ראש הממשלה יאיר לפיד מחליף עם ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט כיסאות בכנסת, 30 ביוני 2022 (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
Olivier Fitoussi/Flash90

רוצים שינוי? ממשלת אחדות לאומית היא לא הפתרון

היריבות לכאורה בין שני הגושים הגדולים והפתרון המוצע לממשלת אחדות לאומית רחבה בלי קצוות – הם שני הצדדים של אותו מטבע שחוק ● כדי ליצור חברה שוויוניות, מאוחדת והוגנת לכלל אזרחי ישראל – חייבת להיות גם כנסת שוויונית ● יש לנצל את ההזדמנות הנוכחית – ואולי האחרונה – כדי להפוך את הבחירות לבעלות משמעות ● דעה

תוקפת בחירות בישראל היא תקופה אכזרית, בייחוד בסבב הנוכחי. השיח רעיל, האווירה קיצונית והמניפולציות הפוליטיות מבלבלות כמו שהן סרות טעם.

כנגד היריבות בין שני הגושים הגדולים – שמונצחת על ידי פוליטיקאים ופרשנים – קמה כעת קריאה ל"ממשלת אחדות לאומית רחבה בלי הקצוות" (כאילו שהחברה הערבית בישראל היא תמונת מראה של הפשיסטים היהודים מהימין הקיצוני).

הוויכוח בין מי שממשיכים בקרב הבינארי בין הגושים לבין מי שקוראים לקואליציה רחבה מסתמן כעת כציר המרכזי של הבחירות הנוכחיות. מדובר בהתפתחות מטעה ומסוכנת. היא מציעה, בשינוי אדרת, עוד מאותו הדבר – ולא מסוגלת אפילו להתחיל ולטפל בבעיות המצטברות של ישראל.

כמו כן, היא מנציחה את השסעים החברתיים בלי לספק פתרון אמיתי למשבר שמפצל את החברה הישראלית. היא גם מסיחה את תשומת הלב מהצורך החיוני והכואב לקבל החלטות קשות. אך מעל הכול – היא מייתרת את הבחירות: הן נעשות בלתי רלוונטיות או בלתי נחוצות.

בנימין נתניהו ויאיר לפיד במליאת הכנסת, 8 בנובמבר 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)
בנימין נתניהו ויאיר לפיד במליאת הכנסת, 8 בנובמבר 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

הבחירות בישראל, כמו בכל מקום אחר, מספקות במה ציבורית למשחקי עוצמה בין קבוצות, אידיאולוגיות, השקפות עולם ואינטרסים שונים. הסבב הנוכחי לא יוצא מהכלל.

ארבעת סבבי הבחירות שהתקיימו בין 2019 ל־2021 לא הניבו דבר מלבד קיפאון מתמשך. לכן, אין סיבה להניח (בפרט לנוכח הסקרים האחרונים) כי המשוואה הזאת עומדת להשתנות בניסיון החמישי

למרות הטווח הרחב לכאורה של דעות ומפלגות, ההתפלגות הכללית לשני גושים גדולים – שמייצגים את הימין והדתיים מצד אחד ואת המרכז־שמאל מהצד האחר – נותרה על כנה מאז 2015.

התפיסה הזו הונעה על ידי בנימין נתניהו וחסידיו, השתמרה על ידי מתנגדיו תחת הסיסמה "רק לא ביבי" – וקודמה בצורה פשטנית בתקשורת. ארבעת סבבי הבחירות שהתקיימו בין 2019 ל־2021 לא הניבו דבר מלבד קיפאון מתמשך.

לכן, אין סיבה להניח (בפרט לנוכח הסקרים האחרונים) כי המשוואה הזאת עומדת להשתנות בניסיון החמישי ב־1 בנובמבר 2022. המבוי הסתום הזה הצמיח (שוב) את הקריאה לממשלת אחדות לאומית (ללא ה"שוליים").

גדעון סער, בני גנץ וגדי איזנקוט במסיבת עיתונאים להשקת המחנה הממלכתי, 14 באוגוסט 2022 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
גדעון סער, בני גנץ וגדי איזנקוט במסיבת עיתונאים להשקת המחנה הממלכתי, 14 באוגוסט 2022 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

הרעיון הזה הועלה ביתר שאת אחרי המיזוג של כחול לבן של בני גנץ ותקווה חדשה של גדעון סער – עם התוספת המסקרנת בדמות הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. הרעיון להרכיב קואליציה רחבה בין הרשימות הגדולות ולהרחיב את מרכזיותן בנוף הפוליטי הישראלי צובר תנופה בזמן שהסיכויים להכרעה חד־משמעית בין הגושים מצטמצמים.

הרעיון להרכיב קואליציה רחבה בין הרשימות הגדולות ולהרחיב את מרכזיותן בנוף הפוליטי הישראלי צובר תנופה בזמן שהסיכויים להכרעה חד־משמעית בין הגושים מצטמצמים

עבור נתניהו, האפשרות הזאת יכולה לשרת אותו כדי להיחלץ מצרותיו המשפטיות. מבחינה פוליטית זה יספק לו הן אפשרות והן לגיטימציה לשוב לשלטון. עבור גנץ ובעלי בריתו זו עשויה להיות הדרך היחידה להגיע לפסגה – ועבור רוב מפלגות המרכז־שמאל (ובייחוד עבור יאיר לפיד) זו רשת ביטחון למקרה שלא יצליחו להשיג ניצחון חד־משמעי.

הנימוק החזק ביותר אותו מספקים תומכי הרעיון הזה לציבור הבוחרים עוסק בפחד מסבב בחירות שישי. נימוק נוסף ופחות גלוי הוא הצורך בנקמה (נגד הימין הקיצוני, נגד השמאל, נגד הערבים, נגד בעלי ברית לשעבר של נתניהו שהפנו לו גב כמו אביגדור ליברמן).

בתמורה, מוצעת לכאורה הבטחה ליציבות, לסדר, למדיניות עקבית ולאחדות לאומית. אולם, בפועל מדובר בהבטחות חלולות: תומכי רעיון האחדות הלאומית דוגלים בהמשך השלטון הפוליטי הצר – בלי גזענים יהודים ובלי חלק הארי של הציבור הערבי־פלסטיני בארץ. זאת על חשבון בנייה של חברה ישראלית משותפת.

המונים חוגגים את הקמת הממשלה החדשה בככר רבין בתל אביב, 13 ביוני 2021 (צילום: Tomer Neuberg/FLASH90)
המונים חוגגים את הקמת הממשלה החדשה בכיכר רבין בתל אביב, 13 ביוני 2021 (צילום: Tomer Neuberg/FLASH90)

בכך הם שמים ללעג את שיטת הבחירות ולא מציעים תקווה לשינוי משמעותי כלשהו. הניסיון הישראלי עם ממשלות אחדות לאומיות לא ממש מלהיב. ממשלת האחדות הראשונה כמעט נכפתה על לוי אשכול ערב מלחמת ששת הימים – אחרי 29 שנים רצופות של קואליציות בראשות מפא"י.

אולם, בפועל מדובר בהבטחות חלולות: תומכי רעיון האחדות הלאומית דוגלים בהמשך השלטון הפוליטי הצר – בלי גזענים יהודים ובלי חלק הארי של הציבור הערבי־פלסטיני

השותפות עם מנחם בגין בראשות הממשלה הייתה מכרעת אז. היא גם העניקה לרוויזיוניסטים – שעד אז הודרו מכל מוקדי השלטון – חותמת של לגיטימציה, מה שסלל בפניהם את הדרך למהפך השלטוני ב־1977.

במהלך שנות ה־80, התיקו בין העבודה לליכוד הוביל להקמת שתי ממשלות אחדות לאומית (1984–1988 ו־1988–1990). הקואליציות הללו רשמו הישגים חשובים כמו שיקום הכלכלה שנאבקה באינפלציה משתוללת – אך בקושי טיפחו סובלנות הדדית או קידמו את שילוב הפלסטינים בחברה.

במאה ה־20 קמו כבר כמה קואליציות רחבות (אם כי לאו דווקא תחת הכותרת של ממשלות אחדות). כך היה במשך רוב תקופתו של אריאל שרון, במידה מסוימת בזמן כהונתו של אהוד אולמרט – ובצורה זו או אחרת בשתי הממשלות הראשונות של עידן נתניהו (2009–2013; 2013–2015).

ראש הממשלה הנכנס מנחם בגין וראש הממשלה היוצא יצחק רבין ב-9 ביוני 1977 (צילום: משה מילנר/לע"מ)
ראש הממשלה הנכנס מנחם בגין וראש הממשלה היוצא יצחק רבין, 9 ביוני 1977 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

לאחר מכן נתניהו התחיל לטפח את מנטליות הגושים (האיחוד בין נתניהו לגנץ שנוצר כדי להתמודד עם המשבר הפוליטי המתמשך היה במקרה הטוב תרמית). "ממשלת השינוי" של בנט–לפיד – שמכהנת מאז הקיץ הקודם – מייצגת לכאורה מגוון חברתי ופוליטי גדול.

בדומה לקודמותיה, גם הממשלה הזאת זרעה מחלוקת חברתית במקום סולידריות. היא כרסמה באמון האזרחים בממשלה והגבירה את הניכור המפעפע בזירה הציבורית

אולם, הממשלה הזאת חשפה את המגבלות החריפות הגלומות בצורת השלטון הזאת. בדומה לקודמותיה, גם הממשלה הזאת זרעה מחלוקת חברתית במקום סולידריות. היא כרסמה באמון האזרחים בממשלה והגבירה את הניכור המפעפע בזירה הציבורית.

היא גם הוכיחה שהיא לא יכולה לאחד בין קבוצות שונות בחברה הישראלית או להתמודד עם נושאי יסוד כמו האלימות הגואה ואי־השוויון החברתי־כלכלי – כל שכן עם הסוגיה הבסיסית של יחסי ישראל והפלסטינים, הן בתחומי הקו הירוק והן מעבר לו.

כמו כן, היא לא הציבה כל מצפן מוסרי או מערכת של ערכים מנחים. אין סיבה להסיק כי ישות דומה תרשום הישגים אחרים.

פלסטינים שברמאללה מפגינים ביום הנכבה, 2015 (צילום: STR/Flash90)
פלסטינים ברמאללה מפגינים ביום הנכבה, 2015 (צילום: STR/Flash90)

מתחת למעטפת האחדות ומעבר למחלוקות הברורות שבשורש הקיטוב הלאומי, האתני, הדתי, המעמדי, המגדרי, והגיאוגרפי – יש יותר מדי גישות סותרות לפתרון הסוגיות המדיניות הדוחקות – החל מכלכלה, חינוך, שינוי אקלים וביטחון אישי ועד למערכת המשפט, שלטון החוק והדרכים היעילות ביותר להתמודד עם איומים אזוריים.

כמובן, ממשלות צרות לא בהכרח מתפקדות טוב יותר ואף יוצרות בעיות אחרות. המאבק של דויד בן־גוריון לממלכתיות (שמרבים להכריז עליה כעת כתשובה לתחלואי המדינה) הדיר אידיאולוגית (למשל, "חירות" או המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מק"י"). היא גם הייתה בלתי שוויוני מבחינה חברתית (על חשבונם של הערבים ועדות המזרח), ריכוזי וא־ליברלי במופגן.

היריבות בין העבודה לליכוד שהגיעה לשיאה בשנות ה־90 הוכחה כיותר פורצת דרך וליברלית מממשלות האחדות הקודמות. אולם, התחלופה בין הגושים גם קיבעה את הפילוג

היריבות בין העבודה לליכוד שהגיעה לשיאה בשנות ה־90 הוכחה כיותר פורצת דרך וליברלית מממשלות האחדות שקדמו להן. אולם, התחלופה בין הגושים גם קיבעה את הפילוג בין המחנות, מה שסיכל את היכולת להביא לשינוי רציני ודן את המדינה למחזורים מתמשכים של עימותים פנימיים ואי סדר.

הדפוס הזה נעשה בולט במיוחד בשנים האחרונות ואף הפך לנורמה. ממשלות האחדות והגושים הפוליטיים – הן שני הצדדים של אותו מטבע שחוק שאפשר לממשלות האחרונות להימנע מלמלא את השליחות הציבורית העיקרית שלהן – לקדם את האינטרסים של ציבור האזרחים על כל גווניו.

פרוייקט החינוך לשלום של מרכז פרס, בו למדו אלפי ילדים ערבים ויהודים, פלסטינים וישראלים להכיר את הצד האנושי באחר (צילום: באדיבות מרכז פרס לשלום ולחדשנות)
פרויקט החינוך לשלום של מרכז פרס, בו למדו אלפי ילדים ערבים ויהודים, פלסטינים וישראלים להכיר את הצד האנושי באחר (צילום: באדיבות מרכז פרס לשלום ולחדשנות)

יש דרך אחרת, כזו שמכירה בפלורליזם הישראלי ובצדקת הטענות על הדרה ואי־שוויון – וחותרת למצוא נקודות מפגש סביב חזון חדש של ישראל מכלילה וסובלנית המחויבת לתת קול, מקום וחלק במוקדי העוצמה לכל אזרחיה.

מאמצים כאלה מתנהלים בימים אלה ברמה המקומית ובשורה של יוזמות בחברה האזרחית. כדי שתהיה לכך השפעה לטווח הארוך – יש לתת להם ביטוי פוליטי גם במישור הרשמי הכלל־ארצי.

ריבוי ומגוון הרשימות לכנסת מציעים אפשרויות רבות גם למצביעים המבולבלים והמנוכרים. כל אחת ואחד עדיין יכולות ויכולים לחולל שינוי על ידי בחירה ברשימה שהכי תואמת את אמונותיו ושאיפותיו

ריבוי ומגוון הרשימות לכנסת מציעים אפשרויות רבות גם למצביעים המבולבלים והמנוכרים. כל אחת ואחד עדיין יכולות ויכולים לחולל שינוי על ידי בחירה ברשימה שהכי תואמת את אמונותיו ושאיפותיו.

זוהי מהות הדמוקרטיה בסביבה מסוכסכת וחסרת ודאות. אל תלכו שולל אחר אשליית השווא של אחדות לאומית המפריכה כל תקווה ללכידות חברתית. נצלו את ההזדמנות הנוכחית – ואולי האחרונה – להפוך את הבחירות כאן לבעלות משמעות של ממש.

עוד 1,147 מילים
סגירה