בשבוע הבא ישראל תלך לבחירות בפעם החמישית ב-43 חודשים בלבד. אפשר בהחלט להסיק מכך ששיטת הבחירות הישראלית לקויה במהותה. נראה שהיא כושלת במשימות הבסיסיות ביותר של שיטת בחירות, כמו יצירת ממשלות בנות קיימא.

אשמים רבים נמצאו להחמרת הקיטוב ואי היציבות הפוליטית של ישראל: גל הפוליטיקה הפופוליסטית שמתפשטת ברחבי העולם המפותח, אפקט האדוות של המבוי הסתום בסכסוך עם הפלסטינים, וגרסאות שונות של האשמות הצד השני ב"פוליטיקת שנאה" או "ההקצנה".

אבל קיים הסבר פשוט יותר, שמחבר את הנקודות בצורה ישירה יותר ומצביע על דרכים למתן ואף להפוך את המגמות הללו. הוא קשור בשיטה עצמה, באופן שבו היא מתווכת אינטרסים ומתעלת כוח פוליטי. והוא מייחס את האחריות לרפורמה שולית לכאורה שעברה בכנסת ב-2014 והגדילה את אחוז החסימה מ-2% ל-3.25%.

הרפורמה עברה בקלות יחסית. מטרתה, כפי שניסחו זאת מגישי הצעת החוק, הייתה לצמצם את תלותה של הממשלה בסיעות קטנות ושוליות ובכך להגביר את היציבות ואת המשילות.

מטרת העלאת אחוז החסימה, כפי שניסחו זאת מגישי הצעת החוק, הייתה לצמצם את תלותה של הממשלה בסיעות קטנות ושוליות ובכך להגביר את היציבות ואת המשילות

ספירת המעטפות הכפולות בוועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-20, 10 באפריל 2019 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

יותר מדי מפלגות מסתובבות בכנסת, הם טענו. ראשי ממשלות צריכים לספק את רצונן של שש, שבע ובמקרה של הממשלה היוצאת, אפילו שמונה סיעות נפרדות כדי להחזיק את הממשלה בחיים. כתריסר סיעות יכולות להיות חלק ממשא ומתן על כל יוזמת חקיקה. המורכבות הזאת והתלות במפלגות קטנות גרמו לעיוותים בתהליכי קבלת ההחלטות והיוו מקור מרכזי לחוסר היציבות הפוליטית.

רפורמת אחוז החסימה תוארה כ"גזענית" על ידי המפלגות הערביות וכ"אנטי-דמוקרטית" על ידי פוליטיקאים מהימין הקיצוני היהודי, אבל הטענות הללו נדחו על פי רוב כהתנגדות אוטומטית לשינוי בריא מצדם של פוליטיקאים שהפיקו תועלת משיטה גרועה.

פורמת אחוז החסימה תוארה כ"גזענית" על ידי המפלגות הערביות וכ"אנטי-דמוקרטית" על ידי פוליטיקאים מהימין הקיצוני היהודי, אבל הטענות הללו נדחו על פי רוב כהתנגדות אוטומטית לשינוי בריא

רוב המפלגות הערביות השיגו בין 2% ל-4% מהקולות, ולפיכך שינוי החקיקה איים עליהן. רוב מפלגות הימין הקיצוני דאז השיגו פחות מ-2%; העלאת אחוז החסימה שללה מהן לכאורה את האפשרות להיכנס לכנסת. אולם, כפי שהסבירו יוזמי הרפורמה, השינוי רק יגרום להן להתמזג עם סיעות שמחוץ לגבולות המחנה האידיאולוגי הצר שלהן, דבר שיאלץ אותן למתן את עמדותיהן ובסופו של דבר יחזק את הייצוג שלהן בכנסת.

המפלגות הערביות התעקשו שהרפורמה היא ניסיון של מפלגת ישראל ביתנו (שהייתה שותפה להצעת החוק הסופית) לצמצם את הייצוג הפוליטי הערבי. אבל התיאוריה הזאת אותגרה על ידי התמיכה שקיבלה הרפורמה גם מהקצה הליברלי והפרוגרסיבי של הקשת הפוליטית. כמה שנים קודם לכן, הנשיא יצחק הרצוג, שהיה אז חבר כנסת בכיר במפלגת העבודה, אפילו הציע להעלות את אחוז החסימה ל-5%.

מליאת הכנסת בעת הדיון על הצעת החוק להעלאת אחוז החסימה ל-3.25%, 11 במרץ 2014 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

בעיני רוב תומכיה של הצעת החוק, ובכלל זאת מדעני מדינה שדיברו בזכותה וסיעות ליברליות שהצביעו בעדה, הכוונה הייתה טובה. אם אחוז החסימה יהיה גבוה יותר, הם התעקשו, המערכת הפוליטית הקקופונית והבלתי משילה של ישראל תהפוך לפשוטה, מתונה ויציבה יותר.

דרך רצופת כוונות טובות

זה לא בדיוק מה שקרה.

"רפורמה שהייתה אמורה לשחרר אותנו מאי יציבות אלקטורלית מדומיינת הביאה עלינו אי יציבות אלקטורלית ממשית", אומר ד"ר שני מור, מרצה במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן, שעבודת הדוקטורט שכתב באוניברסיטת אוקספורד עסקה בייצוג פוליטי. מור שוחח עם זמן ישראל בשבוע שעבר.

אחוז החסימה הגבוה יותר, הוא טען לאחרונה במגזין "ליברל", השיג את התוצאה ההפוכה ממטרתו המוצהרת והביא לחוסר יציבות ולהקצנה בפוליטיקה הישראלית.

אחוז החסימה הגבוה יותר השיג את התוצאה ההפוכה ממטרתו המוצהרת והביא לחוסר יציבות ולהקצנה בפוליטיקה הישראלית

כדי להבין מדוע, יש להתחקות על שורשיו של המבוי הסתום של 43 החודשים האחרונים. המסע הזה יסתיים בסיפור אזהרה על ההיבריס והמלכודות שטמונים בניסיונות – גם מצד מדעני המדינה הבכירים ביותר – לפתור בעיות פוליטיות באמצעות שינוי שיטת הבחירות.

ד"ר שני מור (צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה)

המשבר הנוכחי החל באפריל 2019, כשמפלגת הימין החדש בראשותו של נפתלי בנט השיגה מספר מרגיז של 3.24% מהקולות, מאית האחוז בלבד מתחת לרף הדרוש. לאחר בדיקה חוזרת המספר ירד ל-3.22%. באותו הזמן, רשימת רע"ם-בל"ד עברה את אחוז החסימה בהפרש גדול אך במעט מזה שחסר למפלגת הימין החדש, והשיגה 3.33% מקולות הבוחרים – שמונה מאיות בלבד מעל הרף.

שתי הרשימות, שאחת מהן הצליחה והשנייה נכשלה, נבדלו זו מזו ב-5,000 קולות בקושי. אם אחת מהן הייתה חוצה את הקו בכיוון ההפוך – הימין החדש הייתה עוברת או שרע"ם-בל"ד הייתה נופלת תחתיו – בנימין נתניהו, שהיה חסר לו מנדט אחד להשגת רוב, יכול היה להרכיב ממשלה ולהימנע מהכאוס של שלוש השנים האחרונות.

זה היה רגע של תובנה, בעיקר עבור נתניהו.

"לפני 2014 לא היה שום אקשן סביב אחוז החסימה. מאז, כל מערכת בחירות הוכרעה באחוז החסימה", אומר מור.

אחוז החסימה נקבע כך שיהיה גבוה מספיק כדי לאלץ מפלגות קטנות להתאחד, מתוך מחשבה שהדבר יחליש את השפעתה של כל סיעה קטנה. אולם המפלגות לא מיהרו להתאחד כמצופה מהן, והבחירות הוכרעו על פי המפלגות הקטנות שנחסך מהן הגורל העגום שמתחת לקו.

במקום לצמצם את חשיבותן, אחוז החסימה החדש הפך את הסיעות הקטנות ביותר לגורם מרכזי בכל מערכת בחירות. ניצחונן של המפלגות הגדולות ביותר נעשה תלוי בגורלן של אלה הקטנות ביותר. ירידה קלה בשיעור ההצבעה של הערבים או עלייה קלה בשיעור ההצבעה של הימין העמוק, על פי ההיגיון חסר הרחמים של אחוז החסימה החדש, קובעת את גורלה של המערכת הפוליטית.

במקום לצמצם את חשיבותן, אחוז החסימה החדש הפך את הסיעות הקטנות ביותר לגורם מרכזי בכל מערכת בחירות. ניצחונן של המפלגות הגדולות ביותר נעשה תלוי בגורלן של אלה הקטנות ביותר

אביגדור ליברמן, אז שר החוץ, וראש הממשלה דאז בנימין נתניהו לוחצים ידיים במליאת הכנסת, אחרי העברת החוק להעלאת אחוז החסימה ל-3.25%, 11 במרץ 2014 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

וכך הליכוד החל למקד את הקמפיינים שלו באותם שוליים: מאמצים מרוכזים הושקעו כדי לדכא את קולות הערבים ולהציל את קולות הימין הקיצוני מאבדון. קיצונים מהימין שאיש לא היה מעז להתקרב אליהם בעבר צורפו אל הזרם המרכזי – מעוצמה יהודית הכהניסטית ועד לנעם ההומופובית.

במקום לשחרר את המפלגות הגדולות יותר מעול שחקני השוליים, אותם שוליים התחזקו. קמפיינים משני הצדדים החלו לעסוק בצורה כפייתית במניעת כישלון כמו זה שחווה הימין החדש באפריל 2019.

במקום לשחרר את המפלגות הגדולות יותר מעול שחקני השוליים, אותם שוליים התחזקו. קמפיינים משני הצדדים החלו לעסוק בצורה כפייתית במניעת כישלון כמו זה שחווה הימין החדש באפריל 2019

(הקמפיינים של הליכוד נגד הערבים התנקמו במפלגה והיו לגורם אחד מני רבים שהעלו את שיעורי ההצבעה ביישובים הערביים. החל מהבחירות של השנה שעברה, בליכוד שינו גישה, וכעת היא מנסה לשפר את תדמיתה בעיני הציבור הערבי ולקושש קולות צפים, גם אם מעטים, מקרב המצביעים שהתאכזבו מהמפלגות הערביות. במרוץ לשבירת התיקו, כל קול נחשב. הטקטיקה אולי השתנתה, אבל ההתמקדות האסטרטגית הבסיסית בשוליים נותרה בעינה.)

וכאשר גדלה חשיבותם של השוליים הללו, הזרם המרכזי הקצין.

איימן עודה ובל"ד, נתניהו והכהניסטים

במישור הרחב והפשוט ביותר, הפוליטיקה הערבית בישראל נחלקת בין שני דחפים עיקריים. מצד אחד השתלבות רבה יותר בחברה הישראלית; מצד שני דגש רב יותר על הזהות הפלסטינית ועל המאבק הפלסטיני.

איימן עודה בארוע השקת קמפיין הרשימה המשותפת בתל אביב, ב-20 באוגוסט 2019 (צילום: גילי יערי/פלאש90)

זהו כמובן תיאור מפושט מאוד של המצב. רוב המצביעים הערבים נמצאים במידה זו או אחרת משני צדיו של קו החלוקה הזה שבין השתלבות ללאומיות. אך בכל זאת מדובר במתח חשוב שבלעדיו אי אפשר להבין את הפוליטיקה הערבית בישראל.

כאשר יושב ראש חד"ש איימן עודה הופיע לראשונה על בימת הפוליטיקה הערבית בישראל, הוא הציג את עצמו כמי שתומך בפיוס ובהשתלבות בחברה. הוא מיצב את עצמו ככוח ממתן במפגש הפוליטי הטעון שבין ערבים ויהודים – כלומר, עד שהמפלגות הערביות נאלצו להתאחד לקראת הבחירות של 2015 בעקבות העלאת אחוז החסימה.

היהודים במדינה מתקשים להבחין בין חד"ש לבל"ד. מבחינת התקשורת והציבור, חברי שתי המפלגות משתמשים ברטוריקה כמעט זהה ביחסם לפוליטיקה היהודית. הם מוזמנים להתראיין לסירוגין על אותה משבצת בתקשורת מתוקף החפיפה הזאת ברטוריקה. אולם כפי שהסביר לי פעם פעיל חד"ש, הבדל מהותי מפריד בין שתי המפלגות: גם כאשר נדמה ששתיהן ניצבות באותו מקום, אחת פונה כלפי החברה הישראלית ואילו האחרת מפנה אליה את גבה.

שתי המפלגות, שנאלצו לחבור לרשימה אחת, לא יכלו עוד לייצג את החלוקה הבסיסית הזאת בפוליטיקה הערבית. בעוד שתומכיו של אחוז החסימה הגבוה יותר ציפו שלאיחוד תהיה השפעה ממתנת, בפועל בל"ד, ולא חד"ש – הסיעה הרדיקלית יחסית ולא זו המתונה יותר – היא שקבעה את הקו האידיאולוגי שנדרש לשם שמירה על שלמות הרשימה.

בעוד שתומכיו של אחוז חסימה גבוה יותר ציפו שלאיחוד תהיה השפעה ממתנת, בפועל בל"ד, ולא חד"ש היא שקבעה את הקו האידיאולוגי שנדרש לשם שמירה על שלמות הרשימה

ראשי בל"ד אחרי הגשת הרשימה לכנסת ה-25 לוועדת הבחירות המרכזית, 15 בספטמבר 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

הרטוריקה והפוליטיקה של עודה הפכו עד מהרה ללוחמניות יותר. בל"ד, שהיא אנטי-ציונית יותר והקנאית ביותר ללאומיות הפלסטינית מבין המפלגות הערביות – וגם הפחות פופולרית מביניהן; היחידה שהתקשתה להיכנס לכנסת גם כשאחוז החסימה עמד על 2% בלבד – קיבלה זכות וטו בפוליטיקה הערבית כולה, שלא הייתה לה לפני העלאת אחוז החסימה.

דבר דומה התרחש בימין הקיצוני, ומאותה סיבה. על מנת להבטיח שאחוז החסימה הגבוה יותר לא יביא לאובדן קולות של מצביעי ימין, לנתניהו לא היו הרבה ברירות אלא לפעול לאיחודם – ולטענת המבקרים, להכשרתם – של כוחות פוליטיים שרק זמן קצר קודם לכן הוא התבטא מפורשות בגנותם.

על מנת להבטיח שאחוז החסימה הגבוה יותר לא יביא לאובדן קולות של מצביעי ימין, לנתניהו לא היו הרבה ברירות אלא לפעול לאיחודם של כוחות פוליטיים שרק זמן קצר קודם לכן הוא התבטא מפורשות בגנותם

הכישלון של הימין החדש באפריל 2019 לא היה הפעם הראשונה שבה מפלגת ימין כשלה מלעבור את רף אחוז החסימה החדש. בבחירות של 2015, המרוץ הראשון לאחר הרפורמה, מפלגת יחד – ברית בין יושב ראש ש"ס לשעבר אלי ישי לבין עוצמה יהודית – קיבלה 2.97% מהקולות, כרבע אחוז מתחת לרף החדש.

הימין איבד בשל כך שלושה מושבים בכנסת (עצם העובדה שיושב ראש ש"ס לשעבר חבר לכהניסט הייתה כשלעצמה שבירת מסורת, שגררה גינויים מצד גורמים חרדיים. האיחוד הזה נבע, כמובן, מהאיום שהציב אחוז החסימה החדש).

אלי ישי וחברי "יחד" בערב הבחירות לכנסת ה-19 במטה המפלגה, 17 במרץ 2015 (צילום: מנדי הכטמן/פלאש90)

בעקבות הניסיון הזה, עוד לפני כישלונה של "הימין החדש", נתניהו השקיע מאמצים כבירים לקראת בחירות אפריל 2019 להשיג איחוד בימין הקיצוני. הוא יזם משא ומתן על איחוד בין עוצמה יהודית, יחד, תקומה והבית היהודי.

הכישלון מורט העצבים של הימין החדש היה לפיכך יותר מאכזבה גרידא; התרחיש הגרוע ביותר שממנו חשש נתניהו, בעקבות גורלה של יחד ב-2015, התגשם לנגד עיניו. פחות מ-2,000 קולות שחסרו למפלגה קטנה ושולית עלו לו בכל המרוץ הכלל-ארצי.

התרחיש הגרוע ביותר שממנו חשש נתניהו, בעקבות גורלה של יחד ב-2015, התגשם לנגד עיניו. פחות מ-2,000 קולות שחסרו למפלגה קטנה ושולית עלו לו בכל המרוץ הכלל-ארצי

אותו נתניהו שסולל כעת עבור הכהניסטים את הדרך לכנסת, אם כן, הוא נתניהו פוסט-טראומטי, והטראומה היא תוצאה ישירה של העלאת אחוז החסימה בדיוק לרף שנועד להחליש את המפלגות הקטנטנות אך למעשה חיזק אותן.

במהלך שלוש השנים וארבע מערכות הבחירות שלאחר מכן נתניהו הבטיח תפקידים בממשלה, כספי תקציב ואפילו מקומות ברשימת הליכוד עצמה לחברי מפלגות הימין הקיצוני כדי שיסכימו לאחד כוחות כדי שלא ליפול מתחת לאחוז החסימה.

איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בבת ים, 6 באפריל 2019 (צילום: פלאש 90)

ובדיוק כשם שבל"ד הקטנה יכלה להכתיב את המדיניות לחד"ש הגדולה, גם בימין התוצאה אף פעם לא הייתה מיתונם של הקיצונים. בכל איחוד חדש הקיצונים הם אלה שהכתיבו את הטון ואת סדר היום.

בדיוק כשם שבל"ד הקטנה יכלה להכתיב את המדיניות לחד"ש הגדולה, גם בימין התוצאה אף פעם לא הייתה מיתונם של הקיצונים. בכל איחוד חדש הקיצונים הם אלה שהכתיבו את הטון ואת סדר היום

זה לא היה צריך להפתיע את יוזמי הרפורמה של 2014. זהו כלל בסיסי במשא ומתן: המפלגה העיקשת ביותר, זו שתהיה מוכנה לקום ולעזוב את השולחן בקלות רבה יותר, תהנה מיתרון מובהק בכל מו"מ.

והתופעה רק הולכת ומחמירה. על פי הסקרים, המרכז והשמאל עלולים לחוות את אותה טראומה בצד השני של הקשת הפוליטית.

נדרשו לנתניהו חמש מערכות בחירות כדי לאלץ לבסוף את כל מפלגות הימין להתאחד או לפרוש מהמרוץ, אך הוא הצליח. הסיעה הקטנה ביותר במחנה של נתניהו, יהדות התורה, משיגה כעת בסקרים שבעה מנדטים מרגיעים.

(הבית היהודי של איילת שקד, שנחשבת לתומכת בנתניהו – אף על פי שנתניהו עצמו אומר אחרת – היא המפלגה הימנית היחידה שעל פי הסקרים לא צפויה לעבור את אחוז החסימה.)

ישיבה של ראשי סיעות בלוק הימין באופוזיציה: יעקב ליצמן, יריב לוין, בנימין נתניהו, משה גפני, בצלאל סמוטריץ' ואריה דרעי. 30 במאי 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

בצד השני של המפה הפוליטית, במחנה של יאיר לפיד (בהיעדר מונח טוב יותר), כשליש מהמנדטים קרובים לרף אחוז החסימה. רע"ם, חד"ש-תע"ל, מרצ והעבודה מקבלות בסקרים באופן עקבי 4, 4, 5, ו-5 מנדטים בהתאמה.

אם מי מהן לא תצליח להיכנס לכנסת, היא תמסור את הניצחון לידיו של נתניהו.

התוצאה של אותו "אקשן סביב אחוז החסימה", כפי שכינה זאת מור, היא מעגל חוזר של החמרת הקיטוב ואובדן הגמישות הפרלמנטרית.

כשמפלגות קטנות מתאחדות – כעת בימין ובקרוב אולי במרכז ובשמאל – הרשימות המאוחדות מגלות כי עליהן לספק את רצונם של הגורמים הקיצוניים ביותר השותפים בהן כדי לשרוד, ואילו המפלגות הגדולות של הזרם המרכזי מגלות שעליהן לציית לקיצוניות החדשה הזאת כדי להשאיר בצד שלהן את אותם שחקנים שהיו שוליים בעבר.

כשמפלגות קטנות מתאחדות – כעת בימין ובקרוב אולי במרכז ובשמאל – הרשימות המאוחדות מגלות כי עליהן לספק את רצונם של הגורמים הקיצוניים ביותר השותפים בהן כדי לשרוד

לפני העלאת אחוז החסימה, העבודה ויש עתיד ישבו בנוח יחסית בממשלות בראשותו של נתניהו ב-2009 וב-2013, וש"ס יכלה לשבת עם העבודה בממשלתו של אהוד אולמרט ב-2006.

לא עוד.

יאיר לפיד ובנימין נתניהו במושב פתיחת הכנסת, 18 במרץ 2013 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

ככל שגוברת השפעתם של הגורמים הקיצוניים, המערכת פחות מסוגלת לשאת שיתופי פעולה חוצי-גושים ואת המתינות שהם דורשים ואף מטפחים. הפשרות שמהוות חלק בלתי נפרד ממערכת פרלמנטרית מתפקדת הופכות לבלתי אפשריות. הפוליטיקה הישראלית הפכה לבלתי גמישה, וכפועל יוצא מכך לפחות יציבה.

כפי שניסח זאת מור, העלאת אחוז החסימה למעשה "ביססה קיטוב בפוליטיקה הישראלית שלא היה בה קודם לכן".

בשבחה של הענווה

מדעני מדינה ומומחים אחרים הבטיחו כי רפורמת אחוז החסימה תצמצם את מספר המפלגות, תייצב את המערכת הפוליטית, תמתן את השוליים הפוליטיים ותשפר את יעילותן של הממשלה ושל הכנסת. בפועל היא עשתה את ההפך. היא חיזקה את הקיצונים והפכה את הפשרה לכמעט בלתי אפשרית.

התברר שאותו בלגן קבוע שאפיין את המערכת הפוליטית הישראלית, ושכל כך הפריע למדעני המדינה וליוזמי הרפורמה, היה, במבט מפוכח לאחור, אחד החוזקות הגדולות של המערכת הפוליטית הישראלית; הוא הקנה לה גמישות, יציבות ומתינות, שאבדו בעקבות הרפורמה.

אותו בלגן קבוע שאפיין את המערכת הפוליטית הישראלית היה, במבט מפוכח לאחור, אחד החוזקות הגדולות של המערכת הפוליטית הישראלית; הוא הקנה לה גמישות, יציבות ומתינות, שאבדו בעקבות הרפורמה

רפורמה שבסופו של דבר חוללה באופן הרסני את ההפך ממטרתה המקורית היא מסורת ישראלית אותנטית ומוכרת.

אריה דרעי, משה גפני ויעקב ליצמן במסיבת עיתונאים של הסיעות החרדיות בכנסת, 8 ביוני 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ב-2020 נתניהו הכניס למערכת החוקתית הישראלית את הממשלה ה"פריטטית", שלכל אחד משני חצאיה יש כוח וטו על השני. זה היה חלק מניסיונו לפורר את מפלגת כחול-לבן באמצעות פיתויו של מנהיגה בני גנץ להקים עמו ממשלת אחדות. אך התוצאה הייתה הפוכה מכוונתו של נתניהו.

ללא מנגנון הפריטטיות, שמגביל את ראש הממשלה ומקנה לשני הצדדים כוח וטו הדדי, המרכז-שמאל לא היה יכול לתת אמון באיש ימין כמו בנט כראש ממשלה. בניסיונו הפזיז להפריד בין אויביו, נתניהו יצר במו ידיו את המוסד שבלעדיו הם לא היו יכולים להתאחד נגדו.

זו הדוגמה המאוחרת ביותר. המפורסמת ביותר היא ככל הנראה חוק הבחירה הישירה. ב-1992 הכנסת שינתה את שיטת הבחירות כך שאזרחי ישראל יוכלו לבחור את ראש הממשלה שלהם בפתק נפרד, לצד פתק ההצבעה למפלגה. מדעני מדינה טענו כי השינוי יחזק את ראש הממשלה החדש במשא ומתן הקואליציוני הסבוך שלאחר הבחירות, יחליש את האינטרסים הסקטוריאליים הצרים וייצב את המערכת הפוליטית (נשמע מוכר?).

ב-1992 נטען כי בחירה ישירה לראשות הממשלה יחזק את ראש הממשלה החדש במשא ומתן הקואליציוני, יחליש את האינטרסים הסקטוריאליים הצרים וייצב את המערכת הפוליטית. התוצאה הייתה הפוכה

התוצאה הייתה הפוכה. מצביעים רבים שנהגו לבחור במפלגות הגדולות כדי להבטיח את ניצחונו של המועמד המועדף עליהם לראשות הממשלה הרגישו כעת חופשיים, לאחר שהכניסו למעטפה המתאימה את פתק ההצבעה לראש הממשלה, לבחור במפלגה סקטוריאלית צרה יותר שייצגה אותם בצורה מדויקת יותר. הם נטשו את המפלגות הגדולות בהמוניהם.

ראש הממשלה הנכנס אהוד ברק משיק כוסית לחיים עם ראש הממשלה היוצא בנימין נתניהו, בטקס חילופי ראש ממשלה במשרד ראש הממשלה בירושלים. בינהם, משמאל נאווה ברק ולידה שרה נתניהו. 7 ביולי 1999 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

בבחירות של 1992 יצחק רבין השיג 44 מנדטים למפלגת העבודה. שבע שנים בלבד לאחר מכן אהוד ברק ניצח בבחירות של 1999 עם מפלגת העבודה שהצטמצמה ל-26 מנדטים.

ברק, בשונה מקודמו רבין, היה ראש ממשלה שנבחר ישירות ללא עוררין, לפחות על הנייר. בפועל, יכולת המשא ומתן שלו בכנסת נחלשה עד כדי שיתוק. הרפורמה החטיאה את מטרתה. ראשי ממשלה מצאו את עצמם נענים לדרישות התקציביות והמדיניות של מפלגות סקטוריאליות קטנות יותר מאשר בעבר.

הרפורמה גם הפיחה חיים חדשים במלחמות התרבות המפלגות ביותר במדינה, כשאותן מפלגות סקטוריאליות משכו מאות אלפי קולות שהצביעו בעבר למפלגות הגדולות. ש"ס הספרדית-חרדית נסקה ל-17 מנדטים; מפלגת שינוי החילונית הלוחמנית התנפחה ל-15.

כשחוק הבחירה הישירה בוטל על ידי מערכת פוליטית מותשת לפני בחירות 2003, הפוליטיקה הישראלית כבר התאפיינה בשסעים עמוקים יותר, בלוחמנות רבה יותר ובמשילות פחותה.

כשחוק הבחירה הישירה בוטל על ידי מערכת פוליטית מותשת לפני בחירות 2003, הפוליטיקה הישראלית כבר התאפיינה בשסעים עמוקים יותר, בלוחמנות רבה יותר ובמשילות פחותה

שלט של מפלגת נעם במערכת הבחירות של ספטמבר 2019 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

רשימת היוזמות שהסתיימו בפיאסקו דומה היא ארוכה. המדינה עדיין סובלת מתופעות הלוואי של הרפורמות שנערכו בפריימריז המפלגתיים ובפוליטיקה המוניציפלית בשנות השבעים והשמונים.

אין דבר מפחיד יותר מרפורמטור בעל כוונות טובות שמציע דרך נבונה "לפשט" ו"לייצב" את הפוליטיקה הישראלית.

"צריך להיזהר מפני מי שמהלל את סגולות המשטר הנשיאותי או הייצוג האזורי", מזהיר מור, או מפני הצעות לכפות הגבלת כהונה על ראשי ממשלות, לדרוש רוב של 70 חברי כנסת (במקום הרוב הרגיל הנוכחי) כדי לפזר את הכנסת או להעניק באופן אוטומטי למנהיג המפלגה הגדולה ביותר את המנדט להרכבת הממשלה. ישנם טיעונים רציונליים לטובת כל אחד מהשינויים הללו, אבל אין דרך לנבא מה הם יגרמו בשטח. המצב עלול להפוך להרבה יותר גרוע.

מערכת פוליטית היא מכונה מורכבת. כמעט בלתי אפשרי לדעת איך כוונון באחד הקצוות ישפיע על המערכת ומה יהיה התוצר בקצה השני.

אבל יש סיבה עמוקה יותר מאשר מורכבות המערכת לכישלונות החוזרים של כל כך הרבה רפורמטורים רציניים: הם אינם מבינים את החוזקות ואת התכלית של הדבר שהם מבקשים לשנות.

תוצאות ההצבעה על פיזור הכנסת ה-24, 22 ביוני 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

כפי שניסח זאת מור, הסחר-מכר הפרלמנטרי הישן "והצורך המתמיד להתפשר הם דרך פעולה טובה עבור דמוקרטיה צעירה בחברה מפולגת. פוליטיקה לא צריכה לעסוק בסילוק או בצמצום של קונפליקטים אלא בניהולם. כל הדברים שכולם רוצים למחוק מהמערכת שלנו הם בדיוק מה שמשאיר את האלימות מחוץ לפוליטיקה".

צמצום התסבוכות והקונפליקטים הוא לא מתכון ליציבות ולמתינות; הוא מתכון לכך שהמחלוקות המובנות בחברה הישראלית יבואו לידי ביטוי בדרכים פחות בריאות ובונות, באמצעות הקצנה, ובסופו של דבר אלימות.

צמצום התסבוכות והקונפליקטים הוא לא מתכון ליציבות ולמתינות; הוא מתכון לכך שהמחלוקות המובנות בחברה הישראלית יבואו לידי ביטוי בדרכים פחות בריאות ובונות, באמצעות הקצנה, ובסופו של דבר אלימות

דרך טובה יותר

מה צריך לעשות? האם הישראלים חייבים לומר נואש מעצם האפשרות לרפורמה?

אם הפרשנות הזאת היא נכונה, ייתכן שדרך טובה יותר לשיפור המערכת היא לקבל בברכה את החוזקות הלא מספיק מוערכות שלה, לאמץ את התסבוכת והבלגן שכל כך הפריעו ליוזמי הרפורמה.

אם צמצום הייצוג על ידי כפיית איחודים מביא בסופו של דבר להקצנת המערכת, אולי ניתן להשיג את ההפך על ידי הרחבת הייצוג. הרחבה וחיזוק של הכנסת, הורדת אחוז החסימה בחזרה ל-2%, צירופם של יותר, ולא פחות, כוחות שוליים למשחק – כל אלה עשויים לכווץ את כוחם של הקיצונים בחזרה לגודלם הטבעי.

ספירת הקולות בוועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-24, 25 במרץ 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אבל יותר מכל רפורמה זו או אחרת, הלקח העיקרי מהניסיון הזה של תיקו בלתי נגמר ושל הקצנה גוברת הוא אולי פשוט לכבד את המבנים הקיימים, להתייחס אליהם כאל יותר מאשר תאונות מקריות שממתינות לעיצוב מחדש על פי חזונו של רפורמטור מתוחכם.

צריך להביא בחשבון מה אנחנו עלולים לאבד עם כל שינוי, ולא רק מה – אולי, על פי הערכה אופטימית וחסרת אחריות של כוחות הניבוי של האדם – אנחנו עשויים להרוויח.

"פרימום נון נוקרה", מלמדים את הסטודנטים לרפואה בכל העולם. ראשית, אל תזיק.