זוכרים את הכרזות הענקיות בבחירות 2020 לאורך קומותיה של מצודת זאב הגבוהה בת"א, "נתניהו. ליגה אחרת", בהן הוא היה מצולם פעם לצד דונלד טראמפ ופעם לצד ולדימיר פוטין?

הרבה מאד מים זרמו מאז באפיקי הירקון, וסביר מאד כי בנימין נתניהו דאג להשמדתן של הכרזות הללו, לאחר שהעולם למד כי שני שותפיו לליגה הם מנהיגים מהדגם ששוחרי השלום, החוק והצדק דוחים בשאת נפש.

הרבה מים זרמו מאז כרזות ה"ליגה אחרת" בירקון, וסביר שנתניהו דאג להשמדתן, לאחר שהעולם למד כי שני שותפיו לליגה הם מנהיגים מהדגם ששוחרי השלום, החוק והצדק דוחים בשאת נפש

האחד, פוטין, התגלה כשידיו מגואלות בדמם של עשרות אלפי אזרחים אוקראיניים הרוגים ופצועים, מיליונים שנאלצו להימלט מארצם או הוגלו בכח מבתיהם, תשתיות אזרחיות שהוחרבו בפעולות טרור מוכוונות, והכל לשם מימוש שאיפות מגלומניות טריטוריאליות אישיות.

טראמפ, מצידו, התגלה כאגו מניאק מהזן המסוכן, כאשר ניסה לבצע הפיכה שלטונית לאחר הפסדו בבחירות והנחה את תומכיו הקיצוניים לעלות על הקפיטול.

אדם שכשל כשל נשיאותי חמור בהתמודדותו ובהתנהלותו האישית מול מגפת הקורונה, שגנב מהבית הלבן מסמכים מסווגים ורגישים ביותר למטרות עלומות שעד כה לא התבררו, ושנאשם היום בשלל פרשיות שחיתות מימיו בבית הלבן ובעסקיו הפרטיים מהם חייב היה להתנתק כנשיא.

הוא, שנחשב בישראל לידיד גדול, השמיע מאז סיום כהונתו דעות והערות לא ערבות לאוזנינו, ביניהן הערות גסות כלפי נתניהו עצמו (הריאיון עם ברק רביד).

כמה לא מפתיע:
גם טראמפ מתעב את ביבי וצ'ילבה איתו. אצל דונלד אין מיקריות. כשהוא מתראיין לעיתונאי ישראלי מוכר ואומר על נתניהו "פאק הים" (שייזדיין), זה אומר שהוא גמור אצלו. ביבי מאוס על רוב מנהיגי עולם בעבר ובהווה. מייחסים לו שקרנות, בוגדנות ואינטרסנטיות אישית בוטה. עניין מרכזי pic.twitter.com/MACk3DE4xg

— רמי יצהר (@RamiYitzhar) December 10, 2021

אין ספק, נתניהו מעדיף היום שנשכח את ימי הליגה האחרת, ליגת העל בעיניו, במהלכם אפילו הקיף חצי עולם כאשר טס מטראמפ לפוטין כדי להביא את נעמה יששכר שנאסרה שם על הברחת סמים. אלה היו ימי אוויר פסגות רוויי ניחוחות פוליטיים מבטיחים. לרוע מזלו הבוחרים בישראל לא התרשמו מהתרגילים השקופים והמוכרים ומנעו ממנו ניצחון. אבל הוא קיבל זאת רק כמכה קלה בכנף כפי שקיבל את המכה הקודמת ואת זו שאחריה.

האחד, פוטין, התגלה כשידיו מגואלות בדם עשרות אלפי אזרחים אוקראיניים. טראמפ, התגלה כאגו מניאק המסוכן. אין ספק, נתניהו מעדיף שנשכח את ימי הליגה האחרת, רוויי אוויר הפסגות

לאחר כשלושים שנות שלטון ללא מצרים בליכוד, מתוכן עשור וחצי כראש ממשלה, דומה כי ביבי לא למד כלום ולא שכח מאום: גם בעצם ימים אלה, כדרכו מאז ימי בראשית, הוא ממשיך בשיטות חבוטות של שטיקים וטריקים, בהבטחות סרק חלולות שהוא יודע שאין ביכולתו או ברצונו לקיים (ביטול ההסכם הימי עם לבנון, כמשל) ואמירות שתוקף אמתותן פג (עצירת תכנית הגרעין של איראן, כמשל).

מאז בא בשעריה של הפוליטיקה הישראלית, לצד משימותיו הממלכתיות, נתניהו היה ממוקד מטרה: להוכיח ולהזכיר לכולם כי אין עליו, וכי במדינת הגמדים הוא גוליבר. הוא הצליח לשכנע בכך את המוני בית ישראל. אלה העניקו לו רוח גבית ועמדו לצדו במהלך חודשי משפט האלפים, בלי להתרשם משלל העדויות הצבעוניות והעסיסיות על נוהגיה ואורחות חייה הפסולים של המשפחה כולה, ולא רק שלו, שדוגמתן לא נודעה בישראל.

בהקשר זה צריך להאמין כי אילו הדבר היה נתון בידיו, נתניהו לא היה מהסס לרגע ומסיר את האבק מעל כנפי המטוס הממלכתי "כנף ציון", שאת רכישתו ושיפוצו במאות מיליונים הוא יזם, והממשלה היוצאת נמנעה מסיבה זו (ובגלל עלויות ההפעלה הגבוהות) להשתמש בו.

מעון ראש הממשלה הוא עכשיו הבסטיליה שצריך לכבוש, כשמעל מפתן הכניסה אליו מתנוסס המספר 61 – מספר מיתולוגי שחשיבותו בעצם שבריריותו. בינו לבין עצמו נתניהו יודע זאת אבל לא יודה בכך, כמובן. במקום זאת, כדי להשיג את הכרטיס הזוכה עם המספר הזה, הוא הסכים לקשור את גורלו הפוליטי עם המגזר היהודי הימני הקיצוני ביותר, אותו שלל מכל וכל במערכות הקודמות.

מבלי לבחון כליות ולב אני מוכן להעריך כי המציאות הזו לא נוחה ולא רצויה לנתניהו גם היום והוא יודע את המחיר הפוליטי שהוא עלול לשלם בגינה. ואולם, הוא מוכן להסתכן כיוון שאצלו המטרה מקדשת את כל האמצעים.

מעון רה"מ הוא עכשיו הבסטיליה שצריך לכבוש, כשמעל מפתנו מתנוסס המספר 61 – כדי להשיגו, נתניהו הסכים לקשור את גורלו הפוליטי עם המגזר היהודי הימני הקיצוני ביותר, אותו שלל מכל וכל במערכות הקודמות

אם נציגי הציונות הדתית ובמיוחד ביניהם אלה של עוצמה יהודית, בהם מדובר כאן, לא ישנו את אורחותיהם המוכרים גם ביושבם על הכורסאות המרופדות של  המיניסטרים, כי אז ביבי ייקלע למיטת סדום: או שיאלץ להיפרד מהם ולפנות לצד השני של המפה – מהלך שיעשה ללא ניד עפעף – או שבלית ברירה יצטרך לפנות את כורסתו מרצון או בכפייה. בשני המקרים לא יהיה זה נתניהו מהליגה האחרת אלא עוד שחקן, מרכזי אמנם, בליגה המקומית הרוויה באדים רעילים בה כיכב כשלושה עשורים.

אם וכאשר תסריט זה יתקיים ספרי מדעי המדינה הבאים יכללו פרק חדש שכותרתו "רל"ב" – רק לא ביבי – ובו הסיפור על האיש שלא הובס על ידי יריביו הפוליטיים בשום מערכת בחירות – למעט אחת – גם כאשר לא הצליח להרכיב ממשלה, אבל נפל דווקא על חרבו עקב מעשי בני בריתו. סיפורו של האיש שכרה לעצמו את הבור הפוליטי.

כמובן, משכו של תסריט זה יתקצר משמעותית אם נתניהו לא יגיע למפתן ה-61. בשני התסריטים מדובר יהיה בסיומו של עידן היסטורי שיחייב את הפוליטיקאים בישראל לחשב מסלולים מחדש.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.