ב-5.3.53, שבמקרה היה גם יום מותו של סטאלין, "שמש העמים", התחולל בחדר האוכל של קיבוץ יד-חנה הקרב המיתולוגי על חדר-האוכל. 120 חברים-לשעבר של הגרעין המייסד, שפרשו מהקיבוץ עקב מחלוקת קשה על רקע "משפטי פראג" – כולם חברי מפלגת מפ"ם שהתיישבו לאחר הפרישה מהגרעין בנקודה שמצפון לקיבוץ המקורי – פלשו אל חדר-האוכל של יד-חנה כשהם חמושים באלות ובמקלות, במגמה לכבוש את המקום.
מולם התייצבו כעשרים חברי יד-חנה – שהיו חברי מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית – כשהם חמושים בטוריות ומגרפות ובכל הבא ליד. לאחר שהתעופפו במקום צעקות וקללות וחבטות קשות, ולאחר שניתזו במקום טיפות דם ושיניים התעופפו, ניצחו החברים מהפלג התומך במק"י והנקודה שנקראת יד-חנה נשארה בידיהם ונעשתה לקיבוץ הקומוניסטי הראשון והיחיד בישראל – תואר שבמשך שנים רבות גרם לנידויו החברתי והכלכלי של הקיבוץ בידי כל המוסדות הרשמיים ואף בידי התנועות הקיבוציות.
שנה בדיוק אחרי האירוע המתואר למעלה – ב-5.3.1954 – נולדתי למשפחה זעיר-בורגנית רמת-גנית מהמעמד הבינוני ובביתה גדלתי, מבלי שעדיין ידעתי או יכולתי לנחש עד כמה האירוע המתואר בפתיחה יהיה משמעותי לחיי הבוגרים.
ליד-חנה הגעתי בתחילת שנות השבעים כנח"לאי בשרות סדיר ופגשתי בגיבורי אותה מערכה. הם כבר היו בשנות הארבעים לחייהם אז, רובם עייפים ממאבקי הישרדות כלכליים בקיבוץ שסבל מנידוי חברתי ופוליטי, שואפים לקצת נוחות בחייהם ומפוכחים. מיעוטם עדיין היו אידיאליסטים לוהטים. הלוהט מכולם היה פנחס, מי שהיה הבוס שלי בענף הבננות.
"הקומוניזם הוא השיטה החברתית-כלכלית הצודקת מכולן", אמר לי אז פנחס בארשת פנים אפופה הדרת-חשיבות.
פנחס היה מוותיקי ומייסדי יד-חנה. כשהגעתי ליד-חנה כנח"לאי, הוא דחף לידי את הכרך הראשון של "הקפיטל" של קארל מארקס והסביר לי שעלי לסיים את קריאתו במהרה.
"בספר הזה תמצא כל מה שאתה צריך לדעת על כלכלה וחברה", הוא אמר במבט חמור.
בכרך הראשון הזה באמת למדתי עובדות חיים על כלכלה וחברה – מצאתי בין הדפים של הכרך הזה בולים שהונחו שם לגיהוץ, בולים שפנחס שכח מהם.
לפנחס, אחד האידיאולוגים הלוהטים ביותר של המפלגה הקומוניסטית ושל הקומוניזם בכלל, היה העסק הקפיטליסטי הראשון, והיחיד אז, ביד-חנה: הוא עסק בסחר-בולים ברמה מקצועית. אני חושב שזה היה העסק הקפיטליסטי הראשון של חבר קיבוץ בתנועה הקיבוצית בכלל.
פנחס עשה את עסקיו באמצעות חנויות בולים בנתניה ובתל-אביב. לתל-אביב, שהייתה מצויה אז מעבר להררי החושך – או האור, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים – הוא נהג לנסוע עם משאית המשלוחים של הבננות – ענף שבו עבדתי, כאמור, ושפנחס ניהל. אף לירה מכל הכספים הללו שפנחס עשה במסחרו בבולים לא עברה דרך הנהלת החשבונות של הקיבוץ ולא מצאה דרכה אל קופתו.
"בשיטה הקומוניסטית אין אנשים רעבים", הוסיף פעם פנחס ואמר לי, באחת מהפסקות העבודה כשישבנו בצריף של ענף הבננות ולגמנו כוס תה כהה.
"הוא צודק", אמר לי אבא שלי כשסיפרתי לו. "אבל בשיטה הקומוניסטית גם אין אנשים שבעים".
אבא שלי ברח מרומניה זמן לא רב אחרי שהקומוניסטים עלו לשלטון. הקומוניסטים שחררו את אבא שלי ממחנה-עבודה גרמני ושלחו אותו למחנה-עבודה בסיביר. בסיביר אבא שלי למד שהקומוניזם יכול לשרוד גם בארבעים מעלות צלסיוס מתחת לאפס, אבל רוב הקומוניסטים לא.
אבא שלי שרד, אולי כי לא היה קומוניסט. הוא חזר לבוקרשט ושם שרף בעליית הגג של הבית שלו עשרת אלפים דולר שהיו מונחים בארגז עץ – הון עתק באותם הימים, רווחי חברת הבניה של סבא שלי שמלפני החלפת השלטון.
אבא שלי שרף את הדולרים שטר אחרי שטר, כי המשטר הקומוניסטי פרסם הודעה לציבור שמי שיימצאו אצלו דולרים, יישפט לעשר שנים עבור כל דולר בנפרד. אבא שלי עשה חשבון שזה מביא אותו בחישוב מתמטי פשוט למאה אלף שנות מאסר, והוא ישתחרר לפיכך מהכלא בגיל זקן מאוד, אם לא ייפטר מהכסף הזה במהרה. כשסיים לשרוף את הכסף, אסף את מה שהשאיר לו הקומוניזם כרכושו הפרטי, שמשמעו – הבגדים שאותם לבש, אסף את אמא שלי, שהייתה ונשארה מאז ומתמיד סוציאליסטית מושבעת, כמו הרבה אחרים שגדלו בבית שלא היה בו מה לאכול, ויחד הם גנבו את הגבול.
הם עלו באורח לא-חוקי על אוניה והגיעו בדרך-לא-דרך אל המדינה הצעירה ישראל, שהייתה באותם הימים משהו אחר לגמרי מהמדינה שאתם מכירים כיום תחת אותו שם. כאן אבא שלי נעשה חבר המפלגה הליברלית – אחר כך היא נקראה "ליברלית עצמאית" – וקפיטליסט מושבע.
השיטה הקומוניסטית, כך למדתי לדעת עם השנים, מבוססת על העיקרון שהבעלות על אמצעי-הייצור נתונה בידי הפועלים, שהם כלל הציבור. אבל הניסיון מלמד שמרגע שאמצעי-הייצור הללו עוברים לשיטה הקומוניסטית, הם מתחילים לייצר ניירת משרדית בשפע רב, עם חמישה עותקים לכל דף ועם נייר-העתקה בין כל דף ודף של כל נייר עבודה כזה, חמישה עותקים של כל דף רישום וחמישה עותקים של כל נייר-עמדה, וכמו כן מייצרים אמצעי-הייצור הללו פקידות עניפה, חברי-ועד, רכזי-תרבות, פקחים-מטעם שעליהם משגיחים חברי-מפלגה שעליהם ממונים חברים עוד יותר בכירים מאותה מפלגה – במקרה חברי המפלגה הקומוניסטית עצמה – ורק מעט מאוד מוצרים מייצרים אמצעי-הייצור הללו, למרות שגם בשיטה הקומוניסטית יש הטוענים שלשם ייצור המוצרים בעצמם נועדו אמצעי-הייצור הללו מלכתחילה.
הניסיון המדעי מראה שגם הטענות האלו לא מחזיקות מעמד בארבעים מעלות מתחת לאפס.
גם לא במוסדות פסיכיאטריים.
השיטה החברתית-כלכלית של הקומוניזם מבוססת גם על העיקרון לפיו כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. המונח "צרכיו" בעייתי למדי לשימוש בהקשר זה, מאחר שבכל מדינות הגוש הקומוניסטי שלאחר מלחמת העולם השנייה היה מחסור תמידי בנייר-טואלט.
השחקן רובין וויליאמס, בתפקידו כאזרח סובייטי בסרט "מוסקבה על ההדסון" – אחד הסרטים המרגשים שאני זוכר מהימים שלא היו לי עדיין ילדים ונהגתי ללכת לקולנוע – מביא לחברתו במתנה שני גלילי נייר-טואלט במקום זר פרחים. מיותר לציין שהוא זוכה בתמורה לאהבתה ולחסדיה בלילה ההוא.
ההיסטוריון והמרצה המחונן הד"ר יובל הררי מהאוניברסיטה העברית בירושלים טוען בסדרת הרצאותיו על ההיסטוריה העולמית, שהקומוניזם הוא דת לכל דבר. מאחר שהכרתי דתות לא-מעטות בימי חיי, ומאחר שלמדתי את דרכי התנהלותן, אני יכול ללא-היסוס להסכים לטענתו זו, מאחר שכמו כל האנשים הדתיים-הקנאים מכל דת שהיא, כך גם הקומוניסטים – כשהם רוצים להשיג משהו, אין להם אלוהים.
אני לא מכיר מאפיין טוב יותר או מדוייק יותר לדת.
כשהגעתי ליד-חנה לראשונה בשנות השבעים, טרם הגיוס, פגשתי על הדשא שלפני חדר-האוכל את דרור פיילר, בנו של אליעזר "שומרניק" פיילר ז"ל – מי שהיה בשנות השישים חבר הוועד המרכזי המיתולוגי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחבר הפוליטבירו שלה (הועד המרכזי המצומצם). "שומרניק" היה האיש היחיד ביד-חנה של אז שהייתה לו מכונית פרטית. לא אופתע אם הוא היה היחיד בכל התנועה הקיבוצית כולה, באותם ימים, שהייתה לו מכונית כזו.
הנימוק היה שהוא צריך להגיע איתה לישיבות המפלגה.
שאלתי פעם את פנחס בעניין הזה – עניין המכונית הפרטית של שומרניק שחנתה במגרש החניה. פנחס הביט בי במבט שתוכחה, רחמים ובוז נמהלו בו במידה שווה.
"זו הרי אחת המטרות של הקומוניזם", פנחס אמר. "מכונית לכל פועל!"
תהיתי אז אם הקומוניזם התכוון לפועל מסויים, אבל הייתי צעיר בור בין אנשים משכילים ועל כן שתקתי.
בסוף שנות השבעים הוחלט להכניס טלוויזיה לבתי החברים, "לחדרים". קבוצת החברים הוותיקים מהגרעין הקומוניסטי המייסד היו מטבע הדברים הראשונים לקבל את המכשיר.
"זו הרי אחת המטרות של הקומוניזם", פנחס אמר לי אז. "טלוויזיה לכל פועל".
בשנות השמונים הוחלט על בניית שכונה חדשה בקיבוץ. אלו היו בתים ברמת לוקסוס על פי הסטנדרטים של אותם הימים. מטבע הדברים, הגרעין המייסד של החברים הוותיקים זכה לעבור לגור באותם בתים.
"זו הרי מהות הקומוניזם", הסביר לי אז פנחס בקול רפה. הוא כבר היה זקן יותר באותם ימים. "בית יפה ונוח לכל פועל".
אם כן, כפי שציינתי קודם, ביום הראשון בו הגעתי לקיבוץ יד-חנה בשנות השבעים, תרמיל על כתפי ואין לי עדיין מושג בפני מה אני עומד במהלך השרות הצבאי, פגשתי את דרור פיילר יושב על הדשא שלפני חדר-האוכל הקיבוצי. אני עמדתי ודרור ישב. הוא הביט בי מלמטה למעלה, ואף על פי כן נדמה היה לי שהוא מביט בי מלמעלה למטה.
אחרי שסקר אותי היטב במבטו, דרור אמר: "אני עובר במעבר חציה רק באור אדום".
"משאלת מוות?" שאלתי. "רולטה רוסית? חיים על הקצה?"
הוא הניד ידו בתנועה של ביטול.
"אדום הוא צבע הקידמה", אמר דרור. "כשאני רואה צבע אדום – אני הולך קדימה".
כשסיפרתי לאבא שלי שהצטרפתי לגרעין נח"ל ליד-חנה הוא אמר לי את המשפט שאלפי צעירים שמעו באותם ימים מאבותיהם, אני מניח: "מי שלא היה קומוניסט עד גיל שמונה-עשרה הוא מנוול, ומי שנשאר קומוניסט אחרי גיל שמונה-עשרה הוא סתם אידיוט".
אחר כך הוא הביט בי ושאל: "בן כמה אתה?"
"שמונה עשרה בדיוק", אמרתי.
"הממ." אמר אבא שלי. "אז אני מניח שהגיע הזמן לדעת אם אתה אידיוט או לא".
רציתי לומר לו שלגרעין הנח"ל ליד-חנה הגעתי אחרי שבדקתי וניסיתי חמישה גרעיני נח"ל אחרים, בהם אפילו גרעין אחד של בית"ר לרמת-הגולן, ושבגרעין ליד-חנה פגשתי את הבחורה עם הציצים הכי יפים שפגשתי מעודי, ושעל כן אין סיכוי שאלך לאיזשהו מקום אחר, גרעין נח"ל אחר, קיבוץ אחר, אידיאולוגיה אחרת, כל עוד אני מאמין שידיי או ראשי ינוחו על השדיים הללו ביום מן הימים.
כמו כן, רציתי לספר לו שבגרעין הנח"ל ליד-חנה לכל החבר'ה היה שיער ארוך כמו שלי ואפילו זקן דומה, מה שעשה אותנו למאוד שונים ומיוחדים באותם הימים של ראשית שנות השבעים, רק לא שונים ומיוחדים זה מזה.
אבל השיחות עם אבא שלי לא היו כל כך נוחות באותה תקופה, במיוחד לאור העובדה שבשיער הארוך שגידלתי אבא שלי ראה מרד וביטול של כל מה שהוא האמין בו ושל כל מה שהוא ראה אותו כחשוב ועקרוני בחיים, ועל כן אמרתי רק: "אני חושב שאידיאולוגיה זה דבר מאוד חשוב בחיים".
ולאחר שאמרתי את הדברים הללו העמסתי את התרמיל על הגב, פתחתי את הדלת ויצאתי אל דרכי השמאלנית.
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.
(בראשית ג׳, י״ט)
מכל סוגי המסיבות והטקסים למיניהם שאליהם אני מוזמן מעת לעת, מסיבות וטקסים שהמציאו בני האדם לציין אירועים חגיגיים המלווים אדם בדרכו הארוכה מעפר לעפר – ברית מילה, ימי הולדת, בר מצווה, חתונה וכיוצא באלה – החביב עלי מכולם הוא אירוע הלוויה.
יש משהו דוחה בעיני בכורח להיות שמח בשאר האירועים שמניתי כאן, שכן אינני מוצא את החיים כאירוע מלא שמחה כך או כך, בוודאי איני מוצא כעליז במיוחד את היום שבו אדם נזרק מתוך גן-העדן שברחם ונולד אל תוכם – ולזה כבר הקדשתי פוסט בפני עצמו – או את היום שבו אדם מגיע לגיל שבו נאמר לו שמעכשיו נוספו על כתפיו עוד מטלות ואחריות וציפיות וגם מבשרים לו על כניסתו בעול תורה ומצוות, או את היום שבו שני בני אדם שכל רצונם היה לבלות קצת זמן איכות האחד עם השנייה וליהנות זה מחברתו של זה מגלים שהכניסו עצמם למסגרת שכולה חובות מעיקים – כולל חובות כספיים, מן הסתם – בקיצור, תמיד התקשיתי להבין על מה מצפים ממני לגלות עליצות רבה ולהפגין שמחה באירועים הקשים הללו.
בלוויות, לעומת זאת, אני מרגיש בנוח.
יש איזו רצינות נינוחה ששורה על כל האירוע, ואם אתם ממש רוצים גם לצחוק קצת, תמיד פתוחה בפניכם הדרך להצטרף למעגל החיצוני של ההתקהלות השקטה, שם מתקבצים בדרך כלל הליצנים שבחבורה וזורקים זה לזה בדיחות והלצות בקול חרישי וצחוק חנוק – בדיחות טובות בדרך-כלל, על פי ניסיוני.
ניתן כאן, בלוויה, לדבר איש עם רעהו בקול חרישי ואפילו ניתן לשמוע האחד את השני, שכן אין בנמצא מוזיקה אימתנית המזעזעת את אמות הסיפים ומחרישה כל אוזן שבנמצא, ולא פעם אתה פוגש באנשים שלא פגשת מאז ילדותך או נעוריך.
אין צורך להצטופף לאורך תורים אינסופיים עם צלחת ביד ובטן מקרקרת ולהמתין להגיע אל מיני תקרובת שונה ומשונה, וכאן המקום לציין גם בונוס נוסף, קטן אבל משמעותי – אפשר להגיע ללוויה בלי צ'ק ביד.
שלא לדבר על כך שאיש לא מתקשר אליכם שבוע לפני הלוויה לשאול האם תגיעו ואם כן כמה – בדרך כלל משום ששבוע לפני הלוויה איש עדיין לא יודע על קיומו העתידי של האירוע. כך שאינכם באמת מחויבים לכלום, מלבד למנוח שלא ממש מוטרד מהשאלה אם תגיעו או לא.
ביני לבינכם: מכל האירועים שמניתי למעלה, לוויה היא האירוע היחיד שיש בו איזושהי שמחה אמיתית למנוח עצמו, כי מדובר במישהו שנפטר מעמק הבכא הזה וסיבלותיו, ומצא לעצמו סוף-סוף באמת מנוחה נכונה. מי שנכונו לו מכאן והלאה הסבל והצער הוא מי שנשאר.
והלוא ידוע הדבר.
ואף על פי כן, ולמרות כל מה שציינתי כאן, ולכאורה בניגוד לכל מה שכתבתי למעלה, אני שונא את טקס הלוויה ומשמעויותיו וסולד ממנו סלידה רבה.
הסיבה לכך היא שהלוויה היא בעיניי אירוע וטקס פרימיטיבי לחלוטין, בזבזני, מטופש, וסופו ותוצאתו – בית עלמין כעור וצחיח מכוסה בטון ושיש – היא מהדברים הנואלים והמטופשים שמצאו בני האדם לעשות ושאותם יצרו על פני האדמה.
"נלבישך שלמת בטון ושיש".
טבעם של החיים, החל בקטן שבמיקרו אורגניזמים ועד הגדול שבין בעלי החיים, שהם מצויים ומתנהלים בזרימה מתמדת – צורת חיים אחת מתחלפת בשנייה, תהליכים כימיים הופכים לביולוגיים ולהיפך, חומר מתמזג עם חומר וחומר נפרד מחומר, התפוח נופל מהעץ ונרקב והופך חומר דשן לשורשי העץ ומזין חיים אחרים, האיילה נטרפת ע"י האריה והופכת בחלקה להשלמה לתאי גופו ולאנרגיה שבו, ובחלקה נעשית לצואה המופרשת על פני הקרקע ומדשנת חיים מסוג אחר, וכולם-כולם לוקחים חלק בחגיגת המחזוריות הזו – חוץ מבני האדם.
כי בשלב מסוים, דהיינו – השלב שבו החלטנו שהסתיימו חיי האדם כפי שאנו מכירים אותם או כפי שאנו מכירים בהם – אנו לוקחים את גופת הנפטר וזורקים אותה אל מתחת לאבן ולשיש ומוציאים אותה ממעגל הזרימה הטבעית, בבחינת – זהו, נגמר.
בתפיסתי הקבורה היא המוות האמיתי. הסופי באמת.
שלא לדבר על הבזבוז האינסופי.
עשיתם פעם חשבון כמה חומר אורגני טוב אנחנו מוציאים באמצעות הקבורה ממעגל הזרימה של הטבע?
לפי Worldometers, עומד מספר המתים בשנה בעולם על קצת יותר מ-25 מיליון. אם נניח משקל גוף ממוצע של 75 ק"ג, אנו מגיעים לסדר גודל של כמעט שני מיליון טון חומר אורגני טוב שיוצא כל שנה ממחזור הקיום בטבע והופך לדמוי-פלסטיק – למשהו שהטבע אינו יודע לעשות בו שימוש.
שמעו:
ב-20 בינואר 1917 נהרג אבשלום פיינברג בחולות צפון-סיני כשניסה לחצות את מעבר הגבול הלא ברור בין השטח העותמאני לשטח הבריטי. אבשלום פיינברג היה מייסד מחתרת ניל"י. הוא נורה בידי הטורקים ונקבר בחולות.
בעת שנורה ונקבר היו בכיסו גלעיני תמרים, ואחד מאותם גלעינים ניצל את הסביבה הפוריה שסיפק לו גופו של פיינברג ושגשג וצמח ונעשה לדקל פורח, בלב חולות המדבר. הגופה שימשה לגלעין ואחר כך לעץ הדקל מקור לדשן מזין.
בזכות הדקל הזה נמצאה גופתו של פיינברג לאחר מלחמת ששת הימים – שטח צפון-סיני עבר לשליטת ישראל, ובין שאר הדברים שקרו החלו בחיפושים למציאת גופתו.
הגם שיש איזושהי הגזמה באמירה "גופתו" – עצמותיו הן שנמצאו בין שורשי הדקל.
הייתי אז בן 13, פחות או יותר, כשנמצאו עצמותיו בין השורשים וכשהסיפור התפרסם, ואני זוכר כמה הרשים אותי סיפור הדקל שצמח מתוך כיסו וגופו של אבשלום פיינברג, ויותר מכל הציקה לי שאלה אחת – למה רק אבשלום פיינברג? למה בעצם לא לעשות כך עם כולם?
למה לא לעשות את זה עם כל מי שנפטר?
והרי זה כל כך פשוט ומתבקש – קוברים את הגופה, שכבר איננה האיש/אישה שהיה/הייתה, אלא היא חומר אורגני נטו, חומר איכותי שיכול לקבל חיים מסוג אחר לחלוטין – אבל עדיין חיים! – ומעליה שותלים עץ מכל סוג שהוא, ובתוך שנים מספר במקום מדבר צחיח של שיש ואבן עומדת במקום חורשה מדהימה ביופיה, ללא ספק. "מדהימה ביופיה" אני אומר, משום שהיא תיזון מדשן איכותי.
אפשר אפילו שתהיה זו חורשת עצי פרי, כלומר מטע מניב.
אנחנו נוהגים לבלבל בין הנפטר לבין החומר האורגני ששימש אותו בימי חייו כגוף. את הגוף הזה נהגנו לראות כאילו היה המנוח עצמו, משום שבגוף הזה פעל לב פועם ומוח מתפקד, ובמוח הזה נאצר כל מה שעשה את המנוח להוא-עצמו בימי חייו – בתוספת אי-אלו הורמונים למיניהם וכיוצא בזה הפרשה פנימית.
עקב הבלבול בין הנפטר לבין גופו, אנחנו מדברים על קדושת המת וכבוד המת ומיני מוזרויות מסוג זה המייחסות לחומר האורגני הנותר תכונות שהיו שייכות למת וכבר אינן, ואז אנחנו נסחפים לשרשרת של מעשים מוזרים ומשונים, כמו לעשות את כל המאמץ הכרוך בהבאת גופות לארץ לקבורה, כאשר בני המשפחה האומללים משוכנעים שבגופה נותר משהו מיקירם, כשהאמת חייבת להיאמר – אין בגופה המדוברת שמץ ממנו, ודאי לא יותר מאשר בכל גופה אחרת או נתח אורגני אחר מבית-המטבחיים הקרוב.
זו אינה אמירה קשה או אכזרית – זו אמת פשוטה.
ועל כן, אין כל סיבה שנמשיך לזרוק את החומר האורגני המשובח והאיכותי הזה אל מתחת לגוש אבן או שיש ונקיף אותו בבטון – שני מיליון טון בשנה!
בבית העלמין "ירקון" בשולי פתח-תקווה ישנה מצבה שעליה כתוב – "דבורה וצבי בן-עמר", ותאריכים וכו'. מתחת למצבה הזו מתבזבז חומר אורגני טוב שיכול היה לשמש במקום אחר, אבל הוא קבור שם.
החומר הזה פעם, לפני שנים, שימש את הוריי בתור גוף שבו שכן המוח שהכיל את אישיותם, יחד עם עוד כמה עזרים ביולוגיים רלוונטיים.
עכשיו כבר לא.
כשאמי נפטרה, אבי התעקש על רכישת חלקת הקבר הזו – בסכומי עתק, כי קבר זוגי נחשב כבר אז למותרות – ובה קבר את החומר האורגני שנשאר ממנה, והשביע אותי "לקבור אותו לידה".
הוא התכוון כמובן לומר "לקבור את החומר האורגני ששימש אותו בימי חייו – ליד מה שנשאר מהחומר האורגני ששימש אותה".
אז עשיתי את זה.
אין לחלקה הזו שום משמעות בעיני. היא זרה לי לחלוטין. כשאבי עדיין היה בחיים נהגנו לבקר שם מעת לעת כי אבי רצה לספר לאמי כל מיני דברים, אבל תמיד הייתה לי הרגשה מוזרה שהיא לא הקשיבה ולא ממש הייתה בעניין. כשאבי נפטר שנה אחריה, חדלתי מלבקר שם ואני לא זוכר איפה החלקה נמצאת.
לפעמים אני חושב איזה שני עצים יפהפיים יכלו לצמוח מהגופות שלהם, אבל אבא שלי לא היה אדם חדשני ופורץ-דרך והרעיון זעזע אותו.
גם הוא חשב שיש קשר בין החומר האורגני הנשאר אחרי מותו של אדם לבין האדם שהחומר האורגני הזה שימש בימי חייו.
לפעמים כשאני מביט בראי או עולה על המשקל, אני חושב לעצמי – שאני אדשן עץ אחד?? נפלתם על הראש?? אכלתי יפה בימי חיי ויש בי מספיק חומר אורגני לדשן מטע אבוקדו שלם!
אם פעולות שכמה ממכריי ואני נוקטים לאחרונה מול המוסדות הרלוונטיים – ולא ארחיב על כך את הדיבור כדי שלא להכשיל את המהלך – יישאו בסופו של דבר פרי (ואני מעריך מהיכרותי את המוסדות האמורים ואת התהליכים שמדובר בהליך בירוקרטי של עשר שנים, פחות או יותר, אם בכלל יש לו היתכנות), מאוד ייתכן שיום אחד, בעתיד הרחוק, אחזור אליכם בצורת נקטרינה או תפוח-עץ.
היה ואכן זה יקרה, אני משביע אתכם כאן ועכשיו שלא להסכים לשלם עבורי סכומים של 29.90 ש״ח לקילו, כי מדובר במחירים מטורפים ובלתי שפויים בעליל, ועדיף שתשאירו אותי להירקב על המדף עד שמי שעושק אתכם ילמד לקח ויוריד את המחירים לתחום השפיות.
ומה יהיה אתי, אם אישאר להירקב על המדף, אתם שואלים? אין לכם כל סיבה לדאוג – יזרקו אותי לאשפה האורגנית, אעבור קומפוסטציה, אמצא את עצמי מזין עץ או צמח אחר ויום אחד תעברו על פניו ותגידו: "וואו, איזה יפה העץ הזה!"
ואני אראה בזה מחמאה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הבאת ילדים לעולם עדיין לא מוכרת כמעשה פלילי, ואולי חבל שכך
את שלושת ילדיי עשיתי כי הורי מאוד רצו נכדים.
על הרצון הזה הם החלו לרמוז לי מאז שהגעתי לגיל חמש, פחות או יותר.
הרמיזות הללו, שאחר כך נעשו לחץ מאסיבי כמו-סמוי, נמשכו עד שהבאתי ילדים לעולם, לשביעות רצונם המלאה כנראה. כיום, שישים שנה מאוחר יותר, כשאני יודע מה עבר עליהם בחייהם טרם לידתי, אני נוטה לקבל זאת בהבנה ואף בסלחנות.
כך או כך – נכנעתי לרצונם זה.
כשפגשתי את חניה, היא היתה בהליכי גירושין וכבר הייתה אם לשני ילדים, בני שנתיים ושבע, וכשנישאנו זה לזו חשבתי לתומי שבזה עמדתי בדרישותיהם וציפיותיהם של הוריי – הנה הבאתי להם שני נכדים מן המוכן. בשלב הזה של הדברים הסתבר לי שהעניין קצת יותר מסובך ומורכב – הסתבר לי שהורי רוצים נכדים מזרעם ומדמם.
כלומר – מזרעי.
אז חניה הוציאה מתוכה את ההתקן התוך רחמי, ואני ידעתי אותה במובן התנכ"י, ואף הפריתי אותה כדבעי, כך שבתוך זמן לא רב הייתה לנו בת משותפת ושנה אחריה גם זוג תאומים, בן ובת, והרגשתי שמילאתי את חובי להוריי ולחברה כולה ונרגעתי.
מאז עשינו סקס, חניה ואני, רק לשם הנאה.
או כדי להשלים אחרי ריב.
לא ראיתי אז כל בעיה בעובדה שעשיתי ילדים כדי לרצות את הוריי – ברור היה לי כבר אז, כמו שברור לי היום, שילדים הם אך ורק אמצעי למלא צרכים וחללים בלתי מסופקים אצל האנשים שעושים אותם, ושעל כן השאלה היחידה שנשארת פתוחה תמיד ושיש לענות עליה היא זו: איזה חללים וצרכים באים הילדים הללו למלא.
זה ותו לא.
צרכיהם של הילדים עצמם, מטבע הדברים, אינם נכללים במשוואה ואינם חלק מהשיקולים, מיותר לציין.
כי ככה זה כשלא סופרים אותך.
שמעתי לאחרונה על גבר צעיר, בשנות העשרים לחייו, שהגיש תביעה לבית המשפט נגד הוריו, על כך שהביאו אותו לעולם בלי לשאול לדעתו בעניין, סתם כך כי בא להם, ומבלי לתת דעתם על התוצאות והמשמעויות שיהיו להחלטה זו לגביו – כמו שעושים כולם, נו.
"צודק לחלוטין", הייתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחי כשקראתי את הידיעה הזו. עם זאת, אין לעובדה שטענתו צודקת כל משמעות משפטית או אחרת. אני מנחש שברור לו לתובע כמו שברור גם לי שיש בהגשת תביעה כזו אלמנט הצהרתי בלבד. מדובר, אגב, בתביעה אזרחית לכל דבר, משום שלצערי כי רב – הבאת ילדים לעולם עדיין לא מוכרת כמעשה פלילי.
ואולי חבל שכך.
בשנות התשעים צצה בארה"ב – מדינה שהיא מקור ידוע של טרנדים עולמיים – התופעה המוכרת בשם DINKS – double income no kids . מדובר בזוגות שהחליטו שאין להם כל רצון וצורך בילדים והם מסתפקים במה שיש לחיים להציע גם מבלי שיכפו את הורותם על ילדים כאלה ואחרים, או לחלופין – את נוכחותם של הילדים הללו על ההורים.
נראה לי בסדר, העניין.
כי אם חניה ואני היינו זוג צעיר כיום, כשאני יודע איך העולם נראה ולאן הוא מתפתח, לא הייתי מביא ילדים לעולם. אני מביט בכאב-לב וצער על העולם שבו גדלים נכדיי, וצר לי עליהם. אני שמח שהוריהם זכו עדיין לגדול בעולם אחר, פשוט יותר.
אני רואה ילדים הגדלים בעולם מוטרף מעודף מידע, מידע שרובו מיותר לחלוטין על אף הרושם הנוצר שאי-אפשר להסתדר בלעדיו, עולם של תחרות קשה שבו על הילד מופעלים לחצים להצטיינות בלימודים ובחמישה חוגים ואם אינו רשום לחמישה חוגים כי אין זה באפשרותם של הוריו, דומה שהלכו ופחתו סיכוייו לתפוס מקום טוב בעולם, ואני רואה ילדים שילדותם נגזלה, לא מתוך רוע או זדון אלא מתוך מה שהוריהם מבינים כטובתם של הילדים, הגם שלפעמים הם מבלבלים אותה עם טובתם, ואני חושב – ג'יזוס, איזה מזל שאני לא צריך להביא ילדים לעולם עכשיו.
אבל שלושה כבר הבאתי, ואני נושא באחריות.
ב-9.9.2001, יומיים לפני קריסת מגדלי התאומים, קרתה לנינה בתי, אז חיילת בטירונות, תאונת דרכים קשה ביציאתה לחופשה. היא נפגעה בפגיעת-ראש וחייה נעשו גיהינום עלי אדמות. על חיינו שמאז אני לא מדבר. אחת-עשרה שנה מאוחר יותר, בתקופה של משבר קשה בתוך כל הגיהינום הזה, היא הטיחה בי: "אתם האשמים בכל הסבל שעובר עלי! אתה ואמא! רק בגללכם באתי לעולם!"
חשבתי לומר לה שהכל בגלל הסבים שלה, שהרי הם אלה שרצו נכדים ומכאן התחיל כל הבלאגן, אבל איכשהו זה לא נשמע לי משכנע, אז שתקתי.
כשאתה עומד מול כאב של מי שהבאת לעולם ואינך יכול לעזור – רק אז אתה מבין את מלוא האחריות שלקחת עליך להביא אותו לעולם הזה, ועזבו את הכאב שלכם כמי שעומד חסר-אונים מולו, מספיק היינו אגואיסטים כשהבאנו אותו לעולם, לא? תחשבו על הכאב שלו – תרצו או לא, אתם אחראים לזה.
אז בקצרה: יש כאלה שרוצים ילדים כדי לתת לעצמם משמעות לחיים, ויש כאלה שהוריהם רוצים נכדים, יש כאלה שרוצים לשמור על עם ישראל חי לנצח-נצחים ויש אחרים שחושבים שנכון יהיה ומתפקידם הוא לספק לצבא בשר תותחים, וכך מוצאים את עצמם הזרע והביצית נפגשים ומפרים זה את זה והופכים ליצור חי שנקרע יום אחד בשרירות הלב מגן-העדן החמים והמוגן שברחם ונזרק אל חלל העולם – לך תתמודד!
וחניה אשתי אומרת: "מה אתה רוצה – זו דרכו של עולם! אצל כל בעלי החיים זה ככה!"
והיא רק שוכחת שלכל שאר בעלי החיים אין אונה קדם-מצחית מפותחת כמו אצלנו בני-האדם, אונה קדם-מצחית שהיא שמכוונת כיום חלק גדול ממעשינו, לטוב או לרע. והיא גם זאת שניתנת למניפולציות שונות והשפעה, מניפולציות כמו זו הבאה: לך תעשה ילדים! זה טוב להם וטוב לך!
כי העולם בנוי כמו משחק פירמידה ענק – אלו שבמעלה הפירמידה מסתמכים על המצטרפים החדשים שבתחתית שיספקו כספים לביטוח הלאומי ולקרנות הפנסיה ולענפי הבניה ולכל מה שקרוי "צמיחה", ואם חלילה תחדלו מלעשות ילדים הכל יקרוס על ראשכם ותגלו שישבתם על קרן מיידוף גדולה ומיידוף במקרה הזה הוא הילדים שלכם.
כשנולדתי היו שניים וחצי מיליארד איש על פני הכדור, שני מיליון מתוכם חיו כאן במדינה. היום יש על פני כדור הארץ למעלה משבעה וחצי מיליארד ומהם שמונה מיליון במדינה. הריבוי במאה השנים האחרונות אינו לינארי – הוא אקספוננציאלי. עזבו אתכם מדלק ידידותי לסביבה, מפרות שמפליצות מתאן, ממיחזור אריזות ומה לא – ההתרבות האנושית תכלה את כדור הארץ, זו רק שאלה של זמן.
ומכיוון שבלידה עסקתי כאן, קבלו את סיפור לידתי כפי ששמעתי אותו מהוריי ואת המשכו כפי שהוא רשום בזיכרוני:
הורי התחתנו מתישהו בתחילת מלחה"ע השניה או ממש לפניה. הגרמנים פלשו לרומניה, אמי הייתה בהריון והחליטה להפיל את העובר, באמרה שלעולם כזה היא לא תביא ילדים. עד סוף המלחמה היא הפילה עוד חמש פעמים, כי אבי היה גבר חרמן – הגם שחלק מתקופת המלחמה בילה במחנה עבודה ברומניה, הוא היה בתפקיד נחשב של מהנדס וזכה מעת לעת לצאת לחופשה.
מיותר לומר שאמצעי מניעה לא היו בהישג יד אז.
הזמן חלף לאיטו והמלחמה הסתיימה, אבל במקביל החמיר מצבה הבריאותי של אמי, שמעולם לא היה ממש טוב, וכשרצתה להיכנס להריון נאמר לה על ידי רופאים שונים שאסור לה ללדת עכשיו כי גופה לא יעמוד בזה.
ב-49' עלו אמי ואבי לישראל אחרי שברחו מרומניה בדרך לא-חוקית, וכאן פגשה אמי פרופסור כלשהו לרפואה, מנהל מחלקה, שלקח אותה תחת חסותו ואמר לה שהיא תלד גם תלד, ויהי-מה.
"את תיכנסי להיריון", הוא אמר לה לפי מה שסיפרה לי אמי, :אני אשגיח עלייך במהלך ההיריון ואת תלדי בשעה טובה והכל יהיה בסדר".
וכך היה – אמי נכנסה להיריון, הפרופסור השגיח עליה במהלכו, ובסופו של דבר היא ילדה אותי.
כשהגעתי לגיל חמש בערך, אותו גיל שבו התחלתי להבין שיש לי מיני מחויבויות לעתיד להורי, החל אבי להסיע אותי בחגים שבהם מקובל לתת בארץ שי – ראש השנה ופסח – לכתובת מסוימת בתל-אביב. הוא נתן בידי בכל פעם כזו קרטון ובו שני בקבוקי יין לחג ואמר: "תעלה לקומה זו וזו, תדפוק על הדלת ולפרופסור שיפתח לך את הדלת תן את הקרטון ביד ותגיד לו שזה ממשפחת בן-עמר".
וכך עשיתי.
האיש שפתח לי את הדלת לקח תמיד את הקרטון שהושטתי לו וראיתי בעיניו שאין לו מושג מי אני ולמה אני דוחף לו קרטון בקבוקי יין ליד, אבל אבא שלי היה מאושר, אז המשכנו בזה, עד שעם השנים הפרופסור ההוא לרפואה הלך בדרך כל בשר.
שנים רבות עברו מאז, הפרופסור מת מזמן, כאמור, ואת שמו אינני זוכר, אבל יש בלבי חלום קטן – שאני מוצא את שמו, ואז אני מוצא את הקבר שלו, ופעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, אני עולה אל קברו ויורק לו על המצבה.
למה לעזאזל הוא היה צריך לדחוף את האף לעניינים לא-שלו?
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ראש הממשלה נתניהו ייפגש מחר עם סמוטריץ' ופרץ
נתניהו צפוי להיפגש מחר עם סמוטריץ' ופרץ ולדון עמם במינויים לשרים החינוך והתחבורה ● ליברמן ממשיך להלהיט את הרוחות: "אכפה ממשלת אחדות עם הליכוד וכחול לבן" ● שקד: "לא שוללת שום אופציה שתאפשר ליצור גוש ימין גדול"
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, צפוי להיפגש מחר עם יו"ר האיחוד הלאומי בצלאל סמוטריץ' וח"כ רפי פרץ במשרדו. ההערכה: יקבלו את תיקי החינוך והתחבורה
מסתבר ששרי הממשלה, שנגררו לרמת הגולן לעשות כבוד לדונלד טראמפ, נתקעו בצפון בלי הסעה אווירית בחזרה הביתה. רק שלא יעשו לינץ׳ בישראל כ״ץ.
חלק מהשרים שנאלצו להגיע בלי רכבים לוקחים טרמפים וכועסים מאוד על הסיטואציה, וזה עוד לפני שפגשו במחלפים הפקוקים
— מיכאל שמש Michael Shemesh (@shemeshmicha) June 16, 2019
ראש העיר טבריה, רון קובי, הגיש בקשה לרישום מפלגה חדשה – "הימין החילוני". האג'נדה: קידום תחבורה ציבורית בשבת, קידום חגיגה בנושא גיוס חרדים לצה"ל ולביטול חוק המרכולים.
יו"ר מרצ, תמר זנדברג, התייחסה בוועידת המפלגה לאפשרות של איחוד עם העבודה: "אין תחליף למרצ. במפלגת העבודה מתלבטים אם הם שמאל. אם נרוץ יחד לא תהיה התלבטות".
שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, בכנס של הג'רוזלם פוסט: "אני לא שוללת שום אופציה שתאפשר ליצור גוש ימין גדול". עוד אמרה: "בנט ואני עשינו מהפכה בפוליטיקה הישראלית. כשנכנסנו לכנסת, זה היה ידוע שמדינה פלסטינית תוקם יום אחד. היום כולם מדברים על סיפוח".
שקד התייחסה בנוסף לדבריו של מחליפה, שר המשפטים הנוכחי, אמיר אוחנה, שאמר כי לא תמיד יש צורך לקיים את החלטות בג"ץ: "ישראל היא דמוקרטיה, לא אנרכיה".
השרה לשעבר איילת שקד: "אני לא שוללת שום אופציה שתאפשר ליצור גוש ימין גדול". את הדברים אמרה בכנס הג'רוזלם פוסט בניו יורק pic.twitter.com/757xm0ccqv
— חדשות 13 (@newsisrael13) June 16, 2019
ח"כ יצחק כהן ממפלגת ש"ס מגיב להצהרות של ליברמן ב"שש" עם עודד בן עמי, חדשות 12 – "הוא פתטי – עבר זמנו".
ישיבת הממשלה ברמת הגולן: "אנחנו ביום היסטורי", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בפתח הישיבה החגיגית שמציינת את הכרזת היישוב החדש "רמת טראמפ". "אנחנו הולכים הולכים לכבד את ידידנו, שהכיר לאחרונה בריבונות ישראל ברמת הגולן. הוא פשוט קרע את כל מסך הצביעות הזה".
אחרי יממה סוערת בזירה הפוליטית, בעקבות דבריו של יו"ר ישראל ביתנו, ליברמן מסביר את התבטאויותיו בנוגע לממשלת אחדות.
ליברמן שב והדגיש כי "נכפה על הליכוד ועל כחול לבן להקים ממשלת חירום לאומית". כמו כן, תקף את נתניהו והטיל עליו את האחריות לקיום בחירות חוזרות: "בפגישה אצל הנשיא, מפלגתי המליצה על בנימין נתניהו כמועמד להרכבת הממשלה, כפי שהבטיחה לבוחריה. נתניהו הוא זה שנכשל בהרכבת הממשלה והאחריות כולה עליו".
"בפוסט שפרסמתי בדף הפייסבוק שלי ביום 15 במאי כתבתי: 'ברמה העקרונית אני מתנגד לממשלת אחדות לאומית במצבי שגרה, מאחר שממשלה כזאת מיד תהפוך לממשלת שיתוק לאומי. את ממשלות האחדות חייבים להקים אך ורק ברגעי משבר אמיתיים, ביטחוניים או כלכליים'. כרגע אנחנו אכן נמצאים במשבר כלכלי אמיתי, שהממשלה מנסה להסתיר את ממדיו מאזרחי ישראל".
בנוסף, הודיע ליברמן כי תביעת דיבה תוגש "בימים הקרובים", נגד גיורא עזרא, קפטן ג'ורג', לאחר שכתב בחשבון הטוויטר שלו כי נפגש עם יאיר לפיד בווינה. "כך יעשה כנגד כל אחד שימשיך בהפצת כזבים".
השקרים, ההיסטריה הטוטאלית, הצביעות, והתדרוכים בתקשורת הישראלית. מאז אתמול הוצפתי באין ספור שאלות מהתקשורת הישראלית,…
פורסם על ידי Avigdor Liberman – אביגדור ליברמן ב- יום ראשון, 16 ביוני 2019
הכסאות בטקס ההכרזה על הקמת "רמת טראמפ", עושים מחווה לשיער של הנשיא
לרוחות בגולן יש תוכניות משל עצמן-העיפו את הבמה והכסאות בטקס הכרזת הישוב החדש. pic.twitter.com/UHB3FfPphP
— Rubi Hammerschlag (@rubih67) June 16, 2019
יו"ר סיעת ישראל ביתנו, ח"כ עודד פורר, הגיש ליו"ר הכנסת בקשה לכנס את הכנסת לדיון מיוחד בעניין המשבר התקציבי אליו נקלעה ישראל.
"המדינה נמצאת באחד המשברים הכלכליים החמורים בתולדותיה וכל הנתונים הוסתרו מהציבורי ומחברי הכנסת. אי אפשר להתמודד עם בעיה כשמסתירים אותה מתחת לשטיח".
ממשלת אחדות בראשות כחול לבן זה הדבר הנכון לישראל. אנחנו צריכים ממשלה שקמה בבוקר ופועלת על מנת להתמודד עם האתגרים של המדינה ולא עם האתגרים המשפטיים של רה"מ. שמח שגם ליברמן הבין שזה הדבר הנכון.
— יאיר לפיד Yair Lapid (@yairlapid) June 16, 2019
בכחול לבן ממשיכים עם קו בדיחות הקוטב הצפוני. ותודה לליברמן
@Likud_Party חפשו באנטרטיקה
— כחול לבן (@hosen2israel) June 16, 2019
מצביעים ליברמן מקבלים זנדברג.פינת הקריקטורה בישראל היום.
פורסם על ידי Ronny Gordon ב- יום שבת, 15 ביוני 2019
הליכוד עוקץ את בני גנץ בטוויטר. חמודים.
איפה ליברמן?
— הליכוד (@Likud_Party) June 16, 2019
איתן כבל: מתלבט אם להתמודד על תפקיד היו"ר, ואם להתמודד בכנסת בכלל. העבודה כבר לא אלטרנטיבה ולא רלבנטית.
ח"כ יבגני סובה מישראל ביתנו דורש הסבר מהרמטכ"ל על העונש המוגזם (לדעתו) שקיבלו חיילים ששמו נקניק במקרר חלבי:
הנה לכם סיפור לשבת מיום שישי בבוקר הרשתות החברתיות מוצפות בתמונה של שלושה חיילי שיריון שקיבלו עונש ״שבת״ רק בגלל…
פורסם על ידי Evgeny Sova ב- יום שבת, 15 ביוני 2019
ישראל ביתנו: מי שיגיד שליברמן נפגש עם לפיד בווינה, ייתבע על הוצאת דיבה. גם יאיר לפיד הכחיש שהיתה פגישה כזו. שתי ההכחשות מגיעות לאחר פרסום בגלי צה"ל לפיו בליכוד טוענים שאכן היתה פגישה כזו מיד לאחר הבחירות.
ח"כ אביגדור ליברמן מרוצה מהסערה שעוררו דבריו על השאיפה לממשלת אחדות בלי חרדים. "שמחתי לראות ולשמוע שתוקפים אותי ואת ישראל ביתנו על שקבענו סדר יום פוליטי חדש. שני דברים השתנו הלילה הזה: המדינה במשבר תקציבי עמוק, והליכוד וכחול לבן יעדיפו כל אחת בנפרד להקים ממשלה צרה עם החרדים".
שמחתי לראות ולשמוע הבוקר את כל הפרשנים והדוברים מטעם באולפני הטלוויזיה והרדיו תוקפים אותי ואת "ישראל ביתנו" על שקבענו…
פורסם על ידי Avigdor Liberman – אביגדור ליברמן ב- יום שבת, 15 ביוני 2019
ח"כ לשעבר ניצן הורביץ, המתמודד על ראשות מרצ, אמר הבוקר לכאן ב' ש"יש לנו הזדמנות לתקן את מה שקרה בבחירות האחרונות, כשהמחנה הפוליטי שלי כמעט נמחק. זנדברג הצליחה להציל את מרצ מנפילה אל מתחת לאחוז החסימה, ולהביא קולות של מצביעים ערבים, אני בטוח שאצליח יותר".
ועידת מפלגת מרצ תתכנס היום בבית סוקולוב בתל אביב כדי להחליט איך ייבחר היו"ר והמועמדים ברשימת המפלגה לכנסת ה-22. כדי להעביר את אחת ההצעות, נדרש רוב של 60% מחברי הוועידה שמונה כאלף איש.
חברי הכנסת מוסי רז ועיסאווי פריג' ינסו לתקן את תקנון המפלגה, כך שיאפשר להם להתמודד במשותף על המקום הראשון.
ליברמן מעורר סערה במערכת הפוליטית. לאחר שאמר אתמול שיפעל להקמת ממשלת אחדות עם כחול לבן והליכוד, ולא פסל המלצה על בני גנץ לראש ממשלה, מגיעה תגובת הליכוד.
במפלגת השלטון אומרים שליברמן "אומר בפירוש שהוא מוכן ללכת עם לפיד וגנץ, ולכפות הקמת ממשלת שמאל. מי שרוצה ממשלת ימין חייב להצביע רק לליכוד בראשות נתניהו".
במקביל, בש"ס אמרו כי ליברמן "לא רלבנטי יותר ויישאר מחוץ לממשלה הבאה. ליברמן, שפעם אומר ככה ופעם אחרת, הוא פוליטיקאי ציני ולא אמין". ח"כ יצחק כהן מש"ס, אמר הבוקר לכאן ב': "ליברמן הוא קשקשן בלתי נלאה, חסר אחריות – הייתי קורא לו בריון. אין מה להתרגש ממנו".
ח"כ משה יעלון הגיב הבוקר לדברי ח"כ אביגדור ליברמן מאתמול, על כך שהוא שואף להקים ממשלת אחדות לאחר הבחירות. יעלון אמר לכאן ב', כי במפלגתו שקלו הקמת ממשלת אחדות לפני הבחירות, וגם היום זה על הפרק, אך ללא נתניהו.
לדבריו, בני גנץ אמור להוביל ממשלה שתורכב מכחול לבן והליכוד, ללא נתניהו. "חבל שליברמן לא הגיע למסקנה הזו לפני שמפלגתו הצביעה בעד פיזור הכנסת. נתניהו הפך להיות עיקר הבעיה, כבר שנתיים שהאינטרסים של מדינת ישראל משועבדים להימלטותו מאימת הדין".
בוקר טוב לכולם! היום ה-92 לפני הבחירות יעמוד בסימן טקס חשיפת היישוב החדש ברמת הגולן, על שם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. קודם לטקס, יקיים ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ישיבת ממשלה חגיגית בגולן, לכבוד האירוע. שרת התרבות, מירי רגב, כבר התחילה את החגיגות אמש, בעמוד הפייסבוק שלה.
מחר נקיים ישיבת ממשלה חגיגית ברמת הגולן ונעביר בה החלטה רשמית על הקמה של יישוב חדש שם על שמו של הנשיא טראמפ, כאות תודה…
פורסם על ידי Miri Regev מירי רגב ב- יום שבת, 15 ביוני 2019
פוסטים אחרונים
מבחן שרה בוזגלו
שלטון החוק משפטנים מותחים ביקורת קשה על החלטת בית המשפט בעניינה של אשת ראש הממשלה ● תומר נאור, התנועה לאיכות השלטון: "נתניהו הורשעה בעבירה שכמעט לא משתמשים בה ושממש נתפרה בשבילה, ועכשיו כל עובד ציבור ומי שגנב כספי ציבור יוכל לבוא ולשאול למה לי לא מגיע הסדר כזה?"
"הסדר הטיעון עם שרה נתניהו יעלה למדינה ביוקר". כך אמר ל״זמן ישראל״ עו״ד תומר נאור, מנהל המחלקה המשפטית בתנועה לאיכות השלטון. לדברי נאור: "מעבר לעלות הגבוהה של ניהול המשפט על ידי הפרקליטות, והעובדה שנתניהו לא מחזירה אפילו רבע מהכסף שגזלה, העלות העיקרית תהיה בעתיד, מול העבריינים הבאים שישתמשו בהסדר הזה כתקדים".
![עו"ד תומר נאור, ראש האגף המשפטי בתנועה לאיכות השלטון (צילום: נועה גלאי)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2019/06/tttt-280x360.jpg "עו"ד תומר נאור, ראש האגף המשפטי בתנועה לאיכות השלטון (צילום: נועה גלאי)")
לדברי נאור: "זה תקדים מסוכן ביותר שפותח את שערי הגיהנום. כל עובד ציבור וכל מי שגנב או גזל כספי ציבור ידע מעתה ששמורה לו הזכות לדרוש את אותו סעיף שבו הורשעה נתניהו ואותו עונש.
"כתב האישום וההרשעה האלה הם חריגים בכל רמה אפשרית. גם המעמד של שרה נתניהו, כמי שמשתמשת בכספי ציבור, הוא מלכתחילה חריג ונדיר ביותר, כי היא לא נבחרת ציבור ולא עובדת ציבור, ובכל זאת היא משתמשת בכספי ציבור. מילא אם הייתה משתמשת בהם כיאות, אבל היא פעם אחרי פעם מועדת בשימוש בכספים האלה. וכמובן, פעם אחרי פעם לא נענשת על המעידות שלה".
בכתב האישום המקורי סך הכספים שנלקחו היו 397 אלף שקל. אחר כך, באופן בלתי מוסבר, זה ירד ל-170 אלף שקל, ולבסוף בהודאה שלה זה רק 45 אלף שקל. אין שום הסבר להפחתה"
"הסעיף שבו הורשעה נתניהו – קבלת דבר תוך ניצול טעות הזולת בלא מרמה, הוא סעיף שלא משתמשים בו, אות מתה, הוא ממש נתפר בשבילה. אני לא זוכר פעם אחת שהשתמשו בו, ודיברתי עם מומחים רבים בדין הפלילי שבכלל לא מכירים אותו. וזה נראה שהפלורוסנטים במשרדי הפרקליטות דלקו שעות רבות עד שמישהו מצא את הסעיף הזה.
"נעשה כאן מהלך בלא חשיבה קדימה. חשבו איך לחלץ את שרה נתניהו ולא חשבו על ההשלכות", מסכם נאור, "ואם כן חשבו – זה עוד יותר גרוע".
"אין הסבר להפחתת סכומי הכסף שנלקחו"
התנועה למען טוהר המידות עתרה לבית משפט השלום וביקשה שלא יאשר את הסדר הטיעון של נתניהו – אך בקשתה נדחתה.
עו״ד יובל יועז, ממייסדי התנועה לטוהר המידות, אומר: "אני לא מכיר שום מקרה שבו הפרקליטות בהסדר טיעון מפחיתה את הסכומים שהיא עצמה כבר קבעה שנלקחו על ידי מבצע העבירה. בכתב האישום המקורי סך הכספים שנלקחו היו 397 אלף שקל. אחר כך, באופן בלתי מוסבר, זה ירד ל-170 אלף שקל, ולבסוף בהודאה שלה זה רק 45 אלף שקל. אין שום הסבר להפחתה הזאת".
הסדרי טיעון הם עסקה שבה הצדדים מתפשרים על האמת העובדתית, צד אחד מודה בעבירה והצד השני מסכים להוריד את חומרתה, מה חריג בהסדר הזה?
"אכן, אין שום דבר חריג בעצם הפחתת חומרת העבירות בהסדר טיעון. מה שחריג בהסדר הטיעון עם שרה נתניהו זאת מידת ההפחתה בחומרתן. כ-80% מההרשעות בישראל נעשות במסגרת הסדר טיעון, ואני לא מכיר שום מקרה שבו הפרקליטות מפחיתה את חומרת העבירה פעמיים, פעם אחת במסגרת ההודאה ופעם אחת הפחתה חדה נוספת בלי שום הסבר".
אתה מכיר הסדרים שבהם מעשה כזה הוגדר כעבירה כל כך קלה והביא עמו עונש כל כך קל? ובכלל הסדרים שבהם גניבה לא הסתיימה בלא ענישה של ממש?
"זה הסדר נדיר מאוד. ברוב המקרים שבהם כספי ציבור נגזלים ויש ראיות מספיקות לכך, כמו במקרה הזה, מי שגוזל אותם מורשע לפחות בקבלת דבר במרמה וברוב המקרים נגזר עליהם מאסר בפועל או מאסר על תנאי או לפחות קנסות בסכומים גדולים.
"הסעיף של 'לקיחת כספים ללא מרמה' הוא אות מתה ונדיר מאוד שמשתמשים בו. המקרה היחיד שאני זוכר הוא המקרה של ארקדי גאידמק כשהיה חשוד מהלבנת הון וזוכה ממנה בשל היעדר ראיות. ושם הנסיבות היו שונות, הראיון היו אחרות, וגם העונש שהוא קיבל, שנת מאסר על תנאי ו'תרומה' של כשלושה מיליון שקלים שהוא חוייב לתרום".
"חלק מהמטרה של ענישה על פשיעה כלכלית הוא להפוך אותה לבלתי משתלמת. לוקחים מהעבריין גם את הכסף שגזל וגם קנס הרבה יותר גדול ממנו. כאן נעשה בדיוק להיפך".
היו מקרים שבהם עבריינים עניים, חלשים ובעלי נסיבות אישיות קשות זוכו מגניבות קטנות או קיבלו עונשים קלים בגלל מצבם. הייתכן שגם לשרה נתניהו היו נסיבות מקלות?
"אם היו לה נסיבות כאלה, הפרקליטות לא ציינה אותן בהסדר הטיעון. חלק מהבעיה עם הסדרי טיעון בכלל וההסדר הזה בפרט זה שהם פוגעים בפומביות של הדיון המשפטי. במקרה הזה חוסר הפומביות היה גדול במיוחד ומעלה שאלות קשות. בגלל כל הסיבות הללו אנחנו עתרנו וביקשנו מבית המשפט שלא לקבל את ההסדר ואנחנו מצטערים שהוא התקבל".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
קפטן ג׳ורג׳ בתגובה: אני.בוט.ביפ.ביפ.ביפ
למקרה שפיספסת
"תמיד הנשים עומדות למשפט, כאילו לבעלים שלהן אין אחריות"
אביה אלף, לשעבר מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה: בפרליקטות שאפו לצמצם ככל הניתן את החומרה של ההאשמות נגד שרה נתניהו
בכירה לשעבר בפרקליטות המדינה מותחת ביקורת על הסכם הפשרה שנחתם עם שרה נתניהו בתיק המעונות, שכלל האשמות לפיהן אשת ראש הממשלה רכשה שירותי ארוחות למשכן הרשמי של ראש הממשלה באופן בלתי חוקי .
עורכת הדין אביה אלף טוענת כי בעוד ששרה נתניהו אינה ראש הממשלה אלא רק אשתו, היא עדיין דמות ציבורית וכי היא צריכה להישפט על פי הסטנדרט הגבוה ביותר, אך עסקת הטיעון עליה חתמה היום הייתה "רחמנית למדי".
אלף, שעמדה בראש המחלקה הכלכלית בפרקליטות בין 2004 ל-2012, הדגישה כי קיים "פער משמעותי" בין ההאשמה הראשונית נגד שרה נתניהו לבין כתב האישום המתוקן שהוגש לבית המשפט במסגרת עסקת הטיעון, כפי שבא לידי ביטוי בגזר הדין המלא של נתניהו.
כתב האישום מיולי 2018 האשים את שרה נתניהו ואת עזרא סיידוף, לשעבר סמנכ"ל משרד ראש הממשלה, בהונאה והפרת אמונים באשר להוצאה של 350 אלף ₪ על ארוחות בזמן שהועסק במעון ראש הממשלה שף במשרה מלאה.
נטען כי השניים ייצגו באופן שגוי את נוכחות השף בין ספטמבר 2010 למארס 2013, כדי לבקש באופן כספי מדינה לכיסוי עלויות הארוחות בלתי חוקי.
אך כתב האישום המעודכן שהוגש ביום שלישי שעבר האשים את נתניהו בהוצאה בהיקף של 175 שקל כספי מדינה, והוא לא כלל סעיפים של הונאה.
במקום זאת, כחלק מעסקת הטיעון אשת ראש הממשלה הודתה בסעיף פחות חמור של ניצול מכוון של טעות הזולת, תשלם קנס של 10 אלף שקלים ותחזיר לקופת המדינה 45 אלף שקלים.
לאן נעלמה השחיתות המוסרית?
אלף אומרת כי היעדר שחיתות מוסרית בכתב האישום מעורר אצלה תהיות, בהינתן כי סיווג כזה הוא נפוץ באשר לפשעים בהם הואשמה נתניהו.
היא סבורה כי בפרקליטות המדינה הכירו ב"סטיגמה" שהרשעת אשת ראש הממשלה תגרור, ולכן שאפו למזער את החומרה של ההאשמות ככל הניתן.
אלף, שהייתה אחראית על חקירת השחיתות הכוללת את יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, לפני יותר מעשור, אומרת שחלק ממטרת התביעה הייתה להגיע להסדרים הכוללים הודאה בפשע – התקדמות משמעותית עבור התובעים בפרקליטות, בהתחשב בכך שעד עתה נתניהו סירבה להודות בכל מעשה לא ראוי.
"עם זאת, במהלך כל התיק, התביעה אמרה כי התנאי שלה לסגירת התיק יהיה החזר של כל הסכום", אמרה אלף, וציינה כי אשת ראש הממשלה תחזיר רק חלק קטן מהכספים שהמדינה האשימה אותה בתחילה על כך שלקחה בניגוד לחוק.
יתרה מכך, היא תהתה מדוע ראש הממשלה לא נקשר למעשים הבלתי חוקיים שהתרחשו. "בכל המקרים האלו, תמיד הנשים עומדות למשפט, כאילו לבעלים שלהן איך אחריות למה שמתרחש בבית", אמרה אלף.
פרקליטות המדינה פרסמה הצהרה המביעה שביעות רצון מהסדר הטיעון, בה נאמר כי "הפרקליטות עמדה על כך שעניינם של הגברת נתניהו ומר סיידוף יסתיים בהרשעה פלילית".
שדרות ירושלים, הסוף
לנפגעים הוותיקים מהעבודות על הרכבת הקלה בירושלים ועל הקו האדום בדרך בגין בתל אביב, מצטרפים גם בעלי עסקים בשדרות ירושלים ● עורק החיים הראשי של יפו ייסגר ל-28 חודשים ● תושבי יפו יצטרכו לחיות – או להיחנק – עם המציאות שנכפתה עליהם ● פרשנות
השבוע ייסגרו לתנועת כלי רכב גם הקטעים הצפוניים של הנתיב המזרחי בשדרות ירושלים, ובכך תושלם נעילת עורק החיים הראשי של יפו ל-28 החודשים הקרובים. התנועה בשדרה תתאפשר רק ברגל על המדרכות, ובאופניים במרכז השדרה, בנתיב צר שתחום בין גדרות ברזל.
מחר (שני) בשעות אחר הצהריים מתוכננת הפגנה של התושבים במהלך ישיבה של מועצת עיריית תל אביב (-יפו…), ואילו הדיון בעתירה שהוגשה לבית המשפט נדחה לספטמבר. בשלב הזה קשה להאמין שהמהלך הפיך, ונראה שתושבי יפו יצטרכו לחיות – או להיחנק – עם המציאות שנכפתה עליהם. בעיתוי המורכב הזה, להלן כמה הערות על המחלוקת שמאיימת לסדוק את המקף שמחבר בין תל אביב ליפו:
1. תתפלאו, אבל זה הרע במיעוטו
חלק מהיפואים בוודאי לא יאהבו את ההנחה הבאה, אבל נראה שבמצב שנוצר ההחלטה על סגירה מלאה של השדרה היא הרע במיעוטו. החלופה – סגירה לסירוגין של נתיבי השדרה, היתה עולה, ככל הנראה, בדחייה של כשנה במועד סיום העבודות.
אם תושבי יפו היו צריכים לבחור בין סגירה מלאה עד אוקטובר 2021 (תאריך היעד הנוכחי לנסיעת הבכורה של הרכבת), לבין סגירה לסירוגין וחיים בתוך אתר בנייה ענק עד סוף 2022, נדמה שרובם היו בוחרים באפשרות הראשונה, ובצדק.
2. הפרת הבטחה וכשלון בהעברת המסר
אם ככה, מה הבעיה? או, יש הרבה.
גם אם מהותית התקבלה ההחלטה הנכונה, האופן שבו היא התקבלה, ובעיקר הדרך שבה תווכה לציבור ושבה העירייה והעומד בראשה התנהלו ומתנהלים מול התושבים, היא כישלון מתמשך.
זה התחיל בהפרת הבטחה. התוכניות המקוריות היו לסגור את נתיבי השדרה לסירוגין. זה מה שהתושבים ובעלי העסקים בשדרות ירושלים ידעו. כבר לפני כשנה התברר שהתוכנית הזו בעייתית: בבדיקות מקדימות שבוצעו על ידי נת"ע, התברר שמוביל המים המיושן, שעובר מתחת לכביש, נמצא במצב ירוד ושחייבים לחזק אותו בשכבה עבה של בטון, כדי שישרוד את העבודות והקידוחים.
רק ערב פסח (ופסחא, והרמדאן), שבועות ספורים לפני תחילת העבודות, נודע לתושבים שהתוכניות שונו ושהשדרה תיסגר לחלוטין
היה ברור שהטיפול הזה יאריך את משך העבודות ויחייב לשנות את לוחות הזמנים. לפי גורמים המעורבים בפרויקט, בעירייה לא מיהרו לחלוק את המידע הזה עם התושבים. רק ערב פסח (ופסחא, והרמדאן), שבועות ספורים לפני תחילת העבודות, נודע לתושבים שהתוכניות שונו ושהשדרה תיסגר לחלוטין.
לא ברור אם מדובר ברשלנות הסברתית או בכוונת מכוון שנועדה לצמצם את מרחב התמרון והמחאה של התושבים; מה שבטוח – הפרויקט יוצא לדרך עם תחושה של רבים מתושבי יפו שעבדו עליהם בעיניים ועם אובדן אמון מוחלט בעירייה.
לאור ההתפטרות של המנכ"ל המוערך של נת"ע, יהודה בר-און, רבים גם מפקפקים עכשיו ביכולת של החברה – שעד כה עמדה בלוחות הזמנים והתנהלה ביעילות יחסית למקובל בעולם התשתיות הישראלי – לסיים את העבודות בזמן. ואם הרכבת לא תיסע באוקטובר 2021, אזי היפואים ייצאו קרחים מכל הצדדים.
בהקשר של לוחות הזמנים, אגב, קיבלתי מהעירייה את ההתייחסות הרשמית הבאה:
"העירייה קיימה מספר רב של פגישות בנושא עם אנשי המקצוע של נת"ע והנושא נבחן מכל היבטיו.
לצערנו, עמידה בלוח הזמנים שהכתיבה המדינה – פתיחת הקו האדום באוקטובר 2021 מחייבת את סגירת הרחוב.
העירייה מכירה בקשיי התושבים ומספקת פתרונות כדוגמת שאטלים חינמיים".
3. אחרי הפרת ההבטחה, הגיע ניתוק המגע
פניות של תושבים ושל עיתונאים לעירייה בנושא העבודות ביפו נענו בתשובה לקונית – 'פנו לנת"ע, זה פרויקט שלה'. הרכבת הקלה/תחתית היא אכן פרויקט לאומי/ממשלתי, ונת"ע היא הזרוע המבצעת של משרד התחבורה, אבל עירייה, בוודאי עירייה רבת עוצמה כמו תל אביב, לא יכולה להתנער מכל אחריות לנעשה בשטחה וכשתושביה מביעים מצוקה לשגר אותם באדישות אל החברה שמבצעת את העבודות.
כשעיריית תל אביב רוצה, כידוע, היא יודעת לעמוד על שלה ולהיאבק בהנחתות ממשלתיות ואף למנוע אותן. האמת היא, שההחלטה על הסגירה המלאה של השדרה היא על דעת עיריית תל אביב (וכאמור – לגופו של עניין בצדק), אבל ההתחמקות שלה ושל רון חולדאי מלהתייצב מול התושבים, לתקשר איתם ולהקשיב למצוקותיהם – מביכה. יש הרבה דברים שעיריית תל אביב בעידן חולדאי מצטיינת בהם (לצד לא מעט טעויות שנעשו); יחסי אנוש ורגישות כנראה לא יככבו בראש הרשימה.
4. מי יפצה את הנפגעים
בסוף חודש מרץ, כזכור, נחת במפתיע טיל במושב משמרת בשרון והרס בית מגורים. למחרת סיפר לי עמיר ריטוב, ראש מועצת לב השרון, על ההתרשמות שלו ממהירות התגובה של הביורוקרטיה הממשלתית: "הטיל נפל לפנות בוקר, ולפני שבע בבוקר כבר הסתובבו שם אנשי מס רכוש והתחילו לדאוג לבית שהמשפחה תקבל במקום זה שנהרס".
מדינת ישראל מתייחסת לפגיעה כלכלית באזרחים כתוצאה מאירועים מלחמתיים כאל עניין לאומי ולוקחת עליה אחריות. כך גם בסבבי הלחימה בעוטף עזה. כשמדובר, לעומת זאת, בפגיעה אנושה באזרחים ובעסקים קטנים בגלל פרויקטים של תשתיות לאומיות, המדינה מתעלמת לחלוטין ומפקירה את האזרחים לנפשם.
כך היה בעבודות על הרכבת הקלה בירושלים, כך קרסו עסקים קטנים רבים באיזור החפירות בקרליבך/דרך בגין בתל אביב, וכך עכשיו בשדרות ירושלים. נכון שבעוד כמה שנים, כשהרכבת תצא לדרך והמדרחוב היפואי, בתקווה, יהיה שוקק חיים וקונים, בעלי העסקים בשדרה ייצאו נשכרים; אבל לרובם אין אפשרות ונזילות להחזיק מעמד עד אז. כבר עכשיו יותר ויותר חנויות בשדרה נראות מוגפות ונטושות.
גורם בכיר בפרויקט אומר שמדובר בכסף קטן לעומת העלות הכוללת של הרכבת הקלה שעומדת על מיליארדים רבים, אבל ידו של האוצר קפוצה וגם קולו של שר התחבורה לא נשמע; בכל הנוגע למרכז תל אביב, אחרי עיכוב ממושך הקימה עיריית תל אביב קרן לפיצוי העסקים הקטנים, אבל מדובר בסכומים מגוחכים ביחס להיקף הפגיעה הכלכלית.
ביפו המצב קשה עוד הרבה יותר, ובעלי העסקים – שיעבירו את השנתיים הקרובות מול כביש חסום, ותפאורה של בורות ואבק – אפילו לא מקבלים הנחה בארנונה.
אחר כך מתפלאים למה בכל מקום שבו מתוכנן פרויקט תשתיות בעל חשיבות לאומית, התושבים מערימים קשיים ועושים הכל כדי לחסום אותו בגופם. הם יודעים שמהפרויקט הזה מדינה שלמה תיהנה – ואילו הם היחידים שישלמו את המחיר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כבכל בוקר, חלפתי על פניו בדרך לנס-קפה. הוא ישב ולגם מהקפה שלו, אולי אף טבל ביסקוויט – גטניו, אם מישהו מתעניין; לא טעים, אבל מסורתי. זו הסטייה שלנו מאז שנות ה-70 ועד הלום, גטניו זה עוגיית המדלן שלנו והיא עובדת, רבותי. עובדה ששרדנו, 44 שנות נישואים בספטמבר הקרוב, חרף העובדה המצערת שאינני נטע אלחימיסטר והוא אינו הכדורגלן רמי גרשון שזכה בה ובאירית רחמים.
ראיתם איזו הפקה? בחדשות ערוץ 12 לקחו פניה עצבנית מהבעיות של המדינה הקטנה והמאוסה שלנו ומתרפקים עד עצם הרגע הזה על קטעים נבחרים מכתב האישום של נתניהו ומעסקת הטיעון של רעייתו… סליחה, מהבופה העשיר והשנדלירים היוקרתיים בחתונה של המדינה.
דני קושמרו כמעט התנשק בשידור עם אבא של החתן גרשון, שהוא חבר לכיתה של בן זוגי כשלמדו בבית ספר התקווה. כן כן, גם אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, ולא רק בספורט. לא שהזמינו אותנו, לא התאמנו למפיות אבל כל הכיתה מפרגנת. הרעות נשאנוך בלי מילים.
איפה הייתי? בבוקר האפור הזה הקצתי לעוד יום של חדשות מסעירות ופרטים מוכמנים על החתונה של אלחמיסטר – מי עוד לא קנה בגד ים שלה? יש גם מידות גדולות לכל סוג של נטע.
ובכן, בעוברי ליד אלוף נעורי הלוגם בקפה ותפוש בשרעפים על חידוש נדרים – זה טרנד חדש, חידוש נדרים; דיווחו בחדשות השבוע. זקנים וזקנות מתארגנים על עוד חתונה כי בפעם הראשונה הם לא אכלו מספיק את הראש, וכמה שזה נשמע נורא הם לא החליפו שלוש שמלות ולא הפריחו קבבונים אבל שוב אני סוטה מהנושא.
אחזור על משפט המפתח לטובת מי שאיבד את דרכו בפוסט:
בעוברי קרוב מדי אל בן זוגי הלוגם בקפה שכמעט נשפך עליו, אני לא אשמה, בגילי כבר לא רואים טוב וגם הצליעה מקשה עלי, היו גם יתושים בלילה, העירייה לא מרססת, אולי אפנה לנטע. אני לא יודעת איך אחליף נדרים במצבי הרעוע, אולי אסתפק בשתי שמלות וטרנינג. עד מתי ספטמבר 75?
כך או כך, בעוברי לידו החליק בן זוגי ליטוף על התחת שלי, ואלמלא בית המשפט עסוק בשמירה על התחת של שרה הייתי מעסיקה אותו עם התחת שלי כי מי טו, אדוני. אז נתתי בו מבט של באמא'שך, רק התעוררתי, מ-ה נס-גר!!!!
בעלי (פעם אמרו בעלי אבל אני אין לי בעלים. רק אירית רחמים מחליטה עלי) נתן בי מבט גברי חודר, ליטף את הזיפים, קשר את הסוס וירק הצידה את הטבק, סתם, זו מטאפורה, ולחשש: 'מאמי' (היום כולם מאמי אז אני זורמת, כוסאוממו) 'זה רק ניצול מכוון של טעות הזולת'.
עכשיו אני שוקלת אם לחדש איתו את הנדרים.
והיא מבקשת שהעוזרת תנקה את זה
הממשלה מעכבת במשך שלושה שבועות דיון חירום במצב הכלכלי
משרד האוצר הכין לממשלה תוכנית מקיפה לביצוע מיידי של קיצוץ רוחבי בתקציב, ביטול תוכניות חברתיות, ביטול פטורים ממס והחזרת כספים מחברות הביטוח כדי לצמצם את הגירעון, אבל הממשלה דחתה את הדיון, בפעם השלישית ברציפות, הפעם כדי לקיים ישיבה חגיגית ברמת הגולן
הממשלה דחתה לשבוע הבא את הדיון בתוכנית החירום שהכין משרד האוצר להקטנת הגירעון הממשלתי. זאת, בגלל הכוונה לקיים ישיבת ממשלה חגיגית ברמת הגולן לכבוד טקס חשיפת היישוב החדש ברמת הגולן על שם נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.
מדובר בפעם השלישית ברציפות שמזכירות הממשלה דוחה את בקשת משרד האוצר, משה כחלון, לקיים דיון בגירעון בתקציב המדינה ובמצב הכלכלי, וזאת למרות שבאוצר מציגים את המצב כמצב חירום שמצריך צעדים דחופים הרבה לפני הבחירות.
לפני שבועיים נדחתה הישיבה על המצב הכלכלי והגירעון בגלל יום ירושלים ולפני שבוע – בגלל חג השבועות, ששניהם חלו ביום ראשון, ובגלל שהממשלה החליטה שלא לקיים את ישיבתה השבועית ביום שני או יום אחר.
בלשכתו של שר האוצר כחלון סירבו להגיב לדחיית הישיבה. בלשכתו של כחלון ביקשו שהתגובה תבוא מדוברות משרד האוצר (המדבררת באופן שוטף את הפקידות המקצועית ולא את השר עצמו) ולא מדוברות השר, ואילו מדוברות משרד האוצר נמסר "פנו לדוברות מזכירות הממשלה".
פקידי משרד האוצר הכינו בשבוע שעבר תוכנית חירום להקטנת הגירעון בתקציב בכ-3.25 מיליארד שקלים. התוכנית כוללת קיצוצים וביטול פטורים ממס שאינם מהווים שינויי חקיקה ולכן ניתן לבצע אותם עוד לפני הבחירות בהחלטת ממשלה ובלא אישור הכנסת.
התוכנית מיועדת לכלול קיצוץ רוחבי של כ-1.15 מיליארד שקלים בתקציב משרדי הממשלה וכן ביטול של פטורים ממס שתוקפם יסתיים בינואר כולל הפטורים על מיסוי רכבים היברידיים, מיסוי השימוש בחומרים ממיסים ומיסוי על מפעל הפיס בהיקף של כ-1.1 מיליארד שקלים. בנוסף, מתכננים באוצר לחייב חברות ביטוח פרטיות להחזיר כמיליארד שקלים שהן חייבות לביטוח הלאומי.
עוד כוללת התוכנית הקפאה של תוכניות חברתיות שהממשלה התחייבה עליהן אך לא תקצבה אותן, כולל הגדלת קצבאות הנכות, תוכנית "בית הספר של החגים" שנועדה להשלים את תוכנית "בית הספר של החופש הגדול", הגדלת מס ההכנסה השלילי וכן הגרלות ופרוייקטים חדשים של תוכנית מחיר למשתכן. התוכנית החברתית היחידה שלא תוקפא היא מימון הצהרונים.
הקהילה היהודית בדובאי יוצאת לאור
תפילה לשלום השלטון המקומי, פטרון מוסלמי שבנה את המגדל הגבוה בעולם, קוסקוס בבית הכנסת, ואמצעי ביטחון מיוחדים: כך נראים החיים הסודיים של היהודים בדובאי
מה שהתקשורת לא מספרת לכם על שרה שלי: בשנים האחרונות התפתח נוהג מכוער בתקשורת. בכל פעם שמישהו בסביבתי, ולעיתים גם לא…
פורסם על ידי Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו ב- יום שבת, 15 ביוני 2019
ליברמן: נכפה ממשלת אחדות עם הליכוד וכחול לבן - ללא החרדים
יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, אמר הערב כי מפלגתו "תעשה הכל" כדי לחסום את החרדים מכניסה לממשלה הבאה ● כחול לבן בתגובה: "אם ליברמן היה מגיע למסקנה הזאת קודם, היו נמנעות מעם ישראל בחירות מיותרות" ● הליכוד: "יצא המרצע מהשק - ליברמן מוכן לממשלת שמאל"
ערב אחד השבוע פגשתי זוג תיירים מתורבתים. יהודים אירופיים בגיל העמידה, הם היו מקושרים מאד וחוו פגישות רמות-דרג כאן, אבל לא עשו מזה עניין. היה לנו נעים מאוד על הבר המצוחצח, עד שהשיחה עברה לפוליטיקה.
ציינתי שבמסגרת תפקידי הקודם כעיתונאי זר הכרתי מקרוב את דיכוי הפלסטינים בגדה המערבית. הם נראו מופתעים. "זה לא רמאללה? "שאלה האשה. "כן", אישר האיש. "היינו שם. כל כך נחמד! הם מדוכאים? "
ניסיתי להסביר להם מה באמת קורה שם.
נראה היה שהאישה הבינה, אבל זה גם לא ממש היה אכפת לה, והיא לפתע נעשתה עוינת. "אם הם לא אוהבים את זה, יש להם הרבה מדינות לעבור אליהם ועדיף שיסתלקו". האיש נראה מהסס, אבל נצר את לשונו בחוכמה.
"כולם צריכים ללכת?" שאלתי. "לעזוב את הבית היחיד שהכירו? מיליונים?" היא היססה לרגע ואז אמרה: "כן!" היא אמרה זאת בפסקנות פתאומית ששידרה סיפוק מסויים.
שתינו את השאבלי. אכלנו עוגת גבינה. המוסיקה הצרפתית הייתה בווליום מתורבת, המאפשר שיחה.
מוקדם יותר באותו ערב חוויתי תחושה דומה בעת ראיון הטלוויזיה עם שר המשפטים הנכנס אמיר אוחנה, שהכריז כי אין צורך לציית לכל פסקי הדין של בית המשפט העליון. (מאז הבהיר את דבריו בצורה לא ברורה, וראש הממשלה, שאותו אוחנה משרת במסירות, מלמל משהו גם כן).
אבל למחרת היום גם שר אחר, יואב גלנט, תקף את מערכת המשפט. אין מנוס מהמסקנה: זאת עמדה מרכזית של הימין הישראלי. זה קשור בוודאות לתיקי ראש הממשלה, אבל זה עניין עמוק יותר גם כן.
טיעונו של הליכוד, בדומה לימין הפופוליסטי ברחבי העולם, הוא שבניגוד לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת, מערכת המשפט אינה נבחרת על ידי הציבור; לכן אין לתת לה עליונות כלשהי על אלה שמייצגים ישירות יותר את רצון העם. הם גם אומרים שבית המשפט העליון בישראל שתלטן ומפריע; אנשים רבים זוכרים שאהרן ברק אמר פעם ש"הכל שפיט", וזה אכן נשמע יהיר. יש גם יותר מרמז שבית המשפט הוא שמאלן, אכן רוב השופטים אנשים משכילים, וההנחה, במצב והנוכחי, לא מופרכת מיסודה.
אבל ישנן גם עובדות.
ראשית, בית המשפט העליון ב-30 השנים האחרונות פסל פחות מ-20 חוקים, הרבה פחות מאשר בארה"ב ובבריטניה; הוא לא כזה אקטיביסטי. שנית, הוא לא כל-כך ליברלי: בית המשפט אכן מתערב כאשר אפשר להוכיח בוודאות דיכוי מרושע, אבל בדרך כלל הוא נתן לגיטימציה לכיבוש. שלישית, בית המשפט הוא הערובה העיקרית לקדמה בארץ: אוחנה, הומו עם בעל וילד, חייב את זכויותיו השוות לעובדה זו. אבל הוא חייב את התפקיד לפריץ החשוד בפלילים. אם הוא מרגיש בושה, הוא מסתיר את זה במיומנות רבה.
ההתקפה על בתי המשפט היא רק חלק ממסע המכוון גם לעמודי תווך אחרים של דמוקרטיה ליברלית: עמותות התומכות בזכויות מיעוטים, התקשורת החופשית, הקולנוע, התיאטרון והאמנויות, ואפילו המשטרה. כל מי שלא הולך בתלם, בקיצור.
למי אכפת? בעיקר לאליטה אינטלקטואלית קטנה למדי, העוסקת כיום בהעמדת פנים שהיא אינה אליטה, משום שאופנתי להלחם באליטות. התיירים ואוחנה, כל אחד בדרכו, הביעו עמדות שפעם היו נחשבות שערורייתיות, אבל כיום נהנות מתמיכה לא מבוטלת וגוברת.
יש להם תמיכה לא מבוטלת וגוברת, כי המוני אנשים כועסים מדי וחדלו מלשתף פעולה עם רצון האליטות בקידמה. הם כועסים על המינוס בבנק, על העדר קביעות ופנסיה, ועל המאיון העליון. במקומות מסוימים הם כועסים על הגירה המטשטשת את השפות והחברות שלהם. הם כועסים כי הם מעולם לא רצו את הליברליזם כל כך. הפרויקט הליברלי אכן הונדס על ידי האליטות כשיכלו לעשות את זה, בתקופת השפל הגדול שנות ה-20 של המאה שעברה ולאחר ההלם הטוטאלי של מלחמת העולם השנייה. תקשורת מודרנית ומדיה חברתית היו מקשים על זה כיום.
עד לא מזמן, בישראל ובמקומות רבים בעולם, היו כללים של חברה מנומסת, שהונהגו כאמור על-ידי האליטות ונתמכו במידה מסויימת על-ידי החברה השמרנית והדת. אבל בימינו מנהיגים רבים משקרים בתדירות כזאת שזה נהיה שגרתי ומשפיע על הכל. הדת לרוב הפכה לכוח ריאקציוני. תעמולה דיגיטאלית משכנעת את ההמונים ש"כולם משקרים ", כאילו אין בעולם שאלה של מידה.
בשלב מסוים השקרים והטירוף הופכים למקובלים ונורמליים. ומה שנורמלי עכשיו הוא מלחמה נגד הדמוקרטיה הליברלית, בישראל ובמקומות אחרים. אנחנו חייבים להתרגל להשתמש בשתי המילים האלה, לא רק במושג הפשוט יותר של "דמוקרטיה". המושג הזה נחטף, ונהיה משהו אחר: עריצות הרוב.
הדמוקרטיה הליברלית שנהנו ממנה ברוב המערב במשך רוב המאה האחרונה היא משהו אחר: דמוקרטיה אמיתית היא גם זכויות המיעוט. זוהי מערכת של בלימות ואיזונים שבהם עקרונות פרוגרסיביים המוגנים מפני דעת הרוב. חייבים להיות כנים: דמוקרטיה ליברלית עשויה להזדקק לעיתים לדיכוי עמדה של הרוב. הרוב, למשל, עשוי לא להסכים לממן חינוך לילדים, או לרצות לסקול אישה נואפת.
הדמוקרטיה הליברלית אינה גזרת שמים ואין בטחון שהיא תשרוד. בישראל לא היתה סיבה שהיא תקום בקרב ציבור אנשים שבאו בעיקר ממזרח אירופה ומהעולם הערבי, עם מיעוט ערבי גדול ואוכלוסייה חרדית הנראית כלא דמוקרטית בעליל. זה סוג של נס, שביר, מופלא, כמעט נשגב מהבינה.
תומכי הדמוקרטיה הליברלית יכולים לוותר, ולאפשר לעולם להיראות כמו הליכוד, פוטין, טראמפ, ארדואן ודומיהם. או שהם יכולים להילחם, גם אם זה נראה כמלחמה נגד האינסטינקט של הרוב. זהו פרדוקס, אבל לא הפרדוקס היחיד בעולם. הליברלים באירופה מתמודדים עם הצורך להיות לא ליברליים כלפי אלה – מהגרים שמרנים מצד אחד, שונאי זרים מצד שני – שיהרסו את הליברליזם האירופי.
לפני שנים ראיינתי את בונו, סולן להקת U2. אמרתי לו שהבחנתי באהבת הפרדוקס שמשתקפת ברבים משיריו, דוגמת RUNNING TO STAND STILL. זה נשמע אולי כליקוק המזכיר את אוחנה, אבל זה היה גם נכון. בונו אישר את זה וגם אמר לי שאני ZEN. הייתי ללעג בקרב עמיתי, לתקופה.
אני באמת טיפוס רגוע למדי. אבל זה לא הזמן לזה. זה הזמן לזהות את מה שקורה, ולהלחם על העיקר.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית עם גיא זהר ישירות לתיבת המייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם