חצי שעה לפני פתיחת המשחק בין נאפולי ללאציו באצטדיון דייגו ארמנדו מראדונה בנאפולי (אצטדיון סאן פאולו לשעבר) – עולים לדשא שחקני הקבוצה המקומית לחימום.
זה האות להשמיע את השיר "Live Is Life" של להקת אופוס האוסטרית. ביציעים מצטרפים עשרות־אלפי האוהדים לשירה. גם מחוץ לאצטדיון – שם עדיין משתרכים תורים מפלצתיים אבל מסודרים באופן מפתיע – ההמונים לא נותרים אדישים.
מדובר בשיר יורופופ קל משקל מ־1985 של להקה נשכחת, עם מילים מטופשות. ועדיין, כולם מבינים את הכוונה, יודעים במה מדובר ומה המשמעות. זה ההבדל שבין חול לקודש, הסימן המוסכם והלא ממש נסתר – אך גם לא ממש גלוי – הקושר בין ההצלחה הנוכחית לפרק המפואר ביותר בתולדות העיר.
מייד לאחר מכן מנוגן השיר "מארדו מארדו" של להקת לוס פיוחוס הארגנטינאית והאדמה רועדת. הכת של דייגו מראדונה מתכנסת לטקס שלה ונערכת לקראת עוד משחק בדרך לסקודטו (המגן הקטן) השלישי, כלומר, האליפות השלישית בתולדותיה.
אנחנו עדיין נמצאים אומנם רק בשבוע הראשון של מרץ, אבל העיר כבר נערכת לחגיגות האדירות שיקומו ביום שהאליפות תובטח, אלא אם יקרה אסון ספורטיבי נדיר
אנחנו עדיין נמצאים אומנם רק בשבוע הראשון של מרץ, אבל העיר כבר נערכת לחגיגות האדירות שיקומו ביום שהאליפות תובטח, אלא אם יקרה אסון ספורטיבי נדיר. קל להתיידד עם הנאפוליטנים, מספיק לומר להם "איל טרצו סקודטו" ("הסקודטו השלישי") או "פורצה נאפולי!" ("יאללה נאפולי").
מילות הטריגר האלה מבטיחות שמייד לאחר מכן יגיע מבול של "פורצה נאפולי סיימפרה סיימפרה! (לתמיד!)" בתוספת נאום ארוך באיטלקית נלהבת, שבסופו נשלף הסלולרי המציג תמונות של ו/או עם שחקני הקבוצה ומחסנים עם דגלים, קישוטים, תופים וחומרי נפץ להארת המפרץ כולו ואת הר הגעש וזוב המשקיף על העיר. התמונה הקבועה על המכשיר היא בדרך כלל של מראדונה.
ברחובות העיר הקישוטים כבר תלויים. עד ליום הגדול העיר תוצף בדגלים תכולים של המועדון, בתמונות של שחקניו וקדושיו. ויקטור אוסימן הניגרי וחוויצ'ה קווארצחליה הגיאורגי הם הכוכבים הגדולים של הקבוצה הנוכחית, אבל הכוכב הבלתי מעורער הוא שחקן עבר מנוח.
אנשי כדורגל יודעים לזהות את אופי העיר. נאפולי היא עיר ומחוז של קבוצה אחת. כולם כאן אוהדים אותה קבוצה, ללא פשרות וללא אלטרנטיבות. כמו דורטמונד, ניוקאסל או באר שבע. יש למועדון משקל מיוחד, בלתי מעורער, בחיי העיר ולעיתים הוא משמש גם כסימן של התרסה כנגד שאר המדינה. בטח נגד החלקים העשירים והמבוססים של איטליה הראשונה.
אנשי כדורגל יודעים לזהות את אופי העיר. נאפולי היא עיר ומחוז של קבוצה אחת. כולם כאן אוהדים אותה קבוצה, ללא פשרות וללא אלטרנטיבות. כמו דורטמונד, ניוקאסל או ב"ש
בשנים האחרונות רקחו הפרסומאים סיסמה מוצלחת עבור ליברפול ומחלקת השיווק שלה: "This means more", כלומר, לכדורגל שלנו יש יותר משמעות; האהבה של האוהדים לקבוצה כאן גדולה יותר מאשר במקומות אחרים. נגיד.
כל האוהדים אוהבים את קבוצתם, אבל אם יש מקום אחד בעולם שבו לכדורגל יותר משמעות, יותר חשיבות, יותר מהכול – זוהי נאפולי של סוף שנות ה־80, השנים של מראדונה בעיר. אנשים מאמינים יגידו ש"יד האלוהים" או לפחות ידו של סן ג'נארו – הפטרון הקדוש של העיר – הייתה בדבר.
אחרים יגידו שהשניים נועדו זה לזה. מראדונה ונאפולי הם שילוב מתבקש בתולדות הכדורגל; מפתיע אבל מובן מאליו; מהפכני עם סוף ידוע מראש: דרמטי, מוגזם, רגשני, טרגי ונצחי כמו הבמה שעליה התרחש.
מראדונה הגיע לנאפולי בקיץ 1984 אחרי שנתיים קשות בברצלונה, שם הוא התקשה לממש את ההבטחה ככדורגלן הגדול בעולם. הוא סבל מפציעות קשות, ממועדון בעל יומרות מופרזות וממערכת שלא ידעה כיצד לטפל בו.
מראדונה ונאפולי הם שילוב מתבקש בתולדות הכדורגל; מפתיע אבל מובן מאליו; מהפכני עם סוף ידוע מראש: דרמטי, מוגזם, רגשני, טרגי ונצחי כמו הבמה שעליה התרחש
הוא גם לא התאים לתרבות הקטלונית האליטיסטית. הוא היה בוטה, לא מעודן וכהה מדי. בפתיחת סרטו של אסיף קפאדיה על השחקן רואים את מראדונה אומר: "אני מקווה למצוא שלווה בנאפולי, שלווה שלא היתה לי בברצלונה" – והצופים יודעים את ההמשך.
לא רק שהוא לא מצא שלווה אלא שמעולם לא היה לו סיכוי לרגע אחד של שלווה. זה הדבר האחרון שדייגו יכול היה לצפות לו, אבל זה היה האיש: תמים, נואש ועם יותר מדי מיקרופונים. כבר באימון הראשון שלו, אצטדיון סאן פאולו היה מלא ב־70 אלף אוהדים שרצו להיווכח במו עיניהם בנס הגדול.
סרייה א' של הליגה האיטלקית הייתה הטובה ביותר ומשכה אליה את הכוכבים הגדולים בעולם – אבל לא לנאפולי, אלא לשלוש הקבוצות הגדולות של הצפון: יובנטוס, מילאן ואינטר, ולשתי הקבוצות של הבירה: רומא ולאציו.
נאפולי הייתה קבוצה קטנה יחסית וכושלת מעיר קורסת, מועדון ללא אליפויות, שנאבק על חייו בליגה. שחקן בסדר גודל של מראדונה לא אמור היה לחתום שם, לא במועדון הזניח ולא בעיר הנוראית. הוא היה המושיע. "גרתי בנאפולי, ברובע הספרדי בשנות ה־80", מספר קלאודיו, ביולוג איטלקי שלמד באוניברסיטה המקומית.
נאפולי הייתה קבוצה קטנה יחסית וכושלת מעיר קורסת, מועדון ללא אליפויות, שנאבק על חייו בליגה. שחקן בסדר גודל של מראדונה לא אמור היה לחתום שם, לא במועדון הזניח ולא בעיר הנוראית
"זה היה מקום קשוח אבל זול מאוד. הכל היה זול: שכר דירה, אוכל, סיגריות. אף אחד לא שילם מיסים, הכלכלה היתה שחורה. אנשים אמרו שהמדינה לא מתערבת בגביית המיסים כי אז הכול יתפרק והאנשים יישארו ללא אוכל.
"הרחובות היו ריקים בשמונה בערב, אף אחד לא העז להסתובב בחושך, הכול היה מזוהם וכולם הכירו את כולם. ה"קאמורה", אנשי הפשע המאורגן, היו ידועים, קנינו מהם ודיברנו איתם. 'מייד אין נאפולי' באיטלקית זה כינוי לזיוף זול. הכאוס היה נורמטיבי".
הלכת למשחקים?
"לא היה לי המון כסף ואני לא איש של כדורגל, מה גם שאני מבנוונטו ואנחנו שונאים את נאפולי. אז לא".
פעם הסביר לי אוהד ליברפול מבוגר על ליברפול של שנות ה־80, על ההזנחה והניתוק משאר אנגליה. הוא סיפר כי העיר סבלה תחת משטר מרגרט תאצ'ר וכי הכדורגל היה המפלט: "ליברפול הייתה נאפולי של אנגליה".
בכל אירופה הכירו את המוניטין של העיר ונדהמו לראות את מראדונה מגיע לשם. הוא היה ההבטחה הגדולה של עולם הכדורגל, הכישרון המדובר ביותר
בכל אירופה הכירו את המוניטין של העיר ונדהמו לראות את מראדונה מגיע לשם. הוא היה ההבטחה הגדולה של עולם הכדורגל, הכישרון המדובר ביותר. גם אם התקופה בברצלונה – היעד האירופאי הראשון למישהו בסדר הגודל שלו – לא הייתה מוצלחת, היו הרבה קבוצות עשירות יותר וטובות יותר שהיו אמורות לקבל אותו קודם.
נאפולי הייתה עיר ענייה, לעומתית, רגשנית ודתית. מראדונה גדל בויז'ה פיוריטו, שכונת פחונים בבואנוס איירס, בעוני נורא ובחרפת רעב. רק הכדורגל חילץ אותו ואת משפחתו מכך. הוא לא היה הוגה דעות פוליטי מתוחכם אבל הוא התחבר מייד לעניים, לרוח ולאתוס של נאפולי. "אני רוצה להיות האליל של הילדים העניים של נאפולי כי גם אני הייתי כמוהם", הוא אמר ביומו הראשון בעיר.
מהר מאוד הוא גילה שעבור הצפון, נאפולי היא לא חלק מאיטליה אלא כתם מביש. בכל אצטדיון צפוני נתלו כרזות: "ברוכים הבאים לאיטליה"; "נאפולי, הביוב של איטליה"; ו"צ'או כולרה", כשנאפולי הגיע לשחק שם. במשחקים מול יובנטוס, הקבוצה של משפחת אניילי, פיאט ואין ספור שחיתויות לאורך השנים – הכינו האוהדים מטורינו שיר מיוחד לכבודם:
הכלבים בורחים,
הנאפוליטנים באים,
חולים בכולרה,
קורבנות רעידת אדמה,
מעולם לא התרחצו עם סבון,
נאפולי חרא! נאפולי כולרה,
הבושה של איטליה כולה,
נאפוליטנים תעבדו קשה
כי בגלל מאראדונה תצטרכו למכור את התחת שלכם.
לפעמים הם הסתפקו בקריאה קצרה יותר: "הו! וזוב, שטוף אותם באש". "הנאפוליטנים היו האפריקאים של איטליה", אמר מראדונה, "בכל פעם שעלינו צפונה היו כרזות בנוסח 'תרחצו את עצמכם', זה היה מגעיל. הרגשתי שאני מייצג חלק של איטליה שלא נחשב בכלל".
הוא לא היה הוגה דעות פוליטי מתוחכם אבל הוא התחבר מייד לעניים, לרוח ולאתוס של נאפולי. "אני רוצה להיות האליל של הילדים העניים של נאפולי כי גם אני הייתי כמוהם"
"הוא תקף את הרשעים ביותר, ללא נשק בידו, רק עם 'עשר' על חולצתו", שרים הלוס פיוחוס. ה־10 של מראדונה הפך להיות הנשק הטוב ביותר בעולם הכדורגל. ב־1986 הוא הוביל את נבחרת ארגנטינה לזכייה במונדיאל במקסיקו. בעונה שלאחריה איימה נאפולי על התואר האיטלקי.
במאי 1987, במשחק בית מול פיורנטינה, המטרה הושגה. נאפולי זכתה באליפות בפעם הראשונה בתולדותיה, אליפות ראשונה של קבוצה דרומית – והעיר פתחה בחגיגות שנמשכו חודשים ארוכים וכללו מסעות אשכבה לארונות מתים של מילאן ויובנטוס.
על חומת בית הקברות נתלתה כרזה שהפכה לאחד הציטוטים המוכרים ביותר בתולדות הכדורגל: "E non sanno che se so perso" ("אתם לא יודעים מה החמצתם"). "זו החגיגה הגדולה ביותר בחיי – כי זה הבית שלי", אמר מראדונה, שהבקיע 17 שערים באותה עונה – בין הזכייה בגביע העולם לאליפות איטליה.
בחדר ההלבשה ובכיכרות שרו שחקנים, אוהדים וגם דייגו עצמו: "הו מאמא מאמא מאמא מאמא, האם את יודעת למה הלב שלי מתפוצץ? כי ראיתי את מראדונה והתאהבתי בו". הם ראו את מראדונה והתאהבו ואז הפכו את העיר למקדש ולזירת פולחן.
בעיר צצו ציורי קיר של מראדונה כסאן ג'נארו, כקדוש, כאל וכגיבור־על. 36 שנים עברו והעיר כולה מלאה בציורים כאלו. המפורסם ביותר נמצא ברובע הספרדי בלארגו דלי ארטיסטי, לשם עולים אוהדים מכל העולם
בעיר צצו ציורי קיר של מראדונה כסאן ג'נארו, כקדוש, כאל וכגיבור־על. 36 שנים עברו והעיר כולה מלאה בציורים כאלו. המפורסם ביותר נמצא ברובע הספרדי בלארגו דלי ארטיסטי, לשם עולים אוהדים מכל העולם. הם מותירים מדבקות של קבוצותיהם, קונים תשמישי קדושה, מצלמים ומצטלמים.
עסקים רבים מחזיקים בצילומים של הקדוש המודרני ובכל מקום פזורים ציורים ופסיפסים שלו. חלקם איומים, חלקם מבריקים – וחלקם נוגעים ללב. בטיילת על החוף, ליד המבצר, יש פסיפס קטן הלוכד את הדינמיות של מספר 10; בשכונה רחוקה מהמרכז יש ציור ענק של מראדונה המבוגר של האמן יוריט שמומן על־ידי מרטין המשיק, כוכב הקבוצה לשעבר; וברובע ההיסטורי נמצאים יצירות שונות.
חלק מהיצירות מנציחות רגעים היסטוריים, כמו הבעיטה החופשית המיתולוגית מול יובנטוס, או מציבים את הכדורגלן ליד מונה ליזה פתיינית. אולם, היצירה המרגשת ביותר נמצאת במוסך זעיר באחת מסמטאות העיר. שם, בין כלי העבודה והלכלוך, הודבקו קטעי עיתונות מ־1987 לצד ציורי ישו, מריה, סן ג'נרו ופדרה פיו, הקדוש האיטלקי המודרני האהוב ביותר.
באמצע הקיר, על תמונה של מראדונה, ננעץ מסמר ענק, אולי קולב למעיל – ופצע את אחת מתמונות האליפות ההיסטוריות כמו סטיגמטה, פצעי הצלוב. עבור האנשים במוסך העלוב הזה, זה היה הרגע שהגדיר את חייהם, שחילק את שנותיהם לשנים שלפני ולשנים שאחרי האליפות הראשונה. הם נשאו אליו עיניים כמו לתמונות הקדושים, אולי הם גם מבקשים בקשות מדייגו.
עבורם אין הבדל גדול בין הנס של דייגו והניסים של פדרה פיו, שריפא עיוורון וריח ורדים נידף מהסטיגמטה שלו. מראדונה בירך אותם בכוח הכדורגל שלו. אין הבדל בקדושה של מראדונה לאלו של שכניו לקיר
עבורם אין הבדל גדול בין הנס של דייגו והניסים של פדרה פיו, שריפא עיוורון וריח ורדים נידף מהסטיגמטה שלו. מראדונה בירך אותם בכוח הכדורגל שלו. אין הבדל בקדושה של מראדונה לאלו של שכניו לקיר. הוא הגיע אליהם בשליחות אלוהית – והושיע אותם. אין זה פלא שבמזבחים רבים ברחבי העיר, לצד ישו ומריה ופיו, יש תמונה או פסל שלו.
במרכז ההיסטורי, בבר נילו, נמצא מזבח של ממש. שם מוצג שריד פיזי של הקדוש – שערה מתלתליו שנותרה על כיסא במטוס. השערה מוצגת שם כאילו מדובר בפיסת עץ מהצלב המקורי של ירושלים. בקתדרלה אחרת מוצגת מבחנה עם דגימת דם של מראדונה. למרבה המזל, הדנ"א המראדונאי שפוזר בעיר לא הפך למוצג קדוש.
הקווים מתערבבים בעיר בין קודש לקיטש, בין מסחור למחווה טהורה, אבל הקיר במוסך הווספות הקטן מלמד מה מראדונה עשה לנאפולי ולנאפוליטנים. הרגע הגדול והמרגש קפא והונצח. כל אוהד מכיר ואוסף רגעים כאלה, שהוא מדביק על קיר פיזי, אלקטרוני או מנטלי; על פיסת נייר או וידיאו או זיכרון.
אבל זה לא רק הכדורגל. ליאו מסי תרם לברצלונה הרבה יותר, לאורך תקופה ארוכה יותר. יוהאן קרויף הפך את אייאקס אמסטרדאם, מועדון זעיר בזמנו, לכוח אירופאי מוביל, שעדיין משפיע על התפתחות הכדורגל. שניהם אהובים מאוד בברצלונה ובאמסטרדם, נערצים ומוערכים.
הקווים מתערבבים בעיר בין קודש לקיטש, בין מסחור למחווה טהורה, אבל הקיר במוסך הווספות הקטן מלמד מה מראדונה עשה לנאפולי ולנאפוליטנים. הרגע הגדול והמרגש קפא והונצח
קרויף זכה לשליחים המפיצים את תורת הכדורגל שלו לאורך השנים, מסי הוא שחקן חסר תקדים בהיסטוריה האנושית – אבל הם לא מעוררים להט דתי, מיסטי כמו מראדונה בנאפולי. מראדונה בא לעיר נואשת, לעיר "בלי ראש עיר, בתים, בתי ספר, תעסוקה וסניטציה. זה לא משנה כי יש לנו את מראדונה", כתב עיתון מקומי בקיץ, כשהמשיח הארגנטינאי נחת בהליקופטר באצטדיון סן פאולו.
כשאני מביט על האנשים הסובבים אותי בצפון לונדון, שמייחלים לאליפות של ארסנל אחרי 19 שנה, אני רואה את הרעב לאליפות ולהישגים, את האהבה למועדון, את היכולת של 20 הכדורגלנים בחולצות הצבעוניות להשפיע על חיי האוהדים, לתת את ההרגשה שהכל תלוי ביכולת להעביר כדור מעבר לקו מסוים – אבל אני לא מזהה את הנואשות הזו.
בעיר דתית עד ייאוש, פוליטית, מושפלת ומקופחת, דייגו היה הנאפוליטני המוחלט, מחולל הנסים והמנהיג בעל החולצה עם המספר 10. "נקמה עגולה לרגליו", שרים לוס פיוחוס.
ההתרסקות
בכל מקום בעיר רואים אותו. מחלון המלון, ממוזיאון הארכיאולוגיה הלאומי המפואר, מהמפרץ ומפומפיי. מאחורי מראדונה הגדול של הרובע הספרדי, הר וזוב שולט בקו הרקיע. שתי הפסגות – והאסון שיתרגש על העיר יום אחד – הם חלק מהנוף ומהחיים בנאפולי.
במוזיאון פומפיי, שנקברה בהתפרצות ב־79 לספירה – בין ציורי הקיר היפהפיים, הפורנו הרומאי המוצג בגלריה מיוחדת, שפעם הייתה סגורה לציבור הרחב, והפסיפסים המרשימים – יש ארון של כלי זכוכית כחולים נהדרים מפומפיי.
כמה מהם מעוכים ומעוותים מהחום ששטף את העיר. חלקם הותכו לגמרי. לא רחוק משם יש פסלים של אלילי ספורט רומאים נערצים, שגם הם נחשבו לסוג של קדושים. נאפולי שוכנת סמוך להר געש פעיל. היא יודעת שיום אחד הוא יכה בה – ועד אז היא צריכה לחיות עם אסון פעיל אחר.
כבר במסיבת העיתונאים הראשונה, שאל עיתונאי צרפתי אמיץ: "האם דייגו יודע מהי הקאמורה? האם הוא יודע שהכסף של הקאמורה נמצא בכל מקום כאן, גם בכדורגל?" העיתונאי נזרק מייד מהאולם ודייגו לא ענה – אבל לא היה צורך.
הקאמורה, ארגון הפשע השולט בעיר, היה חלק מחייו של מראדונה. הארגון ניצל את חולשותיו של דייגו, ההתמכרות לקוקאין, הרעב לנשים – הם הגנו עליו ושיעבדו אותו
הקאמורה, ארגון הפשע השולט בעיר, היה חלק מחייו של מראדונה. הארגון ניצל את חולשותיו של דייגו, ההתמכרות לקוקאין, הרעב לנשים – הם הגנו עליו ושיעבדו אותו. הם סיפקו לו כמויות אדירות של קוקאין ולכדו אותו ברשתם.
היה לזה מחיר פיזי ונפשי. ב־1988 איבדה נאפולי את האליפות למילאן של רוד חוליט ומרקו ואן באסטן ההולנדים אחרי קריסה במחזורי הסיום – ושמועות בדבר הפסדים מכוונים בהוראת הקאמורה הציפו את העיר. בכדורגל האיטלקי לא מדובר באפשרות מופרכת. שנה מאוחר יותר זכתה אינטר בתואר ואילו נאפולי זכתה בתואר האירופאי היחיד שלה – גביע אופ"א.
במשחק חצי הגמר השני מול באיירן מינכן, שנערך באצטדיון האולימפי במינכן, החימום נערך לצלילי "Live Is Life". שם המצלמה קלטה את מראדונה עורך חימום לא שגרתי: הוא הקפיץ את הכדור על אברי גופו, נע לצלילי השיר – ונראה משוחרר.
יותר אפילו מהשערים, הקטע הקצר שבו – סליחה על הביטוי – הוא רוקד על המגרש, הצליח לתפוס את היכולת והאישיות של מראדונה. בעקבות כך, השיר הזניח הפך למזוהה איתו ועם העיר כולה והעניק לו חיי נצח. ב־1990 זכתה נאפולי בסקודטו השני, הפעם כבר עם הרכב מצוין. אבל כאן תור הזהב הסתיים והחלה ההמתנה לסקודטו השלישי, שמעטים חשבו שתיקח כל כך הרבה זמן.
יותר אפילו מהשערים, הקטע הקצר שבו – סליחה על הביטוי – הוא רוקד על המגרש, הצליח לתפוס את היכולת והאישיות של מראדונה. בעקבות כך, השיר הזניח הפך למזוהה איתו ועם העיר כולה
באותו קיץ פינו החגיגות את מקומן למונדיאל איטליה 1990, שם מראדונה שוב תפס את הכותרות אבל לא בשל תצוגות איכותיות. ההתאחדות האיטלקית, במחדל מהגדולים בהיסטורית אליפויות העולם, קבעה שחצי הגמר ייערך בנאפולי – והגורל שלח אותה למפגש מול ארגנטינה ומראדונה.
במקום ליהנות מהפריווילגיה של אירוח חצי גמר מול קהל תומך, נאלצו האיטלקים להתעסק בסוגיית הנאמנות הנאפוליטנית. מראדונה לא החמיץ את ההזמנות לתקוע טריז בין אהבת תושבי העיר לקבוצה – לנאמנות לנבחרתם, ואמר: "במשך 364 ימים בשנה אתם נחשבים לזרים בארצכם והיום אתם צריכים למלא את רצונם ולתמוך בנבחרת האיטלקית. אני נאפוליטני במשך 365 ימים בשנה".
ארגנטינה ניצחה את איטליה בפנדלים אחרי משחק מתיש – ומראדונה איבד את מעמדו. האיטלקים לא סלחו לו על המבחן שהעמיד בו את תושבי נאפולי – והוא הפך לאיש השנוא באיטליה ולמטרה לגיטימית בתקשורת ובהתאחדות. בשלב הזה הסמים עשו את שלהם והוא כבר לא היה השחקן הגדול של תקופת השיא. הוא היה פגיע בכל מובן. הוא היה מיותר.
בתחילת 1991 פורסמו הקלטות של שיחות שלו עם ראשי הקאמורה. סיפורים על אורגיות עם זונות וכמויות אדירות של סמים הודלפו ופורסמו בתקשורת – ובחודש מרץ הוא נדרש לעבור בדיקת סמים. הפעם לא ארגנו עבורו תוצאות שליליות.
בתחילת 1991 פורסמו הקלטות של שיחות שלו עם ראשי הקאמורה. סיפורים על אורגיות עם זונות וכמויות אדירות של סמים הודלפו ופורסמו בתקשורת – ובחודש מרץ הוא נדרש לעבור בדיקת סמים
מראדונה הושעה, עזב את איטליה באישון לילה ולמעשה סיים את הפרק המשמעותי בקריירה שלו. מראדונה עשה את נאפולי אבל בהרבה מובנים גם נאפולי עשתה את מראדונה. החיבור, תחושת השייכות והאהבה המוחלטת אליו הזינו את הכדורגל שלו בשיאו.
33 שנים של המתנה
ב־1998 השתנה השלטון המקומי בנאפולי, מסביר קלאודיו, והעיר עוברת מאז מהפך יסודי. הקאמורה לא נעלמה אבל היא כבר לא שולטת בעיר. יש נוכחות משטרתית, הכלכלה כבר לא שחורה או אפורה לגמרי, אזורים שלמים הפכו לידידותיים ואפילו לעשירים – ובשעות הערב הרחובות שוקקי אדם.
מערכת המטרו עובדת ביעילות מעוררת קנאה עבור ישראלים, הפיצריות מלאות במקומיים ובתיירים מאושרים, איש לא מפחד להסתובב אחרי השעה 20:00. ביום שישי אחר־הצוהריים כבר קשה ללכת במרכז העיר מרוב הולכי הרגל. הזעם על שאר העולם נרגע באופן משמעותי.
האופי הנאפוליטני, עם זאת, לא השתנה. סמטאות הבתים מהמאה ה־16 ברובע הספרדי עדיין חשוכות ואפלות; הנהגים נוהגים עם טלפון ביד אחת, כשהיד השנייה על הצופר; צעירים רוכבים על אופנועים בזמן שהם גולשים בטלפון ללא קסדה. אֵם אחת טסה מולי ביום גשם ברחוב זעיר על וספה, כשילד אחד יושב מקדימה וילדה אחת מאחורה. מאמא מיה.
בבניין ששכנתי בו, העלייה במעלית כרוכה בתשלום של 10 סנט. "תראה, אף אחד לא משלם בנאפולי ועד בית או ארנונה – וככה אנחנו משלמים לחברת החשמל", הסבירה לי מרי, בעלת הבית. היא נתנה לי ערימה של מטבעות בנדיבות.
במסדרון יש שתי חולצות ממוסגרות של הקבוצה. ג'נארו, אחיה הצעיר, הסביר לי: "לא ראיתי את דייגו אבל אבא שלי וסבא שלי הראו לי קטעי וידיאו שלו והעבירו לי את האהבה. עבורנו הוא קדוש, אתה גדל על זה. היו הרבה שחקנים גדולים בקבוצה, הרבה שחקנים אהובים כמו דריס מרטנס, איגוואין, שחקני הקבוצה הנוכחית, אבל עבורנו הוא במקום אחר. הוא אל שנגע בנו".
"היו הרבה שחקנים גדולים בקבוצה, הרבה שחקנים אהובים כמו דריס מרטנס, איגוואין, שחקני הקבוצה הנוכחית, אבל עבורנו הוא במקום אחר. הוא אל שנגע בנו"
יום שישי. יום של משחק לילה מאוחר. בשעות הבוקר נערכה הפגנה של בני נוער בכיכר דנטה נגד חברות האנרגיה, נגד התוקפנות והאימפריאליזם הרוסי ונגד המזימה ללימודים ביום שישי בבוקר. הכביש הראשי נחסם, אמבולנס פילס את דרכו – וכל הנהגים, ללא יוצא מהכלל, הניחו יד על צופרי המכוניות בזמן שנערי ההפגנה הפגיזו פופ איטלקי מהרמקולים.
במרכז התיירים שתו שפריץ מראדונה כחול, קנו קרניים מקרמיקה נגד עין הרע וצילמו את המזבח בבר נילו. בשעות הערב החלה העיר לעשות את דרכה לעבר אצטדיון דייגו ארמנדו מראדונה. נחילי אופנועים נעו צפונה ורכבות מיוחדת ויעילות להפליא – בניגוד לסטריאוטיפ – הביאו את האוהדים לאצטדיון העצום.
נאפולי מול לאציו, ללא הפסד בית, עם יתרון עצום בליגה לקראת אליפות בטוחה במשחק לילה באווירה מחשמלת. הציפיות היו בהתאם. נאפולי דוהרת לאליפות עם אוסימן וקווארצחליה. לא מעט תיירים שביקרו במהלך היום באתרי מראדונה המשיכו לאצטדיון על שמו.
האצטדיון נורא. בין הגרועים בעולם. מפלצת בטון עם מסלול ריצה. אין זה פלא שחלק מהצופים נעזרים במשקפות. לפחות ממרומי היציע רואים את המגרש כולו, להבדיל מתתחית ה"קורבה", מאחורי השערים, שם קווי הצפייה עלובים.
ממרומי יציע העיתונות, המראה של האצטדיון המלא היה מרשים – והאוהדים בשתי ה"קורבות" נתנו עבודה. ואז החל משחק חלש ללא אירועים. נאפולי החזיקה בכדור אבל לא תקפה, לא שיחקה בנחישות או אגרסיביות ולא הבריקה. כמו נבחרת ספרד במשחק מול מרוקו במונדיאל האחרון, למשל, היו שם בעיקר מסירות.
זה היה משעמם, קר ומאכזב. נאפולי שיחקה באופן מאורגן ומסודר, באופן לא נאפוליטני, ללא טיפת אישיות או כאוס. לפני כמה שבועות היא הביסה את יובנטוס השנואה בתוצאה 1:5 בתצוגת על של כדורגל, מוטיבציה והתלהבות. נקמה עגולה על 33 שנות תסכול. הלילה היא הגיעה כבויה ושאננה – ורק שירי השנאה ליובנטוס הזכירו משהו מהאווירה במשחק ההוא.
ביציע האורחים, הפשיסטים של לאציו הניפו דגלים עם סמננים חשודים, הצדיעו בהצדעות רומאיות, כלומר במועל יד – ושרו "כל איטליה שונאת את נאפולי". הם שרפו כמה כיסאות ופוצצו מטענים ברעש מחריד. אוהדי נאפולי הגיבו בשירה ובעידוד אבל המשחק לא התעורר. זה היה אחד מהמשחקים האלו ששום דבר לא הולך ושום דבר לא קורה בהם. אף הר געש לא התפרץ.
בדקה ה־67 בעט מתיאס וסינו, שחקנה של לאציו, כדור חד ואיכותי לשער נאפולי ממרחק רב, אחת הפעולות ההתקפיות התכליתיות הבודדות במשחק – ולאציו כבשה. בדקה ה־79 נגח אוסימן למשקוף. הכדור הורחק מקו השער. לאציו סיכנה את השער בבעיטה חופשית – וזה היה הסוף.
המשחק החלש הסתיים בהפסד בית ראשון העונה. לשתיים–שלוש שניות השתררה שתיקה חמוצה באצטדיון, ואז האצטדיון – שנותר כמעט מלא – התעורר. כולם ידעו שזה יגיע, זה מגיע, הסקודטו השלישי מתקרב
המשחק החלש הסתיים בהפסד בית ראשון העונה. לשתיים–שלוש שניות השתררה שתיקה חמוצה באצטדיון, כמו ביציאה ממסעדה יקרה ומאכזבת, ואז האצטדיון – שנותר כמעט מלא – התעורר ושירה אדירה עלתה מהיציעים.
לא של כעס, לא של התרסה, אלא של אהבה לקבוצה והידיעה שעל אף הערב החלש, זה יגיע, זה מגיע, הסקודטו השלישי מתקרב. זה היה הרגע היפה ביותר במשחק וזו הייתה תזכורת לריכוז הנדרש ולקושי בזכייה באליפות. גם כשהכל נראה גמור, והכל הולך בקלות – אסור להרפות.
בחוץ התערבבו הולכי הרגל והאופנועים בכאוס של צפצופים ומחוות ידיים מופרזות עם חוקים ברורים. איש לא נפגע ובתור לרכבת עמדו תיירים מישראל, הולנד, גיאורגיה, וארצות אחרות.
"תגיד לי בבקשה שלא באת במיוחד", אמרתי לאב ובן שהגיעו מנס ציונה. "זה פחות או יותר המצב, אבל העיקר החוויה", הוא אמר. המקומיים לקחו את ההפסד בקלות. "לא נורא, זה קורה", אמר לי אחד מהם. "חיכינו 33 שנה, אז זה יתעכב בעוד שבוע. נחזיק מעמד".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם