לפני שבוע הייתה הפעם הראשונה – מזה הרבה-הרבה זמן – שבה הלכנו חניה ואני לראות סרט בבית קולנוע.

זו גם הייתה הפעם האחרונה – להרבה-הרבה זמן – שבה חניה ואני הלכנו לראות סרט בבית קולנוע.

זה התחיל כשמזל וישי ידידינו ישבו אצלנו בסלון ביתנו וסיפרו שהם נוהגים ללכת לסרטים בימי שלישי דווקא, כי בימי שלישי למי שנושא בכיסו או בארנקו כרטיס שעליו כתוב "אזרח ותיק" יש הנחה מפליגה במחיר הכרטיס, והוא משלם עשרה שקלים בלבד לכרטיס. זאת, במקום ארבעים השקלים שעמך פשוטים שאיתרע מזלם ולא צברו מספיק ותק בחיים משלמים. זו כנראה הסיבה, אגב, ששחקני הקולנוע בסרט שראינו באותו שבוע השקיעו כל-כך מעט מוטיבציה במשחק על המסך – כמה חשק כבר נשאר להם לשחק בשביל עשרה שקלים?

כרטיס "אזרח ותיק", יש לציין, הוא כרטיס מגנטי מהודר שעליו פרטי האדם הנושא אותו, והוא מחליף כרטיסיית נייר מהוהה ומקומטת שפעם נהגו להנפיק לאזרחים ותיקים הנוסעים באוטובוסים ושבראשה היה כתוב באותיות גדולות – "קשיש". באותם ימים יכולת לראות אדם בא-בימים עולה לאוטובוס והכרטיסייה תקועה בכיס חולצתו, והמילה "קשיש" המודפסת באותיות של קידוש-לבנה בולטת מתוך כיסו, כמו מצהירה הצהרה מכמירת-לב על האדם הנושא אותה.

אלא מאי? שהמונח "קשיש" מקובל לראותו בימינו אלה כמתאר מצב מנטלי ופיזי מסוים ולאו דווקא אירוע כרונולוגי מצטבר, ועל כן הוחלט שהוא אינו פוליטיקלי-קורקט וכל הזקנים והקשישים נעשו אזרחים ותיקים וזה לגמרי בסדר מצדי, למרות שמבחינתי האישית, על אף שלא הגעתי לגיל הזכאות לכרטיס הנחשק הזה, אני מרגיש קשיש לכל דבר ועניין.

כבר בגיל חמש התחלתי להרגיש כך. רק מציין עובדה.

אם כי לפעמים אני לא רק מרגיש קשיש אלא אפילו ישיש ממש. שזה כבר אומר: אזרח ותיק-ותיק שאיננו מחובר למקום הזה ולזמן הזה ולשום דבר בכלל.

* * *

אם כן, הסתבר למראה הפליאה שחוץ ממני כל שאר שלושת היושבים בשיחה ההיא שבסלון ביתי נושאים את כרטיס-הפלא הזה בכיסם, ולמרות שלי עצמי חסרות עוד שנתיים להיכנס למועדון האקסלוסיבי הזה, בפרץ של אלטרואיזם אמרתי: "אז אולי נלך לסרט ביום שלישי הזה?"

כי אין ישראלי שיחמיץ הזדמנות להכות את הקופה, אפילו אם מי שעושה את זה היא אשתו וחבריו ולא הוא עצמו.

הרעיון התקבל בהתלהבות מתונה, ובדיון שהתפתח הצעתי את "היו זמנים בהוליווד", החדש של טרנטינו. ישי הצטרף להצעה בהתלהבות. כחבר האקדמיה הישראלית לקולנוע וכמי שהיה מורה לקולנוע טרם יציאתו לפנסיה הוא גם תרם את המידע הבא: "יש האומרים שזה הסרט הטוב ביותר של טרנטינו".

ואני כל-כך שמחתי לשמוע את זה.

הגם שעכשיו, בעת כתיבת הדברים הללו, כשהעינוי הסיני המתמשך הנקרא "צפיה בסרט 'היו זמנים בהוליווד' של טרנטינו" כבר מאחוריי, ברור לי למה מתכוונים כשאומרים "פייק ניוז".

אבל נחזור רגע אחורה:

שמחתי לשמוע את זה, שמדובר בסרט הכי טוב של טרנטינו, כי שמחתי לשמוע שטרנטינו מסוגל עדיין לעשות סרט טוב בכלל. בעיניי, "להרוג את ביל" היה הסרט האחרון המוצלח שלו, ולאחריו באו כל המסטיקים הדביקים והארכניים והנמתחים והמשעממים והיומרניים להדהים, שאני קורא להם בשמות הבאים: "ממזרים חסרי-עניין", "ג'אנגו – שיעמום ללא מעצורים", ו"שמונת המעצבנים".

אז סיכמנו על יום שלישי, "היו זמנים בהוליווד", בקולנוע סינמה-סיטי שבנקודת הג'י של כפר-סבא.

כל מי שמכיר ויודע איך המוח הילדותי שלי עובד, מבין שאין מצב שאכנס לשם, לנקודת הג'י הזו של כפר-סבא, בלי שתעבור במוחי המחשבה: "זהו. נכנסתי. עכשיו כפר-סבא גומרת."

למרות שבגילי אם מישהי גומרת משהו בסביבתי זה רק את הסבלנות שלה.

* * *

הגענו לקולנוע.

בתור הצעיר שבחבורה אספתי את שלושת כרטיסי האזרח הוותיק מידי חניה, ישי ומזל וניגשתי לקופה.

"אני המטפל הסיעודי של שלושת אלה", אמרתי לקופאית כשמסרתי לידיה את כרטיסי האזרח הוותיק. "אני לא זכאי גם כן לאיזושהי הנחה? כניסה חינם, אפילו?"

הקופאית העלתה הבעה חמוצה ומיד ידעתי שהיא שמאלנית.

* * *

כשגיליתי התלהבות בבית ממחיר הכרטיס המוזל והצעתי שנלך לקולנוע, מה שלא לקחתי בחשבון הוא שכמו שחניה, ישי, מזל ואני יודעים שיום שלישי הוא יום הקשיש בקולנוע, ככה יודעים גם כל שאר האזרחים הוותיקים במדינה. כך קורה, שללכת לקולנוע ביום שלישי גורם לך להרגיש כמו בטיול מאורגן של "מלבן" – אותו מוסד גריאטרי-שיקומי ידוע.

כשהיינו בפתח הקולנוע וטבעתי בענני השיבה שהקיפו אותי, נזכרתי בסרט שיצא בשנת 1968 ונקרא "הנוער לשלטון" – זה היה בשיא תקופת מה שקראו בסיקסטיז "מרד הנעורים", והסרט תאר חברה אנושית שבה כל אחד שמגיע לגיל שלושים מגיע זמנו למות, בעזרת מנגנון אוטומטי שהוטמע בו.

מה שמשאיר את החברה בידי הצעירים, לתמיד.

הסתכלתי סביבי בכניסה לקולנוע, נזכרתי בסרט ההוא עם המנגנון האוטומטי שמפסיק את החיים בגיל שלושים וחשבתי לעצמי: "המממ… יש בזה משהו".

בשלב הזה התחלתי לדאוג אם השירותים בקולנוע יספיקו לכולנו – בכל זאת, מדובר בחבורה בגיל הפרוסטטה הלוחצת. יש מקום להניח שכולם ירוצו לשירותים לעיתים מזומנות, ואז ימתינו שם ארוכות לזרזיף הגואל.

ואני – אם השירותים תפוסים, חלילה, אין מצב שאני מצליח להתאפק.

גם לא לדקה.

גם לא חצי.

אני משתין לתוך הכיס של מי שעומד לידי, אם צריך.

ככה זה בגילנו.

אציין רק שבנסיעה רגילה מיד-חנה לתל-אביב, עניין של ארבעים קילומטר, אני עוצר פעמיים בצד הכביש, ופעם נוספת בתחנת-הדלק – ולא לשם תדלוק המכונית אני עוצר שם.

כי ככה זה בגילנו, כאמור.

* * *

נכנסנו לאולם.

עכשיו תראו – הסיבה בגללה חניה ואני לא הלכנו יחד לראות סרטים כבר כמה וכמה שנים היא שנוח לנו מאוד לראות אותם בביתנו, כל אחד מאתנו בחדר שלו, בשכיבה על המיטה, המזגן מופעל לשביעות רצוננו לרמת הקירור המתאימה – או החימום אם מדובר בחורף – ולפעמים, פעם ביום או יומיים, אנחנו גם מתכנסים לחדר שלי שבו נמצאת המיטה היותר רחבה ושוכבים עליה שנינו כמו פעם וצופים בסרט יחד.

עניין נוח מאוד.

אז למה לקלקל דבר טוב?

אבל החלטנו כאמור לשנות קצת מהשגרה ולתת סיכוי למה שפעם, לפני הרבה-הרבה שנים, היה עניין מקובל מאוד אצלנו – קולנוע, נו.

אז נכנסנו לאולם, כאמור.

וברגע שבו נכנסנו לאולם התחלתי להתגעגע לחדר שלי ולמיטה הנוחה – האולם היה חם ומחניק, המזגן לא הופעל עקב מה שנראה כמו ניסיון לחסוך במזומנים, האור היה כבוי למרות שהסרט היה רחוק מלהתחיל, גיששנו דרכנו באפילה בחום ובלחות המהבילה ונזכרתי בספר "חזרה לטואיצ'י" של יוסי גינזבורג – האיש ששרד את הלחות והחום והחשיכה בג'ונגלים של האמאזונס.

החלטתי שיהיה מה שיהיה, אני אשרוד את הקולנוע הזה ויהי מה – אגיע הביתה בריא ושלם וגם אכתוב על זה ספר "בחזרה לסינמה-סיטי". או לפחות אכתוב על זה פוסט לזמן ישראל.

ואז התחילו הפרסומות.

וביניהן שודרו תשדירי שרות.

ותשדירי תעמולת הבחירות.

ופרסומות.

ועוד פרסומות.

ועוד פרסומות.

ארבעים וחמש דקות של פרסומות, סרטוני תעמולת בחירות, ובסיומם "בקרוב" – "בקרוב" הם טיזרים מסרטים שבדרך לכאן, טיזרים שאמורים לשכנע אותי לעזוב שוב את החדר הצונן והנעים שלי שבבית, לנסוע במכוניתי למקום רחוק שבו מגרש החניה מפוצץ ואין בו מקום לחנות, להסתובב במגרש החניה הגדול עד שיימצא מקום חניה פנוי, שאז אשלם מחיר מופקע לחלוטין בעבור הזכות ללכת חצי קילומטר מקצה מגרש החניה ועד לכניסה לבניין הקניון שבו מצוי בית הקולנוע, בו אשב ארבעים וחמש דקות לצפות בפרסומות, תשדירים ועוד פרסומות עד שהמוח שלי יהפוך לעיסה של קציץ בשר, ועם קציץ-הבשר הזה שיישאר לי בגולגולת אצטרך לצלוח את הסרט – וכל זה בטמפרטורה של קולנוע דרייב-אין באמאזונס.

נשמע כמו עניין מלהיב, אין מה לומר.

* * *

"למה אתה מחזיק את הנעל ביד?" חניה שאלה פתאום כשכבר ישבנו בחשיכה וחיכינו שהסרט יתחיל.

"זה חלק מההליך הדמוקרטי", אמרתי לה. "בפעם הבאה שמופיע סרטון של ביבי על המסך והגברת בשורה מאחוריי קוראת 'אין עליו!', אני הולך להשתמש בנעל הזאת לבטא את דעתי".

"תפסיק את השטויות שלך", חניה אמרה. "ותנעל את הנעל חזרה מיד!"

עשיתי את זה.

רבע שעה אחרי תחילת הסרט חניה שאלה: "הנעל עדיין ביד שלך?"

"כבר נעלתי אותה חזרה", עניתי. "למה?"

"כי הגברת הזו שלשמאלי לא מפסיקה לדבר בסלולרי", חניה אמרה. "אני לא יכולה להתרכז בסרט ככה".

"אני לא פנוי להתעסק עם זה", אמרתי. "קודם אני צריך לטפל באיש שיושב בשורה לפני ישי – הוא מסמס כל הזמן. יש לו סלולרי עם מסך של 55 אינץ'. לדעתי אפשר לראות את הסלולרי שלו מהחלל. הפעם האחרונה שבה ראיתי מסכים כאלה הייתה כשהיינו בטיימס-סקוור".

אחר-כך הוספתי – "אני כבר לא מדבר על זה שהמעריצה של ביבי בשורה מאחוריי גונחת בכל פעם שהיא נזכרת בו. לפחות שם אני יודע שעוד מעט היא מגיעה לאורגזמה ותירגע קצת ויהיה שם שקט".

* * *

כעבור חצי שעה האולם נרגע.

זה לא קרה משום שאנשים הבינו שהם מפריעים לאחרים, חלילה, אלא משום שהסרט כבר רץ חצי שעה ורוב הקהל שישב באולם נרדם משעמום. על כן הצלחנו להתרכז במסך ולצפות בהמשך הסרט באווירה רגועה, למעט פה ושם נחירות קלות שעלו מבין השורות.

שנת 1969 הייתה אחת השנים המעניינות והמשמעותיות מאז מלחמת העולם השנייה. אירעו בה הנחיתה על הירח, תחילת דוקטרינת ניקסון שהייתה פתיחתה הרשמית של מלחמת וייטנאם, פסטיבל וודסטוק שסימל את שיא תקופת ילדי הפרחים, התקופה ההיפית, ופסטיבל אלטמונט של הרולינגס סטונז שסימל את סיומה ומותה של התקופה הזו – שני אלו האחרונים בהפרש של כמה חודשים. כמו כן אירע במהלכה רצח שרון טייט וחבריה, בביתו של רומן פולנסקי בהוליווד, בידי מעריצי צ'ארלס מנסון.

האירוע האחרון שהזכרתי כאן הוא אירוע מרכזי ומכונן בסרטו של טרנטינו, למרות שאיננו ממש קורה בסרט – את אותו ה"שטיק" של טרנטינו מ"ממזרים חסרי-כבוד", כמו גם מ"ג'אנגו", השטיק של שינוי פני ההיסטוריה ואימוץ של אירוע מזכך במקום האירועים שאירעו באמת, מאמץ טרנטינו גם כאן. זה נדוש, משעמם וחוזר על עצמו, כמו כל השטיקים והמאניירות שאימץ לעצמו טרנטינו מאז שסיים לצלם את Kill Bill, שהיה הסרט המוצלח האחרון שלו.

סרט נעשה משעמם בדרך כלל כשכל מה שקורה בו צפוי. כשבכל סצינה אתה יכול לנחש מה יקרה בה ומה יאמרו הנפשות הפועלות. זה קורה כשהבמאי עף על עצמו בגלל הצלחת הסרטים הקודמים שלו והופך את כל מה שהיה בהם למאניירה, שבה הוא משתמש בסרטיו הבאים.

זה קרה גם לאחים כהן. זה קורה לטרנטינו בכל סרט בשנים האחרונות.

"השלט אצלך?" שאלתי את חניה באמצע הסרט.

"איזה שלט בראש שלך?" חניה שאלה.

"רוצה לעצור את השעמום הזה", עניתי בלחש. "נראה את ההמשך בפעם אחרת, כשתהיה לנו יותר סבלנות. אין לי יותר כוח לנודניק הזה".

"אנחנו בקולנוע", חניה לחשה חזרה. "אין כאן שלט. או שאנחנו רואים עד הסוף, או שאנחנו קמים ויוצאים".

"קל לך להגיד", אני לוחש אליה בתגובה. "את שילמת עשרה שקלים לכרטיס – מה'כפת לך לקום וללכת? אבל אני שילמתי ארבעים!"

* * *

קיצורו של דבר – נכנסתי לסרט בגיל שישים וחמש ויצאתי פנסיונר. מבחינה כרונולוגית ופיזיקלית טהורה עברו עלי שנתיים במהלך הישיבה באולם החשוך.

מה שמוכיח שאיינשטיין צדק והכל יחסי – גם הזמן במקרה הזה. איינשטיין כבר הראה שככל שהמהירות עולה הזמן מתקצר, ומשוואות הטרנספורמציה של לורנץ מראות את זה קורה מתימטית, על כן ברור הוא שכשהסרט נע כל כך לאט – הזמן מתארך ומתארך ומתארך ושעתיים הופכות לשנתיים.

* * *

אז אולי נראה לכם שאני מצטער על הזמן שחלף ועל כך שיצאתי זקן בשנתיים מהסרט הזה, אבל היי, אתם שוכחים את העיקר – עכשיו אני כבר יכול בימי שלישי לקנות כרטיס בעשרה שקלים!

יששש!!!