ב־20 בפברואר – ארבעה ימים לפני ציון יום השנה לפלישה הרוסית לאוקראינה – נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הגיע לביקור בקייב.
התמונה של ביידן לצד וולודימיר זלנסקי על רקע בצלצלי הזהב של מנזר כיפת הזהב של מיכאל הקדוש מספרת את כל הסיפור: שנה אחרי תחילת המלחמה, מנהיג העולם החופשי מבקר את נשיא אוקראינה בבירת קייב החופשית – וההיסטוריה הארוכה של העיר ושל העם משמשת כרקע מפואר.
התמונה היפה צולמה עם בוא האביב המבשר את סיום החורף הקר, אותו שרדו האוקראינים למרות הניסיון הרוסי להקפיא אותם למוות על־ידי הפצצות מכוונות של תחנות כוח. פניו של זלנסקי – שרק לפני שנה היו חלקות וצעירות – חרוטות בקמטי דאגה.
אלפי אוקראינים כבר לעולם לא ייהנו מהשמש האביבית. מיליונים אחרים יישאו לנצח את טראומת המלחמה, הפליטות ואובדן חיי האדם. ועדיין, למרות ההערכות הרוסיות והמערביות לפני שנה על נפלית קייב – הם עמדו שם יחדיו: נשיא ארה"ב ונשיא אוקראינה, בעוד שנשיא אחר – ולדימיר פוטין – הסתתר באחד הבונקרים שלו, הרחק מהאוויר הפתוח ומעמו.
![נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי לצד נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בקייב, 20 בפברואר 2023 (צילום: AP Photo/ Evan Vucci)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/02/AP23051471801563-1.jpg "נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי לצד נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בקייב, 20 בפברואר 2023 (צילום: AP Photo/ Evan Vucci)")
התמונה היפה צולמה עם בוא האביב המבשר את סיום החורף הקר, אותו שרדו האוקראינים למרות הניסיון הרוסי להקפיא אותם למוות על־ידי הפצצות מכוונות של תחנות כוח
המלחמה באוקראינה הפריכה מיתוסים רבים ושינתה את התפיסות לגבי רוסיה, אוקראינה והמערב.
מיתוס מס' 1: ההיגיון של פוטין ו"קץ ההיסטוריה"
כשנה לפני הביקור המפתיע של ביידן בקייב, ב־21 בפברואר 2022, הנשיא הרוסי פוטין כינס את ישיבת מועצת הביטחון הרוסית. גם התמונה הזאת שווה הרבה יותר מאלף מילים. חברי מועצת הביטחון ישבו במרחק של כעשרה מטרים משולחנו של פוטין ונראו לחוצים ומיוזעים.
הריחוק מהנשיא היה לא רק פיזי אלא גם תפיסתי. באותם ימים ערוצי התעמולה הרוסיים דיווחו ללא הרף על "ההפרות החוזרות ונשנות של הצבא האוקראיני נגד התושבים הרוסיים של חבל דונבאס".
דיווחים רבים סולפו. התקשורת עשתה שימוש באירועים שהתרחשו לפני ימים, חודשים ואפילו שנים – אך "העדכונים החמים מדונבאס" תפסו את כל הכותרות ויצרו את אווירה המתאימה לתחילת המערכה. בשלב הזה שאל פוטין את חברי מועצת הביטחון האם כדאי להכיר בעצמאותן של הבדלנים הפרו־רוסיים בלוהנסק ודונצק.
ראשי הצבא, המודיעין, שירות הביטחון הפדרלי ואנשי האדמיניסטרציה הסבירו – אחד אחרי שני – מדוע הכרה כזאת תהיה לנטל על הקופה הרוסית ובמקביל הבהירו כי רוסיה חייבת להכיר בעצמאות הבדלנים
ראשי הצבא, המודיעין הצבאי, שירות הביטחון הפדרלי ואנשי האדמיניסטרציה הנשיאותית הסבירו – אחד אחרי שני – מדוע הכרה כזאת תהיה לנטל על הקופה הרוסית ובמקביל הבהירו כי רוסיה חייבת להכיר בעצמאות הבדלנים על מנת "להגן על בני עמיה".
פוטין לעג לבני שיחו והתעלל במיוחד בסרגיי נארישקין, ראש סוכנות הביון הרוסית. נארישקין היה נסער, גמגם והביע תמיכה בהצעה של הדובר הקודם, ניקולאי פטרושב, "לתת למערב עוד מספר ימים [על מנת לענות באופן חיובי לדרישות הרוסיות, ק"ס]".
נארישקין הושפל ועונה במשך כמה דקות עד שהצליח להוציא מפיו – כמעט בכוח – את המשפט הבא: "אני… אתמוך… בצירוף של רפובליקות לוהנסק ודונצק לפדרציה הרוסית". "אנו לא דנים בהכרה או באי הכרה בעצמאותן של הישויות הללו", אמר פוטין, שהיה משועשע מהקושי של נארישקין, שניתן היה לפרש כהתנגדות לצעד שבהכרח יוביל למלחמה באוקראינה.
מהסיפור המבדר הזה אנו למדים שכמה מראשי זרועות הביטחון התנגדו למהלך של פוטין, אולי כי ידעו שמאחורי הרטוריקה הארסית וצחצוח החרבות מסתתרת מציאות עגומה. במקביל, העולם קיבל טעימה נוספת מעולמו של פוטין, שכבר קיבל את ההחלטה על תחילת המלחמה – ולא היה מוכן להישמע לעצות המגומגמות של בכיריו.
בין 22 ל־24 בפברואר הוא יישא שני נאומים, בהם יציג את תפיסתו. לפי פוטין, לאוקראינה עצמאית אין מקום תחת השמש, בעוד שלרוסיה אין קיום אם היא לא תצליח "לשקם את כבודה". הנאום מ־22 בפברואר לא הותיר הרבה מקום לספק. מי שחשב לפני כן שניתן למנוע את המלחמה כבר הבין לאן נושבת הרוח.
למרות הדיווחים הבהולים של המודיעין האמריקאי, במערב עדיין התקשו להאמין שפוטין יעשה את הצעד ויסתכן בנידוי, סנקציות קשות והרס הכלכלה הרוסית
ועדיין, למרות הדיווחים הבהולים של המודיעין האמריקאי, במערב עדיין התקשו להאמין שפוטין יעשה את הצעד ויסתכן בנידוי, סנקציות קשות והרס הכלכלה הרוסית. במהלך שני העשורים האחרונים רוסיה אומנם התנהגה לא פעם כתינוק מרושע, אך גם המלחמה בגאורגיה – ואפילו הפלישה והסיפוח של קרים – לא נתפסו על־ידי המערב כאתגר משמעותי לביטחון האירופאי.
אחרי הכול, הגז הרוסי זרם לגרמניה ולמדינות אירופאיות נוספות; הפרויקט השאפתני "נורד סטרים 2" היה (באופן תיאורטי) אמור להגביר את הרווחים הרוסיים (הצינור הזה לעולם לא נכנס לפעילות); לבכירים הרוסיים היו בתים, נכסים ומשפחות במדינות האיחוד האירופי והרווחים מהמלחמה באוקראינה כלל לא היו חד־משמעיים.
ההסתמכות על "קץ ההיסטוריה" וההסתברות הנמוכה למלחמה משמעותית באירופה גרמו למנהיגי צרפת וגרמניה להשקיע שעות רבות בניסיון להבין מה פוטין רוצה וכיצד ניתן לרצות אותו על מנת למנוע את המלחמה באוקראינה.
רוסיה – עד הרגע האחרון – הכחישה שהיא מתכוננת למלחמה באוקראינה ותקפה את המערב על "הפצת הפייק ניוז". מסתבר שלרודנים מזדקנים הנמצאים עשרות שנים בשלטון יש לוגיקה אחרת.
במקום לבחור בדה־אסקלציה ובעוד סבב של שיחות – שלא היו מובילות לשום דבר – או בפעולה מוגבלת באזור דונבאס שהמערב, עם כל הצער, ככל הנראה היה משלים עימה – הנשיא הרוסי הימר על כל הקופה מתוך יהירות, אמונה שלמה בחולשת המערב ועוצמתו של הצבא הרוסי – והחולשה האוקראינית.
במקום לבחור בפעולה מוגבלת בדונבאס שהמערב, עם כל הצער, ככל הנראה היה משלים עימה – הנשיא הרוסי הימר על כל הקופה מתוך יהירות, אמונה שלמה בחולשת המערב ועוצמתו של הצבא הרוסי
מיתוס מס' 2: "נכבוש את קייב בתוך שלושה ימים"
ב־23 בפברואר 2022, בתי הקפה והמסעדות בערים קייב, לביב, חארקיב, דניפרו ועוד היו מלאים. למרות אווירת המלחמה והאזהרות האמריקאיות המפורטות, רבים חשבו כי הפצצת קייב וכיבוש אוקראינה הם תסריט בלתי אפשרי.
בשעה 04:00 בלילה הטלוויזיה הרוסית שידרה את הנאום של פוטין. הוא לא הכחיש יותר את נכונותו להתחיל במלחמה, אך כינה אותה "מבצע צבאי מיוחד". פוטין נקב בדה־נאציפיקציה ודה־מיליטריזציה של אוקראינה כמטרות "המבצע הצבאי המיוחד".
כל אחד היה רשאי להסיק מכך את מה שהוא רצה. בעוד כמה דקות אזרחי אוקראינה יתעוררו מההפצצות – בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה. מעתה החיים באוקראינה נחלקים לשניים: לפני 24 בפברואר – ואחרי.
הנשיא ביידן הציע לזלנסקי להתפנות מקייב על רקע ההערכות המודיעין המערביות בנושא נפילת בירת אוקראינה והשתלטות הצבא הרוסי, בדרך להקמת משטר הנאמן לפוטין. אולם, אחרי כמה שבועות ולחימה אוקראינית עזה – שהפתיעה את כל העולם – התברר שרוסיה סופגת אבדות קשות.
בשעה 04:00 בלילה הטלוויזיה הרוסית שידרה את הנאום של פוטין. הוא לא הכחיש יותר את נכונותו להתחיל במלחמה, אך כינה אותה "מבצע צבאי מיוחד". בעוד כמה דקות אזרחי אוקראינה יתעוררו מההפצצות
לא רק שהעמידה האוקראינית האיתנה הולידה אינספור ממים וסרטונים (הפופולרי שבהם עוסק בקרב על אי הנחשים ובחיילים האוקראינים ששלחו את הספינה הרוסית "לעזאזל"). רוסיה הצליחה להשתלט על חלקים נרחבים בחבל דונבאס ובדרום אוקראינה, כבשה את אי הנמל חרסון והחריבה עד היסוד את העיר מריאופול, שהפכה לסמל של גבורה והתנגדות אוקראינית הרואית.
מיליוני אוקראינים נסו מארצם בניסיון להינצל מהכיבוש הרוסי. במקביל נחשפו פשעי מלחמה ומראות קשים של גופות ירויות ומעונות בבוצ'ה ואירפין, עדות לפשעים הרוסיים.
בד בבד לשפיכות הדמים ולסיפורים קורעי הלב על האוקראינים שנאלצו לקבור את שכניהם ליד ביתם בכפור האוקראיני; סיפורי האונס וחטיפת הילדים – התחילו לזרום גם ידיעות אחרות: על האבדות הקולוסאליות של הצבא הרוסי ועל גופות החיילים שנותרו בשדה הקרב, בלי שמישהו ידרוש אותם בחזרה.
קייב, כמובן, לא נכבשה תוך שלושה ימים – וגם השטחים שכבר היו בשליטה הרוסית – כמו חרסון – שוחררו על־ידי האוקראינים. הניסיון הרוסי להשתלט על כל חבל דונבאס נגמר בתוהו
קייב, כמובן, לא נכבשה תוך שלושה ימים – וגם השטחים שכבר היו בשליטה הרוסית – כמו חרסון – שוחררו על־ידי האוקראינים. הניסיון הרוסי להשתלט על כל חבל דונבאס נגמר בתוהו.
פוטין אומנם, בסופו של דבר, הודיע בחגיגיות על סיפוח של ארבעה מחוזות – דונצק, לוהנסק, זפוריז'יה וחרסון – אך כל ילד ברוסיה ידע שאין למדינה שליטה מלאה על השטח הזה, שכעת נחשב ל"חלק בלתי נפרד מהמולדת הרוסית".
מהר מאוד הסתבר גם שרוב הציוד הרוסי ישן ורקוב; שחיילים נשלחים לשדה הקרב ללא הכנה בסיסית; שנוצר מחסור בטילים בגלל התלות בתעשייה המערבית; ושלגנרלים – גם כאלה שהחריבו את ערי סוריה – חסרה אסטרטגיה על מנת לממש את המטרות של פוטין: "דה־נאציפיקציה ודה־מיליטריזציה".
מאז תחילת המלחמה דובר רבות על הכישלון הרוסי להקים צבא אפקטיבי ומודרני. ככל הנראה, מדינה התובעת בשחיתות לא מסוגלת למנוע מהשחיתות לזלוג גם לבסיסים, למחנות האימונים ולמלאי נשק
מאז תחילת המלחמה דובר רבות על הכישלון הרוסי להקים צבא אפקטיבי ומודרני. ככל הנראה, מדינה התובעת בשחיתות לא מסוגלת למנוע מהשחיתות לזלוג גם לבסיסים, למחנות האימונים ולמלאי נשק. כל מה שיכול להיגנב – ייגנב.
גם הלוחמים האימתניים של שליט צ'צ'ניה רמזן קדירוב (המכונים על־ידי האוקראינים "חיילי טיקטוק") והמיליציה הפרטית של יבגני פריגוז'ין – "קבוצת וגנר" – לא הצליחו לתרום להיפוך המגמה באוקראינה: רוסיה ממשיכה – גם היום – לדמם חיילים (לפעמים בקצב של עד 800 ביום) כשהיא נלחמת לא על קייב, אלא על עיירות אוקראיניות קטנטנות באזור בחמוט במזרח אוקראינה.
יש לי ניסיון בשדה הקרב ואני מבין מתי שולחים אותי לשחיטה. אמרתי לקצין שהיה מולי: 'אני לא קלף מיקוח, אני חייל של הצבא הרוסי – אין מצב שתשלחו אותי לשחיטה'. על כך הוא ענה לי: 'אז אתה רק בשר תותחים.
'אתם ההרכב השלישי בגדוד הזה. אתה יודע לאן נעלמו השניים הקודמים? גם אתה תמות כאן'. לראש המחלקה שלי הוא אמר: 'שלח את בשר התותחים שלך לחזית'. (מתוך עדותו של קיריל, חייל רוסי שחתם על חוזה מיוחד עם הצבא הרוסי ונשלח להילחם באוקראינה).
מיתוס מס' 3: לא כוחות
עד לאחרונה, גם כשאוקראינה הייתה בכותרות, במערב ידעו מעט מאוד על מהות המדינה ועל העם האוקראיני. גם כשאוקראינה מרדה – פעמיים – באחות הגדולה ממזרח, בשנת 2004 ובשנת 2014, ובחרה בדרך של אינטגרציה אירופאית – לרבים היה נדמה עדיין שמדובר במדינת נספח לרוסיה.
את המיתוס הזה קידמו במרץ במוסקבה. שם, כשמונה שנים לפני המלחמה, הסבירו מעל כל במה אפשרית שעצמאות אוקראינה היא לא יותר מקוריוז היסטורי הזקוק לתיקון.
התועמלנים הרוסיים נשענו על התנשאות וגזענות ארוכת שנים ביחס לאוקראינה ולשפתה, שהתקיימו עוד בימי האימפריה הרוסית (אזורים שלמים באוקראינה כונו "מאלורוסיה", כלומר: "רוסיה הקטנה") ונמשכו גם בעידן הסובייטי.
רק כשפרצה המלחמה ב־24 בפברואר (לדידם של האוקראינים המלחמה החלה שמונה שנים לפני כן, עם ההתערבות הרוסית באזור דונבאס וסיפוח חצי האי קרים), התברר שלהבדיל מהצבא הרוסי המסורבל, האוקראינים שיפרו את יכולותיהם באופן דרמטי ונלחמו כמו אריות.
רק כשפרצה המלחמה ב־24 בפברואר (לדידם של האוקראינים המלחמה החלה שמונה שנים לפני כן), התברר שלהבדיל מהצבא הרוסי המסורבל, האוקראינים שיפרו את יכולותיהם
הנחישות והמסירות של הלוחמים האוקראינים לצד אסטרטגיה מודרנית – שלא מתעקשת על שפיכת דמים על מנת להחזיק בגבעה כזאת או אחרת בתור מטרת על – הטכנולוגיות והנשק המערבי גרמו לצבא החמישי בגודלו בעולם להזיע, לדמם ולעצור.
כמובן שהנשק המערבי לבדו לא היה יכול לעשות את העבודה. גם אם רבים באוקראינה התקשו להאמין בכך, הצבא התכונן למלחמה, עבר מודרניזציה משמעותית ואימץ שיטות לחימה מערביות ומתקדמות. גם הנשיא האוקראיני לא אכזב. זלנסקי התעלה בהרבה מעל ציפיות המערב, שכאמור, הציעו לו מקלט.
מאז כינונה של אוקראינה העצמאית בשנת 1992, המדינה ידעה כמה נשיאים. חלקם היו פרו־רוסיים, אחרים – תמכו בעצמאותה של אוקראינה ושאפו לאינטגרציה עם אירופה. נשיא כמו וולודימיר זלנסקי עוד לא היה לה. "אני לא זקוק לטרמפ, אני זקוק לנשק" – כך, לפי מקור אמריקאי אנונימי, ענה זלנסקי להצעה של ביידן לעזוב את קייב כדי להציל את חייו.
אולם, הסכנה לחייו של זלנסקי הייתה ממשית: חיילים רוסיים הסתובבו בקייב; משת"פים סיפקו מידע בחדווה ולרגע קט היה נדמה שהמנהיג האמיץ הזה שבחר להישאר עם עמו (להבדיל, למשל, מהנשיא האפגני אשרף אחמדזאי שארז את חפציו ונמלט מאפגניסטאן ברגע שהכוחות האמריקאים עזבו את המדינה) עלול לשלם על כך בחייו.
זלנסקי הפך למנהיג נערץ בארצו ולגיבור בקנה מידה בינלאומי. הוא לא רק נותר בקייב עם משפחתו, אלא הצליח לגייס את דעת הקהל במערב – את ארה"ב ואת מדינות אירופה כולן – למאבק של אוקראינה
זלנסקי הפך למנהיג נערץ בארצו ולגיבור בקנה מידה בינלאומי. הוא לא רק נותר בקייב עם משפחתו, אלא הצליח לגייס את דעת הקהל במערב – את ארה"ב ואת מדינות אירופה כולן – למאבק של אוקראינה, שמצאה את עצמה בחזית הגדולה בין רוסיה למערב.
הדוד המודרני הזה ממשיך לעמוד איתן מול הגוליית הרוסי (גם הוא מודע לסיפור התנ"כי הזה ומרבה להשתמש במטאפורה). נראה גם שהעם האוקראיני סוף־סוף זכה בהכרה הבינלאומית – ולמרות כל הקושי המחריד גם חווה רנסנס בכל מה שקשור לשפה, תרבות ואומנות אוקראינית.
בתולדות העם האוקראיני המלחמה הזאת תיחרט לעד כמלחמת הקוממיות שעיצבה מחדש את התפיסה העולמית לגבי אוקראינה – והשלימה את הבידול האוקראיני מרוסיה לשנים ארוכות קדימה. "פוטין לא לקח בחשבון דבר אחד: אוקראינה היא לא רוסיה": כך אמר לבקו לוקייננקו, פעיל ודיסידנט אוקראיני בעידן הסובייטי.
מיתוס מס' 4: "המערב הרקוב"
מי שגדל וחי בברית המועצות או ברוסיה המודרנית לפחות כמה שנים מכיר היטב את הניגון הזה. מאז ומעולם רוסיה מנהלת יחסי שנאה–אהבה עם המערב, כשהשנאה בדרך כלל גוברת על האהבה. בסתר ליבה רוסיה רוצה להיות כמו המערב. גם פוטין עצמו בראשית שלטונו אמר בנאומו בבונדסטאג הגרמני ש"רוסיה הינה מדינה אירופאית ידידותית".
מאז ומעולם רוסיה מנהלת יחסי שנאה–אהבה עם המערב, כשהשנאה בדרך כלל גוברת על האהבה. בסתר ליבה רוסיה רוצה להיות כמו המערב. גם פוטין עצמו אמר בראשית שלטונו ש"רוסיה הינה מדינה אירופאית ידידותית"
אולם, משום שהניסיון לחקות את המערב לא עולה בקנה אחד עם הנטייה האוטוריטרית, השחיתות וההתעמרות של השלטון באזרחיו, המערב הוא גם מושא לקנאה, לעג ושנאה. במשך שנים פוטין מדבר על "המערב המתפורר והחלש" ועל קצה הקרוב של הציוויליזציה האירופאית.
השיח שלו ושל נאמניו לעיתים מזכיר את זה של הקיצונים האסלאמיים ביחס למערב: "הם אוהבים את החיים, בעוד שאנחנו אוהבים את המוות שבכל מקרה יגיע, במוקדם או במאוחר". פוטין הצליח במשך שנים לביית כמה פוליטיקאים אירופאים בכירים.
בין חבריו נמנו נשיא איטליה לשעבר סילביו ברלוסקוני וקנצלר גרמניה לשעבר גרהרד שרדר. מפלגות ימניות קיצוניות באירופה אף זכו לתמיכה – מוראלית וכספית – מצד רוסיה. כמה מדינות – ובראשן הונגריה – ניהלו קשרים קרובים עם פוטין, וגרמניה המשיכה להישען על הגז הרוסי גם אחרי הפלישה הרוסית לקרים.
כמו בדברים רבים אחרים, פוטין טעה בהערכותיו לגבי חולשת המערב וחוסר הנכונות להתגייס למען אוקראינה. במהלך השנה האחרונה הקווים האדומים של האירופאים המשיכו לזוז ונשק מתקדם ממחסנים בגרמניה, צרפת, בריטניה, פולין, ארה"ב – ומדינות רבות נוספות – זרם לאוקראינה.
כשפוטין איים בהפעלה של נשק גרעיני, זה רק גרם למערב להתלכד עוד יותר מול האיום הרוסי. פינלנד ושוודיה החליטו להצטרף לנאט"ו; מדינות אירופאיות הגדילו באופן משמעותי את תקציבי הביטחון
כשפוטין איים באופן שאינו משתמע לשני פנים בהפעלה של נשק גרעיני, זה רק גרם למערב להתלכד עוד יותר מול האיום הרוסי. פינלנד ושוודיה החליטו להצטרף לנאט"ו; מדינות אירופאיות הגדילו באופן משמעותי את תקציבי הביטחון שלהן. הברית הצפון אטלנטית לא חוותה פריחה כזאת מאז ימי המלחמה הקרה.
אולם, המדינה המערבית שהמשיכה לצפות מהצד על המתרחש באוקראינה ולהתנהל כאילו שהיא אינה חלק מהגוש המערבי – הייתה ישראל. החשש של הבכירים הישראלים לקרוא למלחמה בשמה, המילים הסתומות בדבר "האסון הנוראי באוקראינה" – ללא התייחסות לאותו גורם שהביא לאסון הזה – והסירוב לספק לקייב נשק הגנתי ממקמות את ישראל בגוש המזרח תיכוני, שמעדיף להסתפק בסיוע הומניטרי ולא להרגיז את רוסיה.
בארה"ב ובאירופה יודעים היטב שהיום זה אוקראינה ומחר זה המדינות הבלטיות או פולין – ומאמינות שהגבול בין רוסיה למערב בעצם עובר באוקראינה. לכן, התמיכה באוקראינים תימשך עד תהיה הכרעה (מה שעלול לקחת זמן רב).
גם לסנקציות הנוגעות לכל פעילות פיננסית רוסית בחו"ל, שנועדו למנוע את הזרמת הכספים שהיו מאפשרים לצבא הרוסי להתאושש מהאבדות שספג – פוטין לא היה מוכן.
הוא התרגל לחיות עם הסנקציות שהוכרזו אחרי סיפוח חצי האי קרים. גם הן גרמו לכלכלה הרוסית להצטמק. הרובל הרוסי לעולם לא חזר למדדים האופטימיים של חורף 2014. אולם, הסנקציות אפשרו לרוסיה להמשיך ולתפקד באופן סביר.
חבילות הסנקציות – שכל העת הולכות ומתרחבות – בעצם חותכות את רוסיה לגמרי מההתפתחות הטכנולוגית העולמית, מהשקעות בינלאומיות בכלכלה ומאופרציות פיננסיות בחו"ל
חבילות הסנקציות – שכל העת הולכות ומתרחבות – בעצם חותכות את רוסיה לגמרי מההתפתחות הטכנולוגית העולמית, מהשקעות בינלאומיות בכלכלה ומאופרציות פיננסיות בחו"ל. הרווחים מנפט וגז צנחו באופן משמעותי והידידים הסיניים רוכשים את הנפט הרוסי במחירים מוזלים בלבד.
מי שציפה לקריסה מיידית של הכלכלה הרוסית התאכזב. אך, למעשה, האפקט המשמעותי של הסנקציות מתחיל להיות מורגש רק עתה, כשהכספים שהצטברו ב"קרן האושר" הרוסית הצטמצמו, בעוד שההוצאות על ביטחון וצבא – גדלו מאוד.
עד כה רוסיה בזבזה כ־80 מיליארד דולר על המלחמה באוקראינה – כרבע מהתקציב השנתי שלה. "מי שמתנגד לרוסיה – הם חלק מהעולם הגוסס. זו חבורה של מכורי סמים, נאצים מטורפים, כלבים נובחים בכלבייה מערבית": כך כתב נשיא רוסיה לשעבר דמיטרי מדבדב בערוץ טלגרם שלו בנובמבר 2022.
בלי סוף הוליוודי
המלחמה באוקראינה נמשכת כבר שנה שלמה – והסוף עדיין לא נראה באופק. המומחים מתקשים לצייר את הפריים האחרון בסרט הטרגי וההרואי הזה, בדיוק כמו ביום הראשון. במקביל, לא מעט מיתוסים, אשליות ודעות קדומות נופצו לרסיסים.
גם אם רוסיה מבינה שאוקראינה נמצאת עמוק בתוך אזור ההשפעה המערבי (קשה לטעות בכך לאחר ביקורו של ביידן בקייב), היא לא יכולה – ולפי שעה גם לא רוצה – לסיים את המלחמה ללא הישגים מרשימים, בלי שאף אחת מהמטרות המגוחכות של פוטין הושגו.
גם אם רוסיה מבינה שאוקראינה נמצאת עמוק בתוך אזור ההשפעה המערבי (קשה לטעות בכך לאחר ביקורו של ביידן בקייב), היא לא יכולה – ולפי שעה גם לא רוצה – לסיים את המלחמה ללא הישגים מרשימים
בין אם המלחמה תעבור לפאזה "קפואה" – שיכולה להימשך שנים רבות – או תתלקח מחדש אחרי שפוטין יגייס עוד מאות־אלפי חיילים לצבא, הסוף שלה לא מחכה מעבר לפינה. הנסיגה הכלכלית ברוסיה תימשך – ובטווח הארוך היא עלולה להביא לחילופי שלטון ואף לניסיון של כמה אזורים אוטונומיים להתפצל ממנה.
אוקראינה ללא ספק יצאה עם ידה על העליונה מהמלחמה הזאת בתור אומה, אך לפניה יש דרך ארוכה וכואבת לשיקום ובניית מוסדותיה, שרבים מהם לא תפקדו כראוי לפני המלחמה. לא ברור אם המערב יוכל ליישם את "תוכנית מרשל" עבור אוקראינה כל עוד הלחימה נמשכת והירי הרוסי ממשיך להרוס בניינים, תחנות כוח, בתי ספר וכיכרות.
המערב, ככל הנראה, ייצא מהמערכה הזאת מלוכד מתמיד ומוכן הרבה יותר להתמודדות עם מדינות אוטוריטריות פורקות עול. הניסיון הזה יהיה רלוונטי גם בהקשר הסיני. גם מבחינה תדמיתית המערב – שתמיד נחשד על־ידי שותפיו בחולשה ובגידה – הרוויח לא מעט מהעמידה האיתנה מאחורי אוקראינה.
מה שבטוח, העולם שלנו כבר לעולם לא יחזור להיות כמו ביום שקדם למלחמה. אירופה הפסיקה להכחיש שהיא מתמודדת מול כוחות אוטוריטריים מאיימים. המשקפיים הוורודים הוסרו – וטוב שכך. המלחמה של פוטין באוקראינה הייתה בבחינת ניסיון בוטה לשנות את הארכיטקטורה הביטחונית והפוליטית. רוסיה לא תהיה המדינה האחרונה שתאתגר את המערב ואת שותפיו לדרך.
המערב, ככל הנראה, ייצא מהמערכה הזאת מלוכד מתמיד ומוכן הרבה יותר להתמודדות עם מדינות אוטוריטריות פורקות עול. הניסיון הזה יהיה רלוונטי גם בהקשר הסיני
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם