משהו רקוב בממלכת דנמרק, אבל משהו יפה קורה לאחרונה בתיאטרון הישראלי, שבדרך כלל מדשדש בבינוניות מרשימה ובורגנית במיוחד. אחרי ה"המלט" היצירתי שביים מאור זגורי, אנחנו מקבלים עכשיו "המלט" חדש, נועז ופרובוקטיבי של הבמאי יאיר שרמן.

משהו רקוב בממלכת דנמרק, אבל משהו יפה קורה בתיאטרון הישראלי, שלרוב מדשדש בבינוניות מרשימה ובורגנית. אחרי "המלט" יצירתי שביים מאור זגורי – "המלט" חדש, נועז ופרובוקטיבי של הבמאי יאיר שרמן

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

לא תכננתי לכתוב כאן ביקורת תיאטרון, מצד שני קצת אסקפיזם לא יזיק לנו בימים מופרעים אלה של הקמת ממשלה פשיסטית וגזענית, שלא הייתה כמוה מעולם כאן. אפילו ויליאם שייקספיר לא היה מעלה בדמיונו מחזה בלהות כזה כפי שמתרחש על בימת הכנסת ובמסדרונות השלטון.

נחזור ל"המלט". פעם בכמה שנים קורה בתיאטרון השמרן שלנו משהו אחר, ובמילה אחת: "וואו!". ההפקה החדשה של "המלט" מציעה מבט אחר על אחד המחזות הגדולים בכל הזמנים. זה קורה הפעם דווקא בתיאטרון בית לסין, שלא נחשב לתיאטרון המוביל או המבריק ביותר.

הסיפור על הנסיך הצעיר מדנמרק, שיוצא לנקום את רצח אביו, מקבל פרשנות מפתיעה ומרעננת. המלט כזה עוד לא ראיתם. פרוע, חצוף, מותח ואפילו נוגע ללב.

קודם כל השחקנים מדברים עברית ולא שייקספירית, מה שיוצר אמינות על הבמה. הקרדיט – למתרגם דורי פרנס.

הקהל הוא חלק מההצגה והשחקנים משתפים אותו בהתרחשות באופן פעיל. הם יורדים לאולם (טוב, זה לא חדש), משוחחים עם הצופים (גם זה מוכר) ומזכירים לנו שאנו חוזים, בעצם, בהצגה בתוך הצגה (לכך שיקספיר התכוון, אם אינני טועה).

לא תכננתי לכתוב כאן ביקורת תיאטרון, אבל קצת אסקפיזם לא יזיק בימים מופרעים אלה של הקמת ממשלה פשיסטית וגזענית. אפילו שייקספיר לא היה מעלה בדמיונו מחזה בלהות כמו זה שמתרחש על בימת הכנסת

יש הרבה קריצות לקהל וגם כמה גימיקים כמו שיר של אייל גולן (לא נשמעו מחאות מהקהל) ושיחת מסדרון קצרצרה על מכבי חיפה. מה הקשר? תשאלו את הבמאי. קוראים לזה: חופש יצירה ו/או חיבור לישראל 2022. אני בעד.

בסך הכל הסיפור נשמר ואני חושב שגם שייקספיר היה אוהב את זה. בעצם, אני לא יודע. אולי הוא היה יוצא מזועזע. לא מהתוכן אלא מהסגנון. וזה בסדר. חלק מהצופים שיוצאים מההצגה טוענים כי "זה בכלל לא שייקספיר". מעולה. מי אמר שלשייקספיר יש רק פרשנות אחת? הבמה (רוני תורן) יפה ומבולגנת ומזכירה לי את הבמה בהצגה "השחף" שביים לאחרונה שרמן בתיאטרון גשר.

שלוש שעות וחצי, כולל הפסקה, אורכת החוויה. אבל ההתרחשות מאוד דינמית, אין רגע משעמם והזמן עובר מהר יחסית.

ויש גם כמה שניות של עירום. אם תמצמצו באותן שניות, אתם עלולים להחמיץ את היופי הזה. למה כמה שניות? בתיאטרון הישראלי עדיין לא הפנימו שעירום זה חלק מהחיים, ומההצגה. מצד שני, כלומר מצד ההכנסות, אם העירום בוטה – איך נמכור את ההצגה לבורגנות הממוצעת, לתלמידים ולכל מיני מצקצקים?

מה עוד יש בחגיגה? מוזיקה עכשווית, אנרגיה טובה והרבה דם, יזע ודמעות.

הסיפור נשמר ואני חושב שגם שייקספיר היה אוהב את זה. בעצם, אולי היה יוצא מזועזע. לא מהתוכן אלא מהסגנון. חלק מהצופים טענו ש"זה בכלל לא שייקספיר". מעולה. מי אמר שלשייקספיר יש רק פרשנות אחת?

אסף יונש, שחקן טרי, שרק סיים בית ספר למשחק, מגלם המלט אנושי, מתלבט, מחוספס, שמחפש את דרכו בין פנטזיה למציאות, בין אופליה אהובתו לגרטרוד אמו, בין חבריו הנאמנים לדורשי רעתו. זהו תפקידו הראשון של יונש בתיאטרון הרפרטוארי, הוא אינו כוכב כפי שמיהרו להכתיר אותו, לא צריך להגזים, אבל הוא שחקן מוכשר עם נוכחות מרשימה.

אסף יונש בכרזת ההצגה, צילום: מיכל חלבין

כרמל בין בתפקיד אופליה עושה תפקיד מעניין, לרמי הויברגר בתפקיד קלאודיוס יש הרבה רגעים טובים בעיקר כאשר אינו צועק, אהבתי את שירי גולן בתפקיד המלכה גרטרוד ואת יורם טולדנו, שמלהטט בתפקיד פולוניוס.

מה שחשוב בהפקה הזו הוא שהמלט מונגש לקהל, מחובר למציאות של היום (למרות שעדיין מדובר באסקפיזם) ובדרך כלל לא מדוקלם. סצנת הסיום חזקה ומטלטלת.

באופן מפתיע המונולוג "להיות או לא להיות" מקבל תפנית חדשה, הוא לא מופיע במקום הקבוע שלו, אבל ההצגה לא מסתיימת בלעדיו.

מה שחשוב בהפקה הזו הוא שהמלט מונגש לקהל, מחובר למציאות של היום (למרות שעדיין מדובר באסקפיזם) ובדרך כלל לא מדוקלם. סצנת הסיום חזקה ומטלטלת

"המלט" החדש – לראות או לא לראות זו בכלל לא השאלה. לכו לראות ואל תחששו מאורך ההצגה. הזמן עובר מהר כשנהנים.

ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר וחיית תרבות. עורך תרבות וכתב בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", כתב את דרמת הטלוויזיה הבועטת "סקס, שקרים וארוחת ערב", ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט", הגיש תוכניות ברשת ב' וברדיו FM 103, הופיע בתיאטרון הקאמרי, כתב שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות". אין דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית.