בכניסה לקריית שמונה, אחרי רבע שעה של נסיעה שקטה ויעילה בכביש מראש פינה, אני שואל את אריק שרון אם הוא זוכר את ברקוביץ', הרומני הזקן שסיפרו עליו שאצלו היית יכול לקבל את הסטייק הלבן הטוב ביותר בארץ. שרון, שצייר את מפת האכילה של ארץ ישראל, אומר שלא, ובערך בנקודה זו אובדת לי האחיזה במה שאמורה להיות תחושה טובה של חברים לאוכל.
מכיוון שכבר הזכרתי את ברקוביץ' ומכיוון שאם יש לך הזדמנות לספר לשרון משהו חדש על ישראל, נצל אותה, אני מרחיב את הדיבור על ברקוביץ', חלקו בשיחזור מאולתר מהזיכרון, חלקו מאיזכור של יאיר גרבוז, הסועד הפולני, שגם הוא, גם "שלום עכשיו" וגם אני, נשכח לשרון חטאים כשהחיים מגיעים לאוכל.
סיפרו על ברקוביץ' שהיה קונה בשר ושם עליו פתק עם תאריך, מכניס לפריזר ולא מוציא לפני שעברה חצי שנה. שהיה מגיש מנות ענקיות, כמעט חצאי חזירים, ושאם גמרת את המנה שהגיש לך, היית יכול להיות בטוח שבפעם הבאה תקבל מנה גדולה אף יותר.
ציידי חזירי הבר של אצבע הגליל היו מגיעים אל ברקוביץ' לפנות בוקר עם חזירים מלאי עופרת קשורים על מכסה המנוע של הג'יפ, ברקוביץ' היה מוריד את החזיר ולוקח אותו על הגב ועושה ממנו סטייקים, מכניס לפריזר ולא מוציא עד שהבשר המבוגר היה מגיע לרכות בלתי מובנת שאינך מאמין שחזיר מכוער אחד יכול להגיע אליה.
את כל המעשייה הארוכה הזו אני מספר לשרון בכניסה לקריית שמונה, אחרי שלוש שעות של נסיעה רצופה מלשכת ראש הממשלה בירושלים, בלי חנייה, בלי אוכל, בלי שתן, בלי קפה, בלי כלום. אני, שלא מבין הרבה בישראל, זיהיתי לפחות ארבעה אתרי פרעס שהייתי עוצר בהם לטעימות קטנות רק כדי להוכיח שטיב הוא לא בהכרח משהו שנמצא בתנועה למטה.
ה"לידו" של יריחו, שם הגישו פעם את החומוס הטוב ביותר בשטחים הכבושים ועד בכלל; "7 העצים" בתוך יריחו, שהיא העיר הכנועה ביותר בגדה; מסעדת הדגים בטבריה מולה צולמה הדוגמנית בסירה מתשדיר השירות "בא לי על טבריה"; ו"ורד הגליל" שביום טוב מזכירה קצת את דרום צרפת ביום רע.
וכך, אוכל, אוכל, אוכל, שרון אפילו לא ממצמץ, והוא, לפי אורי דן, החל את יומו בארבע בבוקר בחווה, וה"וולבו" נוסע, ה"וולבו" רץ, ושרון לא חושב כלל לעצור.
יכול להיות, חשבתי אחר כך, ששרון לא הכיר את ברקוביץ' מכיוון שברקוביץ' פעל בשנים הטובות של קריית שמונה, לפני שקריית שמונה הפכה לטיחואנה של הגליל, ובאותן שנים היה שרון בפיקוד דרום דווקא.
יכול להיות, חשבתי אחר כך, ששרון לא הכיר את ברקוביץ' מכיוון שברקוביץ' פעל בשנים הטובות של קריית שמונה, לפני שקריית שמונה הפכה לטיחואנה של הגליל, ובאותן שנים היה שרון בפיקוד דרום דווקא
* * *
ביום רביעי, 31 באוגוסט, היום האחרון של הקיץ, 30 שנה אחרי ה-101, שנה אחרי לבנון, יומיים אחרי שבגין זרק את המגבת, יום לפני ההכרעה במרכז "חרות", עלה אריק שרון – סך הכול בן 55 אומר עליו אורי דן – לקריית שמונה. עד חצות וחצי בלילה הקודם, לא ידע שרון אם אכן ייסע.
למרות האינטימיות היחסית של מושבה האחורי של ה"וולבו", שרון ואני מונחים שם כמו שני סוסי יאור המנסים לחלק ביניהם פיסת אדמה יבשה, מריחים אחד את צווארו של השני, לא נוטה שרון לחשיפה יתרה.
למרות האינטימיות היחסית של מושבה האחורי של ה"וולבו", שרון ואני מונחים שם כמו שני סוסי יאור המנסים לחלק ביניהם פיסת אדמה יבשה, מריחים אחד את צווארו של השני, לא נוטה שרון לחשיפה יתרה
אלא שתהליכי החשיבה שלו שהקשרם הודעתו המפתיעה על בגין וההתרוצצות המסוממת של "חרות" בעקבותיה ("אצלי לא ראו את דשי החולצה רטובים מדמעות", אומר שרון ליד בית שאן) וחשבון הנפש המהיר, כמעט אכזרי, שצריך היה שרון לעשות עם עצמו, מין משפט שדה לאדם אחד, מתמודד לא מתמודד, ברורים גם להדיוט פוליטי. ועדת החקירה טרייה, ההדחה טרייה, לבנון פצע פתוח, אריק שרון, איש עם סבלנות, יחכה להזדמנות הבאה.
העצרת בקריית שמונה, אוגוסט 83' – שנה לגירוש אש"ף מביירות, העם מצדיע לממשלתו ולצבאו על שהסירו את האיום והסכנה מיישובי הצפון, ביוזמתה של האגודה לבטחון ישראל, אל"י, "אלי שלא ייגמר לעולם, החול והמים", ת.ד. 7050 נתניה, בקריית שמונה, יום ד', כ"ב באלול תשמ"ג, בכיכר המרכזית (מול בית העירייה) בשעה 19:00, בהשתתפות השר אריאל שרון, אנו החתומים מטה תומכים בעמידה איתנה ובהשלמת המשימה בלבנון, מתנגדים לתבוסתנות של השמאל והדומים לו, בן-עמי עובד, נתניה, ד"ר יצחק בן-גר, נתניה, דודאי אבי, ת"א, ילין גולדה, פ"ת, פרופ' נדבה יוסף, ת"א – תוכננה כשבועיים לפני שבגין ביקש הפסד טכני, ושרון שעושה מסע התעוררות המכוון לברכיים, לשורשים, בונה על תנועה מהשוליים פנימה, וקריית שמונה, גם לפי שרון, היא שוליים, אם לא קצה.
כך ששרון אינו מוותר על הגיחה הצפונית, ובטלפונים מאוחרים בלילה לפני, הוא מודיע לאלה שכבר היו מוכנים לבטל, שהוא מגיע. "הנה הוא בא נאדר כבוד", אומרים למחרת בקריה לא נאמנה, אריק שלנו, מלך ישראל, משחרר הגליל, שהזמנתי את עצמי למושב האחורי של ה"וולבו", לשיחה בשניים, לטנדו, מוצא את עצמי בצהרי ה-31 שוכב מארב מול שער הברזל של לשכת ראש הממשלה, שרי ה"ליכוד", הממשלה המכוערת ביותר שהייתה לנו, חתומים ב"וולבואים" קרירים ויהירים מאד, באים ויוצאים בשער הלשכה, רצים על ריק, מנסים לשנות את רוע הגזרה אבל לשווא.
אורי פורת נראה כנהנה בעליל כשהוא נוהג ב"סובארו" שלו, איטי מאד, סנטימטר אחר סנטימטר, כשכבודת התקשורת מונחת לו על הטמבון, שואלת שאלות שפורת הודף מהקו האחורי בבק-הנד מיומן ועייף. משמר הלשכה, מג"בים, מחייכים בפה מלא, מתעללים ביורם רונן שבערב הקודם נדחף בגסות על ידי קצין הביטחון במה שהיה אירוע טלוויזיוני כמעט מסעיר, אם גם מוגבל מאוד בהשלכותיו.
אורי פורת נראה כנהנה בעליל כשהוא נוהג ב"סובארו" שלו, איטי מאד, סנטימטר אחר סנטימטר, כשכבודת התקשורת מונחת לו על הטמבון, שואלת שאלות שפורת הודף מהקו האחורי בבק-הנד מיומן ועייף
ב-16:30 בדיוק, ועל רקע צעקות "שרון, שרון", מתגלגלת ה"וולבו" של שרון, 59-257-73, אל השער המחליק על צידו, ובתוך ההמולה של ההסתערות, נפתחה הדלת האחורית, צד הנהג, ואני נכנס, והדלת נסגרת, וה"וולבו" נוסע.
מאוחר יותר, לגיטימי שאני שואל את עצמי האם חציתי פה את הקווים או רק קיבלתי טרמפ לקריית שמונה. התשובה מתנסחת מעצמה: פה ושם בארץ ישראל, ב"וולבו" אפור ודיסקרטי הנהוג על ידי שניים, עם האיש שאם וכאשר ייבחר לתפקיד ראש הממשלה, אעזוב את הארץ כדי לא לחזור אליה עד אחרי זעמו.
* * *
למרות שראיתם אותו בעיניכם, הנוף החולף מבעד לחלון ה"וולבו" של שרון הוא נוף שונה מזה שנדמה לכם שאתם מכירים. זה קשור בעיקר למה כל אחד מאיתנו עושה בתוך הנוף שלו. כמה הוא שייך, כמה הוא מאמין, איך הוא מתרגם אותו למיתולוגיה אישית. פעם קודמת שעשו לי טובה ונתנו לי לראות נוף בחינם, היה ב"וולבו" של אלי לנדאו, שהיה פעם איש של שרון, שחי בנתיב שאותו פילס שרון.
לנדאו, שערך עבורי נסיעה פרטית-מגמתית מאוד בתוך הזיכרון הטרי והמציאות הנבנית של "אנחנו על המפה", "אני מנחם בן חסיה נשבע לכם", טרח להזכיר, עד לזרא כמעט, שלנוף הזה אחראי שרון, ושהוא, לנדאו, רק הוציא לפועל.
אני מזכיר לשרון את אמירתו של לנדאו שעה שאנחנו נוסעים בנוף-שרון, ואריק – בסוף כולם קוראים לו אריק – מציין בגישתו המרוחקת, כמעט מתנשאת, שאם אתה טורח להזכיר פעמים רבות מדי שהוא, שרון, היה אחראי, יוצא בסוף שאתה מקבל את הקרדיט, כי צניעות מוגזמת סופה יוהרה.
אריק – בסוף כולם קוראים לו אריק – מציין בגישתו המרוחקת, כמעט מתנשאת, שאם אתה טורח להזכיר פעמים רבות מדי שהוא, שרון, היה אחראי, יוצא בסוף שאתה מקבל את הקרדיט, כי צניעות מוגזמת סופה יוהרה
שרון, כמו לנדאו אבל אותנטי, מסובב את ראשו מבעד חלונות ה"וולבו" וממפה עבורי את הגדה והבקעה, מבלי לקרוא להם יהודה ושומרון, ובסלחנות של מי שנכפתה עליו נוכחותו של דביל, מחלק איתי את נוף ילדותו. "עשינו, שיפצנו, עלינו, קנינו", הוא אומר, ואני לא מרגיש שותף.
הנוכחות הפיזית – אנחנו נושמים איש את דו-תחמוצת הפחמן של רעהו – נוחה לי. הוא יותר דובי ורך מאשר בריון, יותר ילד מלחמה מפויס ומחויך מאשר קלגס. יותר שלם עם עצמו מאשר נרגש, כמו ג'בה דה האט, מ"שובו של הג'די", מעין יסוד יצוק על אדמת הארץ, ידיו על ברכיו, גבו מעוגל, רכון קדימה, פניו חלקים וללא ענן, ללא דאגה. האמת, והוא אינו מסתיר זאת, הוא די משועשע. מי שמכיר את מה שהניחה ישראל ב-16 שנות שלטון בגדה, מבין. אריק שרון בונה טוב כשם שהוא הורס.
הוא יותר דובי ורך מאשר בריון, יותר ילד מלחמה מפויס ומחויך מאשר קלגס. יותר שלם עם עצמו מאשר נרגש, כמו ג'בה דה האט, מ"שובו של הג'די", מעין יסוד יצוק על אדמת הארץ, ידיו על ברכיו, גבו מעוגל, רכון קדימה
אריאל – שלא נקראה במקור על שמו ועכשיו אין אף אחד שזוכר זאת – ואלקנה, ויקיר, וקרני שומרון א', וב', וג', ועוד ערים וישובים והתנחלויות ומאחזים ומדרסים ומצפים וסלעיות והתחפרויות וחפרפרות, ולכולם מטרה אחת: לתקוע יתד עמוקה ביהודה ושומרון, יתד עמוקה עד מי תהום.
* * *
מדי פעם, למרות שהמזגן והקרירות אינם מצליחים להביא לנו נוחות מי-יודע-מה, מטריח שרון את עצמו ומצביע מבלי להתאמץ – הוא חסכן מאד בתנועותיו – על הציפורניים שישראל מגדלת אל תוך האדמה הפורייה שלאורך הירדן.
מתי היית פה לאחרונה? אני שואל אותו, והוא טועה, אולי לא שמע, ונותן לי את החיוך שמגן עליו מפניי ומפני טיפשותי: "אלף שנה נהיה כאן, אין לי ספק בכך", הוא אומר.
ביריחו האטנו כדי ליהנות. שרון התענג על הפירות הרחוצים והמסודרים בערימות אסתטיות שערבים שלמדו לקרוא את היהודים כמו את הקוראן, רוחצים ומסדרים כדי שנעצור. ראש עיריית יריחו הוא בן למשפחת חקלאים ותיקה, מה שמסביר לפי הגיונו של שרון את הפסיביות של יריחו, בהשוואה לחברון למשל. חקלאים מאמינים בגידולים, ולגדל אפשר גם תחת שלטון ישראלי.
אתה לא רוצה להיות ראש ממשלה?
"לא".
היית לוקח בהצבעה במרכז "חרות"?
חיוך. מתוק.
היית לוקח הצבעה במרכז "חרות".
"אולי", הוא מרחם עלי, "אבל היה קשה עם הקואליציה".
הדתיים ילחצו עליכם עכשיו בכל ההסכמים שלא קוימו?
"תראה, אני לא מאושר ממה שקורה במפלגה. אמרתי להם שכל שעה שעוברת מרחיקה מאיתנו את השלטון ונותנת אותו ל(שמעון) פרס. היה צריך להגיע למרכז, שהוא מוסד דמוקרטי בלתי רגיל, עם מועמד מומלץ.
"אני לא מאושר ממה שקורה במפלגה. אמרתי להם שכל שעה שעוברת מרחיקה מאיתנו את השלטון ונותנת אותו ל(שמעון) פרס. היה צריך להגיע למרכז, שהוא מוסד דמוקרטי בלתי רגיל, עם מועמד מומלץ"
"אם עשיתם הסכמי קואליציה עם הדתיים, קיימו אותם. אל תתחמקו מאחריות. מה שאנחנו הבטחנו ולא קיימנו, יקיים המערך. ויקטור שם-טוב אמר לאברהם שפירא שעבור קואליציה הוא מוכן ללבוש את הכובע השחור של שפירא".
למי תתן את הקולות שלך?
"הודעתי ליצחק שמיר שאמליץ עליו כעל המועמד לרשות הממשלה".
זה מצדיק קידום שלך, תיק?
"לא, לא, לא…לא דיברנו על זה. תראה, הנאום שלי בקריית שמונה הולך להיות נאום חשוב. אני אגיד שם שאני ממליץ למפלגה לתמוך ביצחק שמיר דווקא בטריטוריה של דוד לוי".
זו אמירה קשה בטריטוריה של לוי?
"כן, אבל אני אומר את זה. צריך להיות החלטי בעניין הזה".
צריך בעיקר זיכרון ארוך בעניין הזה. דוד לוי, האיש שהעז לצאת נגד שרון במלחמה, יחטוף את הבומבה שלו משרון דווקא בחצר האחורית שלו. גם אם מישהו יגיד לכם שההצבעה הלכה פארש בשביל לוי בגלל סיבות אחרות, קחו בחשבון ששרון החל לבנות את האנדרטה של לוי בסוף אוגוסט וגם ירה בקריית שמונה את אבן הפינה.
* * *
אישית, וזה כמובן אינו מחייב אף אחד, קריית שמונה סחטה את אופרת הסבון שלה עד הסוף. תחת כותרת הגג של עיירת ספר, קרו בקריית שמונה מעשים שלא יסולחו, לפחות לא כאן. ההבדל היחיד בין קריית שמונה לבין גבעתיים, לדוגמה, הן הקטיושות. ומההבדל הזה סחטה קריית שמונה דיבידנדים לא רעים בכלל.
תחת כותרת הגג של עיירת ספר, קרו בקריית שמונה מעשים שלא יסולחו, לפחות לא כאן. ההבדל היחיד בין קריית שמונה לבין גבעתיים, לדוגמה, הן הקטיושות. ומההבדל הזה סחטה קריית שמונה דיבידנדים לא רעים בכלל
התירוץ השחוק הזה, "אל תדבר על שלום הגליל לפני שתגור בקריית שמונה", לא מחזיק מים אפילו דקה אחת. כדי לשחרר את קריית שמונה מהאיום, איבדנו בלבנון 620 חיילים, הפרנו את האיזון הכמעט בלתי אפשרי בין העדות שם, והפכנו אחראים במישרין למותם של אלפים. לא תשמע מישהו מביע רגשות צער על מה שעשינו בלבנון.
* * *
כשה"וולבו" יוצאת מתוך הלילה הגלילי אל פאתי הקרייה, כששרון מתחיל להיטיב את מראהו, פורע את בלוריתו הלבנה ומתעסק עם קדמת מכנסיו, התחושה שלי היא שבקריית שמונה יעלו הערב קורבן אדם, זבח לעולה, מה שנקרא עצרת הודיה.
אחרי שלוש שעות של דיבורים מתעקש שרון להבהיר נקודה אחת, שהיא לדעתו חיונית ביותר. שרון מבקש לדבר על עם ישראל. על עם ישראל האמיתי, השוליים של המדינה. ירוחם, לכיש, כרמיאל, פרדס כ"ץ, קריית שמונה. שם, בשוליים, חי העם. שם, בשוליים, עושה שרון את מסע ההתעוררות שלו. נגד פופולריות עממית לא יעמוד דבר.
כששרון יגמור לבקר את השוליים בזמנו החופשי והמואץ, לא יישאר בית אב אחד שלא יארח אותו לארוחת ערב. ותאמינו לי, שאחרי שאירחתם את שרון לארוחה וראיתם את הכרת התודה בה הוא מתייחס אליכם כשאינו משאיר דבר על הצלחת, גם אתם תצביעו שרון. העקרון שלו דומה לעקרון המקומונים שפשטו בארץ: אחרי שיכתבו על כל אזרח במדינת ישראל פעם אחת, לא יהיה בהם יותר צורך.
אם בצבא הלך שרון בשיטת האדמה החרוכה, הרי שבאזרחות הוא הולך בשיטת האדמה הפורייה והזרועה. עיניו של שרון מתערפלות כשהוא מדבר על ארץ ישראל האמיתית, על החצרות, על הבתים והלבבות הנפתחים בפניו, על החוויה הישראלית-אותנטית שסממניה הם קוסקוס, קוסקוס וקוסקוס. וזה עובד. גם בבית שאן, שהיא נחלתו הטבעית של דוד לוי, נחשב שרון לאיש חזק ביותר. גם בבית שאן מבינים שעברית מצוחצחת, לא מגיעה לקרסוליים של כוח.
עיניו של שרון מתערפלות כשהוא מדבר על ארץ ישראל האמיתית, על החצרות, על הבתים והלבבות הנפתחים בפניו, על החוויה הישראלית-אותנטית שסממניה הם קוסקוס, קוסקוס וקוסקוס. וזה עובד
מאוחר יותר, כששרון יורד על חאפלה מרוקאית, קוסקוס, קוסקוס, קוסקוס, ואיתו שולחן של ארבעים מסובים שכל אחד מהם מוכן לאמץ את שרון ולדאוג למחסורו עד סוף ימיו, אומר לי קובי, נהגו של שרון, כשהוא מתייחס לשיוט הפרוע שלנו בכביש הבקעה – "אני שונא את הכביש הזה, תאמין לי. היו לי כמה ממש קרובים, ראית?"
קצת לפני קריית שמונה, למרות האיחור, בישורת האחרונה בה עוצרים הכל לתת שתן, נואש שרון מלהיאבק בקדמת מכנסיו ומבקש לעצור בשוליים.
"זה קצת מביך", הוא אומר לנו, אך מתכוון בעיקר אליי כי העורפים המרובעים של הנהג ואיש הביטחון אינם מקרינים התרגשות, "אבל בוודאי שמתם לב שמירושלים אני מתעסק עם המכנסיים, אז תסלחו לי רגע אחד בבקשה", והוא יוצא והולך אל חורשת האקליפטוס ורק גבו הרחב בחולצה לבנה מסמן את מקומו. האמת היא שאני נכנס כאן לסיפור אינטימי במקצת, אבל השימוש בו אמור להאיר את אנושיותו ופגיעותו של האיש, ולא את גודלו הפיזי.
שרון חוזר כעבור שלוש דקות ונראה כמי שרווח לו. הוא מתארגן במושב. "תסלחו לי אם אני נכנס לפרטים, אבל כשגיליתי שהרוכסן שלי תקוע ידעתי שיש לי שתי ברירות. להתאפק, שזה עניין של שש שעות לפחות, או לנסות לפתוח בכוח. זה נפתח וגם לא נשבר. אני מקווה שזה לא יהיה כותרת ראשית בעיתון", הוא פונה אליי.
"תסלחו לי אם אני נכנס לפרטים, אבל כשגיליתי שהרוכסן שלי תקוע ידעתי שיש לי שתי ברירות. להתאפק, שזה עניין של שש שעות לפחות, או לנסות לפתוח בכוח. אני מקווה שזה לא יהיה כותרת ראשית בעיתון"
יש פה מוסר השכל באיזה מקום. אני רק לא רואה אותו עכשיו.
* * *
אחר כך, כפי שקורה בהסתערויות-בחירות מסוג זה, התגלגלו העניינים במהירות, קצב רצח בו דורכים לך על הרגליים, ממרפקים לך את הכליות, צועקים לך באוזן, מפוצצים אותך עם רמקולים וספוטים של טלוויזיה, מנפחים לך את המוח עם הבטחות וגובים ממך את שמגיע רטרואקטיבית.
פרוספר אזרן – ג'מוס קטן, קילו אחד לא פחות ממאה, מגולח קצר מאוד – הוא האיש שרוצה להיות ראש עיריית קריית שמונה. הוא מועמד המפלגה צל"ש, שהיא לא חומר-"ליכוד", אבל עשתה יד אחת עם ה"ליכוד" כדי לדפוק את "המערך".
כשפרוספר כופה עצמו על המושב האחורי, גם ה"וולבו", סוסה שוודית אצילה, לוקחת את זה קשה, שלא לדבר על זה שפרוספר נלחץ ביני ובין שרון ויושב לי על ירך וברך ימין שאחרי שתי דקות אני מפסיק להרגיש אותן.
"אריק", אומר פרוספר לשרון, איך שהם אוהבים לקרוא לו אריק, "אריק, אני צריך שתעזור לי, כי פה, אתה יודע, המערך מחזיק כבר הרבה שנים, ואחר-כך הייתה ועדה קרואה שגם היא מערך".
"אריק", אומר פרוספר לשרון, איך שהם אוהבים לקרוא לו אריק, "אריק, אני צריך שתעזור לי, כי פה, אתה יודע, המערך מחזיק כבר הרבה שנים, ואחר-כך הייתה ועדה קרואה שגם היא מערך"
"איך התעסוקה?" שואל שרון שרוצה להחזיק את פרוספר קצר וקורקטי.
"זוכרים לך את תע"ש, אריק", אומר פרוספר. "מאתיים איש עובדים בתע"ש וזה רק המפעל הראשון בפרויקט. אוהבים אותך כאן, אריק".
עוד אריק אחד וה"וולבו" נמסה. עכשיו, ושזה יהיה ברור, אל תקנאו בשרון. האהבה של פרוספר שווה אולי מנה חומוס מבחינת הקלוריות, אבל גם היא גומרת בשירותים. פרוספר, שאיתו צריך שרון לחיות אם הוא רוצה להיות ראש ממשלה.
* * *
עכשיו העצרת. אני זוכר את קריית שמונה מהביקור של שמעון פרס. קחו את כל האלימות והשנאה שעפה אז באוויר נגד "ברס, ברס", והפכו אותה לעבודת אלילים, ועדיין לא הגעתם לשמחת בית התועבה שהייתה שם. מי שרוצה לבדוק את כוחו של ה"ליכוד" שיבדוק מה קרה לשבאב. עבור שרון הם ישבו בשורות מסודרות על האדמה וצעקו "אריק מלך ישראל" בקצב מדויק מאד, והגיבו לעניין ומהר על כל אמירה שנשמעה כמו אשמת ה"מערך".
השיר הזה, "אריק מלך ישראל", עוד יעשה מאיתנו מונרכיה. השאלה היא מתי. שרון תפס את מקומו על במת המוזמנים, לחץ ידיים מסביב, והתחבר לאינפוזיה של קריית שמונה. אתה רואה בן אדם שאוהבים אותו, אתה רואה בן אדם שנותן עכשיו הוראה ומיד מכינים לו פוגרום, אתה רואה בן אדם שאם קשה לו במרכז אז הוא הולך לשוליים, כי השוליים רכים.
אתה רואה בן אדם שאוהבים אותו, אתה רואה בן אדם שנותן עכשיו הוראה ומיד מכינים לו פוגרום, אתה רואה בן אדם שאם קשה לו במרכז אז הוא הולך לשוליים, כי השוליים רכים
היו שם יצחק בן-גד, שהוא מג"ד (מיל.) ומן פוליטרוק-ימין, ויו"ר המועצה האזורית מטולה, ויואל אברהם שהבטיח להתיז את ראשו שלו אם בגין ילך ואחר כך התחרט, ועובד בן-עמי, קרוב לשמונים, מייסד נתניה, מקים אשדוד, בעל הבית של "מעריב", אבא של אשתו של אלי לנדאו, הבוס לשעבר של אורי דן, שלעת גבורות התעורר בפרץ של פטריוטיות והקים את האגודה להצלת ישראל מידי אזרחיה הלא ימניים, שהיא התשובה של הימין ל"שלום עכשיו".
בן-גד הציג את כל הנואמים, כולל פרוספר, עם פתיח עמוס סופרלטיבים סמיכים, שהוא מסימני ההיכר של הז'רגון הימני בו אמורים "אציל הנפש", "הנפלא", "הגדול", "המשחרר הגדול", "אהובנו", "העצום והנהדר", למלא את החלל שהשאיר שאר-הרוח.
ואז הגיע המייג'ור סעאד חדאד, שהוא דיקטטור לא קטן והתשובה של ישראל לקובייה ההונגרית, שמדבר אנגלית במעגלים סגורים שאינם אומרים דבר חוץ מ"תודה יזראעיל", והתחבק והתנשק עם שרון ועם בן-עמי.
גם בן-עמי נאם, והצליח לקרוא לקריית שמונה "קריית ארבע" לפחות שלוש פעמים, מה שמוכיח שני דברים: איפה נמצא הראש של בן-עמי בימים אלה, ושסניליות היא לא עניין של גאוגרפיה.
הקשר בין הקהל לנואמים היו האורות של הטלוויזיה. בקריית שמונה יכולים להעביר קורס בתקשורת. אתה מאיר עליהם, וישר עולה צעקה גדולה "פרס בן זונה" ו"אריק מלך ישראל", שהיא המנון צפוני מקובל, והפנטזיה נמשכת עד שמכבים את האור. הפרצופים הזועקים בתוך האור הם מראה לא יפה, ואולי הגיע הזמן להשקיע קצת מהכסף המוזרם לעיר בשיפוצים כלליים.
בקריית שמונה יכולים להעביר קורס בתקשורת. אתה מאיר עליהם, וישר עולה צעקה גדולה "פרס בן זונה" ו"אריק מלך ישראל", שהיא המנון צפוני מקובל, והפנטזיה נמשכת עד שמכבים את האור
שרון, שהתלבט בדרך אם להכריז על תמיכתו בשמיר דווקא בתחום המחייה של לוי, נשאר צמוד לטקסט הכתוב שלו ותמך בשמיר. שמיר הוא מועמד מקובל גם בקריית שמונה, ודוד לוי צריך לחזור לדרכים.
לסיום, כמקובל, ניגנו את "התקווה" על פטיפון קטן והכל עמדו דום, חדאד הצדיע, ואחר כך נכנס שרון לקהל כדי שינשקו ויחבקו אותו. התיאוריה היא – ואני אומר את זה אחרי מחשבה רבה – שאוכל הוא הדבק האמיתי המחזיק את עם ישראל. את התיאוריה הזו צריך לפתח, עדים לא יהיה קשה לאסוף. ישראל היא העדים.
אחרי העצרת, חזרנו תחת קטיושות הנשיקות והחיבוקים אל ה"וולבו", ופרוספר נדחף פעם נוספת וישב לשרון על הברכיים, וכיוון את קובי אל הבית הצנוע בשולי הקרייה שבו חיכו המובחרים לתחילת החאפלה.
אלא שה"וולבו", עם ג'יפ משמר הגבול וה"פלימוט" הכחולה של הגורילות, נחטף אל "פגודה", הפיצריה, מסעדה-אולם-חתונות, שם הגיעה אל שיאה, אם הגיענו, חגיגת הכתרתו של הראשון לציון, כבוד הרב הספרדי של קריית שמונה.
שרון זורז במעלה המדרגות על שטיח אדום, נדחף מיידית לזרועותיהם של הרבנים, נושק וחובק ובורך ונצבט והושקה יין מתוק לקידוש שהוא ערובה לצרבת, ואלתר במקום כמה מילות ברכה לרב הספרדי שעדיין לא הגיע, וכפי שהתברר מאוחר יותר נחטפנו דווקא על ידי האשכנזים שהמתינו לראשון, והצטרף לדבקה חסידית סוערת על הרחבה הקטנה לקול מצהלות הקהל.
חמישה רבנים ושרון אחד פיזזו כבני איילים במעגל סגור ומכווץ עד שהגיע הראשון לציון ומיד החל סיבוב נשיקות נוסף, הפעם ספרדי, וכך יצא שבקריית שמונה דווקא, שאולי קרובה יותר לשמיים, פיזית, זכה אריק שרון גם לחסדי השגחה עליונה שבלעדיה אתה לא נביא, אלא רק מדינאי.
את החאפלה הגדולה בבית הקטן והצנוע (דשא בגודל של בלומפילד, מטבח שיכול להאכיל חטיבה) אני זוכר במעורפל. שרון ישב בראש שולחן צר וארוך ומימינו ומשמאלו, בשתי שורות מסודרות, הסבו יקירי ה"ליכוד" בעיר, קהל הומוגני ונח להפליא שבין מנה למנה סיפר בשבחי ה"ליכוד" והצטער צער מר על הסתלקותו של ראש הממשלה מנחם בגין. היו שהפצירו בשרון להפציר בבגין לחזור בו מהודעתו, אבל אלה לא מצאו אוזן קשבת אצל שרון שאינו מערב פוליטיקה בנוסטלגיה.
שרון ישב בראש שולחן צר וארוך ומימינו ומשמאלו, בשתי שורות מסודרות, הסבו יקירי ה"ליכוד" בעיר, קהל הומוגני ונח להפליא שבין מנה למנה סיפר בשבחי ה"ליכוד" והצטער צער מר על הסתלקותו של בגין
המנות הוגשו לשולחן בקצב גובר והולך, וככל שגבר הקצב וגבהו הררי הקוסקוס, הקישואים, התפודים, הגזר, הבצל, המרק, הכבש, המחמצים המרוקאים ששמם יצא להם מעבר להרי החושך, הגזר החריף, החצילים, האריסה, הסחקה, הבוחרורו, הסלאטה מזורה, הסלאטה בלח'דארי, הטורשי לפת, המעקוד שפנריה, השרמולן, הפלפלה משוייה, הטמטם מוחשי, היברקה, המפרם, השיבתיה, הבנטאש, המגינה, הטז'ין לחם, הטיחאן מעמר, הפלטה דאלומו, הקוסקוס בלקרע אח'דר, המסייר, המעישה והקרוקן, כך הלך והתהדק מעגל האהבה סביב שרון, ובסוף, כמקובל, ביקשו הנוכחים כמה בקשות קטנות ששרון לא רשם, ונאמרו כמה דברים לא מחייבים בקשר לשמיר ולוי ועתיד המפלגה בכלל.
בסוף סיפר פרוספר שאחר הצהריים התקבל טלפון בקריה. הדובר הזדהה כאורי דן והודיע שהעצרת מבוטלת וששרון אינו יכול להגיע. עד שהתברר שהידיעה אינה נכונה, הנזק כבר נעשה, והיה צריך לחזור ולהזעיק את האנשים מבתיהם בעזרת רמקול.
"אלה המערך, יעשה הכל כדי לחבל", אמר פרוספר.
"כן, כן", אמרו הכל תוך שהם נפרדים משרון.
למחרת נבחר יצחק שמיר לקחת את מפלגתו במורד דרך הלבנים הצהובות. אריק שרון ישב בינו ובין דוד לוי ועיכל את הקוסקוס.
(פורסם במקור בעיתון "מוניטין", אוגוסט 1983)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם