הפוסט הראשון שכתבתי בזירת הבלוגים של זמן ישראל, ב-2019, נקרא בשם הבא: "הבאת ילדים לעולם עדיין לא מוכרת כמעשה פלילי, וחבל שכך". שם קצת ארוך, אבל מבטא את דעתי, המוכרת לכל מי שבזבז מזמנו בשיחה אתי מתישהו.

לאחרונה גם פרסמתי טור כזה בשבועון הקיבוצים, "זמן קיבוץ". הטור נקרא באותה רוח: "מתי לידה תיחשב למעשה פלילי?" והוא מבטא את דעתי הידועה מזה שנים לכל מי שאיתרע מזלו לסבול ולנהל שיחה אתי.

מאז תחילת ההתקפה על איראן ועד עכשיו אני עוקב בתמיהה מסוימת אחרי האנשים ש"גאים כל כך בחיל האוויר", ובמיוחד אחרי אלו ביניהם המוסיפים "שלנו!"

שהרי אם לא ישבתם בקוקפיט במשך שלוש שעות טיסה הלוך ושלוש שעות חזור, ולא שחררתם פצצות על מתקנים עוינים וחמקתם מתותחי או טילי נ.מ., או לא הכנתם את המטוסים לטיסה מהבחינה הטכנית והזעתם על סולמות או מתחת לבטן המטוס ולא העמסתם עליו פצצות, או אם לא תדרכתם את הטייסים טרם היציאה לקרב – במה בדיוק אתם גאים?

"אז נדבר ביום חמישי הבא?" אמרתי לו בסיום השיחה.
"אהה, נדבר ביום חמישי הבא", הוא אמר ואז הוסיף: "אם עדיין נהיה בחיים".

כי החיים הם רולטה – ובישראל על אחת כמה וכמה. בית קזינו ממוצע בלאס-וגאס מכיל כמות הימורים קטנה יותר ביממה מאשר החיים בישראל ביום רגיל. ועכשיו אנחנו משתתפים מדי יום ביומו בהימור הגדול מכולם – רולטה רוסית.

לפני מספר חודשים נסעתי לבקר אצל הרוקח דני סיבוני מבית המרקחת שבמושבה הקטנה. דני סיבוני ידוע בהיותו מסוגל לרקוח – או לפחות לנפק ללא מרשם – את הגלולה הקסומה היודעת להפוך כל אקדח לתותח.

הזמנים הם זמנים קשים, אמנם, אבל לא בכל דבר ולא בכל פרט מצוי הקושי הזה, במיוחד בגילי המתקדם, על כן החלטתי שסיבוני שווה ביקור.

אני אוהב לאכול סטייקים.

מי שקורא את המשפט הזה וקצת מצוי בעניינים, תוהה בשלב הזה באיזה סטייקים מדובר: האם מדובר בסטייק טומהוק, המגיע עם עצם וצורתו מזכירה את הגרזן שבו השתמשו האינדיאנים?

אם יש מקום שבו המתים חיים טוב יותר מאשר החיים, בית הקברות של הריקולטה הוא המקום. הריקולטה הוא הרובע היותר יוקרתי של בואנוס-איירס, העיר שבה מתגוררים גיסתי וגיסי, ובזמנו נסענו חניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני לבקר אצלם.

בנסיעת ה-sightseeing הראשונה בעיר, נסיעה במכוניתו של הגיס שלי, התפעלתי מהבתים שברחובות העיר שהזכירו לי פה ושם את פריז, כמו גם משדרות רחבות ידיים בצירים מרכזיים, וכמו גם ממרכזי התרבות והתיאטראות והמועדונים והמסעדות של העיר בת חמישה עשר מיליוני התושבים, עד הרגע בו גלגל המכונית נכנס לתוך בור בכביש והמכונית קפצה קפיצה גדולה וראשי נחבט בגג.

אחת לשבוע, בערך, אני מאנפרנד מישהו מחברי הפייסבוק שלי. זה מתחיל הרבה קודם, בהחלטה אם לאשר למישהו שפנה אליי בבקשת חברות בפייסבוק את החברות.

העיקרון המנחה אותי בהחלטה אם לאשר למישהו חברות או לא הוא זה: האם יש פוטנציאל שדברים שהוא כותב או מעלה לדף הפייסבוק שלו יעצבנו וירגיזו אותי. התרגזות והתעצבנות אינן טובות לבריאות, כך קראתי, ובמקרה זה לא מדובר בבריאות תיאורטית אלא ממש בבריאות שלי.

בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מבקר הרבה במוסד רפואי מסוים בעיר שבמרכז הארץ. סוג של ביקור חולים. הביקורים הם ברמה יומיומית, כשהנסיעה לשם מביתי ביד-חנה אורכת כשעה וחצי ביום רגיל ושעתיים חזרה.

הנסיעות הללו שוחקות אותי לחלוטין, גופנית כמו גם נפשית, שלא לדבר על השחיקה הנפשית הכרוכה בביקור עצמו, מה שמותיר אותי ללא אנרגיות לפעילויות שהן מעבר לפעולות הישרדות יומיומית, שזה אומר גם שאין לי אנרגיות לצאת ולהשתתף בהפגנות ומחאות.

הסיפור שלא ייאמן מתחיל בשנות השישים, חוזר אל מלחמת העולם השנייה, קופץ לשנות השמונים, עובר לתחילת שנות האלפיים ומשם מגיע אל ימינו אלה, והנה הוא כאן:

באמצע שנות השישים לקחו אותי הוריי לראות את הסרט "ד"ר ז'יוואגו". בתפקידים הראשיים שיחקו בו השחקן המצרי עומאר שריף והשחקנית הבריטית ג'ולי כריסטי, שנחשבה אז אחת הנשים היפות בעולם, ולטעמי גם הייתה.

במסגרת נסיעותיי המרובות מיד-חנה ליפו וחזרה, הזדמן לי להקשיב בספוטיפיי להרצאה על זוגיות. בין היתר סיפרה שם המרצה על דג ממשפחת הציקלידים, שכאשר בת הזוג שלו מתה, הוא מתחיל לדפוק את ראשו בדופן האקווריום עד שהוא מת.

ובמילים אחרות – הדג לא יכול לשאת את הבדידות עם מותה של רעייתו והוא מתאבד.