הגיבור עולה לבמה. מחיאות כפיים סוערות מלוות אותו עד שהוא מתיישב בכבדות על הכיסא שבפינה. חייבים לראות אותו, לא לספר עליו. הוא כבר בן 81 ומשא השנים ניכר עליו. עכשיו הוא משתעל. נדמה שהוא מתנשם בכבדות. האולם מולו מלא. אפשר לחוש התרגשות באוויר.
רוברט מקי, גורו התסריטאות הידוע מכולם, עומד להתחיל באולם סמולרש של אוניברסיטת תל אביב את סדנת הכתיבה המהוללת שלו, שתימשך הפעם ארבעה ימים רצופים. שלושת הימים "הקלאסיים", שאותם הוא מעביר פחות או יותר במתכונת זהה כבר שלושים שנה, ויום נוסף שיוקדש לכתיבה לטלוויזיה.
ואז הוא יפרוש. לתמיד. זו הפעם האחרונה בהחלט.
אבל לפני שהוא מתחיל, יש בפיו כמה הודעות מנהלתיות: הוא לא סובל איחורים. הסדנה תימשך ברציפות בכל יום מתשע בבוקר ועד שש וחצי בערב, שבהן הוא ידבר ברציפות ובלי הפרעות. יהיו באמצע הפסקות התרעננות קצרות, שמוגדרות מראש – ומי שלא יחזור מהן בזמן, שלא יעז להיכנס ולהפריע לאחרים. חוץ מהפסקת צהרים של שעה, מקי עצמו לא מתכוון לרדת מהבמה.
הסדנה תימשך ברציפות בכל יום מתשע בבוקר ועד שש וחצי בערב, שבהן הוא ידבר ברציפות ובלי הפרעות. חוץ מהפסקת צהרים של שעה, מקי עצמו לא מתכוון לרדת מהבמה.
הפסקות ההתרעננות זה הזמן שאפשר לגשת אליו עם שאלות. "אבל אל תנסו לשאול אותי שאלות עיתונאיות טיפשיות כמו מה הסרט האהוב עליי. ואל תחשבו בכלל לשאול אותי שאלות על התסריט שאתם כותבים עכשיו ושאתם תקועים איתו. ואני יודע שאתם תעשו בדיוק את זה, למרות שהזהרתי אתכם מראש להימנע מזה.
"אני גם יודע מראש שאתם תחשבו שאתם חכמים ותנסו להסתיר את זה ממני, אבל אני תמיד אדע. אתם יודעים איך? כי כל השאלות האלה שלכם יתחילו ב'האם מותר לעשות כך וכך?' או 'האם אני יכול לעשות כך וכך?', והן תמיד יתייחסו לתסריט שאתם תקועים איתו עכשיו. והתשובות שלי על כל השאלות המיותרות האלה שלכם יהיו זהות: בטח. ברור. מותר לכם לעשות מה שאתם רוצים".
מקי גם מנוסה מספיק כדי לדעת מראש מי יהיו האויבים הכי גדולים של הסדנה שהוא תכף עומד להתחיל. הטלפונים סלולריים המחורבנים האלה. והוא מזהיר: "אם הטלפון שלך מצלצל – בפעם הראשונה אני קונס אותך במאה שקלים. אם הוא יצלצל פעם שנייה, אתה עף מהסדנה לתמיד. אתה יודע למה? כי אם הטלפון שלך צלצל בפעם השנייה למרות שהזהרתי אותך, אם אתה מוכן להפריע לי ולכל האנשים סביבך, זה אומר שאתה בן זונה שלא אכפת לו מאף אחד, ואין לך מה לחפש פה".
ויש עוד עניין שהוא ממש לא סובל: אנשים שמתעסקים עם הטלפונים שלהם בזמן הסדנה. עונים על הודעות. מציצים ברשתות החברתיות. זה מוציא אותו מריכוז וזה מפריע לכל מי שמסביב וזה מעלה לו את הסעיף. ולמקי יש פתיל קצר, כמו שכבר בטח הבנתם.
והוא גם מכיר את כל הטכניקות לעשות את זה בלי שהוא יבחין: טלפון על הירכיים, בתוך המחברת, תאורה נמוכה, כל זה. אז הוא מציע לכולם עסקה: "אם מי שיושב לידכם מתעסק עם הטלפון שלו, תרימו יד ותלשינו עליו. אתם אלה שתקבלו את מאה השקלים".
ויש עוד עניין שהוא ממש לא סובל: אנשים שמתעסקים עם הטלפון בזמן הסדנה. אז הוא מציע לכולם עסקה: "אם מי שיושב לידכם מתעסק עם הטלפון שלו, תרימו יד ותלשינו עליו. אתם תקבלו מאה שקלים"
הלם קל מורגש בקהל. חיוכים נבוכים מסביב. הוא רציני? הוא צוחק? יש כאן לא מעט אנשים שעשו כמה דברים בחיים. מאז הטירונות לא דיברו איתם ככה.
מקי מכיר את גם את זה. הוא הרי ראה הכול. "למדתי איך לנהל סמינר מיוזף סטלין", הוא אומר, כדי לשחרר קצת את המתח, "ואני מזהיר אתכם מראש כבר עכשיו, על ההתחלה: אני משתמש בשפה מטונפת, כי זה עוזר לי להסביר את עצמי. אני אוהב את זה. אני אומר את זה מראש, כי אני מכיר אתכם, ואני יודע שיש פה באולם הרבה פתיתי שלג עדינים שנפגעים בקלות מקללות ומדיבור מטונף.
"אנשים בעולם נהיו עדינים מדי מכדי לעסוק בכל מה שאנושי: סקס, כוח, פוליטיקה. אז תבינו: לי לא אכפת. אני כבר בן 81 ואני עושה רק מה שטוב לי".
קונפליקט חזק
"סטוריטלינג" זה כנראה המונח המשומש ביותר בעולם בשנים האחרונות. כולם רוצים לספר סיפור, וכדאי שיהיה ויראלי: תאגידים, ממשלות, סטארטאפים, היפסטרים שמנהלים את חשבונות הסושיאל מדיה של עיריות, פוליטיקאים, עיתונאים, אמנים, משפיעני רשת שאף אחד לא ממש מבין מה הם עושים כשהם קמים בבוקר להשפיע על הרשת, אבל זה כנראה מין מקצוע כזה.
כולם רוצים לספר סיפור, וכדאי שיהיה ויראלי: תאגידים, ממשלות, סטראטאפים, היפסטרים שמנהלים את חשבונות הסושיאל מדיה של עיריות, פוליטיקאים, עיתונאים, אמנים, משפיעני רשת – יש כנראה מין מקצוע כזה
וכמובן – סופרים, מחזאים ותסריטאים שמידפקים על דלתות המאורה של מפלצת הסטרימינג העצומה, שגדלה בעולם בעשור האחרון וזקוקה לכמויות דמיוניות של "תוכן איכותי", כדי להאכיל את הצופים שמנקרים מול המסכים בלילות בינג' אינסופיים.
כולם מחפשים סיפור מקורי. בנוי היטב. עם קונפליקט חזק. עם גיבור בלתי נשכח, כזה שיש לו אופי שמתגלה בבחירות שהגיבור יעשה תחת לחץ. מיהו הגיבור הזה, מתחת לפני השטח של האפיונים השטחיים? הוא אנושי או אכזר? נדיב או אנוכי? כן או שקרן? אמיץ או פחדן?
הדרך היחידה לדעת את התשובות לשאלות האלה – מקי מסביר כבר עשורים – היא לצפות בגיבור בוחר בחירות קשות תחת לחץ, נלחם להשיג את מושא התשוקה שלו נגד כוחות חזקים, שמנסים למנוע את זה ממנו.
הדרך היחידה לדעת את התשובות לשאלות האלה – מקי מסביר כבר עשורים – היא לצפות בגיבור בוחר בחירות קשות תחת לחץ, נלחם להשיג את מושא התשוקה שלו נגד כוחות חזקים, שמנסים למנוע את זה ממנו
המחברת מתמלאת במהירות בתרשימי זרימה, שכאילו נשלפו מקורס בהנדסה: הגיבור מבצע את הפעולה הראשונה, שהיא הפעולה המינימלית ההכרחית שתקרב אותו אל מושא התשוקה שלו, אבל מגלה לאכזבתו שנוצר פער בין הציפיות שלו לתוצאה בפועל. מה שמאלץ אותו להתמודד עם לחצים נגדיים שמופעלים עליו – מבפנים (אופיו, חולשותיו, מגבלות שכלו וגופו), מבחוץ (כוחות הטבע, כוחות חברתיים). ואז הוא נאלץ להגדיל את הסיכון, ושוב הלחץ עליו גובר, וככה הולך ומתברר בהדרגה מי הוא באמת. מאיזה חומרים הוא עשוי.
ככה בנוי סיפור טוב.
והלחץ הזה, הוא מרכיב מרכזי – מקי חוזר ומדגיש את זה שוב ושוב, כי זה עניין עקרוני – יש מעט מאוד משמעות לבחירות שנעשות בלי לסכן דבר.
אם אתה אומר אמת בסיטואציה שבה השקר לא יסייע לך להרוויח דבר, הבחירה שלך תישאר חסרת חשיבות ואמירת האמת לא תעיד עליך דבר. אבל אם אתה מתעקש לדבר אמת כשחייך תלויים מנגד ושקר יוכל להציל את חייך – הו, פה כבר יש סיפור בן זונה ופאקינג דרמה.
ומקי הוא אלוף העולם בדוגמאות שממחישות כל נקודה כזו. "דמיינו שתי מכוניות שנוסעות בכביש צדדי", הוא אומר, "האחת ישנה, מרוטה, ונוהגת בה אישה ענייה. היא מהגרת בלתי חוקית. היא עובדת בניקיון תמורת פרוטות. ככה היא מפרנסת את המשפחה שלה. עוקפת אותה לקסוס יוקרתית, שנוהג בה מיליונר צעיר. ופתאום, ממש מולם, אוטובוס עמוס בילדים בדרך לבית הספר מתרסק לתוך גדר ההפרדה ועולה באש. מי מהם יעצור להגיש עזרה?
"האם המהגרת תחשוש שהמשטרה תעצור אותה ותגלה שאין לה ניירות, ולכן תעדיף להימלט מהמקום? או שהעשיר המפונק יעדיף לא להסתכן למען עניים שהוא לא מכיר? ונניח ששניהם יעצרו. מי מהם ייכנס לתוך האוטובוס הבוער כדי לחלץ מתוכו ילדים, ומי יסתפק בהזעקת עזרה בטלפון? ואם שניהם ייכנסו לתוך האוטובוס הבוער – האם הם יחלצו קודם את הילד השחור או הילדה הלבנה?
"אתם מבינים – כל בחירה שלהם תחת לחץ תגלה משהו על האופי שלהם, וככל שהלחץ עליהם יהיה גדול יותר, הבחירות שלהם יהיו משמעותיות יותר להבנה מי הם".
נוסח, לא נוסחה
מי שקרא את ספרו של מקי, "סיפור", רב מכר בינלאומי מ-1997 (שתורגם לעברית על ידי נועה מנהיים ויצא לאור בהוצאת "גורדון") ונמצא כמעט בכל בית של כותב, ובכל משרד של חברת הפקה, יזהה גם את הדוגמה הזו. מקי משתמש בה ובדוגמאות רבות נוספות כבר עשרות שנים, כמעט בלי לשנות אותן. מבחינתו – אין צורך. הוא כאן כדי ללמד את אמנות ה-Form להבדיל מ-Formula.
הוא מכיר את הטענות שטוענים כלפיו אלה שמתעבים אותו ואת שיטותיו, שהוא מתיימר ללמד נוסחאות כתיבה. וכבר עייף מלהדוף אותן ולהסביר שוב שמדובר בקשקוש. הוא מלמד את הנוסח, לא את הנוסחה. "כל מי שמתיימר ללמד אתכם נוסחאות כתיבה משקר לכם, או שהוא טיפש מכדי לדעת שהוא לא יודע דבר".
הוא מכיר את הטענות שטוענים כלפיו אלה שמתעבים אותו ואת שיטותיו, שהוא מתיימר ללמד נוסחאות כתיבה. וכבר עייף מלהדוף אותן ולהסביר שוב שמדובר בקשקוש. הוא מלמד את הנוסח, לא את הנוסחה
עבור כותבים בתקופתנו יש מצב שזו התקופה התובענית ביותר בהיסטוריה. כמה הצגות כבר ראו אנגלים בני התקופה הוויקטוריאנית, או יהודים מהשטעייטל בשנה? כמה ספרים הם קראו? ואנחנו מדברים רק על המשכילים שבהם, כן? היתר ממילא עבדו בפרך ומקסימום סיפרו זה לזה סיפורי זימה בפאב, בבית המרזח, או ביציאה מבית הכנסת.
!["סיפור", ספרו של רוברט מקי בתרגום לעברית (צילום: ספרי גורדון)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2022/11/sipur_293x411.jpg ""סיפור", ספרו של רוברט מקי בתרגום לעברית (צילום: ספרי גורדון)")
אנחנו, לעומת זאת, סופגים בכל שבוע אינספור שעות סיפור, בעיקר מהטלוויזיה כמובן, אבל גם מהטלפונים בכיס האחורי, בבתי הקולנוע, מערימות הספרים שליד המיטה. ורובם – מה לעשות – קלישאות ממוחזרות לעייפה.
"הקלישאה, כמו מגפה, מופצת על ידי בורות ומזהמת את כל צורות הסיפור", מקי מסביר, "פעמים רבות מדי אנחנו מסיימים ספרים או יוצאים מבתי הקולנוע משועממים מסיום שהיה צפוי מהתחלה, ממורמרים מכך שכבר ראינו את הסצנות והדמויות עמוסות הקלישאות הללו פעמים רבות מדי בעבר. והסיבה למגפה הכלל עולמית הזו פשוטה.
"מקור כל הקלישאות יכול להצטמצם לדבר אחד ודבר אחד בלבד: הכותב לא מכיר את העולם של הסיפור שלו. כותבים כאלו בוחרים את הרקע ומניחים שיש להם ידע על העולם הבדיוני שיצרו. אך כאשר הם מושיטים יד אל המחשבה בחיפוש אחר חומרים, היא יוצאת ריקה. אז לאן הם רצים? לסרטים ולטלוויזיה, לספרים ולמחזות שיש להם רקע דומה.
"מקור כל הקלישאות יכול להצטמצם לדבר אחד ודבר אחד בלבד: הכותב לא מכיר את העולם של הסיפור שלו. כותבים כאלו בוחרים את הרקע ומניחים שיש להם ידע על העולם הבדיוני שיצרו"
"הם סוחבים מעבודות של יוצרים אחרים סצנות שכבר ראינו, אולי דיאלוג שכבר שמענו, מלבישים מחדש דמויות שכבר פגשנו, ומנכסים אותן לעצמם. או מחממים שוב שאריות ספרותיות ומגישים צלחות מלאות בשעמום".
נשמע מוכר, נכון?
מספר הסיפורים מבלפור
את ההקדמה למהדורה העברית של "סיפור" כתב ב-2005 העיתונאי השנון יאיר לפיד. "בפעם הראשונה שהגעתי להוליווד, בחורף 1995, הייתה רק שאלה אחת שרציתי לשאול", הוא סיפר סיפור משלו בפתח "סיפור", "באתי לשם להקים חברה-בת לטלוויזיה ל'ניו ריג'נסי אנטרפרייז', חברת הסרטים בבעלותו של ארנון מילצ'ן".
והשאלה האחת שאותה יאיר לפיד רצה לשאול "לא הייתה שאלה מקרית או מאולתרת. חשבתי עליה בכל שלושת החודשים שעברו מאז הציע לי ארנון לבוא לאמריקה, ובכל 22 שעות הטיסה שהובילו אותי עד אליה".
השאלה הדרמטית הזו, שהטרידה אז את לפיד, הייתה: "איך עושים סרטים רעים?" כלומר, למה בהוליווד, שמושכת אליה את האנשים הכי מוכשרים בעולם, את מספרי הסיפורים הכי מופלאים ומבריקים, במקום שבו כסף וטכנולוגיה הם לא בעיה, בכל זאת מייצרים כל כך הרבה סרטים מחורבנים.
זו שאלה טובה, אין ספק. ולא מעט בינג'ים מיותרים בלילות מעידים שהיא בתוקף גם היום, בעידן הסטרימינג והסדרות מרובות העונות. "כמעט עשור אחר כך, הגיע אלי 'סיפור' של רוברט מקי אותו אתם אוחזים כעת בידיכם", כתב יאיר לפיד בהקדמה, "מאז קראתי אותו (ושבתי וקראתי אותו), אני מסתובב בתחושה עזה של החמצה. אלוהים, כמה זמן יכולתי לחסוך לעצמי. כי מקי, כמו כל מורה גדול באמת, אינו מלמד אותך מה לעשות, אלא לאן להסתכל.
"בניגוד למורים אחרים לתסריטאות, הוא אינו מעוניין בהכתבת נוסחאות… מקי הוא הראשון להודות שהכתיבה היא סוג של מעשה קסם. הוא לא מנסה להגדיר מהו כישרון אלא איך להשתמש בו… אנחנו מספרי-סיפורים, הוא אומר לנו, עתיקים כמו 'שמאן' השבט היושב ליד המדורה ומרתק את הקהל כשצללים מרקדים על פניו הצבועות.
"האם יש לכם סיפור? הוא שואל שוב ושוב. האם המצאתם משהו? האם יש בכם משהו שהוא רק שלכם? שרק אתם תדעו לספר? אם כן, הוא יסביר לכם איך לספר אותו. איש אינו מסביר את זה טוב ממנו, או בהיר ממנו".
"האם יש לכם סיפור? הוא שואל שוב ושוב. האם המצאתם משהו? האם יש בכם משהו שהוא רק שלכם? שרק אתם תדעו לספר? אם כן, הוא יסביר לכם איך לספר אותו. איש אינו מסביר את זה טוב ממנו, או בהיר ממנו"
זה נכון. וההקדמה הזו, שנכתבה לספר שראה אור לראשונה לפני 25 שנים, עדיין תקפה גם היום, כשמקי יושב מולנו בתל אביב ומעביר את סדנת הסיפור שלו בפעם האחרונה אי פעם.
יאיר לפיד שכתב אותה הצליח בהמשך לספר לישראלים סיפור כל כך משכנע, שהוא הוביל אותו עד ללשכת ראש הממשלה, שאותה הוא יעזוב בקרוב, לטובת מספר סיפורים אחר, אולי מוכשר ואכזרי ממנו.
יאיר לפיד שכתב את ההקדמה הצליח בהמשך לספר לישראלים סיפור כל כך משכנע, שהוא הוביל אותו עד ללשכת ראש הממשלה, שאותה הוא יעזוב בקרוב, לטובת מספר סיפורים אחר, אולי מוכשר ואכזרי ממנו
ספק אם לפיד היה משתמש היום בפמיליריות כזו בשם "ארנון" בקשר למילצ'ן. גם למספר הסיפורים השני היה עדיף להיזהר קצת יותר. וספק אם לפיד גם היה מנדב מיוזמתו את הסיפור, על איך דיוויד מטלון, שהיה יו"ר החברה של מילצ'ן, נכנס בוקר אחד למשרד שלו והפתיע אותו.
"הוא היה עסוק במשבר: מנכ"ל החברה בדיוק ערק לאם-ג'י-אם. הדבר היחיד שיצא לי מזה היה שדיוויד חלף יום אחד במשרד, וזרק על השולחן שלי את מפתחות המרצדס של המנכ"ל הפורש. זה היה חביב מצידו, אבל לא שינה את העובדה שבמקום להרגיש על גג העולם, הייתי מדוכדך ויותר מכל דבר רציתי הביתה".
זה סיפור טוב ואולי אפילו נכון, שהיום כנראה היה עדיף להצניע. כמה דברים בכל זאת השתנו מאז. אשתו של ראש הממשלה, ליהיא, יושבת שתי שורות מאחוריי בסדנה של מקי. זו לא הפעם הראשונה שהיא פוקדת את הסדנה הזו, שסייעה לה רבות בכתיבת ספריה המצליחים.
עוד מעט היא כבר לא תזדקק יותר למאבטח שמלווה אותה. ועוד מעט רבים מאיתנו יתגעגעו לימים, שאשת ראש הממשלה התעניינה בסדנאות כתיבה, בבניית עלילה ובאפיון גיבורים, ובהפסקות עמדה בתור לקפה עם כולם, שילמה על הקפה מארנק ששלפה מתיקה ואז התיישבה בצד על הרצפה כדי לענות על הודעות ווטסאפ, שהיא לא העזה לענות להן במהלך הסדנה כדי שמקי לא יתהפך עליה.
גם למדינות יש סיפור. ובישראל מתחיל עכשיו סיפור חדש, שבכלל לא בטוח שיהיה לו סוף טוב.
מה מקי היה אומר
ארי דוידוביץ, הבמאי-מפיק ובעלי "היפרמדיה" שהביא את רוברט מקי לישראל, עבר את הסדנה שלו בלונדון ב-2003, כשהיה עיתונאי. היא השפיעה עליו עמוקות ושינתה את כל מסלולו המקצועי, ובעקבות זאת, בין היתר, פעל להביא את מקי לארץ ב-2005 וב-2006, ועכשיו שוב – בפעם האחרונה.
ומה רוצה מקי עצמו? מה דוחף אותו להמשיך ולהתרוצץ בעולם גם אחרי שהגיע לגבורות ולהעביר את סדנאות הסיפור האינטנסיביות עד מאוד שלו – תשע שעות של דיבור רצוף מול קהל, שלושה ימים ברציפות, אתגר לא פשוט גם לצעירים בהרבה, שלא לדבר על בן 81, שמשתעל ללא הרף, אחרי שלא מזמן החלים מקורונה? מה מניע אותו? כסף? (זו סדנה יקרה מאוד, כמה אלפי שקלים למשתתף).
מקי לא נראה כמו מי שהכנסה נוספת תשפר את איכות חייו. אולי הוא רוצה להוכיח לאחיו השנוא, שעשה יותר כסף ממנו, ואז ניסה לגזול ממנו את הירושה המשפחתית, שהוא מוצלח ממנו, מפורסם ממנו, ואהוב ממנו? זו תהיה מוטיבציה קצת קלישאתית. מקי עצמו נידב את הסיפור על אחיו, כדי להמחיש לקהל את טענתו שמשפחה היא הרבה פעמים גיהינום.
יכול להיות שהוא מרגיש שהסדנה הזו היא המשימה שמעניקה משמעות לחייו? להדריך את העולם שמאבד את דרכו בסבך הפייק ניוז, הסיפורים הקלישאתיים, הפוליטיקלי קורקט המצמית והמייבש, ההתמכרות לטלפונים סלולריים, לפוסטים ולציוצים, אובדן הסמכות? זו כבר מוטיבציה מעניינת יותר.
אבל האם הוא יצליח לעמוד באתגר? להתגבר על השיעול הטורדני? האם הוא לא יאבד את קולו? האם יהיה לו כוח להחזיק מעמד עד הסוף, כנגד בגידת הגוף, אובדן הקשב והריכוז של הקהל?
זו העלילה הדרמטית המרכזית בשלושת הימים האלו. ולצידה עלילות משנה, שמחזיקות מתח. כל סיפור טוב חייב עלילות משנה לצד העלילה המרכזית, מזכיר מקי.
הגיבור של עלילת המשנה שמתפתחת לידי הוא טיפוס מוכר מאוד בישראל, שלא אסגיר את שמו כדי לא לגלוש מדרמה לרכילות. והוא עושה עכשיו את מה שנאסר בתכלית האיסור לעשות: פותח את הטלפון ומתחיל לענות על הודעות ווטסאפ.
הגיבור של עלילת המשנה שמתפתחת לידי הוא טיפוס מוכר מאוד בישראל, שלא אסגיר את שמו, והוא עושה עכשיו את מה שנאסר בתכלית האיסור לעשות: פותח את הטלפון ומתחיל לענות על הודעות ווטסאפ
הדילמה שלי, בסרט שרץ בראשי ושאני הגיבור המרכזי בו (אנחנו תמיד הגיבורים המרכזיים בסרטים שרצים לנו בראש) הוא האם להרים יד, להלשין עליו למקי, להרוויח מאה שקלים וגם לחולל מהומה קטנה וחמודה? או שזה יהיה קצת מביך? אני מחליט לוותר. לא בא לי להביך את שכני לשורת הכיסאות ואין לי חשק למהומות. מעניין מה מקי היה אומר על הדמות שלי. בטח היה מקלל.
"הימים האלה נגמרו"
אני גם מוותר על ההזדמנויות לעמוד בתור המתארך אל השולחן שבו מקי מקבל את העולים לרגל ועונה על שאלותיהם. אם הייתי שואל אותו שאלה, זו הייתה שאלה עקרונית על המשבר העמוק בסיפורים שהעולם מספר עכשיו לעצמו, והקשר בין המשבר הזה לבין העובדה שסדנאות 'סטוריטלינג' שהיו פעם עניין נדיר, צצות עכשיו מתחת לכל סטארטאפ רענן. מה זה אומר על המין האנושי?
בעמוד היוטיוב של מקי אני מוצא את התשובה שלו לשאלה הזו בדיוק. הוא כבר נשאל אותה לפני למעלה מעשור, ותשובתו הוצנחה בווידיאו שעלה ליוטיוב לפני שלוש שנים – מאז צפו בה פחות מאלף איש בעולם, למרות שהיא מעניקה הסבר מעולה לבעיה שרלוונטית מאוד לחיינו ומעסיקה רבים מאיתנו.
"מדוע נהיה כל כך מסובך לספר סיפור?" אמר מקי, "יש לזה הרבה סיבות. סיבה מרכזית, שנכונה לכל תחומי האמנות, היא שיש בהם שחיקה. מוסיקה קלאסית הייתה מבוססת על מהלכים הרמוניים ומלודיים שפשוט המאיסו את עצמם מרוב שימוש לקראת המאה ה-20. פתאום מלחינים רצו להשתמש בא-טונליות ובדיסהרמוניות – וברעש! – במוסיקה הקלאסית שלהם.
"במשך אלפי שנים של ציור, ייצוג עבד נפלא. ואז צורות אבסטרקטיות תפסו את המקום. כך שלפעמים, צורות מסוימות פשוט נשחקות מרוב שימוש.
"בסטוריטלינג, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים מתחו וחקרו את הצורות של הסיפור בדרכים נפלאות ממש. וכך, כותבים מסוג מסוים הלכו והתרחקו מהצורה הקלאסית, כי הם הרגישו שזה יהיה מתיש לחזור עליה. ומה שקרה זה שהידע שהיה לאנשים בנוגע לצורה הקלאסית (של סיפור) עד שנות החמישים והשישים פשוט אבד. כי אנשים איבדו בו עניין.
"בכתיבה, בין הסופר והעורך היו יחסים אינטימיים מאוד. לעיתים קרובות, העורכים היו אלה שאחראים לאיכות של היצירה הגמורה. עורכים היו עובדים עם סופרים, מתעמתים איתם וכופים עליהם להשתמש בצורות סיפור קלאסיות, כדי לנסות ולעשות את הספר נגיש יותר לקוראים.
"מערכות יחסים דומות היו באולפני ההסרטה ובדרמטורגיה בתיאטרון. היה סוג של חניכה, חניכוּת, מערכת יחסים בין האנשים מנוסים, שהוציאו לאור והפיקו, לבין אנשים יצירתיים שכתבו, והידע הזה עבר מהחונך לחניך.
"הימים האלה נגמרו.
"וחוץ מכל אלה, התחולל שינוי עמוק בחברה. שינוי של ערכים. סטוריטלינג הוא ביטוי של המטענים הערכיים של החיים, גם לכותב גם לקורא. זה מחייב שהקהל או הקוראים פחות או יותר יבינו, כמו הכותב, מהם אותם ערכים; מהם המטענים החיוביים והשליליים שלהם. ואיך כל זה קורה בחיים. זה צריך להיות ברור ומוסכם מראש.
"סטוריטלינג הוא ביטוי של המטענים הערכיים של החיים, גם לכותב גם לקורא. זה מחייב שהקהל או הקוראים פחות או יותר יבינו, כמו הכותב, מהם אותם ערכים; מהם המטענים החיוביים והשליליים שלהם"
"כיום, אנחנו עדים ליחסיות ולסובייקטיביות של ערכים בכל תחום. מדברים הרבה על כמה מקוטבת אמריקה. והיא בהחלט מקוטבת. הסיבה לכך היא, שיש קבוצה אחת של אנשים שיש להם סט אחד של ערכים, וקבוצה נוספת של אנשים שיש להם סט שונה לחלוטין של ערכים. ואין כל הסכמה ביניהם. הם לא יכולים להבין זה את זה, כי סט הערכים שלהם כל כך שונה.
"מדברים הרבה על כמה מקוטבת אמריקה. והיא בהחלט מקוטבת. הסיבה לכך היא, שיש קבוצה אחת של אנשים שיש להם סט אחד של ערכים, וקבוצה נוספת של אנשים שיש להם סט שונה לחלוטין של ערכים"
"ואז יש את כל מי שנמצא בין שתי הקבוצות האלה. אלה ששואלים את עצמם מה קורה כאן, לעזאזל? הם מנסים למיין: מה ימין, מה שמאל, מה באמצע. הם מנסים להבין עבור מה חשוב לחיות במדינה הזו. מה הם הערכים המשותפים שלה?
"כך שההתמוטטות והקיטוב של ערכים, אובדן מערכת החונכות, והשחיקה של צורות סיפור קלאסיות, השאירו את האנשים בשלושת רבעי המאה העשרים בבלבול מוחלט, כמעט בכל דבר ועניין.
"כתוצאה מכך, בדרכים רבות, סטוריטלינג הפך פחות אפקטיבי, יותר ויותר קלישאתי, שונה רק כדי להיות שונה, או פשוט מוקסם מפן יחיד ומוגבל של הסיפור. כך הפוסט-מודרניסטים השקיעו את עצמם בשפה ובכל המניפולציות של שפה, הקולנוע ננעל על מפגני ראווה.
"וגם התיאטרון פנה לראווה, עם מחזות זמר וכל השאר. והתרחשה השטחה של הסיפור. לא שאין עבודות נפלאות בחמישים השנים האחרונות. בהחלט היו. אבל לא באופן העקבי, העשיר והיפהפה שהיו לנו בעשורים קודמים של המאה הקודמת.
אשתי הלכה היום לסמינר של רוברט מקי בסינמטק, מספרת שהוא מנתח בסכין כירורגית את כל המהלך של "שובר שורות" על 5 עונותיה.
רק על זה הייתי צריך לקחת היום יום חופש מהעבודה. pic.twitter.com/rPuzOTw4Sv— Gilad levi – kopelman جلعاد ليفي-كوبلمان (@giladlevi73) November 24, 2022
"אבל אני לא דואג בקשר לזה, כי הגישה שלי היא שאמנות הסיפור היא נצחית, והמדיום לא משנה. כך שאני יודע שכותבים ימצאו את דרכם לספר סיפורים נפלאים. אבל זה לא בהכרח יהיה במדיה הרגילה של תיאטרון, קולנוע וספרות. הם חוקרים רומנים גרפיים וכל מיני וריאציות באינטרנט. ויש צורה אחת של סיפור כיום, שהיא טובה מתמיד: הטלוויזיה.
"הגישה שלי היא שאמנות הסיפור היא נצחית, והמדיום לא משנה. כך שאני יודע שכותבים ימצאו את דרכם לספר סיפורים נפלאים. אבל זה לא בהכרח יהיה במדיה הרגילה של תיאטרון, קולנוע וספרות"
"הכתיבה לטלוויזיה מעולה, וחקר האפשרויות בכל הנוגע לצורה בטלוויזיה הוא פשוט מרהיב. כותבים גילו פתאום את הסיפור בעל הנפח הגדול. סדרת טלוויזיה ארוכה כמו 'עמוק באדמה' היא ודאי גדולה בסטוריטלינג שלה ובעושר הדמויות מרומן של אלף דפים. אם תיקחו את הסדרה ותהפכו אותה לרומן… אלוהים, אלה יהיו עשרה כרכים של אלף דפים כל אחד.
"אז במשך העצום הזה יש כל מיני אפשרויות נפלאות של מציאויות לא אמינות, ריבוי נקודות מבט, וסובייקטיביות מכל הסוגים.
"זה מאבק. זה תמיד מאבק. ובעשור האחרון המאבק הזה מתנהל בכבדות. אין בזה דבר חדש. העולם עבר את זה במאה ה-18 ושוב בתחילת המאה ה-20, תקופה איומה של סטוריטלינג עם כמה יוצאים מן הכלל. כך שאני חושב שהשמש תזרח מחר ושמספרי סיפורים-כותבים ימצאו את המדיום שלהם. אני חושב שהם כבר עשו זאת, קוראים לזה טלוויזיה, ולי העתיד נראה מזהיר במובן של השימושים החדשים והעומקים בהם כותבים יישמו את אמנות הסיפור."
תמיד יהיה לנו את קזבלנקה
באופן סמלי, שאולי תוכנן מראש ואולי יצא כך במקרה, רוברט מקי יורד מהבמה בדיוק ביום השנה השמונים להקרנת הבכורה של הסרט "קזבלנקה". מי שקראו, עקבו ומכירים את מקי, יודעים עד כמה הוא קשור בכל נימי נפשו לסרט הזה, שהפיק ב-1942 האל ב' ואליס, כתבו התאומים ג'וליוס ופיליפ אפשטיין (עם עזרה של האווארד קוך) וביים מייקל קרטיז.
![אינגמר ברגמן והאמפרי בוגרט בסרט "קזבלנקה" מ-1942 (צילום: Turner Entertainment)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2022/11/CASABLANCA-1.jpg "אינגמר ברגמן והאמפרי בוגרט בסרט "קזבלנקה" מ-1942 (צילום: Turner Entertainment)")
את הסדנה הקלאסית שלו מקי מסיים, כמו שהוא עושה בכל העשורים האחרונים, בשבע שעות של צפיה מודרכת ב"קזבלקה", פריים אחרי פריים, ביט אחרי ביט, סצנה אחרי סצנה, סיקוונס אחרי סיקוונס, מערכה אחרי מערכה.
את הסדנה הקלאסית שלו מקי מסיים, כמו שהוא עושה בכל העשורים האחרונים, בשבע שעות של צפיה מודרכת ב"קזבלקה", פריים אחרי פריים, ביט אחרי ביט, סצנה אחרי סצנה, סיקוונס אחרי סיקוונס, מערכה אחרי מערכה
מסצנת הפתיחה שמתחזה ליומן חדשות המתאר את מסלול הבריחה של הפליטים מאירופה אל קזבלנקה, בתקווה להגיע משם לליסבון ולהמשיך לארצות הברית. למה הסרט נפתח ככה? שואל מקי. "כדי ליצור רושם של סרט תיעודי", מציע מישהו. "כדי להרוויח אמינות", מציעה אחרת. "אולי זו דרך להעביר מידע, אקספוזיציה, בצורה מתוחכמת?"
מקי נוחר בבוז. לא! הסרט נפתח ככה כי זה קשקוש גמור. שקר מוחלט. לא היה שום מסלול בריחה כזה מעולם, ומי שיחשוב על זה עוד שנייה יבין את זה לבד. אבל כשהסיפור מוצג ככה, כמו ביומן חדשות, עם הקריינות הדרמטית הזו, אנחנו פשוט בולעים את הקשקוש הזה כעובדות, ואז נשאבים אל הסיפור.
אותו סיפור של ריק בליין, לוחם החירות האנטי פאשיסטי (המפרי בוגרט) שפתח את בית הקפה הכי טוב בקזבלנקה, שבו מתנהלים הימורים בחדרון האחורי, ושל אילזה לונד (אינגריד ברגמן), הגולה הנורווגית היפהפיה שעזבה את ריק אחרי רומן מסעיר בפריז, ומגיעה לבית הקפה שלו בחברת בעלה, מנהיג המחתרת הכריזמטי ויקטור לאזלו. ואנחנו איתם, מסצנה לסצנה, עד הסוף הבלתי נשכח – עם "תמיד תהיה לנו פריז" ו"אני חושב שזו תחילתה של ידידות מופלאה".
ורגע לפני שהוא יורד לתמיד מעל הבמה בתל אביב ומעל הבמה העולמית בכלל, מקי מדקלם, וקולו נסדק מעט, את מילות "ככל שהזמן חולף" (As Time Goes By) שכתב הרמן האפפלד למחזמר בימתי זניח. הזכויות על השיר היו שייכות לאחים וורנר, והסיבה העיקרית שהוא נכלל בסוף ב"קזבלנקה" הייתה חיסכון כספי.
דולי וולסון הנהדר, שמגלם בסרט את הזמר סם, שמנגן מדי ערב בבר של ריק (האמפרי בוגרט) הוא היחיד שיודע על הרומן בפריז בין ריק לאילזה (אינגריד ברגמן), והשיר הנהדר הזה, שהפך לאחד השירים האיקוניים בתולדות הקולנוע, הוא תזכורות לאהבה הגדולה, שנקטעה באיבה.
ועכשיו רוברט מקי עומד ומדקלם אותו (בתרגום חופשי שלי לעברית):
זכרו את זה תמיד:
נשיקה היא רק נשיקה
אנחה היא רק אנחה
הדברים הבסיסיים נשארים
ככל שהזמן חולףוכששניים מתאהבים
'אני אוהב אותך', הם אומרים
על כך אפשר לסמוך
מול פני המסתורין
ככל שהזמן חולףשירי אהבה בליל כוכבים
אף פעם לא מתיישנים
לבבות מלאי תשוקה, קנאה ושנאה
אנשים תמיד יזדקקו לאנשים
את זה אין להכחישכי בסופו של יום
זה תמיד אותו סיפור,
מאבק על אהבה ותהילה
עניין של לחיות או למות
העולם תמיד יזדקק לאוהבים
ככל שהזמן חולף
עכשיו אולם מלא נעמד על רגליו ומריע ממושכות לאיש בן 81, עטוף בתהילה ואהבה, כשהוא קד קידה אחרונה ויורד לאט לאט מהבמה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם