לקראת יום הכיפורים שלח לי גוף כלשהו, גוף שאני דווקא מחבב, שאלון לגבי עמדתי בעניין היום הזה וכיצד אני מתייחס אליו ואל כל המקובל לעשות בו.

על כן לקחתי על עצמי לענות על השאלון הזה. אבל טרם אענה עליו כאן ולמען הסר ספק, רציתי להבהיר משהו בעניין יום הכיפורים ואני:

המיתולוגיה היוונית מספרת, שפעם הוזמן המלך מידאס לשפוט בתחרות נגינה בנבל שנערכה בין האל אפולו לאל פאן. מידאס פסק שהאל פאן זכה בתחרות, פסיקה שהכעיסה את אפולו עד רתיחה. בכעסו וברתחתו הצמיח אפולו למלך מידאס אוזני חמור, בטענה שרק חמור יכול לטעות כך בשיפוט ולפסוק שפאן זכה בתחרות.

מחמת הבושה, החביא המלך מידאס את אוזני החמור שצמחו לו מתחת לכובע גדול, אבל הואיל ומעת לעת נזקק לתספורת, נאלץ המלך מידאס לחשוף את אוזני החמור בפני הספר שלו. על כן איים המלך מידאס על הספר שאם חלילה יפצה את פיו ויגלה למישהו על אוזני החמור של המלך – יותז ראשו מעל כתפיו.

החותן שלי, האבא של זוגתי לחיים ארוכים, הלך לעולמו – בארגנטינה.

הוא וחמותי ברחו בזמנו מצ'ילה מזעמו של הרודן אוגוסטו פינושה, ומשלא הצליחו להיקלט בישראל מפאת קשיי שפה ומנטליות, חזרו לדרום אמריקה והפעם לארגנטינה דווקא. שם חיה אחות של זוגתי-לחיים-ארוכים עם בעלה, גיסי, שהוא יליד בואנוס-איירס.

יצאנו מבית החולים כרמל בחיפה.

השעה הייתה שתיים בלילה, או בבוקר, וכשעלינו על כביש החוף בדרכנו ליד-חנה, חניה זוגתי-לחיים-ארוכים שאלה: "אתה בסדר? לא תירדם?"
"אני בסדר", אמרתי. "אשים מוסיקה בדרך".
"אתה רוצה שאדבר איתך, שתישאר ער?"
"לא כדאי, הדיבורים שלך מרדימים אותי".

יש לי בבית שני מחשבי-ברך טובים.

"מחשבי-ברך" הוא השם המקורי של מה שמוכר גם בתור "לפ-טופ", או בשמו הנוסף "מחשב נייד". השם מחשב-ברך בא לציין שבמקורו נועד המחשב האמור לשמש את בעליו בכל מקום שבו יתחשק לו לפתוח אותו ולעשות בו שימוש, אפילו אם אין לידו שולחן. במקרה כזה, יכול המחשב להיות מונח על הברכיים של בעליו, שיפתח אותו בתנוחה הבלתי-נוחה בעליל הזו ויתחיל לרשום בו את הגיגיו, או לנהל את חשבון הבנק שלו.

"אני נוסע לסטימצקי במשמר השרון", אמרתי ביום שישי לחניה זוגתי-לחיים-ארוכים. במוסף הספרים של "גלריה" שבעיתון הארץ ראיתי ביקורת על ספר היסטוריה חדש. הספר אמנם מיועד לנוער במקורו, אבל פונה גם למבוגרים.

מאחר שאני רואה עצמי כאדם מבוגר, בהיבט הכרונולוגי לפחות, ומאחר שזוגתי-לחיים-ארוכים טוענת שאני ילד לא מפותח בהיבט האישיותי, ראיתי בעצמי קהל יעד לספר הזה, מאיזה כיוון כרונולוגי שלא תסתכלו על זה.

בעשר השנים האחרונות שמתי לב שהשירותים הממוקמים לאורך מסלולי הנסיעה שלי הלכו והתרחקו זה מזה.

התרחקו מאוד, אפילו.

בשנת 2002 הלך אבי לעולמו והשאיר לי בירושה סכום כלשהו שלא ידעתי מה לעשות בו. מכרים שונים יעצו לי: יהיה מה שיהיה – בשום מקרה אל תקנה בו מניות.

מסתבר שבשנת 2000, שנתיים קודם לפטירתו של אבי, קרס שוק המניות קריסה אימתנית, במה שנקרא אז "משבר הדוט.קום". מניות של חברות טכנולוגיה ואינטרנט מסוג חדש קרסו בזו אחר זו, כשהן מאבדות 80%, 90% ואף 100% מערכן, ואיתן קרס כל השוק.

בגיל שבע עשרה, אמה של נערה שהכרתי באותם ימים סיפרה לי שהיא קוראת בכף-היד. היא אחזה בכף-ידי, ובטרם הספקתי למשוך אותה חזרה בבהלה, עיינה בכף היד הזו בריכוז רב.

"אוהו!" היא אמרה בקול אחרי עיון קצר בכף ידי הפשוטה, ואחרי שתי דקות נוספות אמרה: "או-הו-הו!" בקול רם כל כך, עד שנשימתי נעצרה, ואז היא אמרה: "אתה רואה את שילובי הקווים הללו כאן?", והצביעה על סימנים כלשהם בכף היד. "זה אומר שיהיו לך חיים מעניינים. מאוד מעניינים! ואתה רואה את הקו הזה פה? הוא אומר שגם יהיו לך חיים ארוכים, ואפילו ארוכים מאוד!".

כמה שנים אחרי תחילת חיי המשותפים עם חניה זוגתי-לחיים-ארוכים, כשהתחלנו לנסוע יחד לחו"ל מעת לעת, אמרתי לה שיש לי שלושה תנאים והסתייגויות לגבי המקומות והמדינות אליהם אני מוכן לנסוע, ואלו הם:

1. אני לא נוסע למדינות שבהן אם אני זקוק לטיפול רפואי, צריך להסיע אותי על פיל או יען חמש מאות קילומטר אל הווטרינר הקרוב, במקרה הטוב, או אל השמאן של הכפר במקרה הפחות טוב.
2. אני לא נוסע למדינות שבהן החיים שלי שווים עשרה דולר או פחות.
3. אני לא נוסע למדינות שבהן המשטרה שאמורה להגן עלי ועל החוק היא ארגון הפשע הכי גדול, או שזו הממשלה, או שניהם יחד.

כל השאר, אמרתי לחניה – רק תבחרי וניסע.