היזהרו, ילדים, מעצי הבאובב – וגם מדיבורים חלולים על ממלכתיות.

כשקולות מתונים, מרכזיים ומפייסים למיניהם קוראים למחאה להתמתן ולחתור לפשרה שתשמור על אחדות העם, הם מטשטשים את מהות המחלוקת ואת תמונת המצב הנוכחית כפי שהיא.

כשקולות מתונים, מרכזיים ומפייסים למיניהם קוראים למחאה להתמתן ולחתור לפשרה שתשמור על אחדות העם, הם מטשטשים את מהות המחלוקת ואת תמונת המצב הנוכחית כפי שהיא

הנה כמה דברים בסיסיים שאסור לשכוח לגבי הקרב על הדמוקרטיה הישראלית:

1

הסכנה העומדת בפנינו אינה "שנאת חינם" ו"פילוג למחנות". זה הנרטיב שהקואליציה מעוניינת לקדם. רוב הציבור הישראלי מאוחד בהתנגדותו להפיכה המשטרית. ההפיכה המשטרית היא – ולא "המחלוקת" – זו שמאיימת לפרק את היסודות לקיום סולידרי לאומי ואזרחי משותף כאן על בסיס דמוקרטיה מתפקדת, שוויון אזרחי ומוסדות אוניברסליים. בקיצור, מה שבאמת עומד מאחורי המילה "ממלכתיות".

2

אין שום סימטריה בין הממשלה לבין המפגינים ואפילו אין "שני צדדים". יש ממשלה שיצאה במתקפת בליץ קטלנית במכוון לחיסול מהיר ככל הניתן של כל האיזונים והבלמים, מנגנוני פיזור הכוח והמוסדות האוניברסליים, ההופכים את ישראל לדמוקרטיה השייכת לעם, ושהנאשם העומד בראשה מסית לאלימות נגד מתנגדיו.

מנגד, יש חלקים נרחבים יותר ויותר בציבור הישראלי שמתקוממים נגד הכוונה הגלויה להפוך את ישראל לאוטוקרטיה אנטי-ליברלית ולמעשה, למדינה לא דמוקרטית.

הציבור אינו גוף שלטוני והוא אינו מי שאמור לנהל משא ומתן עם הממשלה. תפקידו הוא להיאבק בכל האמצעים הדמוקרטיים שעדיין עומדים לרשותו נגד הניסיון לקחת ממנו את האמצעים האלו.

הסכנה העומדת בפנינו אינה "שנאת חינם" ו"פילוג למחנות". זה הנרטיב של הקואליציה. רוב הציבור מאוחד בהתנגדותו להפיכה המשטרית, שהיא – ולא "המחלוקת" – זו שמאיימת בפירוק היסודות

3

על כן, פשרה פרגמטית מחויבת המציאות אינה דרך לשמור על "אחדות העם" גם במחיר של הסתפקות ב"חצי דמוקרטיה וחצי אוטוקרטיה". אבל היא כן מהלך אסטרטגי שיכול להיות הכרחי כדי להגן על הדמוקרטיה ולמנוע את ההפיכה המשטרית.

העמדה העקרונית של הציבור, והעמדה של האופוזיציה – שכן יכולה לנהל מול הממשלה הידברות מהסוג שהזכרתי קודם – צריכה להיות שרק פשרה שאינה כוללת את ריסוק עצמאות הרשות השופטת, את הכפפתה לרשות המבצעת ואת ביטול הביקורת השיפוטית על הכנסת (הנשלטת על ידי הממשלה בשיטה הקואליציונית הנהוגה בישראל), אלא תותיר על כנה את הפרדת הרשויות החיונית למדינה דמוקרטית, יכולה להילקח בחשבון.

4

אלא שממשלת נתניהו אינה מעוניינת בפשרה כזו, אלא גיבשה מראש ובמכוון מתווה קיצוני כל כך להפיכה משטרית, במטרה להבטיח במקביל מכל החזיתות את ריסוק עצמאות מערכת המשפט.

לפי ה"רפורמה" שלוין ורוטמן מקדמים בכל כוחם, שופטי בית המשפט העליון יהיו מינויים פוליטיים של הקואליציה ויוכלו לפסול חקיקה הנוגדת חוקי יסוד רק ברוב מוחלט – שלאור היותם מינויים פוליטיים של הקואליציה אין סיכוי שיתקיים. ואם בכל זאת באורח נס יצליח בית המשפט העליון לפסול חקיקה בלתי חוקתית – הקואליציה תוכל לבטל את החלטתו ברוב רגיל. זאת, לצד סירוס חלק ניכר מהכלים המשפטיים המאפשרים ביקורת שיפוטית על הממשלה (עילת הסבירות).

ממשלת נתניהו אינה מעוניינת בפשרה שתותיר את הפרדת הרשויות, אלא גיבשה מראש ובמכוון מתווה קיצוני כ"כ להפיכה משטרית, במטרה להבטיח במקביל מכל החזיתות את ריסוק עצמאות מערכת המשפט

5

כמעט כל אחד מהמהלכים האלו מבטיח כשלעצמו את הפרת האיזונים והבלמים בין הרשויות ואת הפיכת הרשות המבצעת לבעלת כוח בלתי מרוסן, שאין לו מקום במדינה דמוקרטית.

לכן ממשלת נתניהו אינה מעוניינת בהידברות, אלא כמס שפתיים ריק שאפילו לא מתאמץ באמת לשכנע איש, במקביל לדהירה להשלמת חקיקת ההפיכה המשטרית. היא אינה מוכנה לעצור את החקיקה ולהידבר באמת על פשרה שתהיה מקובלת על רוב העם, משום שמטרתה אינה להגיע לאיזון אלא להפר אותו באופן קיצוני.

6

במצב עניינים שכזה, מול קואליציה דורסנית המסרבת לפשרה הן ברובד המהותי (דאגה לכך שכל סעיף בנפרד ברפורמה מספיק כדי לרסק את עצמאות הרשות השופטת לחלוטין) והן ברובד הפוליטי (אינה מוכנה לדחות את החקיקה ולשנותה כך שתיעשה בהידברות ובהסכמה ציבורית רחבה) – להג הפיוס, ההידברות והאחדות בעם של שוחרי טוב מקצועיים הנושאים את נס הממלכתיות – נראה כמו קריקטורה של הניתוק, ההתבטלות העצמית, הרפיסות הפוליטית והחולשה הרעיונית שהותירו את השלטון והכוח הממשיים לימין הקדם-פשיסטי שבא עלינו לרעה.

7

בניגוד לשיח ההזוי בניתוקו מהמציאות של תנועת "דרור ישראל", שתיזכר לדיראון עולם כמי שביזתה עד עפר את המורשת הנשגבת של הציונות הסוציאליסטית שאמורה הייתה להמשיך את דרכה, ושל אנשי "צו פיוס" ומפלגות מרכז כאלה ואחרים, יש לומר בבירור – ממלכתיות אינה התבטלות פחדנית וחנפנית בפני ממשלה שהכריזה מלחמה נגד אזרחיה. בפני ממשלה שמנסה נואשות להעמיד פנים שהיא מובילה את מהלכיה במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים והסולידריות הלאומית, תוך עצימת עיניים לכך שאת שני אלו בדיוק היא חותרת לפורר.

ממלכתיות היא מה שדוד בן-גוריון היה מוכן לנקוט בצעדים מרחיקי לכת ולא מפייסים כלל כדי להגן עליו – היכולת של אזרחי המדינה להתלכד סביב זהות לאומית משותפת הנשענת על תחושת שייכות למדינה ולמוסדותיה ושותפות אוניברסלית ושוויונית בניהול המרחב הציבורי.

ממשלת נתניהו אינה מעוניינת בהידברות, אלא כמס שפתיים ריק שאפילו לא מתאמץ לשכנע, במקביל לדהירה להשלמת חקיקת ההפיכה המשטרית. היא אינה מוכנה לעצור את החקיקה ולהידבר באמת על פשרה

כשכל אלו עומדים תחת המתקפה הקשה ביותר בתולדות המדינה, הדבר הממלכתי לעשות אינו לשכך, להכחיש ולעצום עיניים לגודל הסכנה. הדבר הממלכתי היחיד לעשות הוא להילחם.

ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי".