כדי לדייק סיפור נחוץ זמן. אפילו סיפור מוכר כמו העלייה ההמונית של יהדות אתיופיה לארץ ישראל. יותר מ־40 שנה אחרי מבצע החילוץ, הקהילה היהודית האתיופית – הידועה גם כביתא ישראל – עדיין חווה עוני, גזענות ומאבק מתמשך לקבלה מלאה במולדת היהודית.
נוסף על היחס החשדני מצד הממסד הדתי השולט – המטיל ספק ביהדותם, חברי הקהילה מתמודדים עם אלימות משטרתית, עם אפליה בכמה בתי ספר דתיים חצי פרטיים שמסרבים לקבל את ילדיהם – ועם חסרונות משמעותיים בשוק העבודה, גם בקרב בני הדור השני.
בעיני רבים בקהילה, הדעות הקדומות מתחילות כבר עם הצגת סיפור העלייה, סיפור שעד עתה הציג את יוצאי אתיופיה כשחקני משנה חסרי אונים, שחולצו רק בזכות ההתערבות של היהודים מישראל ומצפון אמריקה.
עתה תובעים יוצאי אתיופיה בעלות על הסיפור הזה וחולקים פרטים פחות ידועים מההיסטוריה של קהילת ביתא ישראל, בניסיון לשנות את הגישה כלפיהם ולעזור לדורות הצעירים ללמוד על המורשת שלהם.
עתה תובעים יוצאי אתיופיה בעלות על סיפור העלייה וחולקים פרטים פחות ידועים מההיסטוריה של קהילת ביתא ישראל, בניסיון לשנות את הגישה כלפיהם ולעזור לדורות הצעירים ללמוד על המורשת שלהם
"מדובר במאמץ ציבורי להרחבת הסיפור האתיופי", אומר שמואל ילמה, מייסד פורום ירוסלם, אחד הארגונים שמובילים את המאמץ להעלאת המודעות בנוגע לביתא ישראל. פעילים למען ביתא ישראל – הן ממוצא אתיופי והן אחרים – רוצים שהעולם יידע כי מאמצי החילוץ החלו על־ידי היהודים האתיופים עצמם, חרף איומי המעצרים המשטרתיים.
אף שיהודי צפון אמריקה ומדינת ישראל מילאו תפקיד חיוני, הטסת הקהילה לישראל הייתה יוזמה מקומית. "זה לא עניין של קרדיט, מי עשה מה וכמה", אומר הפעיל החברתי רחמים אלעזר. "זה עניין של שינוי המדיניות הישראלית כלפי הקהילה האתיופית".
ילמה רוצה שהנוער האתיופי יהיה גאה בזקני הקהילה, ושהחברה הישראלית תכיר ותוקיר את הגיבורים האתיופים הישראלים. הוא רוצה שרחובות וכיכרות ייקראו על שמם של פעילים אתיופים.
כמו כן, הוא דוחף להכללת ההיסטוריה של קהילת ביתא ישראל בתוכנית הלימודים של מערכת בתי הספר בארץ ומסייע לארגונים נוספים לפעול למען חשיפת סיפורה המלא של הגבורה האתיופית.
"האתיופים לא מקבלים יחס שווה בישראל. הייתה בעיה של ציפיות נמוכות, מחסור בהזדמנויות, גזענות", אומר ילמה, שייסד את פורום ירוסלם ב־2017. "הבנתי שכדי לתקן את כל זה, זה חייב לבוא מהקהילה עצמה".
ההבנה הזאת עמדה בחזית הכנס החמישי של פורום ירוסלם, שהתקיים בחודש נובמבר בתל אביב, בהשתתפותם של מאות פעילים ישראלים וצפון אמריקאים שהתכנסו כדי לגולל את סיפור יציאתה של הקהילה מאפריקה.
חלק מהנוכחים בקהל מעולם לא נחשפו לחלקים בסיפור הזה. החלק הידוע ביותר בסיפור הוא הרכבת האווירית, שורה של מבצעי חילוץ בשנות ה־80 ובתחילת שנות ה־90, שהביאה כ־30 אלף מבני הקהילה לישראל, תחילה דרך סודאן ומאוחר יותר ישירות מאדיס אבבה.
"הרכבת האווירית הייתה נהדרת ודרמטית, אבל מדובר רק בימים האחרונים של כל התהליך", אמרה סוזן שפירו, פעילה אמריקאית ותיקה. "אנחנו כאן כדי לספר לכם את מה שקרה לפני הרכבת האווירית".
שפירו נהייתה מעורבת במאמצי החילוץ מאתיופיה אחרי שביקרה בישראל ב־1981 ושמעה הרצאה מפי אלעזר ופעיל נוסף. היא למדה על השלטון הצבאי המרקסיסטי של אז באתיופיה, על מלחמת האזרחים, על הבצורת ועל החלטת הקהילה לנסות לעזוב לישראל דרך סודאן.
"בני הקהילה האתיופית בדרך כלל מתוארים כקורבנות חסרי אונים שחיכו שישראל תציל אותם. זה לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת", אמרה שפירו. עד אמצע שנות ה־70, רוב חברי הקהילה שהגישו בקשת עלייה לישראל נדחו בשל ספקות לגבי יהדותם.
בשנת 1973, הרב הראשי הספרדי עובדיה יוסף פסק כי קהילת ביתא ישראל היא יהודית מבחינה הלכתית – ופתח את הדלת לעלייה. אולם, בפני ההגעה לישראל עמד קושי נוסף. ההגירה של קהילת ביתא ישראל נאסרה באופן רשמי על־ידי הממשלה הקומוניסטית המקומית באתיופיה.
לכן, יהודים רבים נמלטו מהמדינה ברגל למחנות פליטים בסודאן, מסע רצוף קשיים שארך בין שבועיים לחודש ופעמים רבות היה כרוך בחולי ובאלימות. בסופו של דבר, מנהיגי הקהילה, פעילים ובעלי תפקידים ישראלים הצליחו לארגן את הרכבות האוויריות לארץ הקודש.
הרכבת האווירית הראשונה הייתה "מבצע משה", שבמסגרתו הוטסו 15 אלף יהודים בחשאי דרך סודאן. כשהתקשורת הישראלית פרסמה את החדשות על הרכבת האווירית, ממשלת סודאן הגיבה בזעם ועצרה את המבצע
הרכבת האווירית הראשונה הייתה "מבצע משה" מ־1984, שבמסגרתו הוטסו 15 אלף יהודים בחשאי דרך סודאן. אולם, כשהתקשורת הישראלית פרסמה את החדשות על הרכבת האווירית, ממשלת סודאן הגיבה בזעם ועצרה את המבצע.
הקשרים הדיפלומטיים בין אתיופיה לישראל חודשו ב־1989, והחל משנות ה־90 אדיס אבבה התירה הגירה של קבוצות קטנות מקהילת ביתא ישראל. אולם, התנאים במדינה הוסיפו דחיפות לצורך של בני הקהילה להימלט ממנה.
ב־1991, כשכוחות המורדים השתלטו על הבירה האתיופית, הנשיא דאז מנגיסטו היילה מריאם נמלט לזימבבואה, וישראל פתחה במבצע יוצא דופן שבמסגרתו כמעט 15 אלף מבני הקהילה הוטסו מאדיס אבבה לארץ בתוך יומיים.
כוהני העדה (הקייסים), רבניה וזקניה – יחד עם פעילים קהילתיים – היו המוחות מאחורי ההגירה ההמונית, אמרה שפירו. ואילו בעלי הברית שהם גייסו, רובם פוליטיקאים ויהודים מצפון אמריקה, שילמו את ההוצאות ואת כספי השוחד.
"הם ניצחו על הבריחה שלהם בעצמם. התוכנית הייתה לקחת את כל אלה שנשארו בגונדר, תיגראי וב־300 כפרים נוספים ולהביא אותם לאדיס אבבה. כשכולם היו במקום אחד, היה אפשר להפעיל רכבת אווירית"
"הם ניצחו על הבריחה שלהם בעצמם", אמרה שפירו. "התוכנית שלהם הייתה לקחת את כל אלה שנשארו בגונדר, תיגראי וב־300 כפרים נוספים ולהביא אותם לאדיס אבבה, כי זה המקום היחיד שהיה גדול מספיק להנחתת בואינג 747. כשכולם היו במקום אחד, היה אפשר להפעיל רכבת אווירית".
אולם, ברגע שהופעלה הרכבת האווירית, השתרר הנרטיב על קהילה חלשה שחייבת את הישרדותה לחילוץ הדרמטי שביצעה ישראל ברגע האחרון. יוצאי אתיופיה רבים קיבלו על עצמם את תפקיד הפליטים השקטים, הפסיביים – וכמעט לא דיברו על הטראומות ועל הקשיים שעברו כדי להגיע לישראל.
"לא באמת העניקו לזה את הערך הראוי", אמרה שפירו. "אז לאט־לאט, עכשיו זה מקבל את הלגיטימציה הראויה". השתיקה היחסית של הקהילה על תפקידה בסיפור העלייה שלה חלחלה גם לדורות הצעירים יותר.
"הילדים שלי לא מכירים את ההיסטוריה שלי. אף פעם לא סיפרתי להם", אמר אלעזר. הבן הגדול שלי אמר, 'אני שומע עליך מאנשים אחרים, והדבר היחיד שאני יודע הוא שאתה אבא שלי'".
שמחה יעקובוביץ', קולנוען ישראלי־קנדי שיצר את הסרט "פלאשה: גלותם של היהודים השחורים" מ־1985, סיפר כי חברה של בתו – שנולדה למשפחה מביתא ישראל – ראתה את הוריה וסביה כאנשים פרימיטיביים שלא היו נחלצים אלמלא מאמציה של ישראל.
ישראל יכולה להיות מאוד גאה במה שהיא עשתה בסופו של דבר מבלי לגרוע מההישגים של הקהילה עצמה. "אני לחלוטין בעד שבחים, אבל לא בעד סילוף היסטורי"
ישראל יכולה להיות מאוד גאה במה שהיא עשתה בסופו של דבר מבלי לגרוע מההישגים של הקהילה עצמה, הוא אמר. "אני לחלוטין בעד שבחים, אבל לא בעד סילוף היסטורי", אמר יעקובוביץ', שהחל לפעול למען העדה בתקופת לימודיו באוניברסיטה במונטריאול.
יעקובוביץ' מספר כי הרצון הזה הגיע אחרי ששמע את האקטיביסט האתיופי ברוך טג'נה מספר על הבריחה שלו דרך סודאן ועל חלקו בהובלת המאבק להצלת יהודי אתיופיה. "הרעיון הזה של פסיביות מצדם הוא פשוט שגוי", לדבריו.
בני העדה אומנם ניצלו מרעב וממלחמה, אבל המאבק לא הסתיים עם ההגעה לישראל – הם המשיכו לסבול מגזענות מערכתית, עוני, אפליה וקשיים אחרים. המאבק הזה מתסכל, אמר אלעזר, אבל הקהילה האידיאליסטית המשיכה להתמקד בהגעה לארץ המובטחת במקום להתעכב על ניווט החיים בישראל.
"אף פעם לא חשבנו על מקומות עבודה ודיור", אמר אלעזר, שהגיע לישראל ב־1972 כנער בן 14 במסגרת תוכנית חינוכית, אחרי שעבר חקירה ועינויים בידי הרשויות באתיופיה. תביעת הבעלות על סיפור היציאה מאתיופיה היא חלק מפרויקט גדול יותר שמטרתו להילחם בגזענות המתמשכת.
אתם יהודים?
אפשר לראות את ניצני הגישה הישראלית כלפי בני העדה האתיופית בדרך שבה התייחסה אליהם בהתחלה הממשלה, שסירבה להכיר בהם כיהודים ושאלה "כל כך הרבה שאלות", לדברי אלעזר.
אף שביתא ישראל נחשבת לאחת הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר בתפוצות, היא גם אחת המבודדות ביותר – ומקיימת מנהגי יהדות בלתי מוכרים לרוב היהודים היום, שנוהגים על פי פסיקות הרבנות.
המסורות והטקסים הייחודיים של הקהילה שונים למדי מאלה הנהוגים בעולם היהודי הרחב, אבל משקפים את התקופה שבה בית המקדש עמד בירושלים. הוויכוחים סביב האותנטיות של יהודי אתיופיה וזכאותם לעלות לישראל עוררו סערה במשך עשרות שנים.
"שאלו, למה יש יהודים שחורים? למה הם לא מקיימים יהדות מודרנית? חשבו שאולי הם לא יהודים מקוריים", אמר אלעזר. לא היו לכך תשובות פשוטות, מפני שלקהילה האתיופית לא היו מקורות כתובים שיכלו להסביר כיצד יהודים הגיעו לאתיופיה.
חזי עובדיה, שהיה פעיל יהודי אתיופי בישראל, ביקש מהרב עובדיה יוסף, הרב הראשי הספרדי דאז, לפרסם פסיקה שתאפשר לקהילת ביתא ישראל להתיישב בארץ, וב־1973 יוסף קבע, כאמור, כי יהודי אתיופיה הם אכן יהודים, אבל עליהם לעבור גיור סמלי.
הרב הראשי האשכנזי דאז שלמה גורן חלק בתחילה על יוסף, ונדרשו עוד שנתיים, עד 1975, כדי שבני ביתא ישראל יזכו להכרה כיהודים אמיתיים. עם השתנותו והתרחבותו של הנרטיב, אפשר לקוות שהדור הצעיר ירגיש חזק ומועצם יותר, אמר ילמה.
"זה ייקח זמן", הוא אמר. "כשהציבור הישראלי ישמע את הסיפורים, הראייה שלו תשתנה. אנשים אומרים לי שהם לא ידעו ושמה שהם שומעים משפיע עליהם".
"זה לא משנה אם יש לך קורות חיים מצוינים או אם אתה קצין מצטיין בצבא", הוא הוסיף. "דעות קדומות הן מציאות יומיומית עבור אחוז גדול מהצעירים האתיופים"
הקהילה האתיופית בארץ זקוקה לשוויון, אמר ילמה, והצביע על נתונים מסקר שערך מכון "מדגם ייעוץ ומחקר" ב־2019, לפיהם 33% מהישראלים לא רוצים שילדיהם יתחתנו עם יוצאי אתיופיה; 22% מטילים ספק ביהדותם; 16% לא רוצים לגור ליד יוצאי אתיופיה; 15% חושבים שהתרת העלייה מאתיופיה הייתה טעות; 10% לא מוכנים לעבוד תחת ממונה יוצא אתיופיה ו־9% לא רוצים שילדיהם ילמדו על הקהילה האתיופית.
"זה לא משנה שאת מלכת היופי של ישראל אם מישהו מבקש ממך תעודת זהות", אמר ילמה, שציין את הכאתו של החייל דמאס פיקדה בידי המשטרה ב־2015 כאירוע שהצית מחאה בקרב בני העדה.
"זה לא משנה אם יש לך קורות חיים מצוינים או אם אתה קצין מצטיין בצבא", הוא הוסיף. "דעות קדומות הן מציאות יומיומית עבור אחוז גדול מהצעירים האתיופים – וזה חייב להשתנות".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם