הם ייסדו אימפריה עסקית בינלאומית שהתפרסה על פני שלוש יבשות – והפכו לחברים ולאנשי סוד של האריסטוקרטיה והאצולה הבריטית. למרות זאת, שושלת ששון – שעשתה את הונה מסחר באופיום, כותנה, תה ומשי – לא נולדה בלונדון, פריז או בניו יורק – אלא בבגדאד.

את סיפור העלייה המטאורית – והנפילה המטאורית לא פחות – של המשפחה מגולל בצורה מרתקת, סוחפת ויסודית הפרופסור להיסטוריה ג'וזף ששון בספרו החדש: "הששונים: הסוחרים הבינלאומיים הגדולים ויצירתה של אימפריה" ("The Sassoons: The Great Global Merchants and the Making of an Empire").

לא מדובר רק בסיפור על משפחה של פליטים שהפכה ל"רוטשילדים של המזרח", אלא סיפור על סכסוכים מרים, נשים חלוצות ומורשת שנעלמה בפזרנות. בניו יורק טיימס הספר תואר לאחרונה כך: "כמו הסדרה 'יורשים' – אבל עם כיפות".

הסיפור מתחיל בדוד, האב המייסד של השושלת, שברח מבגדאד העותומאנית לכיוון איראן בסוף שנות ה־20 של המאה ה־19. דוד – שהיה בנו של שייח' ששון בן סלאח, האוצר הוותיק של הפאשות בעיר – נחטף ואוים על ידי המושל החמדני הידוע לשמצה של בגדאד. כשאביו – השייח' המזדקן שהיה פעם "היהודי החשוב ביותר בבגדאד" – נחטף גם כן זמן קצר מאוחר יותר, זה היה הסימן לעזוב.

הבזאר המפורסם של בגדאד, שמשך קונים ומבקרים מכל העולם, 1959 (צילום: AP)

עבור ג'וזף ששון, סיפור גלות המשפחה מבגדאד – שמהדהד את סיפור הבריחה המשפחתי שלו מהבירה העיראקית בשנות שלטונו האכזרי של סדאם חוסיין – הצית מחדש את הקשר לקרובי המשפחה הרחוקים

עבור ג'וזף ששון, סיפור גלות המשפחה מבגדאד – שמהדהד את סיפור הבריחה המשפחתי שלו מהבירה העיראקית בשנות שלטונו האכזרי של סדאם חוסיין – הצית מחדש את הקשר לקרובי המשפחה הרחוקים. "התחושה הזאת של חיפוש אחר ביטחון, אריכות ימים ויציבות טבועה בכל פליט", אמר בריאיון לזמן ישראל.

מות השייח' ב־1830 האיץ את עזיבתו של דוד ומשפחתו הצעירה לכיוון בומבאי, שם סיפק השלטון הבריטי תחושת הביטחון בזמן שהממשל המקומי אימץ גישה ליברלית כלפי הקהילה היהודית בעיר.

כישורים, מזל ועבודה קשה

לדוד היה מזל: בומבאי הייתה יהלום מסחרי משגשג בכתר של הודו המערבית. סחר הכותנה והאופיום היה חיוני לשגשוגה. יתרה מכך, הוא הגיע לעיר עם רשת של קשרים שפיתח אביו עם משפחות של סוחרים ברחבי האימפריה העותומאנית ובאיראן.

אבל לדוד היו גם כישורים משלו. לדברי ששון, הוא ראה במוניטין טוב "נכס שלא יסולא בפז" – ובנה קשרים ארוכים ועמידים של אמון וביטחון עם האנשים שסחרו עם המשפחה. הלקח הזה, שאותו העביר לשני בניו הבכורים עבדאללה ואליאס, היה אבן הפינה שעליה נבנתה ההצלחה העסקית העתידית של המשפחה.

אילסוטרציה של הבית של דוד ששון בבומבאי ב־1859 (צילום: Artokoloro/Alamy/ Random House)

לדוד הייתה יכולת יוצאת דופן לעבודה קשה. אחרי שהגיע לבומבאי הוא למד מייד לדבר הינדוסטנית. הוא גם שלט בערבית, עברית, טורקית ופרסית – והשקיע שעות רבות בהיכרות עם סוחרים וסוכנים בבורסת הכותנה

לדוד הייתה גם יכולת יוצאת דופן לעבודה קשה. אחרי שהגיע לבומבאי הוא למד מייד לדבר הינדוסטנית. הוא גם שלט בערבית, עברית, טורקית ופרסית – והשקיע שעות רבות בהיכרות עם סוחרים וסוכנים בבורסת הכותנה של העיר, תוך כדי מעקב אחר ההתפתחויות הבינלאומיות העשויות להשפיע על המחירים.

דוד סחר בתחילה בטקסטיל, בצמיחה איטית, עקבית וזהירה. לקח לו יותר מעשור לקבל את ההכרה כאחד השחקנים המרכזיים בקהילת הסחר הערבית־יהודית. זה היה לקח נוסף שהנחיל לבניו – הערכה מתונה של סיכונים והימנעות מספקולציות.

דוד שילב שכל עסקי עם אינטליגנציה פוליטית. מהרגע שהגיע לבומבאי הוא חלק את אמונתו לגבי סחר חופשי ויזמות – והתיישר בהתאם לאינטרסים של האימפריה הבריטית. זה היה מהלך מבריק. במלחמת האופיום הראשונה בשנים 1839–1842, בריטניה ריסקה את ניסיונות סין לגדוע את זרימת הסם העוצמתי למדינה.

דוד ששון (צילום: CPA Media Pte Ltd / Alamy)

דוד זיהה את ההזדמנות ושלח את אליאס "האנרגטי והעיקש", אז בן 24, לבדוק את הקרקע ולאתר לקוחות חדשים. הפור הוטל. בעשורים הבאים הם הצליחו לדחוק את רגליהם של הסוחרים הגדולים והפכו לשחקן המרכזי בייצוא אופיום מהודו לסין.

"הסיפור השנוי במחלוקת של האופיום נקשר בהיסטוריה של שושלת ששון במשך כ־80 שנה. השליטה בסחר האופיום בהודו ובסין בסוף המאה ה־19 הייתה חלק בלתי נפרד מהעושר וההשפעה של המשפחה", כותב ששון.

אחרי שהוליד 14 ילדים במשך 39 שנים – לא היו חסרים לו יורשים. הוא היה קשוח אבל אכפתי, לימד את ילדיו לנהל עסקים אבל גם עודד אותם לטייל, להעריך תרבויות חדשות ולגלות עצמאות

התפקיד המרכזי של אליאס מדגים את האופן שבו דוד בנה את העסק המשפחתי. אחרי שהוליד 14 ילדים במשך 39 שנים – לא היו חסרים לו יורשים. הוא היה קשוח אבל אכפתי, לימד את ילדיו לנהל עסקים אבל גם עודד אותם לטייל, להעריך תרבויות חדשות ולגלות עצמאות.

במקביל, הרווחים מהאופיום – שהפך לסחורה העולמית היקרה ביותר – הזניקו את עסקיו של ששון, במיוחד בשלושת העשורים אחרי 1860. המשפחה הקימה סניפים מקומיים – שנוהלו על ידי בניו של דוד ונקראו "בית בומבאי" או "בית שנגחאי".

כפי שניסח זאת אחד המתחרים: "כסף וזהב, משי, גומי ותבלינים, אופיום וכותנה, צמר וחיטה, מה שניתן להוביל דרך הים או דרך היבשה – ממלא את הידיים או נושא את החותמת 'ששון ושות"".

פרופסור ג'וזף ששון (צילום: Courtesy of Random House)

המוצרים האיכותיים, היכולת לגלות גמישות הודות למגוון הספקים ונקודות הסחר והמוניטין בדבר היושרה העסקית – כולם הובילו להצלחת העסק. כך גם הסמכות החד־משמעית של דוד ותחושת השליחות המשפחתית.

הכישרון העסקי שולב בעשייה פילנתרופית: רבע מכל סחר – בין אם רווחי ובין אם לאו – תועד כעודף תרומה, "צדקה", ברישומים של הסניף. בבומבאי הקים דוד בית ספר לבנים, בית ספר לבנות ובית ספר שלישי לבני נוער במצוקה. בהמשך הוקמו בתי חולים, ספריות ומכון למכניקה.

הכישרון העסקי שולב בעשייה פילנתרופית: רבע מכל סחר – בין אם רווחי ובין אם לאו – תועד כעודף תרומה, "צדקה", ברישומים של הסניף. בבומבאי הקים דוד בתי ספר לבנים ולבנות ובית ספר שלישי לבני נוער במצוקה

הזריחה והשקיעה

ההצלחה המסחרית של דוד, הנאמנות (במרד של 1857 הציע דוד לבריטים את "שירותי הקהילה היהודית כולה" בבומבאי) והפילנתרופיה שלו משכו תשומת לב. בשנת 1853 הוענקה לו אזרחות בריטית כהוקרה על שירותיו לאימפריה (באופן אירוני, האנגלית שלו הייתה גרועה והוא חתם על הצהרת הנאמנות למלכת ויקטוריה בעברית).

אחר כך הגיעו כיבודים נוספים וב־1859 הוא אירח בביתו באחת השכונות האמידות בבומבאי כ־500 אורחים לציון החלטת בריטניה לשלוט ישירות בנכסיה האימפריאליים היקרים. כמו אימפריות רבות הקשורות בדמות דומיננטית אחת, מותו של דוד בביתו בפונה בגיל 71 היה הרה גורל, אם לא קטלני.

אילוסטרציה: שדה פרג במקסיקו לייצור אופיום (צילום: AP Photo/Carlos Jasso, File)

סדר הירושה שלו מעולם לא נידון. במקום זה, בצוואה הוזכר עבדאללה כיורש. כמו כן, הצוואה קראה לילדיו האחרים "לכבד ולציית לבני הבכור המוזכר כאן". אליאס, שתרם רבות להתקדמות ולצמיחה בסין הוזכר רק כבדרך אגב.

התחרות הבריאה, שטיפח דוד לאורך השנים, הפכה לסכסוך. בתוך שלוש שנים התפצל העסק לשניים: עבדאללה המשיך לנהל את דוד ששון ושות', ואליאס ניהל את א. ד. ששון ושות'. הקשרים המשפחתיים המשיכו להתקיים אבל בעסקים לא נותר להם זכר.

התחרות הבריאה, שטיפח דוד לאורך השנים, הפכה לסכסוך. בתוך שלוש שנים התפצל העסק לשניים: עבדאללה המשיך לנהל את דוד ששון ושות', ואליאס ניהל את א. ד. ששון ושות'

עבדאללה התלונן במרירות על הצלחת אחיו – על אף שהחוק המנחה של אליאס היה: "בכל מקום שבו דוד ששון ושות' נמצאים, נהיה גם אנחנו; בכל דבר שהם סוחרים, נסחר גם אנחנו". החברה המשיכה להתנהל כך גם אחרי מותו ב־1880, כשהוא בן 60 בלבד.

התלונות של עבדאללה לא היו מוצדקות. תחת מנהיגותו, חווה העסק את מה ששון מתאר בתור "תור הזהב". הודות להחלטה של דוד להשקיע בנדל"ן, ביטוח ובנקאות – שרדה החברה את הירידה בשוק הכותנה ואת המשבר הכלכלי שטלטל את הודו באמצע שנות ה־60 של המאה ה־19. הם סיימו את המשבר ברמה הגבוהה ביותר של הסוחרים הבינלאומיים.

איור של אלברט ששון, 1879 (צילום: Artokoloro/Alamy)

עבדאללה, שהביא איתו את מה שששון מכנה "תערובת של סיכון וחדשנות", הוביל את העסק לרמות חדשות של הצלחה. אופיום, כותנה וטקסטיל עדיין תרמו לאיזון בריא בדוחות, אבל השקעות חדשות – בחברת רכבות אמריקאית, בחוב הלאומי של הונגריה, בבנקים ובנדל"ן – המשיכו להתרחב.

במובנים רבים עבדאללה המשיך בגישה של דוד ונשאר מקורב לבריטים. הוא גם נותר דמות דומיננטית בסצנה החברתית של בומבאי – הוא היה חבר במועצת המחוקקים של העיר ויועץ למושל המקומי בענייני חינוך ובנייה. אולם, בו בעת עבדאללה התחיל להסיט את תשומת לבו מערבה.

הודות להחלטה של דוד להשקיע בנדל"ן, ביטוח ובנקאות – שרדה החברה את הירידה בשוק הכותנה ואת המשבר הכלכלי שטלטל את הודו באמצע שנות ה־60 של המאה ה־19

הוא קיבל תואר אבירות ב־1872 ומאותו רגע נודע כסר אלברט. הבריטים תלו בו תקוות רבות. שנה לאחר מכן הפך עבדאללה ליהודי הראשון שקיבל את אות החירות של לונדון. ב־1874 העתיק אלברט את מקום מושבו ללונדון, בירתה של האימפריה ועיר הסחר החשובה ביותר בעולם.

המסלול של ששון לבריטניה כבר התחיל, למעשה, שני עשורים קודם לכן על ידי בן אחר של דוד, ששון דוד ששון. החלוץ של השושלת באנגליה, ששון דוד, הוביל את ההתרחבות העסקית בבריטניה ועד מהרה אחיו, ראובן, הצטרף אליו.

ששון דוד ששון (צילום: רשות הציבור)

הוא הוביל את השתלבות המשפחה בצמרת העולם הפיננסי של לונדון ורכש אחוזה רחבת ידיים באשלי פארק, באחד המחוזות הנחשבים ביותר במדינה, מה שהפך ל"סמל הבולט ביותר של עושרה של המשפחה, כמו גם השינויים בשאיפותיה".

באופן לא מפתיע, עם הגעתו ללונדון התקבל אלברט במהירות לשכבות הגבוהות ביותר של החברה הבריטית. הוא בהחלט הוכיח כבר את ערכו. כשהשאה של איראן ביקר בלונדון בסוף שנות ה־90 של המאה ה־19, למשל, אלברט שכר את תיאטרון האימפריה לערב של "בידור נוצץ".

הצעד הזה שימח לא רק את המבקר המלכותי ואת מארחו הנסיך של ויילס (המלך אדוארד השביעי, לעתיד), אלא גם את הממשלה הבריטית, שראתה בכך נכס אסטרטגי לאימפריה. אחרי זמן קצר, ב־1890, העניקה המלכה ויקטוריה לאלברט תואר נוסף, ברון.

אלברט לא היה היחיד שנהנה מיחסים חמים מצד האצולה והמלוכה בבריטניה ובמקומות נוספים באירופה. ב־1873 נישא אחיו למחצה, ארתור, ליוג'יני לואיס פרוג'יה. "גברת ארתור", כפי שנודעה בכל מקום, הייתה דמות קבועה בזירה החברתית של לונדון והופיעה על בסיס קבוע ביומנים של המלכה ויקטוריה.

בני משפחת ששון הפכו גם לקרובי משפחה של הרוטשילדים אחרי נישואי הבן של אלברט, אדוארד, לאלין, בתו של הברון גוסטב דה רוטשילד מפריז ב־1887. מאוחר יותר נבחר אדוארד לפרלמנט וייצג את מחוז קנט

בני משפחת ששון הפכו גם לקרובי משפחה של הרוטשילדים אחרי נישואי הבן של אלברט, אדוארד, לאלין, בתו של הברון גוסטב דה רוטשילד מפריז ב־1887. מאוחר יותר נבחר אדוארד לפרלמנט וייצג את מחוז קנט, מחוז שיוצג בעבר על ידי מאייר דה רוטשילד.

המלכה ויקטוריה, 1882 (צילום: רשות הציבור)

אחיו של אלברט, ראובן וארתור, היו הקרובים ביותר, אישית, למשפחת המלוכה. הם היו שותפים לאהבתו של הנסיך מויילס, בנו של המלכה ויקטוריה, למרוצי סוסים, ירי וציד. אדוארד ו"צוות בית מרלבורו" – חבריו האופנתיים – נהנו מ"מסיבות עליזות" שערכו ארתור ואשתו באחוזתם בהיילנדס, סקוטלנד. ראובן הפך באופן בלתי רשמי לסוכן ההימורים של הנסיך ו"מנהל נכסיו לעיתים".

אולם, אלברט מעולם לא הרשה לחייו החדשים בבריטניה להסיח את דעתו מהאחריות העסקית שלו – גם כשאחיו למחצה, שפעל מבומבאי, סולימאן, טיפל ברוב העסקים במזרח. ההון של משפחת ששון המשיך לצמוח גם בזמן ההאטה הכלכלית בלונדון בסוף המאה ה־19.

אבל, כפי שכותב ששון, מותו של אלברט ב־1896 ציין את "תחילת הסוף" של החברה. ענני הסערה נראו כבר באופק. אף שמסוף שנות ה־90 התחילו ההכנסות ממכירות האופיום לצנוח – בני משפחת ששון לא גידרו מספיק את השקעותיהם.

בית הכפר של ויקטור ששון בקנט, אנגליה (צילום: Arcaid Images / Alamy)

מותו של אלברט ב־1896 ציין את "תחילת הסוף" של החברה. ענני הסערה נראו כבר באופק. אף שמסוף שנות ה־90 התחילו ההכנסות ממכירות האופיום לצנוח – בני משפחת ששון לא גידרו את השקעותיהם

יתרה מכך, על אף שהצליחו להיאבק בלחץ הפוליטי והדתי מבריטניה לאסור את "הסחר הרע" הזה – הכתובת כבר הייתה על הקיר. ב־1907, למשל, הסכימה בריטניה עם הודו וסין שבתוך עשור ייאסר על גידול וייצוא של אופיום. שש שנים אחר כך הידקה בריטניה את הברגים עוד יותר. שתי החברות של משפחת ששון המשיכו לסחור בסם – וניסו לסחוט כל פני מהסחר האסור.

פרופסור ששון מזהיר כי אסור לבקר את הסחר באופיום באמצעות עדשות מוסריות בנות זממנו. הוא מצביע על כך שהסם היה חוקי וזמין להקלה על כאב בבתי מרקחת – ומחירו פורסם בעיתונות. עם זאת, הוא מאמין שהמשפחה הייתה צריכה להיפטר מהסחר בסם מוקדם יותר, הן מסיבות עסקיות והן משום שההחלטה "להישאר במשחק עד שתימכר הקופסה האחרונה" הייתה "עלובה".

בזבוז של התקדמות

שום דבר לא היה ידוע מראש מלבד התוצאה העגומה. כשסולימאן – שניהל את רוב העסקים מחוץ לאנגליה – מת ב־1894, אשתו יוצאת הדופן פרחה לקחה לידיה את המושכות. פרחה – מוחצנת ואסרטיבית – נהגה ללוות את בעלה למשרד בשנים שלפני מותו ולכן לא ראתה סיבה שתמנע ממנה להיכנס לנעליו.

אלברט אומנם לא אהב את הרעיון של אישה מנהלת אבל חשב שאין עוד מנהל עם כישורים ויכולת כמו שלה. פרחה, בת 38 בלבד ואימא לשלושה ילדים, הפכה לאישה הראשונה שניהלה עסק בינלאומי. האמון של אלברט ביכולות שלה היה מוצדק.

פרחה, בת 38 בלבד ואימא לשלושה ילדים, הפכה לאישה הראשונה שניהלה עסק בינלאומי. למרות האתגרים הרבים שעמדו בפני החברה – היא הצליחה לרכוש את אמונם של העובדים ומשכה תשומת לב בינלאומית

למרות האתגרים הרבים שעמדו בפני החברה – היעדר התגמולים מהאופיום היה רק אחד מהם – הצליחה פרחה לרכוש את אמונם של העובדים ומשכה תשומת לב בינלאומית.

היא הייתה אדם רגיש לפרטים בזכות השעות הרבות שהשקיעה בלימודי תורה ותלמוד – והייתה נחושה להפוך את החברה למודרנית יותר. היא שאפה לעשות סדר בהלוואות שניתנו ונלקחו בחברה בצורה רשלנית – ולסיים את התחרות הלא מועילה עם א. ד. ששון.

"אין ספק שהיא הייתה בולדוזר, במובן שאי־אפשר היה לעצור אותה", מתבדח ששון. אבל שלטונה הנדיר של פרחה היה קצר. עם מותו של אלברט היא איבדה את נותן החסות שלה – ואף שהייתה השותפה הבכירה והמנוסה ביותר בחברה היא סולקה מכיסאה בעקבות מהפכה פנימית שהובילו בני משפחה ממורמרים ב־1901.

"היא ניהלה את כל העבודה, מההתחלה ועד הסוף – וזה עיצבן את הגברים, הם פשוט לא יכלו לקבל את זה", אומר ששון. פרחה נזרקה למטה אבל לא החוצה. המטריארכית התמקמה בלונדון ושיקעה את עצמה בנושאים שעניינו אותה – זכויות נשים, יהדות וילדיה – בכל הכוח. עם מותה ב־1936 קיבלה פלורה (השם הזה ניתן לה כשעברה לבריטניה) את ההכרה שגיסיה מנעו ממנה.

הדיוקנאות של ויקטור ששון ואשתו ב"בית ששון" בשנגחאי, סין (צילום: CNMages / Alamy)

שלטונה הנדיר של פרחה היה קצר. עם מותו של אלברט היא איבדה את נותן החסות שלה – ואף שהייתה השותפה הבכירה והמנוסה ביותר בחברה היא סולקה מכיסאה בעקבות מהפכה פנימית שהובילו בני משפחה

כפי שצוין באחד המגזינים, היא ניהלה את החברה "לגמרי לבדה […] במשך שש שנים ובהצלחה מרובה". פלורה לא הייתה החלוצה היחידה במשפחת ששון. בשנת 1893, בתו של ששון דוד, רחל (רייצ'ל) ששון בר, הפכה לעורכת של שבועון הסאנדיי של חמה, האובזרבר.

בגיל 35 היא הפכה לאישה הראשונה שערכה עיתון ארצי. שנתיים אחר כך רכשה רייצ'ל את המתחרה הראשי של האובזרבר – הסאנדיי טיימס ומינתה עצמה לעורכת שלו. באוברזרבר פרסמה רייצ'ל את הסיפור שגילה לה פרדיננד צ'ארלס אסטרהאזי, שזייף את המסמכים שהובילו להרשעתו הלא מוצדקת של אלפרד דרייפוס בבגידה.

הריאיון לווה בטור עורך תוקפני, שם האשימה רייצ'ל את הצבא הצרפתי באנטישמיות ודרשה משפט חוזר. סילוקה של פלורה מהחברה התגלה כרגע מפתח. חמש שנים אחרי עזיבתה החברה תוארה על ידי אחד הבנקים כחברה שנמצאת "פחות או יותר בירידה".

מדהים לציין, אומר ששון, שפלורה נזרקה הצדה אך אף אחד מאלה שזממו נגדה לא רצה לקחת לידיו את הפיקוד. "הדם שלי פשוט רתח כשכתבתי על זה", אומר ששון. "בדרך כלל בהפיכה כזאת מישהו ממש רוצה את התפקיד, אבל כאן לא היה איש שרצה אותו".

סילוקה של פלורה מהחברה התגלה כרגע מפתח. חמש שנים אחרי עזיבתה החברה תוארה על ידי אחד הבנקים כחברה שנמצאת "פחות או יותר בירידה"

דוד ששון וילדיו אליאס, אלברט וששון (צילום: רשות הציבור)

הדעיכה

למשך תקופה קצרה הפך אדוארד, חבר הפרלמנט מטעם קנט, ליושב הראש. עם מותו ב־1912 נבחר בנו, פיליפ, למלא את מקומו ובסופו של דבר גם ליו"ר החברה. אבל הוא לא היה מעוניין או מעורב בעסקי החברה. פיליפ – שהיה עשיר להפליא ומקורב לראש הממשלה דיוויד לויד ג'ורג', שירת בממשלה יותר מעשור כשר התעופה. הוא התעניין בפוליטיקה ובאומנות והיה תורם נדיב ואספן נודע.

פיליפ פשוט לא התעניין בעסקים. הוא גם גילה חיבה מעטה מאוד לשורשיו היהודיים והבגדאדיים. "ברגע שאתה מאבד את הזהות הזאת, אתה מאבד מרכיב חזק מאוד: את המניע להצלחה, ואז אתה חוזר להיות פליט ואז יש את הצורך הזה לעבוד קשה ולהוכיח משהו", אומר ששון.

פיליפ פשוט לא התעניין בעסקים. הוא גם גילה חיבה מעטה מאוד לשורשיו היהודיים והבגדאדיים. "ברגע שאתה מאבד את הזהות הזאת, אתה מאבד מרכיב חזק מאוד – את המניע להצלחה"

אחרי מותו המוקדם בגיל 50 בשנת 1939, מעורבותה של המשפחה בעסקי החברה הגיעה לקצה. היא המשיכה בגלגולים שונים עד שנות ה־80, כשהממשלה הבריטית הכריזה כי שני השותפים הקודמים שלה היו "לחלוטין לא כשירים" להיות דירקטורים.

באופן אירוני, א.ד. ששון ושות' נאבקה תחת הנהגתו של נכדו של המייסד, ויקטור, שהפך ליושב ראש ב־1924, עם מות אביב. ויקטור, אנטי־קומוניסט מושבע שהתנגד ללאומנות ההודית, הגיע לסין כדי לשפר את האינטרסים המסחריים שלו.

פיליפ ששון (משמאל) עם המלך אדוארד השמיני (במרכז) ווינסטון צ'רצ'יל (מימין). 1 באוגוסט 1936 (צילום: רשות הציבור)

בסוף שנות ה־20 הוא העביר חלק משמעותי של הונו לשנגחאי – כ־25 מיליון דולר לפי ההערכות (500 מיליון דולר בשווי של ימינו). הוא השקיע סכומי עתק בנדל"ן, בין היתר בבניית הבניין הראשון בעיר שהגיע ל־11 קומות, בית קתאי. באמצע שנות ה־30 זכה ויקטור לכינוי "איש הנדל"ן מספר אחת בשנגחאי" על ידי המגזין פורצ'ן, כששווי הנכסים שלו נאמד ב־1.2–1.5 מיליארד דולר בשווי של היום.

אבל הפלישה היפנית לסין, שהגיעה לשנגחאי ב־1937, וההשתלטות הקומוניסטית עשור לאחר מכן – ריסקה את החברה. אחרי שהימר בשוגג על סין במקום על הודו, ויקטור עשה טעות משמעותית נוספת כשנסוג מהונג קונג – הימור טוב לטווח הארוך – אחרי המלחמה.

הפלישה היפנית לסין, שהגיעה לשנגחאי ב־1937, וההשתלטות הקומוניסטית עשור לאחר מכן – ריסקה את החברה. אחרי שהימר בשוגג על סין במקום על הודו, ויקטור עשה טעות משמעותית נוספת כשנסוג מהונג קונג

ויקטור – חובב היוקרה – בחר לחיות את שארית חייו במקלט מס באיי הבהאמה, לעסוק במרוצי סוסים, בטיולים ובצילום חובבני. בלי מערבותו בחברה, היא שרדה עוד עשור עד שנמכרה לבנק סחר בתחילת שנות ה־70 עם רווחים מדולדלים ביותר. עם כל הישגיו בשנגחאי, ויקטור הוכיח את עצמו – במילותיו של אחד משותפיו העסקיים של אביב המנוח – כ"אגבי לגמרי לגבי האימפריה שירש".

ויקטור לא היה בן המשפחה היחיד שאפשר לומר עליו את הדברים האלה. השאננות, היעדר החדשנות וחוסר היכולת לתכנן לטווח הארוך שטפו את דוד ששון ושות'. הם כשלו להתנער מהתלות שלהם בסחר האופיום, לא ניהלו נכון את המיסוי שלהם וזה התבטא גם בגישה של הדורות הבאים לעסק.

מבט על הבניין של ויקטור ששון בשנגחאי (במרכז) (צילום: Courtesy)

כשהצטרפו למעמדות הגבוהים בחברה הבריטית הם חיזקו את העדפתם לבילויים ולפנאי – וגילו סלידה מתנשאת ל"עשיית כסף" מלוכלכת. הגישה הזאת תועדה היטב בהסבר הרוזנת ווריק לשאלה למה חלק מהאריסטוקרטים הצעירים שאיתם התרועעו בני משפחת ששון סלדו מהם במקצת.

"היה להם מוח והם הבינו פיננסים", היא אומרת. "כמעמד [אצולה], לא אהבנו מוח. בנוגע לכסף, ההבנה היחידה שלנו לגביו הייתה נעוצה ביכולת לבזבז אותו – לא בעשייתו". לכן, כפי שששון כותב, המשפחה "נטשה בהדרגה את מוסר העבודה שהכתיב האב המייסד, ושבעקבותיו פעלו אלברט וסולימאן בנחישות".

השאננות, היעדר החדשנות וחוסר היכולת לתכנן לטווח הארוך שטפו את דוד ששון ושות'. הם כשלו להתנער מהתלות שלהם בסחר האופיום, לא ניהלו נכון את המיסוי שלהם וזה התבטא גם בגישה של הדורות הבאים

"רוב המשפחה", הוא מוסיף, "הייתה להוטה לחלץ הון מהחברה כדי לממן את אורח החיים שלה – ונמנעה ממעורבות פעילה בעסקים".

ההצטרפות לאצולה הבריטית לא הייתה בהכרח מה שריסק את העסקים של משפחת ששון: משפחות יהודיות אחרות הצליחו להשתלב בשכבות העליונות של החברה האנגלית בלי שהאינטרסים המסחריים שלהן ייפגעו. אבל עבור הששונים, ככל שטיפסו גבוה יותר בסולם החברתי של המדינה – כך גם התרחקו מהתכונות שהביאו להצלחת אימפריית הסחר המשפחתית הבינלאומית.