ח"כ אלמוג כהן מכוון את המצלמה שלו אל עבר ספסלי האופוזיציה ומשמיע נהמות של רועה צאן כלפי חברי הכנסת הערבים ועופר כסיף. קשששט… קשששט… אוסקוט… בררררה… לידו חבר הכנסת אריה דרעי זחוח, מתאמץ לא להתפקע מצחוק. כמו שני בריונים מרושעים, שאורבים לקורבנותיהם ליד הברזיות בבית הספר התיכון.

"אנחנו בערב היסטורי", כהן אומר לח"כ אבי מעוז שחולף לידו, "מנצחים על העריצות של גדול רומסי זכויות האדם, אהרן ברק".

ואתה יודע שאם רק תתחיל לנסות ולהסביר מה ההבדלים התהומיים, הבלתי ניתנים לגישור ולהכלה, בין אלמוג כהן לאהרן ברק – באותו רגע כבר הובסת. כי יש דיונים שפשוט אין טעם להיכנס אליהם.

ואתה יודע שאם רק תתחיל לנסות ולהסביר מה ההבדלים התהומיים, הבלתי ניתנים לגישור ולהכלה, בין אלמוג כהן לאהרן ברק – באותו רגע כבר הובסת. כי יש דיונים שפשוט אין טעם להיכנס אליהם

כשם שאין טעם לנסות ולהגיע ל"הידברות" עם מעריציהם של אלמוג כהן ואיתמר בן-גביר, הבריונים שהשאירו השבוע דף עם סמל האגרוף של תנועת כך והאזהרה "מי שמפגין בירושלים נגד הממשלה, לא קונים אצלו", בבית קפה בכפר סבא שנסגר ליום אחד, כי הבעלים עלו להפגין בירושלים.

והלב שמבקש מקלט מהרשעות, היהירות, הזחיחות והבוטות הללו, שניבטים אלינו עכשיו מכל עבר, מוצא מקלט בהיסטוריה. לא זו משנות השלושים, שאסור להשוות אליה – למרות שבערוץ 14 ארי שמאי הסביר השבוע (בתוכנית שנקראת – איך לא – "הפטריוטים"), שהמוחים נגד הממשלה הם צאצאיהם של היהודים שסירבו להשתתף במרד גטו ורשה נגד הנאצים.

הלב בורח אל היסטוריה רחוקה יותר. ואז ממשיך אל השירה שנכתבה בהשראתה.

במאה הרביעית לספירה החלה האימפריה הרומית לשקוע. שבטי ההונים פלשו מכיוון אסיה. שבטי הוונדלים השתלטו על גאליה (צרפת של היום). הברברים השתלטו על האימפריה, והתרבות המפוארת שלה שקעה והתפוררה תחת מגפיהם.

מפוארת, פחחחח… היו הוונדליסטים והברברים לועגים, אם רק היו מקבלים פתחון פה. הלוא רומא הייתה תרבות של אריסטוקרטיה אליטיסטית, של משכב זכר במרחצאות, של אלימות במסווה של תרבות, של דקדנס וחזירות. אז הם בנו כמה אמות מים.. שיחפשו מי ינענע אותם.

מפוארת, פחחחח… היו הוונדליסטים והברברים לועגים, אם רק היו מקבלים פתחון פה. הלוא רומא הייתה תרבות של אריסטוקרטיה אליטיסטית. אז הם בנו כמה אמות מים.. שיחפשו מי ינענע אותם

"הבזיזה של רומא", ציור של קארל בריולוף מ-1833-1836, שחזור של פלישת הוונדלים לרומא (צילום: ויקיפדיה)

המשורר היווני-מצרי קונסטנדינוס קוואפיס כתב ב-1898 על האירועים ההם את שירו הידוע "מחכים לברברים" (תרגום: יורם ברונובסקי):

 לְמַה אנחנו מחכים, לָמָּה נאספנו בכיכר?
הבַּרְבָּרִים צריכים לבוא היום.
מה פשר חוסר המעש של אספת-המחוקקים?
לָמָּה יושבים המחוקקים בלי לחוקק דבר?
כי הברברים צריכים לבוא היום.

מה צורך בחוקיהם של המחוקקים?
כשיבואו הברברים יחוקקו את חוקיהם.

למה השכים שליטנו לקום עם שחר?
למה הוא יושב בשער הגדול
על כס מלכות, לפי כללי הטקס, כתר על ראשו?

כי הברברים צריכים לבוא היום
והשליט מחכה לקבל פני מנהיגם.
התקין אפילו מגילת קלף לתת לו
מעניק לו תארים ושמות רבים.

יותר ממאה שנים אחרי, במקום רחוק רחוק ושמו ישראל, המשורר אמיר אור כתב בהשראת שירו של קוואפיס שיר בשם "הברברים – סיבוב שני" (מתוך ספרו "משא המשוגע" מ-2012). שיר שכאילו מסכם את אירועי הימים האלה טוב מכל המאמרים בעיתונים, הדיונים בטלוויזיה והוויכוחים חסרי התוחלת ברשתות החברתיות.

לֹא לַשָּׁוְא חִכִּינוּ לַבַּרְבָּרִים,
לֹא לַשָּׁוְא נִקְהַלְנוּ בְּכִכַּר הָעִיר.
לֹא לַשָּׁוְא עָטוּ גְּדוֹלֵינוּ אֶת בִּגְדֵי כְּבוֹדָם
וְשִׁנְּנוּ אֶת נְאוּמָם לִכְבוֹד הַמְּאֹרָע.
לֹא לַשָּׁוְא נִתַּצְנוּ מִקְדָּשֵׁינוּ
וּבָנִינוּ אֲחֵרִים לְאֵלֵיהֶם;
כַּדָּת שָׂרַפְנוּ אֶת סְפָרֵינוּ
אֲשֶׁר אֵין חֵפֶץ בָּם לָאֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה.
כִּדְבַר הַנְּבוּאָה בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים,
וְנָטְלוּ מִיַּד הַמֶּלֶךְ אֶת מַפְתְּחוֹת הָעִיר.
אַךְ בְּבוֹאָם עָטוּ לְבוּשׁ כִּלְבוּשׁ הָאָרֶץ,
וּמִנְהָגָם הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה;
וְעֵת צִוּוּ עָלֵינוּ בִּלְשׁוֹנֵנוּ,
לֹא יָדַעְנוּ עוֹד מָתַי
בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים.