מיץ / אברהם שרון
זה לא היה פשוט בכלל. הייתי צריך לחכות עד שכבר לא יהיה אור. השומרים קראו מתוך רמקולים גדולים שאף אחד לא יסתובב בחוץ. שמרתי את הפתק הקטן שהיא נתנה לי לכל מקרה. אם במקרה יתפסו אותי, אני לא אגיד כלום רק אוציא מהמכנסיים את הפתק ואתן להם לקרוא. הם כבר יבינו. הם מכירים אותה. ידעתי זאת כשקיבלתי מאחר השומרים פרוסת לחם קטנה בלי סיבה ועם חיוך. בלילה היה מתפשט ריח קיא מהול בעשן. לפעמים היה ערפל ולפעמים לא. הבעיה היתה בעיקר בלילות שבהם לא היה ערפל. המרחק מהכוך שלנו אל המשרד שלה היה קצר. הגעתי בהליכה שפופה, כמעט בזחילה. פעם אחת היא הסתכלה לי בעיניים עמוק כל כך שהרגשתי איך הוא מתחיל לזוז לי שם לאט. כשהתקרבה והניחה יד על כתפי, הייתי בטוח שזה הסוף שלי. תכף היא תצווה על אחד השומרים לירות בי וזהו. סתם כך. הרי לא עשיתי לה שום דבר רע. ערב אחד, כשכבר כמעט היה חושך, היא באה אל הכוך שלנו וסימנה לי לצאת. אימא אחזה בי, ונגעה קצת גם בה, והתחננה שהיא לא תהרוג אותי. הוא עוד לא התחיל לחיות, הילד, מילא אני, אבל למה הוא. אחרי שלושה לילות אימא נרגעה קצת. טוב, בן, היא אמרה. מה לא עושים כדי לחיות. לא רציתי לספר לה, אבל לא הייתי צריך. היא הבינה. נשים מבינות תמיד. בעצם הבינה היא לא מלה נכונה. היא הרגישה. כן. נשים תמיד מרגישות ראשונות. והן מרגישות הכל. אחרי הפעם הראשונה שחזרתי ממנה, אולי שעה אחרי שהלכתי, מי יודע כמה זמן עבר כי בתוך הגדרות הזמן קופא עם השלג, אימא נחרדה לראות על הלחי שלי כתם אדום. היא קירבה את עיניה, שהיה עליהן כבר קצת ערפל, ומצמצה, אולי כי נחרדה ממה שראתה ואולי משום שעיניה אמרו לה, אוי לא. לפני שהכניסו אותנו אל תוך הגדרות אמר לה הרופא עיניים דוקטור שטפליץ, שמתחיל כל ביקור אצלו בשיעול ובליטוף, שאם היא לא תטפל מהר בעיניים שלה היא לא תוכל לראות כלום. אימא לא מיהרה ולא טיפלה בעיניים שלה אבל היא לא היתה צריכה שום טיפול לראות את מה שראתה. היא הבחינה, מתוך הסיוט של חיינו והגיהינום שלהם, בסימן שהיה דרך המילוט שלי. הריסים שלה ממש נגעו בלחי השמאלית שלי, כה קרוב היא התקרבה, יכולתי להריח את הרעב שלה בלי קושי, כאשר הבחינה בה בחתימת אודם של שפתי אישה. היא לא היתה צריכה לשאול מי עשה לי את זה. היא ידעה. נשים תמיד יודעות. במיוחד אימא שלי. וככה, זה כבר הפך כמעט לשגרה. לקח לנאצית כמה דקות להוציא לי את המיץ. לפעמים היא רצתה שאני אוציא אותו ממנה. כשהייתי בוכה היא היתה מלטפת לי את הראש ואומרת, אני לא אתן לך למות. בכוך לא שאלו אותי. ידעו. אימא אמרה שכל עוד אני מביא פרוסת לחם אסור להתלונן על כלום וצריך להתפלל בשקט. בכל פעם שמעתי את נביחות הכלבים, בחושך סנוורו אותי הזרקורים שהיו כמו נשיכות, וראיתי בעיניים האחרות שלי איך אחד מהם לופת אותי במלתעותיו, קורע ומרטש אותי וברגע האחרון המפקדת שולפת אקדח ויורה בו, וכשאף אחד לא רואה היא מלקקת לי את הדם. לא ידעתי מה יהיה הסוף. לא רציתי שיהיה סוף. בעצם ידעתי אבל בכל זאת לא רציתי לדעת. יום אחד אמרו שמחר תהיה סלקציה, אקציה, מילים נאציות שלא הבנתי את הפירוש שלהן אבל ידעתי שהן החרמש של מלאך המוות. בלילה שבו ראיתי אותה בפעם האחרונה לא היה שום מיץ. הלילה האחרון הוציא לה את החשק. מתוך קערת פח עלתה פקעת של אדים לחים. ריח של מרק ירקות סמיך התפשט בחלל המשרד שלה. היא אכלה, מורעבת, בתיאבון של מי שהרעב התחיל להוציא אותם מהדעת, כמונו, בכוך, מבטה כמעט קדח לי חורים בעיניים, והיא אמרה לי שבחיים היא לא תשכח אותי. היא לא ידעה את השם שלי. זה לא שינה לה כלום. גם אני לא ידעתי את השם שלה וגם לי זה לא שינה כלום. היא סיפרה לי שהיא היתה צעירה כשגייסו אותה ולאט לאט כיבתה המציאות את החלום שלה להיות אישה בלי מדים.
זו היתה שעת ערב שנגעה בקצות האצבעות של הלילה. אמרתי לה שאני שונא את הלילה כי אחריו תמיד מגיע האור ואז רואים כמה עלובים הם החיים שלנו בגטו. היא האכילה אותי מרק. כף לה, כף לי. מחר אתה כבר לא תבוא, אני יודעת. מחר אתה כבר לא תבוא, עכשיו גם אתה יודע. היא נתנה לי, כמו תמיד בסוף, נשיקה ופרוסה ואמרה לי ללכת. כשאימא תראה אותי היא לא תגיד כלום. אני אתן לה את הפרוסה שקיבלתי, כמו תמיד בסוף, והיא תבכה בשקט.