התפקיד של סמל לאופולד קרפלס היה מסוכן. הוא שירת כדגלן ביחידת חיל הרגלים ה־57 של מסצ'וסטס במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית, כלומר, היה עליו לשאת את דגל היחידה כדי לסמן את מיקומה, מה שמשך, ללא ספק, גם את תשומת לבו של האויב.

במאי 1864 קיבל קרפלס את מדליית הכבוד על פעילותיו במלחמת האזרחים, עיטור שנוצר במהלך העימות. הנימוק למדליה היה, בין היתר, הסיוע שהעניק בעידוד חיילים שניסו לסגת ובשיקום שורות הצבא – ובהדיפת חיילי הקונפדרציה בקרב על השממה בצפון וירג'יניה.

סיפורו של קרפלס הוא מהסיפורים הבולטים על החיילים היהודים בצבא האמריקאי במהלך מלחמת האזרחים. ספר חדש, "חיילים יהודים במלחמת האזרחים: צבא האיחוד"  ("Jewish Soldiers in the Civil War: The Union Army") מאת אדם ד. מנדלסון – מנהל מרכז קפלן ללימודי יהדות באוניברסיטת קייפטאון – חושף את סיפורי היהודים ששירתו בעימות העקוב מדם בהיסטוריה האמריקאית.

מנדלסון אמר בריאיון לזמן ישראל כי סיפורי היהודים האישיים הנוגעים להחלטה שלהם להתגייס או קשורים לחוויות הצבאיות שלהם – "שלא היו קלות, במיוחד ליהודים – מעניקים חיים וצבע".

איזידור אייזקס במדים של הצבא הגדול של הרפובליקה. משמאל: סמל הווטרנים היהודיים של אמריקה (צילום: Courtesy of National Museum of American Jewish Military History/ NYU Press/ Shapell Foundation)

יהודים גם התמודדו עם בורות ואנטישמיות – ולעיתים עם שניהם – מצד חבריהם למדים ומהמפקדים הבכירים. כך, למשל, במסגרת הפקודה הכללית מספר 11, סילק הגנרל יוליסס ס. גרנט את היהודים ככלל ממחלקתו

העימותים בשדה הקרב היו קטלניים במיוחד ורבים מהחיילים הרגישו פחד ואימה. יהודים במדים גם התמודדו עם בורות ואנטישמיות – ולעיתים עם שניהם – מצד חבריהם למדים ומהמפקדים הבכירים. כך, למשל, במסגרת הפקודה הכללית מספר 11, סילק הגנרל יוליסס ס. גרנט את היהודים ככלל ממחלקתו בדצמבר 1862.

"אין ספק שבדרגים הגבוהים של הצבא אנחנו רואים את (ויליאם ט.) שרמן, גרנט, (בנג'מין) באטלר ואחרים חוזרים על התפיסות הנפוצות בארה"ב בנושא היהודים כספסרים, משתמטים ומרוויחים על חשבון האיחוד", אומר מנדלסון. "בסופו של דבר, כל הדברים האלה באו לידי ביטוי בפקודה של גרנט".

אדם ד. מנדלסון (צילום: באדיבות NYU Press)

ובכל זאת, במסגרת המלחמה נוצרו גם חברויות בין־דתיות בזכות הערבות ההדדית. "הרגשתי בחומרים שאספתי את הטבע של החברות", אומר מנדלסון. "השירות זה לצד זה וחוויית הלחימה המשותפות הורידו את המחסומים".

אחרי המלחמה יהודים רבים הצטרפו לתנועת הווטרנים הלאומית "הצבא הגדול של הרפובליקה". חלקם אפילו זכה בתפקידי פיקוד. עם זאת, הספר מציין כי רוב הווטרנים היהודים לא זכו בהכרה אחרי המלחמה, דבר שהשתנה כמה עשורים לאחר מכן. בשנות ה־90 של המאה ה-19, איגוד הווטרנים היהודיים של האיחוד הוקם על רקע גל של אנטישמיות.

אחרי המלחמה, יהודים רבים הצטרפו לתנועת הווטרנים הלאומית "הצבא הגדול של הרפובליקה". חלקם אפילו זכה בתפקידי פיקוד. עם זאת, הספר מציין כי רוב הווטרנים היהודים לא זכו בהכרה

"במובן מסוים, מלחמת האזרחים באמת יצרה את תנועת הווטרנים היהודיים", אומר מנדלסון. הספר מבוסס על מקור יוצא דופן: לוח שאפל – ארכיון של יהודים שנלחמו במלחמה – גם במסגרת צבא האיחוד וגם במסגרת צבא הקונפדרציה.

הארכיון מכיל יותר מעשרת אלפים רישומים. המחקר, שהתחיל ב־2009, נבנה על רשומות קודמות מ־1895, שיצר סיימון וולף. לוח שאפל "משתמש במתודולוגיה זהירה מאוד לזיהוי חיילים יהודים", אומר מנדלסון.

"המתודולוגיה מאשרת כי יהודי מסוים אכן שירת בצבא – שני דברים שקשה מאוד לעשות, בין אם זה באמצעות תעודות פטירה או קבורה בבתי קברות יהודיים, כתובה או הוכחה אחרת המעידה על יהדות של אדם מסוים".

מנדלסון, חוקר דרום אפריקאי, התחיל להתעניין במלחמה בזמן שעבד על הדוקטורט באוניברסיטת ברנדייס אצל ההיסטוריון הנודע של מלחמת האזרחים ג'ונתן סרנה. עכשיו הוא עובד על כרך שני בנושא יהודים ששירתו בצבא הקונפדרציה, שוב בעזרת הארכיון.

מישור בל בנהר פמונקי ב־1864. מכאן התחיל כיבוש שממת וירג'יניה (צילום: AP Photo/Mathew B. Brady)

"הרבה, הרבה יותר קשה [המחקר] עם הקונפדרציה", הוא אומר. "הרישומים שלהם לא היו טובים מלכתחילה. עם ההרס שהיה בריצ'מונד בסוף המלחמה, הרבה מהרישומים נהרסו".

חיילים יהודים רבים לא נולדו בארה"ב. רבע מהחיילים הגיעו ממשפחות מהגרים. מתוך המהגרים היהודים בצבא האיחוד – הרוב הגיעו מהקונפדרציה הגרמנית

מנדלסון חיפש דפוסים במסמכים של האיחוד. חיילים יהודים רבים לא נולדו בארה"ב. רבע מהחיילים הגיעו ממשפחות מהגרים. מתוך המהגרים היהודים בצבא האיחוד – הרוב הגיעו מהקונפדרציה הגרמנית. המדינה שממנה הגיעו הכי הרבה חיילים הייתה ניו יורק. שם המשפחה היהודי הנפוץ ביותר היה לוי, והתפקיד הלא מסורתי הנפוץ ביותר עבור יהודים – מוזיקאי.

"היה אפשר להניח – פחות או יותר – שיהודים ממקומות מסוימים יתגייסו", אומר מנדלסון. "יהודים מבוואריה היו שונים מיהודים מבאדן. היו גם דפוסים לגבי מקום ההתיישבות של אותם יהודים. למשל, יהודים מצפון אוהיו התנהגו בצורה שונה מיהודים שגרו בבולטימור או בפילדלפיה… אפשר לראות דפוסים שבמקרים אחרים קשה מאוד לאתר כשעוסקים בדוגמאות פרטיות".

הסיפורים האישיים מבליטים את הניואנסים. אדוארס סלומון, שתמונתו מופיעה על עטיפת הספר, מהגר גרמני משיקגו, היה נחוש להשתלב בפוליטיקה המקומית כשפרצה המלחמה. הוא גילה שיש לו כישרון טבעי למנהיגות כקצין ביחידת חי"ר 82 של אילינוי, שנלחמה בקרבות מרכזיים בדרכו של שרמן אל הים.

מרקוס שפיגל ואשתו קרוליין בשנות ה־50 של המאה ה־19 (צילום: Courtesy of the Spertus Institute, Chicago/ NYU Press/ Shapell Foundation)

אחרי המלחמה, סלומון הפך למושל של טריטוריית וושינגטון. זו הייתה הפעם הראשונה שיהודי מוצהר מגיע לתפקיד כזה. מהגר גרמני אחר, מרקוס שפיגל, עזב את העיירה הקטנה שלו באוהיו כדי להתגייס ליחידת חי"ר 120 של המדינה.

אשתו, קרוליין שפיגל, קוויקרית שהתגיירה, התנגדה להחלטתו. בהתחלה מרקוס היה עוין לנשיא האמריקאי החדש אברהם לינקולן, שבחירתו הובילה את הדרום לפרוש מהאיחוד ב־1862. כשלינקולן פרסם את הכרזת האמנציפציה ב־1 בינואר 1863, מרקוס ביקר את החלטתו להרחיב את מטרות המלחמה לביטול העבדות.

אולם, אחרי ששירת במיסיסיפי וראה את זוועות העבדות השתכנע שעליו להשתנות, בדומה לחיילים רבים אחרים באיחוד. למרבה הצער, מרקוס מת במתקפת פתע ב־1864. אחיו, ג'וזף שפיגל, שלחם גם הוא באותה יחידה, נפל בשבי.

כשלינקולן פרסם את הכרזת האמנציפציה ב־1 בינואר 1863, מרקוס ביקר את החלטתו להרחיב את מטרות המלחמה לביטול העבדות. אולם, אחרי ששירת במיסיסיפי וראה את זוועות העבדות השתכנע כי עליו להשתנות

שלא כמו בני משפחת שפיגל, יהודים רבים בצבא האיחוד מצאו את עצמם לעיתים קרובות בייצוג חסר, כשרק קומץ מהם סופח לגדוד שמנה כאלף חיילים. באופן כללי, היה מדובר בצבא שהגיש בשר חזיר ללוחמיו והעניק את מנוחת השבת בימי ראשון.

איור שפורסם ב־New York Illustrates News בספטמבר 1861, "מתנדב יהודי" מעיר על מנות חזיר (צילום: Courtesy of Manuscripts and Special Collections, New York State Library, Albany, NY/ NYU Press/ Shapell Foundation)

"אני חושב שהייתה הבנה מועטה בלבד לגבי צרכי היהודים בכל הנוגע למזון, תפילה, דברים כאלה", אומר מנדלסון. "לעומת המצב היום, היהדות אז הייתה הרבה פחות מוכרת". לפחות אמריקאי בולט אחד ניסה לייצר אווירה מכילה יותר בצבא – הנשיא לינקולן.

מנדלסון אמר שלינקולן הבין ש"צריך לשמר את האחדות בתוך האוכלוסייה המאוד מגוונת של האומה. לינקולן היה מאוד, מאוד רגיש לצרכים של קבוצות שונות – גרמנים, אירים ואחרים – והיה רגיש לצרכי היהודים באופן דומה".

מנדלסון אמר שלינקולן הבין ש"צריך לשמר את האחדות בתוך האוכלוסייה המאוד מגוונת של האומה. לינקולן היה מאוד, מאוד רגיש לצרכים של קבוצות שונות"

"הוא הבטיח למנות יהודים לעמדות בכירות. בכל הנוגע לנושא הדת, לינקולן הבין שהשפה שבה משתמשים הכמרים הצבאיים מוטה מטבעה כנגד יהודים. מדובר בעוד עדות לאיזה סוג של אדם היה לינקולן".

עדות נוספת לכך הייתה התגובה של לינקולן לפקודה של גרנט לסילוק החיילים היהודים. הפקודה הגיעה בעקבות מתחים בין מחלקת הסחר לצבא. כדי לחזק את הכלכלה האמריקאית בזמן המלחמה, נקטה הממשלה הפדרלית בצעד שנוי במחלוקת ורכשה כותנה מהדרום, בין היתר מאזור נהר המיסיסיפי, המקום שבו גרנט לחם.

אברהם לינקולן מושבע לתפקיד נשיא ארצות הברית למרגלות גבעת הקפיטול בוושינגטון הבירה, 4 במרץ 1861 (צילום: AP Photo)

עבור גרנט, הדברים הפכו לאישיים כשאביו, ג'סי גרנט, נכנס לשותפות עסקית עם צמד האחים האמידים מאק – תעשיינים יהודים מסינסינטי. רכישת הכותנה הייתה מזינה את עסקי המאקים. כדי לעזור להם, גרנט האב ניסה למנף את יחסיו עם גרנט הבן.

הדבר הזה הכעיס את גרנט הבן, שבתגובה פרסם את הפקודה השנויה במחלוקת שלו. במקומות מסוימים יהודים "סולקו מבתיהם", אומר מנדלסון. "הם ארגנו הפגנה ושלחו נציג לוושינגטון הבירה כדי לדבר עם לינקולן. כשלינקולן שומע על הפקודה הזאת, הוא ביטל אותה מייד".

הגנרל יוליסס ס. גרנט, וירג'יניה, יוני 1864 (צילום: AP Photo)

בשורות הלוחמים, אומר מנדלסון, היה "הדהוד רחב", בין היתר, בנושא "חייל יהודי או שניים שהתפטרו מתפקידם בעקבות הפקודה". מעבר לדוגמאות האלה, הוא אומר, "קיבלתי את התחושה שזה היה מאוד פוגעני ומטריד.

"חלק מהם הביעו זעם ממשי כלפי גרנט, בלי להתייחס לפקודה עצמה. במקרים אחרים אנשים פתאום השתתקו או התעלמו מהנושא, חיילים שנהגו לשלוח מכתבים רבים, התכתבויות, יומנים… הם נמנעו לדבר באופן ישיר על הפקודה – אבל ביטאו זעם ישיר כלפי גרנט, על כך שהוא מפקד נוראי. אני חושב שזה היה רגע מזעזע לחיילים היהודים".

בדומה לקרפלס, קון שכנע חיילים נסוגים להתאגד מחדש מול אש האויב. חודשיים מאוחר יותר הוא לא נרתע תחת המתקפה המתמשכת – והצליח להעביר פקודות לחזית

יחד עם זאת, יהודים רבים המשיכו לשרת בצבא האיחוד והמשיכו להצטיין. ב־6 במאי 1864, בזמן ש התקיים הקרב על השממה שהקנה לקרפלס את המדליה שלו – סרג'נט מייג'ור אברהם קון מיחידת החי"ר השישית של ניו יורק הצטיין גם כן.

בדומה לקרפלס, קון שכנע חיילים נסוגים להתאגד מחדש מול אש האויב. חודשיים מאוחר יותר הוא לא נרתע תחת המתקפה המתמשכת – והצליח להעביר פקודות לחזית. הפעולות האלה הקנו לו את מדליית הכבוד. הוא וקרפלס ביצעו את הפעולות האלה בזמן ששירתו בארמיית הפוטומק, כשהמפקד הכללי של הצבא היה הגנרל יוליסס ס. גרנט.