למשפחתו של מחמוד פוזי חג' מחמד מכפר ג'אלוד – צפונית־מזרחית להתנחלות שילה – היו כ־250 דונם של חקלאות בעל. עד לפני קצת יותר מ־20 שנה עיבד אביו המנוח של פוזי חג' מחמד את השדות ושתל גידולי חומוס, עדשים, חיטה ושעורה בקצב עונות השנה: בסתיו – חרש וזרע לקראת הגשמים, באביב ובתחילת הקיץ – הכניס את הצאן וקצר.

היבול סייע לפרנס את המשפחה הגדולה הכוללת את מחמוד ואת ארבעת אחיו. לא תמיד קל להוכיח זכויות במקרקעין בגדה המערבית, אבל למחמוד ולמשפחתו יש שטרי בעלות ירדניים. אלה מוחזקים אצלם עוד מהימים שסב המשפחה עיבד את האדמות בשנות ה־40 של המאה הקודמת, והם כנראה הדבר הקרוב ביותר לבעלות חוקית בחבל ארץ שמזמן אין בו בעלות, חוק, סדר ואכיפה.

בתחילת המאה הנוכחית, האידיליה הזו הסתיימה והמשפחה גורשה מהאדמות, לטענתה בכוח הזרוע, בידי מתנחלים משילה שביקשו להרחיב את השטחים שברשותם. ואכן, על חלק מהשטח הוקמו כרמים מניבים של "ארץ שמן זית", המחזיקה במותג הבוטיק היוקרתי "משק אחיה", המייצר ומשווק שמנים, יין, זיתים, טחינה ועוד לכל רחבי הארץ.

"כל הכפר ידע שזאת אדמה שלנו ולכן קשה לי מאוד לתאר את מה שאני מרגיש", הוא אמר לזמן ישראל בשיחת טלפון. "זה היה מקור הפרנסה העיקרי שלנו שירד לטמיון. אני לא מצליח לתאר את מה שאני מרגיש. אני חש כאב עצום כשאני צופה בתמונות של אבי מעבד את האדמות האלה, שלקחו לנו בכוח הנשק. זה כאב עצום מאוד. אבא מת בגיל 58, ב־2017, ומאז אנחנו נלחמים להחזיר את האדמה".

עצי זית של "משק אחיה" (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של "משק אחיה")

"אני לא מצליח לתאר את מה שאני מרגיש. אני חש כאב עצום כשאני צופה בתמונות של אבי מעבד את האדמות האלה, שלקחו לנו בכוח הנשק. זה כאב עצום מאוד"

את השיחה עם חג' מתרגמת מעבר לקו מערבית לעברית עורכת הדין שלו קמר מישרקי מארגון חקל, ברית הגנה לזכויות אדם. מ־2007 המשפחה נלחמת באמצעות מישרקי בבתי המשפט כדי להשיב אליה חלק מהאדמה שלטענתה איבדה בגלל עבריינות חקלאית של גורמים מטעם "משק אחיה".

התוצאה של המאבק הזה היא שורה של צווי פינוי שהוציא המנהל האזרחי נגד "משק אחיה", בטענה למה שנקרא בעגה המשפטית הרשמית "צו נגד שימוש מפריע במקרקעין פרטיים". על הנייר, צו כזה משמעותו כי פלשת לשטח פרטי ועליך לפנותו.

הצו הוצא ב־2007, הפינוי נדחה ל־2023

בין השנים 2008 ל־2011 הוצאו נגד חברת "ארץ זית שמן מובחר", הבעלים של מותג "משק אחיה", שישה צווי פינוי כאלה, המתייחסים לכ־360 דונם המעובדים על ידם. לטענת "כרם נבות" – גוף אזרחי המתמקד במעקב, מחקר ופרסום דוחות אודות מפעל ההתנחלויות – "משק אחיה" השתלט על עוד מאות דונמים בלי שננקטו נגדו עד כה סנקציות כלשהן.

כנגד שלושה מהצווים הללו הסתיימו ההליכים. אולם, בהתערבות בג"ץ נדחה ביצוע הפינוי עד פברואר 2023 באצטלה של "שנת שמיטה". כנגד שלושת הצווים האחרים ההליכים נמשכים. אם לא יתרחש שינוי מפתיע, משפחתו של מחמוד תקבל חזרה בחודשים הקרובים כחמישית מהשטח שנלקח ממנה. גורלם של הצווים האחרים טרם הוכרע.

בקבוקי שמן זית שהופקו במפעל של "משק אחיה", 14 בדצמבר 2016 (צילום: Sebi Berens/Flash90)

מדינת ישראל למעשה הוכיחה שהיא מסוגלת לעקוב ולאסדר עבריינות חקלאית בשטחי C בגדה המערבית הנמצאים תחת שליטתה – ולהשיב (הגם שבתהליך ארוך ומסורבל) לבעלים החוקי לפחות חלק מרכושו הגנוב לכאורה. זה קורה רק אם וכאשר מישהו מאוד מאוד מתעקש.

תחקיר זמן ישראל מגלה כי בזמן שיד ימין מוציאה צווי פינוי – יד שמאל ממשיכה להקצות עבור אותן האדמות ולאותם הגורמים שהשתלטו עליהן את החמצן ההכרחי: מים

עם זאת, תחקיר זמן ישראל מגלה כי בזמן שיד ימין מוציאה צווי פינוי המבהירים כי מדובר בשטחים המעובדים על ידי מתנחלים שלא כחוק – יד שמאל ממשיכה להקצות עבור אותן האדמות ולאותם הגורמים שהשתלטו עליהן את החמצן ההכרחי לשגשוגן: מים.

"משק אחיה" הוקם ב־2003. אולם, על פי ספרי רשות המים, הם התחילו לקבל הקצאה על שמם החל מ־2011. עד אז, ככל הנראה, הם נהנו מהקצאות מים שהיו רשומות על שם גופים אחרים.

ב־2011 קיבלה החברה הקצאה של 45 אלף קוב מים. ב־2012 עלתה ההקצאה ל־54 אלף, והחל מ־2014 עמדה ההקצאה בכל שנה על קרוב ל־100 אלף קוב, וליתר דיוק: 97,890 קוב מים. מה שהפך את "משק אחיה" לאחד משיאני השימוש במים לצורכי חקלאות בגדה המערבית כולה.

אחת החלקות של "משק אחיה" (צילום: אבנר הופשטיין)

המשמעות של הנתונים הללו היא שרשות המים ממשיכה להזרים ל"משק אחיה" הקצאות מים מסודרות גם אחרי שכבר הוצאו נגד השטחים שהיא פועלת בהם צווי פינוי – ואחרי שכבר נקבע על ידי המנהל האזרחי, גוף האכיפה הרשמי בגדה המערבית, כי הליך הפקת השמן והיין מתרחש לפחות בחלקו על אדמות המעובדות באופן לא חוקי.

לא מדובר בטענה מהתחום האידיאולוגי ואין לזה קשר לשאלה האם אדמות שילה הן אדמות כיבוש או חלקות אבותינו ההיסטוריות. מדובר בפלישה עצמאית לקרקעות פרטיות לצורך הפקת רווח כלכלי, בניגוד מפורש לחוקי מדינת ישראל – פלישה שהביאה לפעולה משפטית כנגד הפולשים ובכל זאת: העבריינים לכאורה ממשיכים לקבל הקצאות מים סדירות לעיבוד השטחים.

האם החוק מאפשר לספק מים לחקלאים שהשתלטו על קרקע באופן לא חוקי? על פי משרד החקלאות – המופקד על אישור הקצאות מים פרטיות – התשובה שלילית לחלוטין, בתוך ומחוץ לקו הירוק.

האם החוק מאפשר לספק מים לחקלאים שהשתלטו על קרקע באופן לא חוקי? על פי משרד החקלאות – המופקד על אישור הקצאות מים פרטיות – התשובה שלילית

"הזכאות למים בגדה המערבית נקבעת כפי שהיא נקבעת בכל הארץ […] כמקובל בכל הארץ. החקלאים נדרשים להציג חוזה על הקרקע כתנאי להקצאת מים. לפני אישור הבקשות על ידי רשות המים, הן מועברות להתייחסותו של קמ"ט מים, שהוא נציג רשות המים במנהל האזרחי", כך נמסר מדוברות המשרד.

קו מים בגדה המערבית (צילום: אבנר הופשטיין)

איזה חוזה צריכים החקלאים להמציא בפני הרשויות? מי צריך להיות חתום עליו ומכוח איזו סמכות? כאן מתחיל כאב הראש. בתחומי הקו הירוק, הסדרי הקרקע הללו נעשים מול רמ"י, רשות מקרקעי ישראל. מעבר לקו הירוק פועל המנהל האזרחי, שסיפק תשובות סתומות, אותן סירב להבהיר למרות בקשות חוזרות ונשנות.

התשובה הראשונה הייתה כדלקמן: "הקצאת מים חדשה מותנית בהמלצת משרד החקלאות, אישור אודות יכולת אספקה מחברת מקורות וכן הוכחת בעלות על הקרקע".

כל הניסיונות להבין כיצד מוכיחים בעלות על הקרקע התאיידו. בהמשך קיבלנו תשובה סתומה עוד יותר לגבי התהליך, שמתארת את שרשרת האישורים הנדרשת: מהחקלאי למשרד החקלאות, ממשרד החקלאות לקצין מטה מים במנהל אזרחי ומקצין מטה המים אל רשות המים לעדכון (התגובה המלאה בסוף הכתבה).

רק דבר אחד פעוט חסר גם בתגובה הזו: איך מוכיחים בעלות על הקרקע? במנהל האזרחי מסרבים באופן עיקש לגלות.

שמן זית שהופק ב"משק אחיה" (צילום: Sebi Berens/Flash90)

לאחר שהוצאו נגד "משק אחיה" צווי השימוש המפריע, הם טענו בפני המנהל האזרחי כי האדמות נרכשו על ידי החברה באמצעות שורה של הסכמים וחוזים שהתקיימו מול צד שלישי, וכי אותו צד שלישי עיבד אותן עוד עשור קודם לכן ולפיכך לא הייתה כאן כל פלישה.

עוד נטען כי התבצעה רכישה מסודרת של הקרקע. אולם ההוכחות שהומצאו לטענות האלה לא סיפקו את ראש המנהל דאז יואב (פולי) מרדכי, שקבע חד משמעית כי אכן מדובר בפלישה לא חוקית וכי הטענות בנושא עיבוד הקרקע לא נכונות:

"לא הונח הבסיס החוקי לעשיית עסקה של 'רכישה' […] מבדיקת תצלומי אוויר עלה באופן חד־משמעי כי רק בשנת 2007 הוקם כרם הגפנים במקום […] מעיון בתצהירים לא השתכנעתי כי קיימת למרשיך זכות כלשהי בדין האזור שמכוחה בוצע השימוש במקרקעין". כך הפכו צווי השימוש המפריע לצווי פינוי מחייבים.

שנים של התנהלות סיזיפית בערכאות שיפוטיות שונות הביאה את הסוגיה עד לפתחו של בג"ץ, שהכריע כי המנהל האזרחי פעל בסמכות וכי אין להתערב בשיקול דעתו ויש לפעול למימוש צווי הפינוי בתוך זמן סביר.

אדמה חקלאית בגדה המערבית (צילום: אבנר הופשטיין)

בסופו של דבר – אחרי תהליך של קרוב ל־15 שנים של התפלפלות – יוחזרו חלק מהשטחים, כ־70 דונם, למשפחת חג' כבר בפברואר הקרוב ומדינת ישראל תספק לבעלים של "משק אחיה" שטחים חלופיים מאדמות שהיא הכריזה עליהן כאדמות מדינה באותו אזור. צווי פינוי נוספים ממתינים עדיין להחלטה סופית.

החטיבה להתיישבות מתפרעת בשטחים

במהלך הדיונים המשפטיים, המציאו נציגי המשק שורה של חוזים ומכתבים, חלקם מבית היוצר של החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית. למשל: הסכם הרשאה למשק חקלאי מול החטיבה להתיישבות, מכתב של ההתנחלות עלי התומך ב"ארץ זית שמן" ואישור צריכת מים לקרקע חקלאית שניתן על ידי מזכיר היישוב שבות רחל הסמוך לשטחים שאותם מעבד "משק אחיה".

המסמכים הללו אולי נועדו לבלבל את היוצרות אך לא סיפקו הוכחה מספקת לבעלות על הקרקע. מעמדה של החטיבה להתיישבות מול שטחים חקלאיים שהשימוש בהם נעשה בניגוד לחוק לא ברור. בעבר פורסם כי החטיבה העניקה למתנחלים שטח פרטי של פלסטינים לצורכי "נטיעות" אף שלא היו לה זכויות על הקרקע, וכי היא מייצרת עמימות מכוונת סביב פעולותיה בשטחים.

בעבר פורסם כי החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית העניקה למתנחלים שטח פרטי של פלסטינים לצורכי "נטיעות" אף שלא היו לה זכויות על הקרקע

גם ידידיה ממן, מנהל החקלאות ב"משק אחיה" מאשר: החטיבה להתיישבות חותמת איתנו על חוזים לשימוש בקרקע. אולם, גם הוא סירב להסביר איך מתורגמים החוזים הללו לכדי הקצאות מים.

אדמה חקלאית בהתנחלות פסגות (צילום: אבנר הופשטיין)

מה "משק אחיה" היו צריכים להראות בעת ההקמה כדי לקבל הקצאת מים?
"אני לא יודע לענות על השאלה הזאת כי לא הייתי בהקמה".

וכעת, בפעילות השוטפת, על פי מה אתם מקבלים הקצאות מים?
"יש נציגים של משרד החקלאות, הבקשות עוברות דרכם לפי מכסות מים רגילות, כמו כל אדמה חקלאית אחרת".

נדרשתם להראות מסמך בעלות על הקרקע? חוזה כלשהו שמראה שהקרקע שלכם?
"אני לא יודע להגיד מעבר למה שאמרתי".

ניסינו לקבל תשובות מגורמים נוספים ב"משק אחיה", בהם המנכ"ל לשעבר דוד זיצר, אך ללא הצלחה. גם אמיר בירנבוים, אחד הבעלים של "משק אחיה", נמנע מלהשיב לפניותינו. גם המנכ"ל החדש יוסי פולק סירב להתייחס ואמר, "תפנו למשרד החקלאות".

למרות מטוטלת התשובות המבלבלות מהרשויות השונות, מתברר שקיים נוהל רשמי וסבוך המפרט כיצד ניתן לקבל הקצאות מים לשטחים חקלאיים בגדה המערבית. הנוהל, שפרסם מתאם הממשלה לפעולות בשטחים ב־2016, אכן מבהיר כי הדין במקרה זה צריך להיות זהה ליהודים בתוך ומחוץ לקו הירוק.

חקלאות בגדה המערבית (צילום: אבנר הופשטיין)

על פי הנוהל, לצורך קבלת הקצאות בגדה המערבית נדרשים המתיישבים להציג חוזה מול החטיבה להתיישבות, אך חוזה כזה ייחתם אך ורק במקרים שבהם מדובר ב"אדמות מדינה שעברו את הבדיקות הנדרשות" ונרשמו כך ברשומות. "בקשות להכשרות שטחים ועיבודים חדשים הנכללים באדמות שאינן אדמות מדינה (כגון אדמות ווקף, אדמות לא מוכרזות ואדמות פרטיות) לא יאושרו".

האם החטיבה להתיישבות חותמת על חוזים מול מתיישבים שפלשו לקרקעות בבעלות פלסטינית – כאלה שמעולם לא הוכרזו כאדמות מדינה – ומעלימה עין מעבריינות חקלאית? על פניו, בכל המקרים שסקרנו לצורך הכתבה, ניתנו הקצאות מים ללא הוכחת בעלות, על אדמות שאינן אדמות מדינה.

אז אחד מהשניים: או שהחטיבה מתעלמת מהנוהל וחותמת על חוזים גם במקרים של קרקעות שפלשו אליהם, או שבחלק מהמקרים המתיישבים לא טורחים אפילו לפנות לחטיבה ומצליחים בכל זאת לקבל הקצאה בדרך מסתורית. כך או כך, השיטה עובדת והמים זורמים בצינורות.

או שהחטיבה מתעלמת מהנוהל וחותמת על חוזים גם במקרים של קרקעות שפלשו אליהם, או שבחלק מהמקרים המתיישבים לא טורחים אפילו לפנות לחטיבה ומצליחים בכל זאת לקבל הקצאה בדרך מסתורית

פנינו לחטיבה להתיישבות וניסינו להבין אם הם מוסרים לידי גורמים חקלאיים בגדה רישיונות לעיבוד קרקעות השייכות לפלסטינים, בלי לוודא של מי הבעלות. גם כאן היה קושי לקבל תשובה, אף שהשאלה פשוטה וברורה. דובר החטיבה להתיישבות – אחרי בקשת שהות לא מבוטלת – סירב להשיב והיפנה אותנו אל דובר ההסתדרות הציונית (הצ"ע) העולמית הממונה על החטיבה.

ברכת מים בגדה המערבית (צילום: אבנר הופשטיין)

דובר הצ"ע מסר בתגובה: "החטיבה להתיישבות חותמת על חוזים עם מתיישבים רק באדמות שהוקצו לה בהסכם הרשאה מהממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש. החטיבה להתיישבות חברה בוועדה החקלאית ביחד עם גופים נוספים והוועדה היא זו שמקצה שטח לחקלאים ביהודה ושומרון. החטיבה להתיישבות לא אחראית על הקצאת המים".

למרות התגובה הזאת, בעבר דווקא כן תועדו, בעיקר בעיתון "הארץ", מקרים שבהם החטיבה להתיישבות העניקה לכאורה חוזים לקרקעות שהושגו באופן לא חוקי – וחוזים אלה, מן הסתם, סללו את הדרך לקבלת הקצאות מים. כך היה במאחז מעלה רחבעם ב־2002, בישיבת בית אל ב־2013 ובמקרים נוספים.

"החטיבה להתיישבות מתנהלת בשטחים כבעל בית ומנסה לייצר מצג שווא של חוקיות סביב גזל קרקע סיטוני", מאשים מנכ"ל כרם נבות דרור אטקס. "החטיבה התגייסה לייצר מעין חוזי חכירה עם מתנחלים  ובחוזים האלה היא מציגה את עצמה כמי שמחזיקה בזכויות הקרקע מכוחו של הסכם שיש לה עם המנהל האזרחי.

"החטיבה להתיישבות מתנהלת בשטחים כבעל בית ומנסה לייצר מצג שווא של חוקיות סביב גזל קרקע סיטוני. הבעיה היא שבחלק מהמקרים הקרקעות שהחטיבה 'מחכירה' למתנחלים מעולם לא הועברו אליה"

"הבעיה היא שבחלק מהמקרים הקרקעות שהחטיבה 'מחכירה' למתנחלים מעולם לא הועברו אליה או אל המדינה, שכן מדובר ברכוש פרטי של פלסטינים, כפי שהוכח במקרה של "משק אחיה" ובמקרים אחרים. אז בפועל החטיבה מסייעת לפולשים – והמדינה מעלימה עין".

עצי זית ב"משק אחיה" (צילום: אבנר הופשטיין)

החטיבה להתיישבות מהווה יחידה עצמאית בהסתדרות הציונית העולמית, אך בעוד שהצ"ע היא גוף ציבורי הממומן מכספי הקרן הקיימת לישראל (המהווה חברת לתועלת הציבור) – פעולות החטיבה להתיישבות ממומנות במלואן על ידי ממשלת ישראל, כזרוע מבצעת בגדה המערבית ובגולן. למרות זאת, היא מסרבת לחשוף את הקלפים ולהסביר את פעולותיה וממעטת בתגובות מפורטות.

מערכת חוקית לא מתפקדת

הסיפור שנפרש בפנינו מזרחית לשילה מתרחש במקומות רבים בגדה המערבית, בעשרות משקים שונים, אם כי רק לעיתים נדירות הוא נחשף במלואו. למעשה, אין דבר פשוט יותר מלהבחין – במהלך סיור בשטחי הגדה המערבית – בהבדל המרהיב שבין טורי הגפנים של המתנחלים לבין הגידולים המקומיים של הפלסטינים. לעיתים, שני העולמות הללו משתרעים משני צדיו של אותו הכביש.

השדות הראשונים של גפנים מסודרים בטורים עורפיים כמו חיילים ממושמעים, ישרים פלס, מחוברים לאינפוזיה של טפטפות, שמתחברת למערכת השקיה מסודרת ומושקעת, המוליכה צינורות ממוקדי המים של מקורות. לעומת זאת, הגידולים הפלסטיניים גדלים לעיתים באופן מסודר ומושקע ולעיתים בבלגן כגידול פרא, אבל כמעט תמיד ללא חיבור למערכת השקיה מסודרת.

לאורך רשת הכבישים הענפה והמתפתלת בין הר ברכה לאיתמר, בין מאחזים לשטחי אש ובין שילה לשבות רחל, אפשר להבחין בהם היטב: הגידולים הממושמעים לצד גידולי הבעל, מובחנים זה מזה בזכות המשאב החשוב ביותר של החקלאות: המים. מי שיש לו מים ישגשג, מי שאין לו ידשדש.

שדות האוכמניות ליד ההתנחלות שילה (צילום: עירא רפפורט)

על פי הערכות, כ־120 אלף דונם של שטחים חקלאיים נמצאים בבעלות יהודית בשטחי הגדה המערבית. מדובר בשטחים משגשגים המניבים ענבים, זיתים ותמרים. חלק מהם מצליחים מאוד ומותגיהם כמו היין של יקב פסגות, שמן הזית של "משק אחיה" או הביצים האורגניות של חוות "גבעות עולם" מוכרים היטב לצרכן הישראלי.

לפי חישובים שביצע ארגון כרם נבות, המתבססים בין היתר על בקשות חופש מידע שהוגשו לאורך השנים, קרוב למחצית מהשטחים הללו הם בבעלות פרטית כזו או אחרת של פלסטינים. בחלק מהמקרים מדובר בפלישה לשטחים פרטיים שרשומים על שמם של תושבי הגדה בטאבו. חלק אחר לא רשום בטאבו אך מעובד על ידי פלסטינים מזה שנים רבות. חלק מהאדמות הינן "אדמות מדינה" שלא הוקצו (בוודאי לא באופן רשמי) למעבדים שתפסו עליהם חזקה.

הלכה למעשה, מדובר בשטח עצום של רבבות דונמים שבמסגרתו מתרחשת לכאורה עבריינות חקלאית משגשגת, שלמדינה אין רצון או יכולת לאכוף. "המערכת החוקית בגדה למעשה לא קיימת ולא מתפקדת", אומר דרור אטקס, מנכ"ל כרם נבות.

"המנהל האזרחי אחראי על אכיפת החוק בשטח, ובסמכותו לפנות פולשים ולהוציא צווי פינוי. אולם, בפועל, עד היום הוצאו צווי פינוי רק כנגד כ־650 דונם של שטח חקלאי. מדובר במספר זעום לנוכח היקפי הפלישות"

"המנהל האזרחי אחראי על אכיפת החוק בשטח, ובסמכותו לפנות פולשים ולהוציא צווי פינוי. אולם, בפועל, עד היום הוצאו צווי פינוי רק כנגד כ־650 דונם של שטח חקלאי, ובסך הכול 25 צווים. זה מספר זעום לנוכח היקפי הפלישות העצום".

בנייה ישראלית סמוך לשילה, 2017 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

המספר המגוחך הזה ביחס להיקפי התופעה, מעיד שאין למנהל ולמדינה שום רצון לאכוף את החוק, מכיוון שאין רצון להסתכסך עם מפעל ההתנחלויות, ולכן בדרך כלל מוציאים צו פינוי לשטח חקלאי רק אחרי שגורם נחוש במיוחד כמו בעל קרקעות או עורך דין מעמותה אזרחית נלחמים על זכויותיהם.

כך נוצר מצב אבסורדי: מדינת ישראל, באמצעות המנהל האזרחי, מכריזה מעת לעת על חלקה מעובדת כשטח שמתנחלים פלשו אליו באופן לא חוקי וכי יש לפנותו – אך שאר הרשויות (רשות המים ומשרד החקלאות) ממשיכות כרגיל לאשר ולהקצות עשרות אלפי קוב מים, מה שמאפשר את המשך שגשוגו של המפעל הלא חוקי.

על פניו אין תיאום, יידוע או אפילו מדיניות מוסכמת בין הרשויות בנושא.

בתחומי הקו הירוק, חקלאים לא יוכלו לעשות זאת, בוודאי לא לאור יום. כדי לקבל הקצאה של מים לחקלאות יש להציג בעלות על הקרקע מרמ"י. פלישה לקרקע חקלאית יכולה להסתיים בחקירה או בסנקציות חריפות, כפי שיוכל להעיד היטב ח"כ יואב גלנט.

מדינת ישראל, באמצעות המנהל האזרחי, מכריזה מעת לעת על חלקה מעובדת כשטח שמתנחלים פלשו אליו באופן לא חוקי וכי יש לפנותו – אך שאר הרשויות ממשיכות לאשר ולהקצות עשרות אלפי קוב מים, מה שמאפשר את המשך שגשוגו של המפעל הלא חוקי

אפילו שימוש מנוגד להיתרים בקרקע חקלאית השייכת לך, למשל שימוש מסחרי, עלול להביא לסנקציות ולפגיעה בעסקים, כפי שיכולים לספר הבעלים של משק קירשנר ליד גדרה. אך בגדה המערבית, ארץ ללא חוק ודין, כנראה שמותר הכול.

לא ברור אם מדובר בעצימת עיניים או במדיניות מכוונת. בעבר סיפקה רשות המים נתונים מפורטים לגבי הקצאות מים המחולקות שמית, שהתפרסמו מדי שנה. כך עשתה גם בגדה וגם בשטחי הקו הירוק.

שיאני השימוש במים בקרב החקלאים היהודים בגדה במשך שנים היו חוות התמרים עינות קדם של עומר עתידיה סמוך ליריחו, ומשק "גבעות עולם" של אברי רן, אימפריה של לולים לביצים אורגניות ומוצרי חלב.

רן, דמות מיתולוגית בשטחים, היה בעבר מראשי נוער הגבעות וצבר לא מעט הרשעות פליליות בגין פעילות אלימה ומרמה. על פי נתוני כרם נבות, רן מעבד כ־900 דונם של שטח לחקלאות, שכמחציתו אדמות פרטיות בבעלות פלסטינית במקור.

שטחי העיבוד של "גבעות עולם" (מקור: כרם נבות)

למרות זאת, על פי ספרי רשות המים, הוא מקבל הקצאת מים סדירה (הרשומה משום מה על שם אשתו, שרונה רן) לפחות מאז 2011, ובשנים 2013–2017 הגיעו הקצאות המים שלו לשיא של 110 אלף קוב בשנה.

משום מה, החל מ־2018 הפסיקה רשות המים לפרסם את נתוני הקצאות המים בגדה, אף שהמשיכה לספק את אותו מידע בתוך הקו הירוק, כפי שעשתה קודם

מה קרה מאז אותה שנה? משום מה, החל מ־2018 הפסיקה רשות המים לפרסם את נתוני הקצאות המים בגדה, אף שהמשיכה לספק את אותו מידע בתוך הקו הירוק, כפי שעשתה קודם. כמובן שהמים המשיכו לזרום בצינורות כרגיל, כפי שניתן לראות מהשגשוג הפורה בשטח. אך כעת לא ניתן עוד לעקוב אחר גובה הקצאות המים של כל מגדל.

בניגוד לנהוג עד 2017, נתוני הקצאות המים בשטחים מתפרסמים כעת באופן מרוכז, רק לפי יישובים. המשמעות היא שבהעדר נתונים אי־אפשר לעקוב אחר כמות המים של כל מגדל בנפרד. בגבולות הקו הירוק, כאמור, לא חל כל שינוי באופן שבו רשות המים מפרסמת את הנתונים והם ממשיכים להתפרסם עם פירוט שמי של המגדלים.

אטקס מאשים את רשות המים ואת המנהל האזרחי בניסיונות הסתרה וטיוח. ואכן, אף גורם לא הצליח לספק לנו תשובה קוהרנטית לשאלה מדוע דווקא בגדה התחילו להסתיר את הנתונים, שלכאורה אינם סודיים וחשיפתם היא חלק ממדיניות רשות המים. רשות המים הפנתה למנהל האזרחי בטענה כי בכל הקשור במדיניות המים בגדה, מדובר באחריות ישירה שלו.

ההתנחלות שילה, 2016 (צילום: Miriam Alster/Flash90)

קמ"ט (קצין מטה) חקלאות במנהל האזרחי, סמיר מועדי, הבהיר שרק הדוברת של המנהל מוסמכת לתת תשובות בנושא זה. דוברת המנהל מעיין בוטראשוילי השיבה באופן מעורפל:

נציין כי בשנת 2018 בוצע שינוי באופן הצגת הצרכנים החקלאיים ברישיונות הספק, והיום כלל הצריכה החקלאית מוצגת באופן כולל לספק.

שאלות המשך שהגשנו במאמץ להבין את פשר השינוי ומשמעות המושג "ספק" לא נענו. במשרד החקלאות, שעל פי גורמים ברשות המים הוא הגוף האחראי על ההקצאות הספציפיות דווקא השיבו:

על פי הנחיית קמ"ט מים, החל משנת 2018 עברו הקצאות המים מרישום על שם הצרכנים המפורטים לרישום על שם האגודה של היישוב. כל אגודת יישוב קיבלה הקצאה השווה לסך כל ההקצאות שניתנו ליישוב. הקצאה באופן זה מקובלת במושבים ובקיבוצים והוחלה גם בישובים הקהילתיים ביו"ש.

המשמעות היא כי שינוי המדיניות – מפירוט על פי צרכן לפירוט יישובי – חל על כל הישובים הקטנים, בתוך ומחוץ לקו הירוק, ללא מדיניות מפלה או סלקטיבית.

מטע זיתים (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של "משק אחיה")

אלא שעיון בספרי המים מראה שהתשובה לא מדויקת. בדוח הקצאות המים השנתיות של צרכני המדינה לשנת 2021, למשל, אפשר לראות בבירור פירוט "ברמת הצרכן" גם בתוך מושבים וקיבוצים שבקו הירוק. בכרמי יוסף, למשל, מפורטת הצריכה היישובית וגם הצריכה הספציפית של שורה של חקלאים;  כך גם בקיבוץ חולדה, ברמות השבים, במושב יד רמב"ם, במושב ישרש ועוד.

בגדה המערבית, לעומת זאת, הפירוט כמעט נעלם. רוב החקלאים הגדולים בגדה, לרבות אלה שפלשו לקרקעות, פשוט נעלמו מהדוח, שמסתפק בציון ההקצאות לפי ישובים.

גורם בכיר לשעבר ברשות המים, שהסכים לדבר בעילום שם, אמר שהתמונה המצטיירת תמוהה ומנוגדת לכאורה לכללים. "על פי חוק המים, זכות המים צמודה לקרקע. אם בטלה הזכות בקרקע בחקלאות, בטלה הזכות למים. משרד החקלאות הוא זה שאמור לקבוע מי מקבל וכמה. אני מתקשה להבין איך בעל קרקע שאין לו יכולת להוכיח בעלות מצליח לקבל הקצאות מים".

"על פי חוק המים, זכות המים צמודה לקרקע. אם בטלה הזכות בקרקע בחקלאות, בטלה הזכות למים. אני מתקשה להבין איך בעל קרקע שאין לו יכולת להוכיח בעלות מצליח לקבל הקצאות מים"

הבכיר טוען כי השינוי במדיניות פרסום ההקצאות בגדה מאז 2018 לא מוכר לו. "למיטב ידיעתי, ההקצאות אמורות להיות שקופות באתר רשות המים ולא היה אמור להיות שינוי באופן שיקופם לציבור".

צעיר פלסטיני עובד בקטיף בצל בשדה חקלאי ליד יריחו, הגדה המערבית, 9 בינואר 2016 (צילום: Yaniv Nadav/Flash90)

גורם בכיר לשעבר במנהל האזרחי מספר שכולם מכירים את הקומבינות. "בוא נשים את הדברים על השולחן: מדיניות המים תלויה בשאלה אם אתה יהודי או פלסטיני. ההבדל בהקצאות נולד עם העדפה ברורה לצד הישראלי.

"כאשר מוציאים צווי פינוי אף אחד הרי לא באמת מתכוון שיפנו את הקרקע. מדובר בהחלטות בעלות השלכות פוליטיות. רוצים להראות שיש אכיפה, אבל הכול למראית עין. מה שאפשר המדינה עושה מעל השולחן, ומה שאפשר מתחת לשולחן".

מהמנהל האזרחי נמסר בתגובה: "תהליך הקצאת מים לחקלאות פועל כך – החקלאי מגיש פנייה למשרד החקלאות, לאחר מכן משרד החקלאות מעביר המלצה להקצאה בהתאם לגידול החקלאי. המלצת משרד החקלאות מועברת לקצין מטה מים במנהל האזרחי בצרוף סימון תא השטח המבוקש עבור ההקצאה.

"בהמשך קמ"ט מים מבצע עבודת מטה פנימית יחד עם גורמים נוספים. זו כוללת את בדיקת סטטוס הקרקע והיוועצות בגורמים הרלוונטיים במנהל האזרחי. לאחר קבלת ההתייחסות, במידה שנמצאה חיובית, ההקצאה מאושרת על־ידי קמ"ט מים, שמעדכן את ההקצאה ברישיון ספק המים הרלוונטי".

אברי רן מסר בתגובה: "אינני מעבד שטחים בפלישה!" על שאלות נוספות נמנע מלהשיב ולא העביר תגובה נוספת.