על איחוד מאבקים ולקיחת בעלות

מפגינים עם שלטים פרוגרסיביים, אילוסטרציה (צילום: AP Photo/Jacquelyn Martin)
AP Photo/Jacquelyn Martin
מפגינים עם שלטים פרוגרסיבים, אילוסטרציה

בשיח הפוליטי העכשווי בישראל, קשה למצוא את המילה "פרוגרסיבי" בלי אחותה התאומה, והמזלזלת, "טרלול". הגיע הזמן שנעסוק בשיח מעמיק, גם אם ביקורתי, וננסה להבין את תשתית המחשבה הפרוגרסיבית.

א. הרוב לא קובע

באביב 2022, בתגובה להדלפת פסיקת בית המשפט העליון לבטל את פסק דין רו נגד וייד, פרצו הפגנות בכל רחבי ארה"ב. בנקודת זמן זו, הגיע לנקודת רתיחה מאבק רעיוני ופוליטי בין שני מחנות מובחנים לכאורה – המתנגדים והתומכים בזכות האישה להפלה. בצד המתוסכל עמדו התומכים, ומחו נגד החלטת בית המשפט לבטל את ההפלה כזכות פדרלית.

באביב 2022, בתגובה להדלפת פסיקת בית המשפט העליון לבטל את פסק דין רו נגד וייד, פרצו הפגנות בכל רחבי ארה"ב. בנקודת זמן זו, הגיע לנקודת רתיחה מאבק רעיוני ופוליטי בין שני מחנות

בסקר של גאלופ ביוני של אותה השנה, עמדה כמות האזרחים במחנה התומך בהפלות על 55%. זאת לעומת 39% במחנה השני. על פניו, נדמה היה שהקרב הוכרע לצד הרוב, מדוע דווקא אז "ניצחו" המתנגדים להפלות?

שאלה זו היא סבוכה ורבת פנים, והיא תוצאה של מאבק ארוך של קבוצה נוצרית שמרנית אדוקה, ומנת מזל הגונה של הנשיא דונלד טראמפ אשר אפשרה לו למנות שלושה שופטי בית משפט עליון בקדנציה אחת. עם זאת, לסוגיה הזו גם היבטים רעיוניים עמוקים, והיא יכולה לשמש עבורנו כקרש קפיצה עבור דיון עומק באחד הרעיונות המרכזיים של התנועה הפרוגרסיבית. עיון ברעיון זה יכול לעזור לנו לא רק להבין את הקבוצה הזו בצורה עמוקה יותר, אלא גם ללמוד מה הן הטעויות במסגור המאבק הערכי שלה.

מעט לפני שנצלול אל הרעיון, יש צורך להבין מה סדר הגודל של הקבוצה הזו, ומה המאפיינים הייחודיים שלה.

ב. פרוגרסיבים, פרופיל

בסקר PEW שהתפרסם בנובמבר 2021 נותחה תופעת הפרוגרסיביות ברמה החברתית. לפי המחקר של פיו, הפרוגרסיבים מהווים כ6% מהציבור האמריקאי. חשוב מכך, בתוך המפלגה הדמוקרטית הם מהווים כ12%. לא זניח, אך בוודאי לא רוב דומיננטי.

https://twitter.com/HSHartig/status/1458148859343953929

סקר פיו נותן לנו אפשרות לנקות את רעשי הרקע ולהתמקד בקבוצה הזו אשר נחשבת למשמעותית כל כך בעולם. ראשית, חשוב להבין שהיא צעירה, מאוד.

71% ממי שמגדיר את עצמו כפרוגרסיבי הוא בין הגילאים 18 ל-49. קבוצה זו גם הומוגנית באופן יחסי, שבעה מתוך עשרה מהם לבנים, וכמעט מחציתם בעלי זכאות לתואר אקדמאי, יותר מכל קבוצה פוליטית אחרת.

סקר פיו נותן לנו אפשרות לנקות את רעשי הרקע ולהתמקד בקבוצה הפרוגרסיבית שנחשבת למשמעותית כל כך בעולם. ראשית, חשוב להבין שהיא צעירה, מאוד

שישה מתוך עשרה פרוגרסיבים מאמינים שההצלחה היא מחוץ לשליטתו של הפרט, תפיסה המנוגדת לחלוטין לתפיסת החלום האמריקאי. 75% מהפרוגרסיבים חושבים שיש מדינות טובות יותר מארה"ב, נתון שמציב אותם רחוק מהמיינסטרים הפטריוטי. שני הנתונים האלה מצביעים על תופעה מרתקת, אקטיביזם חברתי אמריקאי, אשר לא מאמין ביכולת האדם להצליח באמצעות המערכת, ולא תופס את האמריקאיות כגורם חיובי בהכרח.

מספרים אלה מאפשרים לחלץ מתוך דימוי הקבוצה הגדולה ובעלת הכוח את תמונת המצב הרלוונטית. חבורה קטנה של צעירים אידיאליסטיים מהמעמד הבינוני-גבוה, אשר הצליחו לייצר מסגרת פוליטית אקטיביסטית ולא מסמפטים במיוחד את המנגנון האמריקאי. תחימתם כקבוצה ספציפית מאפשרת לנו גם להפריד בין אנשים המזהים את עצמם ככאלה, ובין ערכים ליברליים כללים.

כעת ניתן לצלול אל רעיון אחד חשוב, ולנסות להסביר איך הגענו מהקבוצה הזו, למצב של מלחמת עולם רעיונית.

ג. משוואות בשליחות הצדק

בהפגנה המקומית בעיר הסטודנטיאלית של מדיסון, נגד ביטול ההפלות, השתתפו מאות אנשים. מכל הגוונים ובכל המגדרים צעדו אנשים עם שלטים גדולים כדי למחות נגד הפגיעה בזכות האישה על גופה.

שלטים הם נתון קיים בכל הפגנה, אלא שבהפגנה הזו היה בשלטים משהו מיוחד. השלט המרכזי טען כי הזכות להפלות שווה לצורך בביטוח בריאות, אחד אחר זעק כי זכויות הנשים הם זכויות הקהילה הגאה, ובשלישי נטען כי אין חופש לנשים ללא סוציאליזם.

בהפגנה הזו היה בשלטים משהו מיוחד. השלט המרכזי טען כי הזכות להפלות שווה לצורך בביטוח בריאות, אחר זעק כי זכויות הנשים הם זכויות הקהילה הגאה, ובשלישי נטען כי אין חופש לנשים ללא סוציאליזם

תופעת השלטים הקושרים מאבק אחד באחר היא אחת מאבני היסוד הרעיוניות של התנועה הפרוגרסיבית. הרעיון נקרא intersectionality,  ובעברית "הצטלבויות". על פי הגדרת מילון אוקספורד, הצטלבויות היא מסגרת עבודה או פעולה של קבוצת אנשים החווים מספר קשיים או אפליות שונות, המתאחדים על מנת לפתור את הבעיה הזו.

כדי להבהיר את התמונה, רעיון intersectionality (להלן יקרא: איחוד מאבקים) טוען כי על מנת ליצור שינוי, נדרש מהאדם השחור החווה אפליה על רקע גוון עורו להפוך את המאבק לזכויות להט"ב למאבקו שלו. כל זה כדי לשנות את נקודת החיסרון – היותו קבוצת מיעוט, לנקודת יתרון – קיומה של מסה של נדכאים ומופלים.

איחוד המאבקים לא נעצר רק בקריאה אל האדם היחיד, תופעת השלטים היא סממן גם לחיבור המאבקים ברמה הרעיונית. רוצה לומר, אין כאן רק חיבור אסטרטגי השואף למיקסום הכוח, אלא תפיסה מוסרית- זהותית המהווה תחליף לתפיסת הפרולטריון של מרקס – במקום העובדים בכל מקום, הסובלים באשר הם.

תופעה זו מגיעה לנקודות מבחן מאתגרות כאשר מתרחשת התנגשות ישירה בין מחנות "מדוכאים". דווקא משום שסבל הוא גורם מאחד רעוע, הופכת קריאת הכיוון הזו לבעייתית במיוחד בהקשרים מסוימים. לדוגמה, כאשר נדרשת הכרעה בין תפיסה מגדרית מכילה וגמישה, לשיוויון בין מינים מוגדרים שונים.

ברעיון איחוד המאבקים נדרש, למשל, מהאדם השחור החווה אפליה על רקע גוון עורו להפוך את המאבק הלהט"בי למאבקו שלו, כדי לשנות את החיסרון – היותו קבוצת מיעוט, ליתרון – מסה של נדכאים ומופלים

המעבר שיוצר איחוד המאבקים, הפיכת המיעוט לרוב, איננו רק שינוי מספרי. שינוי זה מייצר דינמיקה שונה לחלוטין, ומוגבלת בהרבה, של אקטיביסטיות פוליטית. בעוד שמאבק של קבוצת מיעוט אחת לגבי תופעה בעייתית ספציפית יכול להניב פירות תוך רפורמה או תהליכים חברתיים מקומיים, מאבק כללי של "החלשים" ב"חזקים" מייצר דינמיקה קוסמית – עד שלא יפתרו כל תחלואי העולם או המדינה, לא ייפתר כלום.

סוגיית ההפלות הייתה דוגמה מאלפת לשינוי המצב הזה. בעוד רוב מובהק של אזרחי ארה"ב תומכים בהפלות ברמה כזו או אחרת, עמדה קבוצת המיעוט של נוצרים אדוקים ובמשך 20 שנה התעקשה אך ורק על הנושא הזה, ואכן כפתה שינוי. לעומתם, אפילו בהפגנות המחאה לאחר ביטול פסיקת רו נגד וייד, לא היו התומכים מסוגלים להתמקד אך ורק בנושא הזה, וחזרו אל ההרגלים הישנים, כלומר להיאבק על כל הנושאים הנתפסים כאי צדק בשדה החברתי.

ד. מי גוזר את הקופון

דווקא מתוך הבלבול שצומח מהמצב הנוכחי, כדאי לחזור אל השורה התחתונה הבסיסית ביותר. מי מרוויח מהדינמיקה הזו?

השאלה הזו מובילה אותנו אל שני חשודים מרכזיים.

התשובה הראשונה והמיידית היא המחנה השמרני הקיצוני בארה"ב ובעולם, אשר מציג את "הפרוגרסיבים" ככוח עולה משמעותי המייצג את מחנה ה"שמאל" באשר הוא. על ידי הדגשת כוחה של קבוצת המיעוט הזו, ודעותיה הרדיקליות, מצליח המחנה השמרני להפנות אליו את המחנה הליברלי המתון. מחנה המאמין בזכויות להט"ב, אך נרתע מהטענה כי הממסד האמריקאי נגוע בגזענות חסרת תקנה. קבוצות המאמינות בצורך ברגולציה על נשק, אך לא במיסוי כבד ובהגדלה מסיבית של הממשלה.

המחנה השמרני הקיצוני בארה"ב ובעולם, מציג את "הפרוגרסיבים" ככוח עולה משמעותי המייצג את מחנה ה"שמאל". בהדגשת כוחה של קבוצת מיעוט רדיקלית זו, מצליח המחנה השמרני להפנות אליו ליברלים מתונים

פסיקת ההפלות היא מקרה מבחן מדויק ליכולת של המחנה השמרני ליצור רוב בבית המשפט העליון ולקבוע מציאות בשטח על אף שהרוב המתון לא נמצא לצידו בנושא הזה. דווקא הצורך לבחור בין חלופות גרועות, דוחק את המיינסטרים לתמוך בנושאים אליהם הוא לא מסכים.

החשוד השני והפחות מיידי, הוא המחנה הפרוגרסיבי עצמו. על פניו, המציאות מראה שאיחוד המאבקים לא תורם להצלחתו ברמה הפוליטית, וכמות המאבקים אשר הוכרזו כהצלחה מבחינתו קטנה מאוד. יחד עם זאת, במבט בוחן ניתן לראות כי המאבק על הבכורה לא מתנהל בינו לבין הימין, אלא דווקא מול השמאל המתון.

תפיסת איחוד המאבקים מאפשרת לאותם אנשים צעירים, בעלי הרקע ההשכלתי הדומה וההשתייכות הקבוצתית והזהותית – לקחת את ההובלה על המאבקים למען צדק חברתי באשר הם.

לא עוד בעיות פרטיקולריות הדורשות תיקון, תיקון הנדרש על ידי אותם האנשים הנפגעים מהעוולה, ודורש דו שיח והתפשרות במרחב הפוליטי, אלא התנגשות רעיונית, כזאת היכולה להיות מובלת רק בידי אנשי התאוריה, הצעירים האקדמיים.

כך מתבהרת לה גם מפת המאבק, ושורת המרוויחים. לא עוד בעיות נקודתיות ופרשנות ספציפית לכל סיטואציה, אלא בחירה בין ציוויליזציות, גנוסטיקה מודרנית, בני האור מול בני החושך.

תפיסת איחוד המאבקים מאפשרת לאותם צעירים, בעלי הרקע ההשכלתי הדומה וההשתייכות הקבוצתית והזהותית – לקחת את ההובלה על המאבקים למען צדק חברתי באשר הם

ה. פירוק המונופול הרעיוני

כפי שראינו, חיבוק הדוב הרעיוני הזה משרת את קבוצות המיעוט. חשוב לומר כי ה"שלטון הריכוזי הזה", המייצר רעש ברשתות החברתיות ובמדיה, לא באמת קיים בשטח באותה העוצמה. נתון העולה הן מן המספרים של הייצוג הפוליטי, והן בסקרי העומק של הציבור האמריקאי.

ניתן להצביע בבירור על מסה מתונה-ליברלית הנמצאת במרכז המפה הפוליטית, אותה מסה אשר ממנה מנסים הקצוות לקחת את רוב הבניין למרות החוסר ברוב המניין. עתידה של החברה האמריקאית תלוי ביכולת המרכז הפוליטי, בין מימין ובין משמאל, לדרוש חזקה מחודשת על השיח הרעיוני, ולא רק על המסה הפוליטית.

היכולת להחזיק ביותר ממערכת ערכית אחת, להתפשר, להעדיף ערך אחד על אחר, היא היכולת המאפשרת לחברה דמוקרטית להמשיך ולתפקד. אם תמשיך התנועה הנוכחית להעביר את הדיון הפוליטי אל הקבוצות ההומוגניות והמסתגרות של הקצוות הפוליטיים, לא רק שהמנגנון ילך וידעך, גם קולם של הנדכאים עצמם לא ישמע.

עוז בן נון הוא שליח בקהילה יהודית בויסקונסין, בוגר תכנית "עמיתי ברונפמן" ויחידת "אגוז". כותב ויוצר תוכן בעמותת "הברית הישראלית-דמוקרטית" הפועלת לחיזוק יחסי ארה"ב-ישראל על בסיס ערכים ליברליים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,376 מילים
סגירה