בדרך לג'סר א-זרקא עוד הייתי תחת הרושם של "שנאת מוות", הסדרה התיעודית החדשה של רון כחלילי, שעלתה השבוע בערוץ 8 של "הוט".

המסע של כחלילי אל המחילות הטחובות של השנאה היהודית לערבים מגיע גם לחוף הים של אולגה. והדוברים שם מספרים על ימי עיד אל פיטר, בהם חוף הים נצבע כולו בשחור, של אלפי ערבים מכפרי המשולש, שנוהרים באוטובוסים לחוף.

"לאן אתם רוצים שהם ילכו?", שואל כחלילי את בני שיחו, והם מצביעים צפונה, אל מעבר לחופים היפים של שדות ים וקיסריה, ועונים "לחוף של ג'סר א-זרקא".

"למה הם באמת לא הולכים לג'סר א-זרקא?", מתעניין כחלילי ומקבל את התשובה: כי בחוף של ג'סר א-זרקא אין בחורות יהודיות בבגדי ים חשופים שאפשר להצטלם איתן לרשתות החברתיות, כדי לעשות רושם.

"בין חיפה לתל אביב, בתוך ישראל, הקימו חומה בין שני ישובים, חומה שמגלמת לא רק את ההפרדה בין יהודי לערבי, אלא גם את ההפרדה בין עשיר לעני, הפרדה על רקע לאומי וכלכלי. ואף אחד לא קם והתנגד"

סאמי אל-עלי, שמחכה לי בבקתות הדייגים של ג'סר א-זרקא עוד לא ראה את הסדרה, אבל את השנאה שמתוארת בה הוא מכיר היטב.

"מרגישים את זה כל הזמן. בכל מקום. זה לא שבכל מטר שאתה הולך אתה מרגיש שמישהו מקלל אותך, אבל זה קורה לא מעט, ברשתות החברתיות, במקומות העבודה. בעצם אין היום מקום שלא תתקל בו בגילויים של גזענות והסתה.

"אני אתן לך דוגמה מהחיים שלנו כאן. בשנת 2002 השכנים שלנו מדרום, בקיסריה, החליטו שהם לא רוצים יותר שום שיתוף עם ג'סר א זרקא. גם לא רוצים לראות אותנו. אז הם בנו את החומה בין היישובים. אנשים שמתחילים עכשיו לדאוג בגלל השנאה, לא הקשיבו לנו כשאנחנו אותתנו והזהרנו על זה כבר אז.

"בלב הארץ, בין חיפה לתל אביב, בתוך ישראל, הקימו חומה בין שני ישובים, חומה שמגלמת לא רק את ההפרדה בין יהודי לערבי אלא גם את ההפרדה בין עשיר לעני, הפרדה גם על רקע לאומי וגם על רקע כלכלי. דבר כזה קרה ואף אחד לא קם ואף אחד לא התנגד לדבר הזה. ומאז זה רק הלך והחמיר. אז אל תתפלא שאותם אלה שקראו להם פעם עשבים שוטים – אלה שמאמינים בעליונות של הגזע היהודי – השתלטו עכשיו על השיח הציבורי וקיבלו לגיטימציה.

להשתדל לא לדבר בערבית

"לפני כמה ימים שמעתי שיש מחלקות בבתי חולים שרוב העובדים בהם ערבים – אחיות, רופאים, סניטרים – שמבקשים מהם להשתדל לא לדבר בערבית.

"היום זו בקשה שנשמעת להרבה אנשים לגיטימית. אם האחראי מקבל תלונה על זה שאנשים דיברו ערבית, ושאולי זה הפריע למישהו, אז הוא חייב להסביר למתלונן שהבקשה שלו לא לגיטימית. שזו בקשה גזענית.

"אם אחד כזה לוקח את התלונה שהוא מקבל ומעביר אותה הלאה, ואולי אפילו מנסה להפוך את זה להנחיה כלפי העובדים – כאן טמונה הסכנה הכי גדולה".

אל-עלי בן 38. פעיל בבל"ד. ב-2008 הקים בג'סר א זרקא את "הוועד העממי", קבוצת מתנדבים מקומית שמנסה לשפר את איכות החיים במקום. "הבנו שאם לא נעשה משהו, אנחנו הולכים למקום מאוד-מאוד לא טוב", הוא אומר.

הוא גם ניסה להתמודד פעמיים על ראשות המועצה והפסיד. בג'סר א זרקא, הוא מסביר לי את המתמטיקה הפשוטה של הפוליטיקה השבטית, ראש המועצה יהיה תמיד זה שמגיע מהמשפחה הגדולה ביותר.

זה הסיפור בבחירות המקומיות. בבחירות הארציות הסיפור שונה לחלוטין. ג'סר א-זרקא היה תמיד אחד היישובים עם אחוזי ההצבעה הנמוכים ביותר בארץ. הרבה פחות מהממוצע הנמוך ממילא ביישובים הערביים.

"אנשים יודעים שאין להם שום השפעה על המדיניות הכללית, אם הם ישתתפו ואם הם לא ישתתפו בבחירות. חיים פה במצור פיזי, פוליטי, חברתי, גאוגרפי, כלכלי. הכל. יודעים שאף אחד לא מסתכל עליהם, מדירים אותם"

בבחירות אפריל צנח שיעור ההצבעה בג'סר ל-21.7%. 4 מכל 5 בעלי זכות בחירה לא הגיעו לקלפי. אם רוצים להבין למה, צריך לצלול לנחל התנינים של הניכור: עוני. פשע. נידחות חברתית. ניתוק גאוגרפי. אבדן אמון במערכת. ייאוש מהעתיד.

אל-עלי: "אנחנו סובלים פה ממצוקה אדירה. 14,400 נפשות חיות על 1,566 דונם שלא כולם מיועדים לדיור. אם תוריד את כל המוסדות – משטרה, בתי ספר, עירייה, כבישים – נשארו 600 דונם, אולי קצת יותר רק לדיור. זו צפיפות גבוהה.

"המצב הסוציו-אקונומי פה מחפיר. ולכן יש פה פשיעה, אלימות, סמים. גם מצב החינוך פה לא טוב. יש פה הרבה הגירה שלילית של צעירים, שאין להם איך להישאר פה. הם הולכים לכפר קרע, לוואדי ערה, למשולש. לחיפה לא, גם כי יקר שם, וגם כי מחפשים צביון חיים דומה לפה. שם זה אחרת".

איך כל זה מתורגם לפוליטיקה?

"ג'סר נחשב במשך שנים ל'כפר לבן' מבחינה פוליטית. לא הייתה פה כמעט בכלל פעילות פוליטית. בגלל הרבה סיבות. קודם כל, לא הייתה פה החלוקה הרגילה שיש בכל יישוב – של שכבת משכילים, שכבת עשירים, שכבה של מעמד ביניים, ומתחת שכבה של עניים. פה הרוב המוחלט היו עניים.

"אין פה בכלל עשירים, יש פה מעט מאוד מעמד ביניים ולא היו בכלל אקדמאים ואינטלקטואלים. הכל פה היה נסגר על ידי קבלני קולות, שסגרו דילים עם כל מי שיכול להבטיח להם את הקולות של המשפחה שלו. במשך שנים זה היה ככה.

"אם תבדוק לאורך ציר הזמן, תראה שההשתתפות בבחירות לכנסת הייתה כאן תמיד נמוכה ביחס למגזר הערבי. לא עברו פה את ה-30% לאורך שנים.

"אנשים יודעים שאין להם שום השפעה על המדיניות הכללית, גם אם הם ישתתפו בבחירות. חיים פה במצור פיזי, פוליטי, חברתי, גאוגרפי, כלכלי. הכל. יודעים שאיש לא מסתכל עליהם, מדירים אותם. פוליטיקאים ערבים נכנסים לכפר רק בשנים האחרונות, מנסים לבנות קשר וערוצים עם הפעילים שלהם כאן.

תדמית בעייתית גם בתוך המגזר

במשך שנים הכפר היה מודר גם במגזר הערבי. מה שהעצים את זה היה הריחוק הגאוגרפי שלנו מהריכוזים של האוכלוסייה הערבית במשולש, בוואדי ערה ובצפון.

"בנוסף לכך, היה את הרקע התרבותי-היסטורי של המקום. נוצרה לג'סר תדמית שלילית. שזה יישוב של תושבי ביצות, שבאו ממקום אחר. זה הועצם בכתבות מוטעות בתקשורת הישראלית. הדביקו לנו תדמית של 'כפר הסודאנים', כפר של עובדים מאפריקה, מסודן, שהגיעו כדי לייבש ביצות. זה פשוט לא נכון היסטורית.

"בכפר יש מגוון גדול של משפחות, מכל מקום. יש את המייסדים, שגרו כאן באזור הזה מאות שנים, והתווספו אליהם עוד משפחות של עקורים מהסביבה.

"הייתה לתושבי הכפר תדמית של נחותים מכל בחינה. עד שנות ה-80 לא היו כמעט חתונות של בני או בנות הכפר עם בחורים או בחורות מכפרים אחרים. עכשיו זה משתנה לאט. סטראוטיפים זה משהו שקשה לשנות, זה לוקח זמן.

"אחרי מאורעות 2000 ההצבעה למפלגות יהודיות ירדה והתחילה לעלות ההצבעה למפלגות הערביות. מ-2004 אתה רואה פה כמעט רק מפלגות ערביות. ב-2013 וב-2015 הייתה עלייה של אחוזי ההצבעה פה, עד 40 ומשהו, זה היה השיא. גם בגלל הפעילות של המפלגות ובעיקר בגלל ההקמה של המשותפת.

"ב-2019 זה ירד שוב בגלל הצטברות של דברים. ההתפרקות של המשותפת. חקיקת חוק הלאום. בכפר שחי במשך שנים באווירה של תסכול, הדרה ומצור, זה יצר אצל אנשים גם מצור מורלי, נפשי. אנחנו סגורים מכל הכיוונים. קיסריה מדרום. מעגן מיכאל מצפון. הים ממערב. הכביש ממזרח.

"אם תשב בבית קפה, אולי תשמע מישהו מדבר על זה שנתניהו אמר ככה וככה או שאמרו משהו בחדשות, אבל אף אחד לא יתווכח על הנושאים האלה. יש אווירה של ניכור. בכלל לא מורגש שיש בחירות כלליות"

"תוסיף לזה את חוק המואזין שנולד בגלל שבקיסריה לא רצו לשמוע את השכנים מג'סר. תוסיף לזה את המצב הכלכלי העגום. תוסיף לזה את הנסיגה של הפעילות של המפלגות הערביות, שהיום כמעט לא מורגשות פה. תוסיף לזה את כל העניין עם המצלמות בקלפיות. תוסיף לזה את המצב מסביב שדיברנו עליו, עם ההסתה והגזענות, ותבין למה אנשים פה בכלל לא מתעניינים בפוליטיקה ארצית.

"אם תשב פה בבית קפה, אולי תשמע מישהו מדבר על זה שנתניהו אמר ככה וככה או שאמרו משהו בחדשות, אבל אף אחד לא יתווכח על הנושאים האלה. יש אווירה של ניכור והתרחקות. אתה בכלל לא מרגיש פה שיש בחירות. הפוסטר עם עודה ואחמד טיבי שראית בכניסה ליישוב? זה בכלל מהבחירות הקודמות".

ההקמה מחדש של הרשימה המשותפת לא שינתה דבר?

"יש קצת התעוררות מזה שהמשותפת חזרה, אבל זה לא משהו בולט. לא משהו מכונן. אנשים יצאו מבחירות רק לפני כמה חודשים. הם עייפים. מתוסכלים. לא מאמינים שיהיה שינוי. תוסיף לכל אלה את האדישים, את ההססניים. ואת אלה שמחרימים את הבחירות על רקע אידאולוגי. אלה, האחוז שלהם הולך ועולה.

"המפלגות הערביות מפספסות לגמרי את הדבר הזה. אלה שלא משתתפים בבחירות – זה מאגר קולות אדיר. תוריד מהם נניח עשרה אחוז, שמחרימים את הבחירות על רקע אידאולוגי-רעיוני. הם לא יבואו להצביע בשום מקרה.

"בסדר. עדיין נשארים לך במגזר מאות אלפי קולות שאפשר להביא. אם ישקיעו, אם יחרשו את הכפרים, לא רק בתקופת הבחירות, כל הזמן, המפלגות הערביות יכולות להגיע ל-17-18 מנדטים. זה כבר שינוי רציני. אבל המפלגות הערביות עובדות בעיקר במדיה החברתית ובתקשורת המסורתית. פרינט, רדיו, טלוויזיה, שלטי חוצות. זה יכול לעבוד בנצרת, באום אל פאחם בחיפה. בכפרים כמו ג'סר, שהם בפריפריה של המגזר, אתה חייב להגיע לאנשים. ויש פה כמעט 15 אלף איש".

אם היית מארגן היום אירוע פוליטי בכפר, היו מגיעים אנשים?

"היו מגיעים, אבל לא הרבה. היית צריך להתאמץ כדי להגיע למאות. למה? כי אנשים אומרים לך – מה ייצא לי מזה? לא תהיה לי מזה תמורה. זה לא כמו בבחירות המקומיות, ששם אנשים רואים שיש להם השפעה ישירה. יש להם ערוץ לראש המועצה. אם הוא יצביע לראש המועצה תהיה לו תמורה מידית לפעילות – אם זה במינוי של הבת שלו, אם זה בעבודה, אם זה בפתרון של כל מיני בעיות.

"בפוליטיקה הארצית אנשים לא רואים את התמורה. תוסיף לזה את המדיניות הגזענית, הקיפוח וההדרה במשך שנים ותקבל את אחוזי ההצבעה הנמוכים.

"המפלגות הערביות עובדות בעיקר במדיה החברתית ובתקשורת המסורתית. זה יכול לעבוד בנצרת. באום אל פאחם. בחיפה. בכפרים כמו ג'סר א זרקא, שהם בפריפריה של המגזר הערבי, אתה חייב להגיע לאנשים"

"צעירים פה לא מעורבים כמעט בפוליטיקה הכללית. אם תשאל את הצעירים – הם יודעים שיש מפלגות ערביות. אולי יידעו להגיד על רשימה כזו או רשימה אחרת. יודעים כמה שמות של חברי כנסת, מנהיגים. אבל הם לא יודעים את ההבדלים בין המפלגות. גם אף אחד לא מנסה להיות איתם בקשר.

"אז יש מורת רוח. עכשיו, על מי הם כועסים? הם כועסים על המפלגות הערביות. הם לא כועסים על ביבי. הם יודעים שביבי לא יעשה בשבילם כלום.

"עם כל המטען שהם גוררים – נקרא לזה העוול ההיסטורי – וגם היחס והתדמית השלילית של היישוב, אז הם אומרים – בשביל מה לי? ואפשר להבין אותם".