים לדבר המופשט".

מישהו מהמצולמים התחבב עלייך במיוחד?
"כן, אבל אולי זה יהיה בלתי הולם מצדי להתייחס לכך".

ילדי נאשיילסק ב־1938 (צילום: מתוך הטריילר הרשמי של הסרט "שלוש דקות – הארכה")

"השואה כללה מיליוני בני אדם והפכה למשהו מופשט. היא גדולה מכדי שאפשר יהיה לדמיין אותה. בסרט הזה אתה רואה את זה קורה לבני אדם ממשיים"

מה הפרויקט הבא שלך?
"בזמן שעבדתי על הסרט כתבתי ספר על אמסטרדם בזמן המלחמה. לא ספר רגיל, אלא יותר כמו מדריך שעובר מרחוב לרחוב, לפעמים מבית לבית, או אפילו מקומה לקומה – ומספר מה קרה שם במהלך המלחמה.

"אנה פרנק שהתה במסתור, כמובן, אבל היו עוד המון אנשים במסתור. אז הוא מסביר איפה הם היו, איפה רוכזו האנשים לפני הגירוש, באילו בתי ספר הם הוחזקו, איפה היה המטה של החיילים הגרמנים, איפה היו בתי התמחוי ב'חורף הרעב', כל הדברים האלה.

"גם איפה נאספו הגופות שכבר אי אפשר היה לקבור. הספר הזה הוא רק בהולנדית, אבל הוא גם מעובד לסרט שיהיה באנגלית".

יש לך שורשים באמסטרדם. הספר נוגע גם למשפחה שלך?
"אימא שלי ובני המשפחה שלה מופיעים בספר – אחת מהכתובות שלהם. סבא שלי היה קצת בקשר עם המחתרת ומסיבה כלשהי הגרמנים פשטו על ביתו ולקחו אותו לדכאו".

מבקרים בתצוגה בבית אנה פרנק, ארכיון (צילום: AP Photo/Peter Dejong)

זה נשמע פרויקט מדהים. כאמריקאי, נדיר שיש עיר חיה עם היסטוריה כזאת.
"באמסטרדם הבניינים הם מהמאה ה־17. עם התעלות והכול, כשאתה הולך כאן אתה לא חושב מייד על ההיסטוריה של המלחמה. אבל התפאורה, אם תרצה לקרוא לזה ככה, עדיין כאן.

"שום דבר לא השתנה. אם אתה מודע לזה, זה מאוד מוזר. אותו הדבר בנאשיילסק, אפשר לראות את זה ב'שלוש דקות'. בית הכנסת כבר לא שם וכל המצבות נלקחו מבית הקברות היהודי, אבל הבניינים המקוריים עדיין עומדים כפי שעמדו כשמר צ'נדלר היה שם".

"שום דבר לא השתנה. אם אתה מודע לזה, זה מאוד מוזר. אותו הדבר בנאשיילסק, אפשר לראות את זה ב'שלוש דקות'. בית הכנסת כבר לא שם וכל המצבות נלקחו מבית הקברות היהודי, אבל הבניינים המקוריים עדיין עומדים"