כולנו יודעים איך סמים משפיעים על המוח והגוף, או לפחות כולנו חושבים שאנו יודעים. כבר מעל 100 שנה שאנחנו מספרים לעצמנו את אותו הסיפור בנוגע לסמים, אבל בשקט, בלי ששמנו לב – מדינה אחת התירה את השימוש בכל סוגי הסמים, והתוצאה הייתה לא פחות ממדהימה.
מעל מאה שנים עברו מאז החליטה החברה האנושית להעניש מכורים לסמים, בתקווה שאולי זה ישנה את דרכיהם. אבל כדי לפתור את בעיית הסמים העולמית, צריך קודם כל לתת מענה לשאלות בסיסיות שעד היום אין להן תשובה מספקת. לדוגמה, מה באמת גורם להתמכרות? למה אנו ממשיכים לפעול באותה דרך, גם אחרי 100 שנים בהן היא הוכיחה שאינה יעילה? האם יש דרך אחרת לפעול?
כדי לפתור את בעיית הסמים העולמית צריך לענות על שאלות בסיסיות שעד היום אין להן תשובה מספקת. מה גורם להתמכרות? למה אנו ממשיכים לפעול בדרך שהוכחה כלא יעילה? האם אפשר לפעול אחרת?
מה בעצם נדמה לנו שאנו יודעים על התמכרות לסמים?
דמיינו שאתם לוקחים הרואין 3 פעמים ביום, במשך 20 יום. מה שאנו מספרים לעצמנו הוא שהגוף יהפוך להיות תלוי בכימיקלים המצויים בהרואין, יזדקק להם ברמה פיזיולוגית של ממש, ואנו נהפוך להיות מכורים להרואין תוך 20 יום.
עכשיו בואו נדמיין מקרה אחר, שונה לחלוטין שבו (חס וחלילה) שברנו את הירך. בבית החולים ייתנו לנו כמויות בלתי מבוטלות של משככי כאבים, שאחד מהם נקרא דיאמורפין. למעשה דיאמורפין הוא הרואין, ותתפלאו לדעת שהוא אפילו טוב יותר ואיכותי יותר מההרואין שתקנו ברחוב (שבדרך כלל אינו טהור, ו"מזוהם" כימית בחומרים נוספים).
מה יקרה לנו אחרי תקופה קצרה של נטילת דיאמורפין בבית החולים? לפי תיאוריית ההתמכרות לסמים, כולנו נהפוך למכורים תוך זמן קצר; אבל בתחום הזה נעשו מספר מחקרים ונתגלה שזה לא המצב. אם מישהו מבוגר עובר השתלת ירך, למשל, ונוטל משככי כאבים שהם נגזרות של הרואין או סמים אחרים – הוא לא הופך להיות מכור.
עכשיו בואו נדמיין מקרה אחר, שונה לחלוטין שבו (חס וחלילה) שברנו את הירך. בבית החולים ייתנו לנו כמויות בלתי מבוטלות של משככי כאבים, שאחד מהם נקרא דיאמורפין. למעשה דיאמורפין הוא הרואין
אז למה בעצם אנחנו כל כך טועים לגבי התמכרות לסמים?
כי בניסויי מעבדה בעכברים, העכבר יתמכר ותמיד יעדיף את בקבוק המים שמכיל סם על פני בקבוק המים הרגיל; וכמובן שזה כמעט תמיד יגרום למותו בסופו של דבר.
אבל אז הגיע ברוס אלכסנדר, פרופסור לפסיכולוגיה מוונקובר, קנדה, שעשה את הניסוי בצורה קצת שונה בשנות ה-70. במקום להציב את העכברים בכלוב ריק לחלוטין שבו יש רק 2 בקבוקי מים, הוא יצר פארק שעשועים שלם לעכברים. בפארק העכברים יש מתקני משחק, אוכל ואינספור פעילויות; וכמובן שיש עוד עכברים והזדמנויות לקיים אינטראקציה ויחסי מין. בתוך כל זה הוצבו גם 2 בקבוקי מים, אחד רגיל ואחד עם סם כלשהו.
מה שמדהים הוא שהעכברים בפארק השעשועים לא אהבו את המים המסוממים. הם כמעט לא שתו מהם, אף אחד מהם לא השתמש במים הללו בצורה כפייתית, ואף עכבר לא הגיע למצב של מנת יתר. כאשר העכברים מבודדים, הם מגיעים למצב של מנת יתר כמעט ב-100% מהמקרים; ואילו במצב הרגיל של קשרים חברתיים וחיים תקינים, אף אחד מהם לא נטל מנת יתר ולא התמכר.
אז נכון שעכברים הם לא בני אדם, ומה שתקף לגבי עכבר לא בהכרח ישים לגבי בן אנוש. למרבה המזל עשו ניסוי דומה גם בבני אדם בערך באותה תקופה – והוא נקרא מלחמת וייטנאם. במהלך המלחמה, 20% מהצבא האמריקאי השתמש בכמויות עצומות של הרואין. אם תקראו כתבות וידיעות חדשותיות מאותה תקופה, תגלו שהיו חששות רבים שכל החיילים האלה עומדים להיות מכורים, שיסתובבו ברחובותיה של ארצות הברית בסיום המלחמה.
העכברים בפארק השעשועים לא אהבו את המים המסוממים. אף אחד מהם לא צרך אותם בצורה כפייתית, ואף עכבר לא הגיע למנת יתר. כשהעכברים מבודדים, הם מגיעים למצב של מנת יתר כמעט ב-100% מהמקרים
אותם חיילים אכן חזרו הביתה, ונעשה עליהם מחקר מקיף מטעם הארכיון לפסיכיאטריה כללית. הסתבר שאף אחד מהם לא היה צריך גמילה או נכנס למצב של נסיגה. 95% מהם פשוט הפסיקו לקחת סמים. זה לא עולה בקנה אחד עם תיאוריית ההתמכרות של אז, ולכן פרופ' אלכסנדר חשב שיש כאן סיפור אחר שצריך לגלות.
מה אם תהליך ההתמכרות אינו קשור לכימיקלים עצמם? מה נגיד אם נמצא שהתמכרות קשורה ל"כלוב" שבו אתם נמצאים? מה אם מדובר בהסתגלות לסביבה שבה אתם נמצאים? פרופ' פיטר כהן מהולנד הרחיק לכת אפילו יותר מכך ואמר: "אולי אפילו לא צריך לקרוא לזה התמכרות. אולי צריך לקרוא לזה התחברות".
בני אדם הם יצורים חברתיים מטבעם, וכאשר אנו שמחים ובריאים ניצור חיבורים אחד עם השני. אבל מה קורה אם זה לא המצב? מה קורה אם עברנו טראומה כלשהי, או שאנו בודדים או קשיי יום? בסופו של דבר נתחבר אל משהו שייתן לנו תחושת הקלה כלשהי. זה יכול להיות הימורים, פורנו, קוקאין, קנביס. אבל בכל מקרה תתרחש כאן התחברות למשהו, מכיוון שזה הטבע שלנו.
כולנו בקלות יכולים להמיר את השתייה הרגילה שלנו בוודקה או בסוג אחר של אלכוהול; אבל רובנו לא יעשה זאת. למה? לא מכיוון שמישהו עוצר אותנו או מונע מאיתנו לעשות זאת – אלא מכיוון שיש לנו קשרים משמעותיים בחיים, שאנו רוצים להיות נוכחים עבורם: אנשים קרובים ואהובים, עבודה, יחסים כאלה ואחרים.
אם עברנו טראומה או שאנו בודדים או קשיי יום, נתחבר למשהו שייתן לנו תחושת הקלה. זה יכול להיות הימורים, פורנו, קוקאין, קנביס. אבל בכל מקרה תתרחש כאן התחברות למשהו, מכיוון שזה הטבע שלנו
ממחקרים שונים עולה כי מרכיב עיקרי בהתמכרות, הוא חוסר יכולת להיות נוכח בחיים של עצמנו. כשאנו מתייחסים למכורים לסמים בצורה מבזה ומשפילה; כשאנו מענישים אותם ומצמידים להם תיקים פליליים – אנו בעצם מונעים מהם את החיבור לאנשים נוספים. דוקטור גאבור מאטה בקנדה אמר שאם נרצה ליצור מערכת שתחמיר התמכרויות – זו בדיוק המערכת שצריך ליצור.
להפוך את ההתמכרות על ראשה
בשנת 2000 פורטוגל סבלה מאחת מבעיות ההתמכרות הקשות ביותר לסמים בכל אירופה. אחוז אחד מהאוכלוסייה היו מכורים להרואין (מספר מדהים בפני עצמו – מעל 100 אלף איש), ובכל שנה הם ניסו להשתמש בדרך האמריקאית לטיפול בבעיה.
הם הענישו אנשים, יצרו עליהם סטיגמות וביישו אותם יותר ויותר – ולמרות כל זה, בעיית הסמים רק החמירה משנה לשנה. יום אחד נפגשו יחד ראש הממשלה ומנהיג האופוזיציה, הסכימו שככה אי אפשר להמשיך והחליטו לפנות למדענים ומומחים כדי לפתור את הבעיה.
פאנל המומחים, בהנהגתו של דוקטור ג'ואאו גולאו, בחן את הנושא לעומק וחזר עם המלצה מדהימה: להסיר את כל החומרים מרשימת הסמים האסורים (החל מקנביס וכלה בקראק), ובמקביל להפנות את כל הכספים שעד היום שימשו לענישה – כדי לסייע למכורים להתחבר מחדש לחברה ולקהילה.
פאנל המומחים חזר עם המלצה מדהימה: להסיר את כל החומרים מרשימת הסמים האסורים (מקנאביס עד קראק), ובמקביל להפנות את הכספים ששימשו לענישה – לסיוע למכורים להתחבר מחדש לקהילה
ביתר העולם המערבי זה לא ממש כוס התה שלנו בכל הנוגע לטיפול בבעיית הסמים. אומנם נכון שיש תמיכה ושיקום של מכורים, אבל זה עדיין לא מגיע לקרסולי הרפורמה שבוצעה בפורטוגל: יצירת מקומות עבודה במיוחד למכורים; מיקרו הלוואות למכורים כדי שיוכלו לפתוח עסק וכן הלאה. התוכנית החדשנית וידאה שלכל מכור לסמים בפורטוגל תהיה סיבה לקום בבוקר.
בעקבות השינוי, המכורים בפורטוגל אמרו שהם גילו מחדש את מטרותיהם בחיים, וכן כיצד ליצור מחדש קשרים עם החברה שסביבם. ב-2015 פורסמו תוצאות התוכנית, והן בהחלט מרשימות ומעידות על עצמן: הזרקת סמים בפורטוגל ירדה ב-50%, כך לפי המגזין הבריטי לקרימינולוגיה. כמו כן בעיות כגון מנת יתר ו-HIV בקרב מכורים הצטמצמו משמעותית. אף אחד בפורטוגל לא רוצה לחזור לשיטות הישנות, וכך בעצם ברור שהשיטה החדשה באמת עובדת. התוצאות החיוביות ממשיכות להגיע גם ב-2020 ואילך.
Pointers From Portugal on Addiction and the Drug Warhttps://t.co/k8P3MFf2YZ#Addiction #Recovery #WarOnDrugs #DrugWar #AddictionTreatment pic.twitter.com/lyH1rbWkaO
— Sober.com (@soberdotcom) October 7, 2020
יצירת קשרים אנושיים אמיתיים היא הדרך הטובה ביותר להפסיק התמכרות. בשעת צרה, לא עוקבי האינסטגרם שלכם יבואו לעזרתכם – אלא אנשים אמיתיים, בשר ודם, שאיתם יצרתם קשרים משמעותיים. הטיפול בהתמכרות הוא אכן ברמה האישית, אבל במקביל צריך לדבר גם על טיפול והתאוששות ברמה החברתית.
יצירת קשרים אנושיים אמיתיים היא הדרך הטובה ביותר להפסיק התמכרות. בשעת צרה, לא עוקבי האינסטגרם שלכם יבואו לעזרתכם – אלא אנשים אמיתיים, בשר ודם, שאיתם יצרתם קשרים משמעותיים
החיים המודרניים של רובנו נראים כיום יותר כמו אותו כלוב עכברים ריק, מאשר פארק השעשועים לעכברים. טיפול בהתמכרויות צריך לקחת בחשבון את שני צידי המטבע, ולאפשר למכורים לדעת שיש להם תמיכה גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית. זה לא פשוט, לאף אחד מהצדדים, אבל זה עובד.
מבוסס על הרצאת TED של העיתונאי והסופר יוהאן הארי
עמית אדלר הוא איש דיגיטל, גרפומן בלתי נלאה, בעל תואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדע
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם