הסטטוס קוו על הר הבית מופר וחובשי הכיפות משלמים את המחיר

חבר הכנסת איתמר בן גביר בכותל המערבי בירושלים, 31 במרץ 2022 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
יונתן זינדל, פלאש 90
חבר הכנסת איתמר בן גביר בכותל המערבי בירושלים, 31 במרץ 2022

מה שהפוליטיקאים שלנו למדו מעלייתו מעוררת המחלוקת של אריאל שרון על הר הבית בשנת 2000 זה לא שהיא גררה את ישראל לשנים ארוכות של טרור, אלא שהיא עשתה אותו ראש ממשלה.

מה שהפוליטיקאים שלנו למדו מעלייתו מעוררת המחלוקת של אריאל שרון על הר הבית בשנת 2000 זה לא שהיא גררה את ישראל לשנים ארוכות של טרור, אלא שהיא עשתה אותו ראש ממשלה

כעת, איתמר בן גביר הוכיח את התזה לפיה אין כמו מהומות על הר הבית כמקפצה פוליטית. הוא הוכיח זאת בפרובוקציות שלו בהר הבית ובשער שכם, שגררו את מתקפת הטילים של חמאס ואת מהומות 2022 והפכו אותו השר לביטחון הלאומי.

על הרקע הזה צריך להבין את השערורייה התורנית של מנהיג ש"ס, אריה דרעי, בעניין הכותל. הוא מצפה בדאגה לזבח הפסח של בן גביר על הר הבית, שעלול להקפיץ אותו למנהיג הימין הישראלי, ומבין שגם הוא צריך בלגן שיתחרה בבלגן של בן גביר.

דרעי לא יכול להצטרף לחגיגה של בן גביר – כי דעת רבני ש"ס והרבנים החרדים בכלל, היא שאסור ליהודים לעלות על הר הבית. אז מהומת הפסח בכותל אמורה להתחרות במהומת הזבח על הר הבית כדי לקבוע מי יקדים את מי במרוץ להנהגת הימין.

וכאן יש לשאול שאלה הרבה יותר עקרונית – איך זה ששני זרמי היהדות הפוליטית, החרדים והציונות הדתית, שכל כך חלוקים "בקודש הקודשים" שלהם— קדושת הר הבית מול קדושת הכותל, נמצאים יחד באותה ממשלה. זאת בעוד שעל הנייר היה אפשר לומר כי החרדים יכלו להיות בעלי ברית של ממשלת השינוי המתנגדת לפרובוקציות על הר הבית.

התשובה עשויה להיות שיש דבר יותר קדוש והוא ה"מַהֵר שלל חש בז" , חלוקת התקציבים, והצורך של החרדים לנטרל את הסכנה שבג"ץ יחייב את בחורי הישיבות להתגייס. מול שני העניינים האלה, הפלוגתא ההלכתית עם חובשי הכיפות הסרוגות מושלכת הצידה.

דרעי מצפה בדאגה לזבח הפסח של בן גביר על הר הבית, שעלול להקפיצו להנהגת הימין הישראלי, ומבין שגם הוא צריך בלגן שיתחרה בבלגן של בן גביר. על רקע זה יש להבין את השערורייה התורנית שלו בכותל

ואולי זה המקום לחדד קצת יותר את הפלוגתא הזאת, ואיך היא קשורה אלינו.

על פי מכוני המקדש החרד"ליים, הציונות החילונית מילאה את תפקידה כאשר הקימה את קומת הקרקע של המדינה, וכעת עליהם לקבל עול תורה כדי לבנות את הקומות העליונות של המדינה היהודית הדתית, שבסיומה ייבנה המקדש. שמעתי מפיהם בפירוש שהכותל הוא רק קיר תומך, אפילו לא של בית המקדש. כלומר: קודש הקודשים של דרעי הוא "קיר" בעיני שוחרי המקדש.

החרדים אינם מקבלים תפיסה זאת, כי לדעתם לא בני האדם יבנו את המקדש, אלא שבית המקדש יירד באחרית הימים מוכן מן השמים. על זה עונים להם החרד"לים כי לתפיסתם היה אסור גם להתערב בהקמת הציונות, להקים את המדינה הציונית כראשית הגאולה, ועובדה שהם טעו. החרדים לא חושבים שהם טעו, והם מקפידים על שמירת חומות הגטו, מתוך תקווה שהציונות תקרוס ועל חורבנה יחזור הגטו הגלותי בארץ ישראל.

אפשר לומר שבבסיס הסכמי הקואליציה עומד מימוש שאיפות שני זרמי היהדות הפוליטית – גם ביצור חומות הגטו החרדי, וגם קידום הקומות הנוספות בבניין של החרד"לים לקראת המקדש.

אפשר לומר שבבסיס הסכמי הקואליציה עומד מימוש שאיפות שני זרמי היהדות הפוליטית – גם ביצור חומות הגטו החרדי, וגם קידום הקומות הנוספות בבניין של החרד"לים לקראת המקדש

מן הזווית הזאת צריך להבין את המתקפה של שלמה קרעי על תאגיד השידור הישראלי. הוא רוצה להפיל את המדינה הציונית "בשם הציונות", כדי להקים מדינה דתית – גטו. התאגיד הוא סמל לישראליות ומכאן אויב של החרדים. קרעי מופיע כאיש ליכוד, ומדבר כאיש ימין, אבל הוא חרדי לכל דבר ועניין. תלמידו של הרב מאיר מאזוז.

מתוך שיחותיי עם חובשי כיפות סרוגות וחרדים מן השורה אני מוצא שהם, כמו הציבור החילוני, לא מודעים לוויכוח הזה של שני הזרמים, ולהשלכותיו ההרסניות על כולנו.

מי שכבר משלם את המחיר אלה החרדים וחובשי הכיפות, ההופכים מטרה לטרור האסלאמי, כי הם מזוהים כסכנה למעמד האסלאם על הר הבית ובירושלים בכלל.

כל עוד הפלסטינים זיהו ב"ציונות" את האוייב, מטרות הטרור היו "הציונים", יושבי בתי הקפה והמסעדות והאזרחים מן הרחוב בערים החילוניות. כעת, כאשר "היהדות הפוליטית" מובילה את המאבק על ירושלים, הטרוריסטים מחפשים את היהודים הדתיים בעלי החזות החרדית או חובשי הכיפות.

כל עוד הפלסטינים זיהו ב"ציונות" את האוייב, מטרות הטרור היו "הציונים", יושבי בתי הקפה והאזרחים בערים החילוניות. כעת, כש"היהדות הפוליטית" מובילה את המאבק על ירושלים, הטרוריסטים מחפשים את חובשי הכיפות

הדרך לעצור את הטירוף הוא לשקם את הסטטוס קוו על הר הבית, אשר היהדות הפוליטית הפרה אותו, כדי להרגיע את המצב. אבל יש עם מי לדבר?

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 687 מילים
סגירה