לאחרונה צפיתי במחזמר קזבלן שעלה בנובמבר בהפקה מחודשת בתיאטרון הבימה. המחזה שנכתב לראשונה ב-1954 על ידי יגאל מוסינזון עבר עיבוד למחזמר ב-1966 ולאחר מכן לסרט ב-1973. בתיה אפלפלד כתבה עליו כשיבתו של המודחק, בכך שהחלק שהודחק מתוך החברה הישראלית, העולה המזרחי, שב ועולה במחזמר.

אם כבר מודחק – ננסה לבחון את קזבלן כמקרה טיפולי. לא מדובר פה על הושבתו של גיבור מחזה על הספה הטיפולית ונשאל אותו שאלות, כי אם במבט פסיכואנליטי על תהליך נפשי שעובר הגיבור, באמצעות התערבויות מצד חבריו למחזה.

אם כבר מודחק – ננסה לבחון את קזבלן כמקרה טיפולי. לא מדובר פה על הושבתו של גיבור מחזה על הספה הטיפולית ונשאל אותו שאלות, כי אם במבט פסיכואנליטי על תהליך נפשי שעובר הגיבור

הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן דיבר על התיאטרון כזירה בה כל דבר נפשי יכול להתקיים כסמלי. פירוש הדבר הוא שעל הבמה – כל מחווה, תפאורה, מוזיקה או טקסט יש בהם משום ייצוג של דבר כלשהו מנפשה של הדמות.

קזבלן מוצג בפנינו במחזמר כדמות מורכבת ובה מספר תכונות בולטות:

1

רודף כבוד – גם כמובן דרך הטקסט של השיר "יש כבוד" ("לי יש כבוד", "כולם היו יודעים אז טוב מאוד למי יש יותר כבוד").

2

קורבן למרמה וקיפוח – תרם מעצמו למדינה ולא קיבל את חלקו, התגמול המגיע למי שתורם, וזה מוצג כעוול שמקורו בגזענות.

3

קורבן להאשמת שווא ועלילת דם והאחר הנהנה על חשבונו – קזבלן נופל על לא עוול בכפו לעלילה בה האחר, האשכנזי, ידו במעל.

הפסיכואנליטיקאי לאקאן דיבר על התיאטרון כזירה בה כל דבר נפשי יכול להתקיים כסמלי. על הבמה – כל מחווה, תפאורה, מוזיקה או טקסט יש בהם משום ייצוג של משהו מנפשה של הדמות

4

כישלון בהשתייכות – קזבלן מרגיש לא שייך. למרות שבקרב חבריו ובסביבה הצבאית הוא חש שייך כי קנה את מקומו בחברה בעזרת הקרבה ואומץ לב בקרב, בעולם שמחוץ לצבא הוא מרגיש נטוש, חריג. לא מסתדר כלכלית, לא מוצא עבודה, לא מקובל על מי שאינו חברו הקרוב.

התכונות הללו חוברות יחד לכדי סימפטום מוצג.

הסימפטום אותו מציג לנו קזבלן מתבטא בעוינות, שבאה בתגובה לרגש הפנימי של הדחייה. בגלל הדחיה שקזבלן חש מסביבתו הוא מבדיל את עצמו מהם ונוקט בעוינות כלפי מי שלא מקבל אותו מיד.

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט דיבר על העבריינות כסימן לתקווה. בעזרתה מקווה הילד שעובר על החוק או הכללים לקבל את מקומו האבוד בחברה. זהו אבסורד כביכול, שכן מי שעובר על החוק מוצא מן הכלל. אך הטרגדיה האמיתית של מי שהורחק מהכלל איננה ההרחקה, כי אם השכחה. ההתעלמות מקיום היא קשה ואכזרית יותר מהשמה מחוץ לחברה.

הפסיכואנליטיקאי ויניקוט דיבר על העבריינות כסימן לתקווה. בעזרתה מקווה הילד שעובר על הכללים לקבל את מקומו האבוד בחברה. הטרגדיה האמיתית איננה ההרחקה מהכלל כי אם השכחה וההתעלמות מקיומו

במחזמר קזבלן נעצר פעמיים על ידי המשטרה. פעם אחת בשל חשד לאלימות כלפי אדם בשם יאנוש ואיומים על עובד ציבור (נציג העירייה שמאיימת להרוס את השכונה), ובפעם השנייה בחשד לגניבת כספי הוועד. בשתי הפעמים האלו קזבלן משתף פעולה עם המעצר וניכר כי משהו בו נרגע. הוא קיבל את המקום שלו בחברה, את המסמן שלו (המילה המייצגת אותו), גם אם המסמן הוא "העבריין".

הסיבה לפנייה אל הלך רוח העברייני יכולה לנבוע מתוך אמונת שווא, כאילו מגיע לו, לקזבלן, את כל הכבוד הזה – אמונת שווא שיכולה גם להתפרש כשיגעון גדלות.

אז מה הסיפור עם הקזבלן הזה, שמותר לו יותר מלכולם?

אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד טען במאמר "הצגת הנרקיסיזם" (1914) כי הליבידו (האנרגיה הנפשית המניעה את החיים) זקוק לאובייקטים על מנת לייצר תחושת עונג. אך אם הוא מופנה לעבר אובייקטים לא מציאותיים הוא עלול להישאר ללא תכלית ואינו מייצר עונג. אז במצבים פתולוגיים עשוי להתפתח שיגעון גדלות על מנת לעבד את הליבידו התקוע ולהפיק ממנו עונג.

הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, ממשיכי דרכו של פרויד, טענה במאמרה "אבל ביחס למצבים מאנים דפרסיביים" (1946), כי המצב המאני שעשוי גם להתאפיין בשיגעון גדלות הינו מנגנון הגנה שגרתי המשמש להתמודדות עם אבדן של אובייקט כזה שהיה או מפונטז, ועל ידי כך שמכחישים את היעדרו ועושים אידאליזציה על מנת לא להתמודד עם ההיעדר. הסיבה שהגנות מאניות אלו קיימות, היא על מנת להתמודד עם הכמיהה – אותו רגש שמתעורר כאשר חשים את אובדנו את האובייקט האהוב.

לפי מלאני קליין, המצב המאני, שעשוי גם להתאפיין בשיגעון גדלות, הוא מנגנון הגנה להתמודדות עם אבדן אובייקט שהיה או מפונטז. הכחשת היעדרו ואידאליזציה שלו כדי לא להתמודד עם ההיעדר

בעזרתם של שני ההוגים הללו ננסה לבחון את המצב בו שרוי קזבלן. הוא השתחרר מהצבא ונותר ללא המשכיות של אובייקטים חשובים בחייו – המעמד שלו, הקשרים החברתיים והביטחון.

הוא נפגש עם ההיעדר הזה יום אחרי יום בשכונה שמאיימים להרוס לו, ומול הבחורה שמוצאת חן בעיניו אך נמנעת ממנו, ואחרים (אביה ויאנוש המחזר אחריה) חוסמים בפניו את הדרך אליה.

השכונה והבחורה הם עוד אובייקטים שנלקחים ממנו. קזבלן, בייאושו, פונה אל ההגנות המאניות ומנסה להשיב לעצמו את כוחו, מעמדו, את השכונה והבחורה.

וכמו בכל סיפור טוב, אחרי מתח תיאטרלי משובח – המפונטז הופך למציאות, החלום מתגשם: קזבלן מצליח להשיב לעצמו את כל מה שנלקח לו, הוא זוכה בכל האובייקטים האבודים, במעמד, בכוח, בבית ובבחורה.

איך משיב לעצמו קזבלן את האובייקטים הללו בתהליך טיפולי?

הוא דבק בדחף.

הוא לא נלחם על מנת להרוס את יאנוש המחזר למרות רצונו. הוא מתאפק.

הוא מבליג על הפגיעה בכבודו על ידי חברו המפקד/השוטר, ומוכיח את חפותו בהרשעת האשם האמיתי.

הוא משפץ את הבתים ומשיב לדיירים את הזכות לגור בהם.

בסוף הסיפור מתגבר קזבלן על שיגעון הגדלות ופונה לעשייה מציאותית בשירות דחף החיים. ובכך הוא גם מתגבר על הכאב שבכמיהה לאובייקט האבוד.

וכמו בכל סיפור טוב, אחרי מתח תיאטרלי משובח – המפונטז הופך למציאות, החלום מתגשם: קזבלן מצליח להשיב לעצמו את כל מה שנלקח לו, הוא זוכה בכל האובייקטים האבודים, במעמד, בכוח, בבית ובבחורה

במחזמר ישנו שיר המייצג את הכמיהה למקום הרחוק שהשאיר אחריו קזבלן כשעלה ארצה. זוהי מולדתו מרוקו. בבית השלישי בשיר "יש מקום" כותב עמוס אטינגר:

"זה מקום אשר נשאר רחוק
בלי שירי שבת, תפילה וצחוק
סמטאות צרות מול ים גדול
ובתים ריקים בוכים בלי קול
הלב עוד שם אחרי הים
אני שומע קול תפילה מבית ריק
יש מקום אשר נשאר נשאר הרחק"

רפי לוי הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט בקליניקה פרטית ובמערך בריאות הנפש ומרצה במסגרות שונות. בעל רקע והשכלה ביולוגית ורפואית ומתעניין בדמיון בין בני אדם לבעלי חיים, משורשי אבולוציה ועד לקליניקה של היום. מעבר לכך הוא בעל משפחה מקסימה, טבח מוסמך, נגר חובב ופעיל לזכויות עובדים סוציאליים.