דבר מוזר קרה ביום שלישי. מצד אחד, גוש הימין-חרדים של בנימין נתניהו זכה לניצחון סוחף. מצד שני, הוא עשה זאת מבלי לשנות באופן ממשי את מספר הקולות.

שתי מפלגות, מרצ ובל"ד, נפלו מתחת לאחוז החסימה וכך עלו לגוש שמתנגד לנתניהו בכ-6% מסך הקולות. הרוב של נתניהו, 64 מנדטים, הוא כמעט לחלוטין פונקציה של מכניקת אחוז החסימה, של היעלמותם של יותר מרבע מיליון קולות מתחת לרף.

ופה קבור הכלב. השמאל ובל"ד ביצעו התאבדות; מנהיגיהם דבקו יותר מדי במותג המפלגתי ובעמדות וניואנסים אידיאולוגיים דקים וכך לא הגיבו לסכנה אלקטורלית ברורה ונוכחת שעמדה לפתחם. הם דיברו על חזרתו הקרובה של בנימין נתניהו לשלטון כעל סכנה אדירה, אבל אז עשו את כל מה שנדרש על מנת להגדיל את סיכוייה של האפשרות הזאת.

השמאל ובל"ד ביצעו התאבדות; מנהיגיהם דבקו יותר מדי במותג המפלגתי ובעמדות וניואנסים אידיאולוגיים דקים וכך לא הגיבו לסכנה ברורה ונוכחת שעמדה לפתחם

קינות והספדים

ראשי המפלגות עשו מה שפוליטיקאים כושלים בדרך כלל עושים – הטילו את האשמה על אחרים. אך השיח הרחב יותר שמתנהל בשמאל מאז יום הבחירות גם הוא לרוב מתעלם מתפקידו של השמאל עצמו ביצירת הכישלון שלו. במקום אותה ביקורת עצמית, נשמעים הרבה הספדים ותחזיות קשות.

"אתם רוצים את ביבי, אבל תקבלו את בן-גביר", השתלחה העיתונאית סימה קדמון במצביעי הימין ביום רביעי בטור הפוליטי שלה ב"ידיעות אחרונות". "אתם, במו ידיכם, תביאו לסופה של המדינה כפי שהכרנו אותה".

תגובות במטה מרצ לתוצאות המדגמים, 1 בנובמבר 2022 (צילום: פלאש90)

היו כאלה שאיימו לעזוב את הארץ. המילה "רילוקיישן", על פי דיווחים, רשמה עלייה בחיפושים בגוגל וברשתות החברתיות, לצד ביטויים כמו "איך לעזוב את הארץ" ו"הלכה המדינה".

היו כאלה שאיימו לעזוב את הארץ. המילה "רילוקיישן" רשמה עלייה בחיפושים בגוגל וברשתות החברתיות, לצד ביטויים כמו "איך לעזוב את הארץ" ו"הלכה המדינה"

פרופ' אסא כשר, שזוהה במשך שנים עם המיינסטרים הישראלי וסייע בניסוח הקוד האתי של צה"ל, תקף בפוסט שפרסם בפייסבוק את "המוטציה החרדית" ו"המוטציה הלאומנית" של היהדות שלדבריו השתלטו על המדינה, והכריז כי הוא כבר אינו רואה את עצמו כבן לעם היהודי אלא רק כ"בעל מוצא יהודי".

וכך זה נמשך ברשתות החברתיות, עד שאפילו פרשנים מהקצה השמאלי של המפה הפוליטית החלו להביע סלידה מכל קינות האבל.

הקריסה הארוכה של השמאל הישראלי

אפשר כמובן להבין את הפאתוס הזה. העידן הזה כופה על בני זמנו מצב תמידי של פאניקה מוסרית. חלק מזה הוא מבני: האלגוריתמים של הרשתות החברתיות יוצרים מרחבי הדהוד מקצינים, כלכלת המגזר העיתונאי המתכווץ גורמת למהדורות החדשות להגביר את עוצמת הרטוריקה, וכן הלאה.

חלק מזה הוא מהותי: תזוזה אמיתית ודרמטית מתרחשת בפוליטיקה של העולם הדמוקרטי, ובכלל זאת הפוליטיקה הישראלית.

מרב מיכאלי נושאת נאום בעקבות כשלון מפלגת העבודה בבחירות לכנסת, 3 בנובמבר 2022 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

קשה שלא לקשר בין עלייתו של איתמר בן-גביר לשיעור ההצבעה המדהים של 41% למארין לה פן בבחירות לנשיאות בצרפת, לניצחונם של גורמים פוליטיים פשיסטיים לשעבר באיטליה בספטמבר או לפוליטיקה של הימין הקיצוני בארצות הברית, קנדה, ברזיל, הונגריה ומקומות אחרים. נדמה שגורמי שוליים ימניים, שכעת מכריזים על עצמם שהתמתנו, נמצאים במגמת עלייה בכל מקום.

הסיבות לכך נדונו רבות בשנים האחרונות, מהתרעות על "נסיגת הדמוקרטיה" ועד לאבחנות אמפתיות יותר שרואות בהקצנה תגובה לכישלונם של מוסדות לאומיים ועל-לאומיים חלשים לתת מענה לצרכים ולחרדות של הציבור.

בישראל, כמו במדינות אחרות, הקולות החדשים שקיבלו כוחות פוליטיים קיצוניים הגיעו לא מעט מהקצוות, מאוכלוסיות שוליים. במקרה של בן-גביר, רבים ממצביעיו באו מהדרום, ממקומות שבהם השיח התקשורתי על גלי הפשיעה ועל עליית המתיחות בין יהודים וערבים הוא לא עניין מופשט שמסתכם בכותרות העיתונים, אלא מקור לפחד וסבל יומיומיים.

בישראל, כמו במדינות אחרות, הקולות החדשים שקיבלו כוחות פוליטיים קיצוניים הגיעו לא מעט מאוכלוסיות שוליים. במקרה של בן-גביר, רבים ממצביעיו באו מהדרום

זהו קול מחאה נגד 12 שנות ההזנחה של ממשלות נתניהו לא פחות מאשר נגד 18 החודשים של ממשלת בנט-לפיד. הכוחות הללו לא יובסו על ידי תוכחה מוסרית בלבד; צריך לדבר על המציאות שהניעה אותם.

מיצג בכיכר רבין אחרי השבעת ממשלת בנט-לפיד, 14 ביוני 2021 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

ובכל זאת, גם אם התזוזה ימינה בישראל תואמת מגמות עולמיות רחבות יותר, יש מאפיין ייחודי למקרה הישראלי, עובדה שמבדילה את ישראל ומסייעת להסביר את פרץ השיח האפוקליפטי: השמאל הישראלי קרס הרבה לפני עלייתו של הימין הקיצוני לשלטון.

גם אם התזוזה ימינה תואמת מגמות עולמיות רחבות יותר, יש עובדה שמבדילה את ישראל ומסייעת להסביר את פרץ השיח האפוקליפטי: השמאל הישראלי קרס הרבה לפני עלייתו של הימין הקיצוני לשלטון

אם מחשיבים את העבודה ואת מרצ ל"שמאל" – הן המפלגות היחידות שרוב מצביעיהן מגדירים את עצמם כך – אזי קל לעקוב אחר הידרדרותו.

העבודה ומרצ זכו יחד ב-44% מהקולות ב-1992, השנה שבה יצחק רבין נבחר לראשות הממשלה ופתח בתהליך אוסלו עם הפלסטינים. המספר הזה צנח ל-34% ב-1996, אז החלה כהונתו הראשונה של נתניהו.

מאז הוא המשיך לצנוח, בחלקו בגלל השינוי בשיטת הבחירות (הבחירה הישירה לראשות הממשלה) ובחלקו בגלל האכזבה הגוברת מתהליך השלום. הוא קיבל 28% מהקולות ב-1999, 20% ב-2003, בעקבות גל פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה, 19% ב-2006 ו-13% ב-2009.

שני מנהיגים מצליחים יחסית של העבודה – שלי יחימוביץ' ויצחק הרצוג – הצליחו להפוך את המגמה לזמן מה, עם 16% ב-2013 ו-22.6% ב-2015. אולם המגמה החיובית לא התמידה. בחמשת סבבי הבחירות של 43 החודשים האחרונים, השמאל קרס כמעט לגמרי, עם 8%, 9%, 6%, 10.7% ו-7%.

במילים אחרות, השמאל הישראלי לא קרס בעקבות תנועה פתאומית ימינה של ציבור הבוחרים. הוא נתון בסחרור כבר שלושה עשורים. ושלושה עשורים של כישלון מעלים מסקנה פשוטה, אכזרית, שמרחפת מעל החרדה והפאניקה שאוחזים עכשיו בשמאל. השמאל שקרס השבוע, במונחים של אסטרטגיה פוליטית טהורה, פשוט לא ראוי להתקיים.

אין ניצחון בהישג יד

זוהי נקודה שרבים מתעלמים ממנה, אולי מתוך סימפתיה: אפילו אם המחנה של יאיר לפיד היה מנצח, הוא לא היה מנצח. הוא רק היה מונע ניצחון מנתניהו. חד"ש-תע"ל ובל"ד היו מוכנים להצביע נגד קואליציה ברשות ביבי, אבל כמעט בוודאות לא היו מצביעות בעד קואליציה בראשות לפיד.

האסטרטגיה הפוליטית של המרכז-שמאל הייתה, למעשה, התקווה שכישלון חמישי ברציפות של נתניהו יביא להחלפתו על ידי גוש הימין-חרדים המתוסכל.

אפילו אם המחנה של לפיד היה מנצח, הוא לא היה מנצח. הוא רק היה מונע ניצחון מנתניהו. האסטרטגיה הפוליטית של המרכז-שמאל הייתה, למעשה, התקווה שכישלון חמישי ברציפות של נתניהו יביא להחלפתו

אולם עצם התקווה הזאת היא הכרה בחוסר התקווה הבסיסי שבלב הפוליטיקה של השמאל. אם הימין היה מגיב לכישלון בהחלפתו של נתניהו, פירוש הדבר היה כמעט בוודאות קואליציית ימין רחבה יותר אף מזו שתושבע החודש.

כוחות פוליטיים ימניים המתנגדים לנתניהו, ממפלגת ישראל ביתנו ועד הליכודניקים לשעבר ברשימת המחנה הממלכתי, חונים כעת בצד של לפיד בעיקר כי הם מייחלים ונערכים לנפילתו הפוליטית של נתניהו. הם עשויים בהחלט לשוב לימין לאחר פרישתו.

יאיר לפיד ליד קבר אביו יוסף (טומי) לפיד ביום הבחירות, 1 בנובמבר 2022 (צילום: אלעד גוטמן)

השמאל הפוליטי ויתר למעשה על כל תקווה לשוב אי פעם לשלטון, ומסתפק בניסיונות מזדמנים, בעזרתם של ימנים מאוכזבים, להשיג תיקו.

השבט המצטמק

המצב הולך ומחמיר עבור השמאל. אפילו התקווה לתיקו תהיה בקרוב מעבר להישג ידו. הבחירות הדגישו נקודה ידועה כבר שנים רבות שלא זכתה להתייחסות רצינית מצד מוסדות ומנהיגיו השמאל: הוא מפסיד בתחרות הדמוגרפית, ובקצב מהיר.

הבחירות הדגישו נקודה ידועה כבר שנים רבות שלא זכתה להתייחסות רצינית מצד מוסדות ומנהיגיו השמאל: הוא מפסיד בתחרות הדמוגרפית, ובקצב מהיר

הפוליטיקה הישראלית בנויה על בסיס חלוקה תרבותית, דתית ואתנית ל"מגזרים" או "שבטים". שיטת הבחירות עצמה – בחירות ארציות עם הצבעה יחסית לרשימות סגורות – אמורה לתת ביטוי להשתייכויות השבטיות הללו בכנסת.

החלוקה ל"שבטים" איננה נוקשה כפי שנהוג לחשוב. ש"ס והליכוד החליפו ביניהם מצביעים במהלך השנים, וכמוהם גם העבודה ויש עתיד. אולם קווי הגבול הללו בכל זאת מנבאים היטב את ההתנהגות הפוליטית של המצביע הישראלי.

מוצא אתני משחק כאן תפקיד. בבחירות של השנה שעברה, על פי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מצביעי מרצ והעבודה היו ברובם אשכנזים (70% ו-55% בהתאמה), ואילו מצביעי הליכוד וש"ס היו ברובם ספרדים (58% ו-75% בהתאמה).

חגיגות במטה ש"ס עם היוודע תוצאות המדגמים, 1 בנובמבר 2022 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

גורם אחר הוא גובה ההכנסה. בקרב מצביעי יש עתיד יש יותר בעלי הכנסה גבוהה מהממוצע (46%) מאשר בעלי הכנסה נמוכה מהממוצע (30%), ואילו בליכוד המצב הפוך (29% מעל, 46% מתחת).

אולם המנבא החזק ביותר של דפוסי הצבעה הוא ללא ספק הדת. המרכז-שמאל הוא אחיד להפליא בחילוניותו. בבחירות של 2021 מצביעים בעלי נטיות דתיות (שמגדירים את עצמם "חרדים", "דתיים" או "מסורתיים-דתיים") היוו רק 2.5% ממצביעי מרצ, 6% ממצביעי יש עתיד, 7% ממצביעי העבודה, 8% ממצביעי ישראל ביתנו, 12% ממצביעי כחול-לבן ו-14% ממצביעי תקווה חדשה.

המרכז-שמאל הוא אחיד להפליא בחילוניותו. בבחירות של 2021 מצביעים בעלי נטיות דתיות היוו רק 2.5% ממרצ, 6% מיש עתיד, 7% מהעבודה, 8% מישראל ביתנו, 12% מכחול-לבן ו-14% מתקווה חדשה

המצב הפוך במחנה של נתניהו. "פחות מ-1% ממצביעי ש"ס ויהדות התורה הגדירו את עצמם כחילונים, ובקרב מצביעי מפלגת הציונות הדתית המספר עומד על 5% בלבד", על פי המחקר. נראה שהליכוד הוא המפלגה היהודית המגוונת ביותר מבחינת נטייה דתית – 28% ממצביעיו מגדירים את עצמם "חילונים", 35% "מסורתיים לא דתיים" ו-23% "מסורתיים-דתיים".

וכל זה מהווה אסון פוליטי עבור השמאל כפי שהוא בנוי היום, מפני שחלק מהשבטים האתנו-דתיים האלה גדלים בקצב מהיר הרבה יותר מאחרים, בעיקר באמצעות השיטה המוכחת של הבאת יותר ילדים לעולם.

שני מאפיינים ייחודיים של החברה הישראלית הופכים את הילודה לשיטה מוצלחת במיוחד להתרחבותו של כוח פוליטי: החברה הישראלית צעירה יותר מאשר דמוקרטיות אחרות, וישראלים צעירים, יותר מאשר בדמוקרטיות אחרות, נותרים נאמנים להעדפות הפוליטיות של הוריהם.

אם וילדיה בקלפי בירושלים, 1 בנובמבר 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

ישראל נמנית עם האוכלוסיות הצעירות ביותר בעולם המפותח. הגיל החציוני שלה הוא 30.5, לעומת 38.1 בארצות הברית, 41.7 בצרפת או 47.8 בגרמניה הגריאטרית. כ-35% מהאוכלוסייה הם מתחת לגיל 20 (בהשוואה ל-25% בארצות הברית) וכ-15% מציבור הבוחרים הם מתחת לגיל 24, יותר מאשר בכל דמוקרטיה מערבית אחרת.

ישראל נמנית עם האוכלוסיות הצעירות ביותר בעולם המפותח. הגיל החציוני שלה הוא 30.5, לעומת 38.1 בארצות הברית, 41.7 בצרפת או 47.8 בגרמניה הגריאטרית.

הקבוצות הגדולות הללו של צעירים מקורן באופן לא פרופורציונלי בצד הדתי של קו החלוקה. נשים חרדיות, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2021, יולדות כ-6.5 ילדים בממוצע; בקרב נשים דתיות שאינן חרדיות המספר עומד על 3.9. מספר הילדים הממוצע של כל הנשים היהודיות הלא חרדיות, בכלל זאת חילוניות ו"מסורתיות", עומד על 2.5.

והם מצביעים, כאמור, כמו ההורים שלהם.

"אחד הדברים הכי מעניינים בהצבעת צעירים בישראל זה מידת הקונפורמיות שלהם למשפחות שמהן הם מגיעים", אמרה פרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה והאוניברסיטה הפתוחה בפודקאסט "אחד ביום" בשבוע שעבר.

פרופ' תמר הרמן (צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה)

"בעוד שבהרבה מאוד מדינות אנחנו רואים צעירים שפונים לכיוון יותר רחוק או אפילו הפוך מההורים – אנחנו רואים איזה מרד בהורים – הצעיר והצעירה הישראלים הם מאוד קונפורמים למשפחת המוצא שלהם.

"והתוצאה היא שלמעשה לכל היותר אנחנו מוצאים תופעות של רדיקליזציה של הבית שממנו הם באו. ברוב המקרים ככולם בישראל, הרדיקליזציה היא לאותו כיוון, אבל יותר חד, הייתי אומרת. יש לנו מעט מאוד קפיצה לכיוון הפוליטי ההפוך".

למעשה, השבטיות הפוליטית הזאת ממשיכה להתקיים גם אצל מי שנוטשים את הדת. "הדבר המעניין הוא שלמשל כשאנחנו מראיינים או בודקים יוצאים בשאלה, זאת אומרת חרדים שעזבו או דתל"שים, הרבה מאוד פעמים הם שינו את היחס שלהם לחיים הדתיים אבל הם נשארו באותו מחנה פוליטי. זאת אומרת, כאילו, יסלחו לך על חריגה אחת, אבל שתי חריגות זה כבר מקשה על ארוחות יום שישי", אמרה הרמן.

"הדבר המעניין הוא שלמשל כשאנחנו מראיינים או בודקים יוצאים בשאלה, זאת אומרת חרדים שעזבו או דתל"שים, הרבה מאוד פעמים הם שינו את היחס שלהם לחיים הדתיים אבל הם נשארו באותו מחנה פוליטי"

התוצאה של המגמות הללו ברורה. על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 71% מהמצביעים מתחת לגיל 24 מגדירים את עצמם כ"ימנים". פחות מ-11% מכנים את עצמם "שמאל".

השבט שלא יודע שהוא שבט

ההצטמקות המתמדת של סיעות ומוסדות השמאל הישראלי אינה נובעת אם כן רק מכישלון תהליך השלום. היא משקפת תמורות חברתיות עמוקות. אם השמאל לא ישרטט מחדש את המפה הפוליטית בישראל – כלומר ימציא את עצמו מחדש – תוצאת הבחירות של יום שלישי שעבר תהיה יותר מאשר כישלון צורב אחד: היא תהיה מבשרת של העתיד הנראה לעין.

המציאות הזאת היא שמעוררת את פאניקת "סוף המדינה כפי שאנו מכירים אותה".

ועדיין, החרדה הזאת אינה מאבחנת את ישראל אלא מבטאת גילוי פתאומי של השמאל, בעקבות תזוזה של חלקיקי אחוזים של קולות בכיוונים לא נוחים, של הפער שנוצר בין תפיסתו את ציבור הבוחרים לבין המציאות המשתנה.

פעילים במפלגת העבודה מגיבים לתוצאות המדגמים, 1 בנובמבר 2022 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

ישראל של יום רביעי לא הייתה מדינה שונה מישראל של יום שני. היא הייתה שבטית באותה מידה, מסורתית במידה דומה ומזרחית כפי שהייתה כשנשלטה על ידי השמאל האשכנזי וניהלה מדיניות שמאלית חילונית, גם אם אלו זכו להתעלמות מצד הנהגת ומוסדות השמאל.

אבל כמו אחרי כל כישלון, ברגע שהבעיה ברורה מתגלים נתיבים מבטיחים לעבר פתרון. יש סיבות לאופטימיות זהירה עבור השמאל מהאסון של יום שלישי שעבר.

הראשונה היא שלמעשה כמעט שום דבר לא השתנה בשטח. ב-2021, שתי מפלגות ייצגו את המגזר הדתי-לאומי, ימינה והציונות הדתית. יחד הם זכו ב-499,477 קולות. ב-2022, המפלגה היחידה שמייצגת את המגזר זכתה ב-516,146 קולות, רק 3% יותר. אחוז המצביעים עבור מפלגות המגזר למעשה ירד, מ-11.33% ל-10.83%, על רקע עלייה של 3% בשיעור ההצבעה.

ב-2021, שתי מפלגות ייצגו את המגזר הדתי-לאומי, ימינה והציונות הדתית. יחד הם זכו ב-499,477 קולות. ב-2022, המפלגה היחידה שמייצגת את המגזר זכתה ב-516,146 קולות, רק 3% יותר

בן-גביר אינו נפתלי בנט, ועדיין, לא מדובר כאן בארוע הדומה לתפנית הצרפתית לעבר לה פן או לניצחונה של ג'ורג'ה מלוני באיטליה.

למעשה, לבד מאשר בקצוות, בעיירות הדרום או בשכונות מעורבות ומתוחות, נראה שנוכחותו של בן-גביר לא ממש ריגשה את רוב המצביעים, למרות החרדה שהיא עוררה בשמאל ובעולם.

הבוחרים הישראלים הצביעו על פי שבטם, ביום שלישי האחרון כמו בעבר.

שלט בהפגנת השמאל, אילוסטרציה (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

עוד חדשות טובות עבור השמאל: ההשפעה החיובית של כישלון הרסני. החלוקה של השמאל לעבודה ולמרצ היא הד רחוק להבדלים שכבר אינם רלוונטיים בין שתי המפלגות השמאליות מקום המדינה, כשמפא"י הסוציאליסטית ומפ"ם הקומוניסטית-סטליניסטית מצאו את עצמן משני צדדיו של קו החלוקה העולמי בין ארצות הברית לברית המועצות. הרבה מים זרמו מאז מתחת לגשר, אבל החלוקה המוסדית הבסיסית נותרה טבועה בנפש הפוליטית של הנהגת השמאל.

אחרי יום שלישי שעבר, השמאל אינו יכול עוד להעמיד פנים שהמבנים הפוליטיים הישנים שלו הולמים את האתגר של בניית מחנה פוליטי ליברלי. ישנם הבדלים דקים בהזדהות הפוליטית של שני ציבורי הבוחרים (בעבודה 24% מכנים את עצמם "שמאל" ו-44% "שמאל מתון", לעומת 58% ו-29% במרצ), אך אלה הם לא הבדלים שמצדיקים את הסכנה שבחזרה על תוצאות הבחירות האחרונות. כישלון הוא לא נעים, אבל הוא גם משחרר מאמונות ישנות.

ישנם הבדלים דקים בהזדהות הפוליטית של שני ציבורי הבוחרים, אך אלה הם לא הבדלים שמצדיקים את הסכנה שבחזרה על תוצאות הבחירות האחרונות. כישלון הוא לא נעים, אבל הוא גם משחרר מאמונות ישנות

קיימת בשמאל מודעות גוברת לצורך לבנות את עצמו מחדש באופן שיתאים יותר לציבור הבוחרים הפוטנציאלי שלו. זה איננו דיון חדש.

ד"ר רם פרומן, שהקים את "הפורום החילוני" ב-2011 ופרסם את הספר "הדרך החילונית" ב-2019, טוען כבר שנים כי השמאל החילוני הוא היחיד מבין השבטים בישראל שמסרב להכיר בכך שהוא כזה.

שלט בחירות של מרצ בתל אביב, מרץ 2021 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

כמו המגזר החרדי, האסלאמיסטי-שמרני, הדתי-לאומי או הערבי-פרוגרסיבי, גם לשמאל החילוני יש תרבות מובחנת משלו, ריכוזים גיאוגרפיים משלו, מערכת חינוך משלו. פרומן מאמין כי חילוניות מודעת לעצמה תוכל להוות בסיס אזרחי משותף לשבט הזה, שיביאו להכיר סוף סוף בקיומו ולבנות כלי פוליטי שיבטיח את האינטרסים שלו.

ואולי שמאל נבון ושאפתני יוכל להשיג אפילו יותר. קווי החלוקה התרבותיים-דתיים-אתניים הם אמנם עמוקים, אבל הם גם פחות מוחלטים מכפי שנראה בסקרים.

בכל הנוגע לחלוקה בין מזרחים לאשכנזים, בכל מגזר אלקטורלי – ובכלל זאת מצביעיהן של שתי המפלגות החרדיות יהדות התורה וש"ס, שמוגדרות על פי נטייתן האשכנזית או המזרחית – אחוז דו-ספרתי מהבוחרים כבר אינם משיבים לסוקרים אם הם אשכנזים או מזרחים, ברוב המקרים משום שהם גם וגם, צאצאים של משפחות מעורבות.

בכל מגזר אלקטורלי, אחוז דו-ספרתי מהבוחרים כבר אינם משיבים לסוקרים אם הם אשכנזים או מזרחים, ברוב המקרים משום שהם גם וגם, צאצאים של משפחות מעורבות

גם הדת, מנבאת כה חזקה של התנהגות פוליטית, היא לא עניין ברור ופשוט כפי שצופה מבחוץ עשוי לחשוב מהסקרים. הגבול המפריד בין דתי-לאומי לחרדי היטשטש, ונוצר ה"חרד"ל" באמצע.

הישראלי ה"חילוני" הוא מסורתי יותר ממקביליו בעולם המערבי. המשפחות גדולות יותר, שיעור הילודה גבוה יותר, ומנהגים דתיים שכיחים יותר בקרב ישראלים חילונים. הרבה מחיי היומיום הישראליים, גם עניינים פרוזאיים ביותר כמו לוח השנה או המרחב הגאוגרפי, קשור בצורה כלשהי למסורות או לרעיונות דתיים.

המפגין מבלפור: פסל שהעמיד האמן איתי זלאיט בכיכר רבין, דצמבר 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

ייתכן שחילוניות מעין-צרפתית שמציע פרומן היא לא מודל בר-קיימא להתארגנות פוליטית חדשה של השמאל, אפילו לא בקרב החילונים. גם בכך הישראלים, לרבות בשמאל, קרובים יותר לחברות המזרח תיכוניות שמהן הגיעו רוב היהודים בארץ מאשר לפוליטיקה הפרוגרסיבית האירופאית שהשמאל הישראלי פעמים רבות רואה עצמו שייך אליה.

נכון לעכשיו, העתיד שייך לשבטים שמביאים לעולם יותר ילדים. אבל ייתכן שהגבולות מיטשטשים. שמאל שיש לו כוונה רצינית לעצב את העתיד בישראל חייב להתכוונן מחדש כדי להפיק תועלת מהתמורות האלה. מפתה לשבת שבעה על מדינת היהודים ולהסיק שהעולם קרב אל קצו. וזו אכן הציפייה בעידן הטוויטר והטיקטוק.

אולם עדיין קיים בישראל מחנה פוליטי ליברלי גדול. מאז הקמתה של מפלגת קדימה ב-2006 צמח בישראל מרכז פוליטי הממלא את הוואקום שהותיר אחריו השמאל המתכווץ, אשר באופן כללי מגדיר את עצמו כלא-שמאל ולרוב נמנע מניסיונות לפתור את המבוי הסתום בסכסוך עם הפלסטינים.

התחליף הזה עשוי להעיד כי הבעיה של השמאל אינה אפוקליפטית כפי שטוענים מנבאי השחורות. הכישלון הבסיסי ביותר של השמאל הוא פשוט: המוסדות שלו, ירושה ממבנים פוליטיים שקדמו לקום המדינה, כבר אינם תואמים המציאות החברתית או הפוליטית בשטח.

הכישלון הבסיסי ביותר של השמאל הוא פשוט: המוסדות שלו, ירושה ממבנים פוליטיים שקדמו לקום המדינה, כבר אינם תואמים המציאות החברתית או הפוליטית בשטח

אם מרצ והעבודה היו עסוקות פחות במפלגה ויותר ברצונות הבוחרים, הן היו מתארגנות בצורה שונה לקראת הבחירות של השבוע שעבר. ואם השמאל היה מתמודד ביום שלישי כגוש מאוחד שמסוגל לאחד את הקבוצות השונות בשמאל – כפי שעשה הימין – קרוב לוודאי שנתניהו היה מנסה כעת להסביר לבוחריו מדוע עליהם לתמוך בו גם בסבב השישי.