אי אז בשנות הילדות המוקדמות, בתחילת שנות השבעים של המאה שעברה, הבנתי שמוזיקה היא פלא הבריאה. זה היה תור הזהב של אלבומי האולפן הגדולים, רגע אחרי המהפכה הגדולה של סוף הסיקסטיז. האלבום נדמה אז לנס, שמעניק לחיים טעם וצבע ואולי אפילו משמעות.

אלבום מעולה נתפס כשלם שגדול בהרבה מסך חלקיו – השירים. כל אחד מהשירים יכול היה להיות יהלום, שאפשר להנות מיופיו גם כשהוא לעצמו. הנס התרחש כשהיהלומים האלה שובצו בתבונה ובכישרון בענק היהלומים שהוא האלבום. הנחנו עליו את המחט בזהירות, והקשבנו לו שוב ושוב ושוב ושוב, מהתחלה ועד הסוף, בדיוק כפי שיוצריו התכוונו. עם ברייק הכרחי קצר באמצע, להפוך צד.

כל אחד מהשירים יכול היה להיות יהלום, שאפשר להנות מיופיו גם כשהוא לעצמו. הנס התרחש כשהיהלומים האלה שובצו בתבונה ובכישרון בענק היהלומים שהוא האלבום

כמה אנשים עדיין מאזינים ככה למוזיקה שהם אוהבים? כנראה שהרבה פחות מאי פעם. בכנות? גם אני כבר לא מרבה לעשות את זה. לצערי. השפע המוזיקלי שמומטר עלינו מדי שבוע, בעצם מדי יום, הוא בלתי נתפס ובלתי ניתן לעיכול. רק מתי מעט, הגיבורים האחרונים, שמקדישים לכך את חייהם (היי, קוואמי!) עוד מצליחים.

בני תמותה לא יכולים להקיף ובטח שלא להתמסר לכמות כזו של מוזיקה. כ-60 אלף שירים וטרקים מוזיקליים חדשים עולים מדי יום לספוטיפיי. סדר גודל של 6,000 אלבומים. ביום. כל יום. ברור שמסתתרים שם יהלומים נהדרים שלעולם לא יתגלו.

אז לפני רשימת אלבומי השנה שלי, שתכף נגיע אליה, מעין הקדמה או גילוי נאות על הרגלי ההאזנה שלי:

לאלבומים ואמנים חדשים אני נחשף עכשיו בעיקר מאתרי המוזיקה הגדולים (פיצ'פורק ו-C.O.S) או מהרדיו (בעיקר תחנות המוזיקה המעולות בי-בי-סי-6 הבריטית ו"הקצה" הישראלית), ומגשם המוזיקה שממטירים עליי הפוסטים והסטוריז של חברים ברשתות החברתיות והפלייליסטים של ילדיי וחבריהם.

לאלבומים ואמנים חדשים אני נחשף עכשיו בעיקר מאתרי המוזיקה הגדולים או מהרדיו, ומגשם המוזיקה שממטירים עליי הפוסטים והסטוריז של חברים ברשתות החברתיות והפלייליסטים של ילדיי וחבריהם

את האלבומים שמעניינים אותי אני שומע פעם או פעמיים מהתחלה ועד הסוף, כמו שהיוצרים בחרו לערוך אותם. וזהו. מהר מאוד הם נדחקים במורד שרשרת ההאזנה, כי מגיעים חדשים. והרי יש גם ישנים שתמיד חוזרים אליהם. מי לא התגעגע בשבת בבוקר לאלטון ג'ון או למודי בלוז? ואין מספיק זמן.

וככה יוצא שאת רוב האלבומים אליהם אני נחשף אני לא ממשיך לשמוע כאלבום, רק מוציא מתוכם את השירים שמצאו חן בעיני ומעביר לפלייליסטים שלי. נדמה לי שזו פרקטיקה שמוכרת לרבים.

מצד אחד – יש משהו מדכדך בשפע הזה, שהופך להפרעת קשב. מצד שני – מי שמצליח לבלוט למרות התחרות הבלתי נתפסת הזו על תשומת הלב, כנראה ראוי לתשומת לב.

כמו כל רשימת סיכום שנתית, גם זו בהכרח רשימה פרטית לגמרי. משקפת גיל, מצב רוח, פנאי ואנרגיה בשנה החולפת, שהייתה גם השנה הראשונה אחרי משבר הקורונה. השנה שבה חזרו לחיינו הפסטיבלים הגדולים וההופעות החיות. שנה שיצאו במהלכה לא מעט אלבומים שעוד אפשר להרגיש בהם את המלנכוליה והחרדות של תקופת הסגר העולמי.

כמו כל רשימת סיכום שנתית, גם זו בהכרח רשימה פרטית לגמרי. משקפת גיל, מצב רוח, פנאי ואנרגיה בשנה החולפת, שהייתה גם השנה הראשונה אחרי משבר הקורונה

אלה עשרת אלבומי השנה שלי, עם המלצה לשיר הכי טוב מתוכם (או המלצה אחרת, שקשורה לאותו אמן), ופלייליסט של השירים שהכי אהבתי ב-2022 בלי קשר לאלבומים. זו רשימה אקלקטית, משייטת בחופשיות בין אינדי, היפ הופ, סול ואלקטרוניקה.

אפשר לעוף איתה, אם רוצים.

10

Little simz – No Thank You

אלבום האולפן החמישי של הראפרית הבריטית המצטיינת יצא רק לפני שבועיים, ונדחק לשולי הרשימה ברגע האחרון. בשנה שעברה האלבום הקודם שלה היה אלבום השנה שלי. אני עדיין חוזר אליו גם שנה אחרי.

נדמה לי שהאלבום החדש לא מתעלה לרמת קודמו, אבל גם הוא יפהפה ויש בו לפחות שיר אחד שקשה שלא להתאהב בו כבר בהאזנה הראשונה.

9

Kendrick Lamar – Mr. Morale & the Big Steppers

האמן הכי דומיננטי בפסקול של העשור הקודם. מי שמבחינות רבות הגדיר את הסאונד, האתיקה והאסתטיקה של שנות העשרה של המאה ה-21. ברור שמוקדם מדי לדעת אם הוא גם ימשיך להיות דומיננטי בשנות העשרים. "מר מוראל" רומז שקנדריק למאר לא מתכוון לוותר בקלות על הכתר, גם אם זה יהיה כתר קוצים נוצרי שיגרום לו לדמם מהמצח.

ברור שמוקדם מדי לדעת אם הוא גם ימשיך להיות דומיננטי בשנות העשרים. "מר מוראל" רומז שקנדריק למאר לא מתכוון לוותר בקלות על הכתר, גם אם זה יהיה כתר קוצים נוצרי שיגרום לו לדמם מהמצח

זה אלבום עמוס, גדוש, עולה על גדותיו, מתפקע מרעיונות, נושאים, רגעים גדולים וגם נפילות פה ושם. כשנחשפנו למופע הבימתי שלו, בשידור החי מפסטיבל גלסטונברי (קנדריק למאר היה השנה הדליינר בגלסטנברי, לצד פול מקרטני ובילי אייליש) הלסת נשמטה. אין הופעה שאנחנו מצפים לה יותר השנה.

8

Weyes blood – And in the Darkness, Hearts Aglow

נטלי מרינג שמופיעה תחת שם הבמה "וויז בלאד", היא שומרת החותם של הרומנטיקה, המלנכוליה, המלודיות וההרמוניה מהסבנטיז. ממשיכת דרכם של קרן קרפנטר וג'וני מיטשל.

נטלי מרינג שמופיעה תחת שם הבמה "וויז בלאד", היא שומרת החותם של הרומנטיקה, המלנכוליה, המלודיות וההרמוניה מהסבנטיז. ממשיכת דרכם של קרן קרפנטר וג'וני מיטשל

האלבום החדש שלה הוא המשך מושלם לאלבומה הקודם. כל כך מושלם, שלרגעים נדמה שזה חציו השני של אלבום כפול שחולק לשניים. אם אהבתם את האלבום הקודם (כמוני) – תאהבו גם את זה.

7

Wet Leg – Wet Leg

אם וויז בלאד היא האחות הבוגרת, הרצינית, היסודית, האחראית – ווט לג הן שתי האחיות התאומות הפרועות שלה, שההורים לא מצליחים להשתלט עליהן.

ריין טיסדייל ואסתר צ'יימברס מגיעות מהאי וויט. הסינגלים הראשונים שלהן התפוצצו כבר בסוף שנה שעברה. כשאני מקשיב לאלבום הבכורה מפוצץ ההורמונים שלהן – תמיד בווליום גבוה, אי אפשר אחרת – הילדים שלי צוחקים עליי שבתוך תוכי אני בכלל ילדה בת 14. אני נושא את העלבון הזה בגאווה.

6

Sudan Archives – Natural Brown Prom Queen

היא גדלה כבריטני ספרקס באוהיו, למדה כינור מגיל צעיר, התחברה לפאנק ולאר-אן-בי בגיל ההתבגרות, אימצה לעצמה שם במה משונה למדי אחרי שהתאהבה בצורת נגינת הכינור המיוחדת בסודן, גאנה ומזרח אירופה, שאותן היא החלה לחקור בתקופה שבה עוד השתעשעה ברעיון להקדיש את חייה למחקר אקדמי של מוזיקה אתנית.

ההקדמה הזו עלולה להרתיע. אבל המוזיקה של סודאן ארכייבז פופית, סקסית וקומוניקטיבית יותר ממה שרומזת הביוגרפיה שלה.

5

The smile – A Light for Attracting Attention

אם זה נשמע כמו אלבום מצוין של רדיוהד – לזמר קוראים תום יורק, הגיטריסט הוא ג'וני גרינווד והמפיק הוא נייג'ל גודריץ', שמפיק את כל האלבומים של רדיוהד – למה בעצם זה לא אלבום של רדיוהד?

אין לי כמובן מושג מה קרה שם בימי הסגרים של הקורונה, כשהשלישייה היצירתית של רדיוהד הסתגרה עם תום סקינר, המתופף המעולה של "בנו של קמט". יכול להיות שזה באמת פרויקט מוזיקלי שנולד בספונטניות מתוך מצוקת הסגרים, כמו שהציגו אותו כשהוא יצא.

יש לי תזה משלי שהולכת ככה: אם אתה בלהקת ענק כמו רדיוהד ואתה רוצה להתמסר לחומרים החדשים שלך, אין לך ברירה אלא להחליף שם. כי אם תצא להופיע כרדיוהד, לא תהיה לך ברירה אלא לספק לקהל את מה שהוא מצפה לקבל – כל להיטי הענק מהרפרטואר המפואר. זה ישאיר מקום ל-2-3 שירים חדשים בסטליסט. לא הרבה יותר.

אם אתה בלהקת ענק כמו רדיוהד ואתה רוצה להתמסר לחומרים החדשים שלך, אין לך ברירה אלא להחליף שם. כי אם תצא להופיע כרדיוהד, לא תהיה לך ברירה אלא לספק לקהל את מה שהוא מצפה לקבל

אבל אם קוראים לך "דה סמייל" (שם אירוני לאלבום קודר, עגמומי, שאין בו כמעט חיוכים) אתה יכול להניח מאחור את המורשת ולהתמסר להווה. גם אם הוא נשמע כמו המשך מובהק לכל מה שעשית קודם.

בקיצור: זה אלבום מצוין של רדיוהד, רק תחת שם אחר.

4

Fred Again – Actual Life 3

פרד אגאיין (שם הבמה של פרד גיבסון, שאנחנו קוראים לו בחיבה "פרד פעם נוספת" או "פרד שוב" בבדיחת אבא שקצת יצאה משליטה) התפוצץ השנה בענק. הוא יחגוג בשנה הבאה 30 והרזומה המפואר שלו כבר כולל שיתופי פעולה עם בריאן אינו, אנדרוורלד, אמינם, אד שירן, סטורמזי ועוד.

אבל ההופעה שלו השנה ב"בוילר רום" וטרקים שהפכו ויראליים בטיק טוק, הקפיצו אותו לליגה של כוכבי העל. זה האלבום לרקוד איתו אל 2023.

3

Rosalia – Motomami

גם רוזליה מימשה השנה את הפוטנציאל שהיה ברור שיש לה. מוטומאמי הוא אלבום הפופ הגדול של השנה, למי שמשתעמם מביונסה. כולם, אפילו ברק אובמה, מתעלפים מ"סאוקו" שפותח אותו (קריאת הקרב "סאוקו, פאפי, סאוקו" נשמעה השנה לא מעט באזור עוטף עזריאלי). אבל אני ממליץ להטות אוזן לממתק שמגיע מייד אחריו.

כולם, אפילו ברק אובמה, מתעלפים מ"סאוקו" שפותח אותו (קריאת הקרב "סאוקו, פאפי, סאוקו" נשמעה השנה לא מעט באזור עוטף עזריאלי). אבל אני ממליץ להטות אוזן לממתק שמגיע מייד אחריו

2

Fontaines D.C – Skinty Fia

להקת הפוסט-פאנק המעולה מדבלין שקרויה על שם ג'וני פונטיין, בן דמותו של פרנק סינטרה מ"הסנדק" (התוספת D.C, ראשי תיבות של דאבלין סיטי, נוספה אחרי שהתברר להם שכבר יש בלוס אנג'לס להקה שנקראת "הפונטיינז") הוציאה השנה את אלבום האולפן השלישי שלה, הראשון שהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי. היא צורפה לא מזמן כלהקה פותחת לטור העולמי של הלהקה שתכף נגיע אליה, והעניקה לנו סט שירים מבעבע מתשוקה.

השיר שמצורף כאן – אחד היפים באלבום – הוא משפט בגאלית שמשמעותו "בליבנו לנצח". הוא נכתב בעקבות מותה של אישה בשם מרגרט קין, שגדלה באירלנד, עברה בצעירותה לקובנטרי, ומתה ב-2018 בגיל 73. משפחתה רצתה לכתוב את המילים האלו על מצבתה אבל בית המשפט האנגלי לא התיר להם לעשות את זה בטענה שזה ביטוי גאלי שעלול להיתפס כסיסמה פוליטית חתרנית, או משהו. כן, גם האנגלים מתעסקים בשטויות כאלה.

גריין צ'אטן, הסולן של פאונטיינז (ופצצת כריזמה בימתית) אמר על השיר: "זה נורא הכעיס אותנו כאירים שהשפה האירית עוד נתפסת פרובוקטיבית גם כשכותבים מילים איריות על מצבה. זה היה טריגר מבחינתי ושבר לי את הלב". שומעים את זה בשיר.

"זה נורא הכעיס אותנו כאירים שהשפה האירית עוד נתפסת פרובוקטיבית גם כשכותבים מילים איריות על מצבה. זה היה טריגר מבחינתי ושבר לי את הלב"

1

Arctic monkeys – The Car

אלבום האולפן השביעי של אלכס טרנר ולהקתו התקבל בקרירות יחסית, אפילו יותר מאלבום האולפן הקודם – Tranquility Base Hotel & Casino – שפילס לו דרך סגנונית. זה בטח לא מקרי שמתוך חמשת השירים הפופולריים של הלהקה בספוטיפיי, ארבעה מגיעים מ-AM שיצא לפני עשור, ואחד ("505") אפילו מוקדם יותר.

שני אלבומי האולפן האחרונים של חברי הילדות משפילד השאירו שובל של מעריצים מאוכזבים, שכנראה ממשיכים להתגעגע לסאונד ולאנרגיות של האלבומים הראשונים.

כמי שמיהר להזמין את אלבום הבכורה שלהם בשבוע שהוא יצא ב-2006, ועוקב מאז אחרי כל פיפס שלהם (כולל פרויקט הצד המעולה של טרנר, The Last Shadow Puppets) אני כנראה במיעוט: "המכונית" הוא יצירת מופת. לא פחות.

כמי שמיהר להזמין את אלבום הבכורה שלהם בשבוע שהוא יצא ב-2006, ועוקב מאז אחרי כל פיפס שלהם, אני כנראה במיעוט: "המכונית" הוא יצירת מופת. לא פחות

אין בו אפילו רגע אחד חלש או מיותר. העיבודים לתזמורת של ברידג'ט סמואלס הם מהיפים ששמעתי בשנים האחרונות. ו"רעיונות גדולים" מתוכו הוא שיר השנה שלי, עם עיבוד כלי מיתר שיכול להביא לבכי.