לפני ימים אחדים הזדמנתי לאירוע כלשהו של אנשים זקנים אשר הוקדש לחגי תשרי. הגעתי לשם מתוך "התעניינות אנתרופולוגית", תוך כוונה לשמור מרחק ולהימנע ממעורבות. בתקווה לצפות באינטראקציה המתפתחת בין אנשים בפורום מעין זה ולשמוע את תגובותיהם על תוכן ההרצאה שתעמוד במרכז האירוע.

המרצה האורחת הייתה מנחת סדנאות להעצמת נשים. כמוה יש רבות אחרות, "העצמה" נהייתה פופולרית מאוד במקומותינו. ההרצאה הייתה מעניינת למדי וריתקה את שומעיה.

המרצה חזרה והדגישה את אמונתה שאנשים יכולים לחולל בכל גיל פריצה בחייהם, להתחדש ולפתוח דף חדש. וכידוע, התקווה להתחדשות (או שמא זאת אשליה?) חוזרת ומתחדשת מדי שנה לקראת חגי תשרי. אפשר לומר שיש פה מעין ריטואל קבוע וחוזר.

אותה הרצאה התקשרה בראשי לשיר "התחדשות אחרת"  מאת נעמי שמר (הלחן – יובל דור). השיר נושא הבטחה, לאמור:

….אחרי החגים יתחדש הכול
יתחדשו וישובו ימי החול
האוויר, המטר, העפר והאש
גם אתה
גם אתה
תתחדש.

פורום הזקנים הנזכר נראה לי חיוני. ניכר שמשתתפיו צמאים למפגשים שוברי בדידות שמתלווה לזקנה. אבל הייתה שם במפגש טקסיות שנראתה לי אינפנטילית למדי ומביכה. וכך, למשל, כל אחד מהנוכחים התבקש על-ידי המארגנים לנסח איחולי שנה טובה על גבי כרטיס ברכה שבראשו מתנוסס ציור של תפוח בדבש. לרשום איחולים בלי לדעת מיהו הנמען של איחוליו. כרטיסי הברכה חולקו לנוכחים בתום ההרצאה, וכך כולם בירכו והתברכו.

שיתפתי ידיד במבוכה שגרמה לי הטקסיות החגיגית האינפנטילית, לפחות בעיני. "ככה זה", הוא הגיב. "לעת זקנה אנשים חוזרים לגיל הגן".

שירו של נתן יונתן – "שוב נתחיל מחדש" –  שהלחין ושר צביקה פיק אף הוא התחבר בראשי לאותה הרצאה. וכך השיר מתחיל:

שוב נתחיל מחדש, שכולם מתחילים
החורש, האוסף, המשורר, העלים
הנופלים עם הרוח פניני הטללים
והגל החותר אל חופיו התלולים

מתחילים כמובן גם ירחי השנה,
תשרי וחשוון וכסלו
סתיו חדש ריחני מתיישב בגינה
להביט איך החורף חולף

ובהמשך השיר מדבר על התקווה העיקשת, החוזרת שוב ושוב,להתחלה חדשה:

…שוב נתחיל מחדש, שכולם מתחילים
ננגן את השיר באותן המילים
שאינן מתעייפות לעולם כגלים
השבים בלי לחדול
אל הים הגדול
אל חולות החופים התלולים

המרצה האורחת, אותה "מאמנת להעצמה", דיברה על חגי תשרי כעל הזדמנות חוזרת ומתחדשת להתחדשות, ל"עבודה פנימית" ולפתיחת דף חדש.

זה הזמן להחליט למחוק רגשות שליליים מרעילי נשמה. להיפטר מרגשי קנאה, התחשבנות, נקמנות. להתפייס ולא לפחד לעשות צעד אמיץ כמו בקשת סליחה. ואפילו להתחבר מחדש אל בני משפחה גרעינית שהקשר איתם נותק. לפעמים, העירה המרצה, המתפייסים כבר אפילו לא זוכרים מה הייתה עילת הסכסוך שגרם להם לנתק המתמשך שנים.

אחר כך, בעקבות ההרצאה, שאלתי את המרצה-המאמנת: האם זה אפשרי לעבוד על עצמנו, לקיים "עבודה פנימית", תוך התנתקות גמורה מהמציאות העכורה סביבנו? מהפוליטיקה וטינופיה, האלימות המבעבעת, היוקר המאמיר, המצב הביטחוני וכן גם צל "הכיבוש" המעיב על חיינו כבר 55 שנים?

המרצה חזרה ואמרה שהיא מאמינה בהתחדשות בכל מצב ובכל גיל.

גם אמונות ניו-אייג'יות חלחלו להרצאה. כולנו התבקשנו לעצום עיניים, לנשום עמוק-עמוק ולשנן לעצמנו שם של מישהו אהוב עלינו במיוחד. המרצה-מאמנת הבטיחה שהתרגיל הפשוט הזה משנה חיים, שחיינו ישתנו באחת ונחווה תחושות של התרוממות רוח וניקיון פנימי.

איני יודעת האם מישהו מהנוכחים "קנה" את הבטחת השווא. בכל אופן, לא נשמעו שם ביטויי הסתייגות וספקנות. התרשמתי שכולם ביצעו בצייתנות את הנחיות המאמנת. הלוא זה ידוע שאנשים במצוקתם נאחזים בתיאוריות ניו-אייג' ובסדנאות העצמה שונות ומשונות.

מטבע הלשון "אחרי החגים" משמשת כידוע דחיינים. רובנו ככולנו לוקים בדחיינות. מטלות שהצטברו, עניניים לא סגורים, תוכניות, חיסול פיגורים – כל אלו נידחים למועד לא מוגדר, ל"אחרי החגים". וזה כמובן מקשה על פתיחת דף חדש.

מטבע הלשון "אחרי החגים" משמשת כידוע דחיינים. רובנו ככולנו לוקים בדחיינות. מטלות שהצטברו, עניניים לא סגורים, תוכניות, חיסול פיגורים – כל אלו נידחים למועד לא מוגדר, ל"אחרי החגים"

נדמה לי שב"שיר תשרי" מאת רחל שפירא שהלחין דני עמיהוד נרמזים גם חששות מחשבון הנפש הנלווה לחגי תשרי ואולי נרמז גם חשש כלשהו ממה שצופן העתיד אשר יתחיל מחדש. דומה שהבית נזכר בשיר כמפלט וכעוגן של ביטחון. חווה אלברשטיין האחת והיחידה משמיעה את השיר הקסום:

מישהו חושב עליך
ורושם את מעשיך.
בוא הביתה במהרה
עם הרוח הקרירה.

….מה יקרה ומה יחלוף?
שואלים הכתבים.
כשלאורך כביש החוף
מתייצבים החצבים.

מה בעיתוני הערב
מבשרת הכותרת?
בוא הביתה במהרה
עם הרוח הקרירה
בוא הביתה במהרה
עם הרוח הקרירה.

ושתהייה שנה טובה לכולנו!

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.