אדם סנדלר זוכה בפרס האינדפנדנט ספיריט, 8 בפברואר 2020 (צילום: AP Photo/Chris Pizzello)
AP Photo/Chris Pizzello

יש יהודים בקהל?

החוקרת ג'ניפר קפלן בוחנת בספר חדש את היחס הדורי להומור היהודי־אמריקאי בטלוויזיה, בספרים ובמופעי הסטנד־אפ – מפיליפ רות, דרך סיינפלד ועד "האקסית המטורפת" ● בראיון לזמן ישראל היא אומרת: "מבחינתם, אין שום דבר שאי אפשר לדבר עליו. לכן קיימת תרבות קומית פחות זהירה לגבי הכול"

כשפיליפ רות' כתב דמויות יהודיות שאי־אפשר לחבב בשנות ה־60, הוא תויג על־ידי רוב הממסד היהודי כיהודי הסובל משנאה עצמית. 60 שנה לאחר מכן, במסגרת סדרת הטלוויזיה "האקסית המטורפת", רייצ'ל בלום כתבה שיר על סטריאוטיפ ה־JAP ("הנסיכה היהודייה האמריקאית") בשם "JAP Rap Battle" –בלי שום חשש מתגובה דומה.

הדרך שבה הקומיקאים והסטיריקנים היהודים בוחנים את הקהילה היהודית התפתחה מאוד בדורות האחרונים באמצעות שיוף שאלות כמו איזה היבטים בחיים היהודיים הם חומר לגיטימי, איזה סטריאוטיפים עדיין קיימים היום ואיך הם נתפסים.

החוקרת ג'ניפר קפלן עוסקת בדיוק בנושא הזה בספר חדש בשם: Funny You Don't Look Funny: Judaism and Humor from the Silent Generation to Millennials (בתרגום חופשי: "מצחיק, אתה לא נראה מצחיק: יהדות והומור מהדור השקט ועד דור המילניום"). קפלן, ראש המחלקה ללימודי יהדות באוניברסיטת סינסינטי, אומרת שהממצאים הובילו אותה לבניית הפריזמה הדורית.

"לא נכנסתי למחקר במחשבה על שינוי דורי", אמרה בראיון לזמן ישראל. "אבל כשהסתכלתי על כל החומרים, הסרטים והספרים והופעות הסטנד־אפ… ממש התחלתי לראות את השינוי לאורך הזמן. החומרים סיפרו את הסיפור שרציתי לספר".

ג'ניפר קפלן לצד ספרה החדש (צילום: באדיבות המצולמת)
ג'ניפר קפלן לצד ספרה החדש (צילום: באדיבות המצולמת)

אחת מנקודות הדיון המרכזיות עוסקת בהומור שואה, שהיה פעם טאבו ועכשיו נתפס כמקובל יותר, לפחות עד שלב מסוים. "השואה היא נושא שכנראה נמצא על הגבול שבין המותר והאסור גם במאה ה־21"

קפלן אומרת שההשראה לעיסוק בנושא הזה הגיעה, בין היתר, ממחקר של Pew משנת 2013 בנושא אמריקאים יהודים. לפי המחקר, 42% מהנשאלים אמרו ש"חוש הומור טוב" הוא חלק מהותי ביהדות. "אמרתי לעצמי, אוקיי, בסדר, ברור שיש פה משהו", היא נזכרת. "מדובר בטרנד גדול יותר […] היה נראה לי פתאום חשוב לקחת בעלות על הרעיון. השילוב של התקשורת היהודית והתרבות הפופולרית יכולה להיות בעצם משהו מאוד יהודי".

קפלן חוקרת את האופן שבו ההומור היהודי השתנה – ו/או נותר דומה – לאורך השנים, מוודי אלן, ג'וזף הלר, פיליפ רות, דרך נתן אנגלנדר ועד "סיינפלד", "תרגיע", עשורים של "סאטרדיי נייט לייב", "ברוד סיטי" ו"האקסית המשוגעת".

אחת מנקודות הדיון המרכזיות עוסקות בהומור שואה, שהיה פעם טאבו ועכשיו נתפס כמקובל יותר, לפחות עד שלב מסוים. "השואה היא נושא שכנראה נמצא על הגבול שבין המותר והאסור גם במאה ה־21", כותבת קפלן בספרה. היא מזכירה כי "הסופ נאצי" – אחד מהפרקים האייקוניים של סיינפלד – שודר ב־1995 ועורר ביקורת וזעם מצד הליגה נגד השמצה.

"מתישהו בסוף שנות ה־90 חל שינוי בעמדות כלפי השואה. בדיחות שואה היו עדיין שנויות במחלוקת – ועדיין נחשבו לעניין חסר טעם – אבל בשנות ה־90 היו מספיק מובילי תרבות בלי שום קשר אמיתי לשואה, כך שזה כבר לא היה קדוש כל כך", כותבת קפלן.

היום, שילוב של ריחוק גדול יותר וגבולות מעטים, הפך את הומור השואה למקובל, אומרת קפלן. "הזמן עובד: לדור ה־X, דור ה־Y ודור ה־Z, באופן כללי, אין את אותה תחושה של מיידיות וקרבה לשואה", היא אומרת. "זה נכון במיוחד לגבי דור המילניום ובני דור ה־Z, מבחינתם אין שום דבר שאי אפשר לדבר עליו. לכן קיימת תרבות קומית פחות זהירה לגבי הכול".

"לדור ה־X, דור ה־Y ודור ה־Z, באופן כללי, אין את אותה תחושה של קרבה לשואה. זה נכון במיוחד לגבי דור המילניום ובני דור ה־Z, מבחינתם אין שום דבר שאי אפשר לדבר עליו"

עם זאת, קפלן מציינת כי השואה היא עדיין נושא רגיש, אך כבר לא מחוץ לתחום. "זה כבר לא טאבו. אולם, במקביל, עדיין יש לו חשיבות, יש הבנה של הייחודיות של השואה… זה כמעט כמו האוורסט של הקומדיה, אם את מגיעה לשם – כדאי שתשחק ברמה הכי גבוהה שלך כי אתה יודע שזה יפגע או יכעיס הרבה אנשים. זה אתגר שאנשים עדיין רוצים לקחת על עצמם".

רק לעיתים נדירות קומדיה לא פוגעת באף אחד – וזה בהחלט המצב בכל הנוגע לקומדיות העוסקות בנושאים יהודיים. ב־1988 טום הנקס הופיע במערכון של SNL תחת הכותרת "יהודי או לא יהודי". רק כמה שנים קודם לכן הוחלט שהמערכון פוגעני מדי והוא לא שודר. אולם, גם כשכבר שודר – הוא זכה לביקורת. במערכון, שני זוגות לא יהודים מנסים לזהות את הדמויות היהודיות בהוליווד.

שש שנים מאוחר יותר, אדם סנדלר השיק את "שיר חנוכה" שלו ב־SNL עם תוכן דומה אבל בטון שונה. השיר, שהפך מאז לאייקוני, מראה את סנדלר מכריז בגאווה על חברים שונים בשבט שלו, לצליל מנגינת החג, "למען כל הילדים היהודים הקטנים שלא זוכרים לשמוע שירי חנוכה".

קפלן מציינת כי "שיר חנוכה" של סנדלר מסמן נקודת מפנה משמעותית לגבי האפן שבו יהודים נתפסים בתרבות הפופולרית. השיר אולי הותיר חותם על דור שלם, שהמשיך ליצור קומדיה יהודית ייחודית.

לדבריה, "הגישה שהציע סנדלר ליהודים צעירים הייתה שזה מגניב וקול להיות יהודי בסגנון 'קצת יהודי, קצת גוי' של לני ברוס – [שעשה משהו כזה] כמעט 50 שנה קודם לכן. זה היה מכוון לילדים כמו אבי ג'ייקובסון ואילנה גלייזר, היוצרות של "ברוד סיטי", סדרת אינטרנט יהודית שהפכה לסיטקום.

"אחד הסממנים של ההומור היהודי מדור ה־Y הוא כנראה החיבור הבולט, העוצמתי אפילו, לזהות היהודית, עם מעט מאוד עניין בחיבור למוסדות כמו בתי כנסת, טקסים או דעות ביחס לישראל ולשואה"

ההומור והסטירה היהודיים שנוצרו על־ידי הדור הזה, כותבת קפלן, הושפעו בצורה מהותית מהאופן שבו דור ה־X התקדם לעבר אימוץ היהדות כתרבות. "אחד הסממנים של ההומור היהודי מדור ה־Y הוא כנראה החיבור הבולט, העוצמתי אפילו, לזהות היהודית, עם מעט מאוד עניין בחיבור למוסדות כמו בתי כנסת, טקסים או דעות ביחס לישראל ולשואה", כותבת קפלן.

"נדמה שהם לא מוטרדים מביקורת לגבי זה שהיהדות שלהם חלולה, שטחית, או אפילו מסוכנת להישרדות העם היהודי. בני דור 'שיר חנוכה' יודעים שהם חלק ממועדן אקסקלוסיבי – והם גאים בזה". יחד עם זאת, לאורך כ־60 שנה, בדיחות רבות, תיאורים וסטירות, הובילו לתגובות זועמות מצד קבוצות יהודיות מרכזיות – וזה קורה גם היום.

אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון, היוצרות של "ברוד סיטי" (צילום: פייסבוק, צילום מסך)
אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון, היוצרות של "ברוד סיטי" (צילום: פייסבוק, צילום מסך)

קפלן אומרת שהיא מבינה מה מניע ביקורות כאלה, אבל מאמינה שההשפעה שלהן תמשיך ותיחלש. "ה־ADL וארגונים נוספים אוהבים לדבר בשם הקהילה היהודית ולהגן על האינטרסים שלה בדרכים מסוימות", היא אומרת. "אז אני מבינה את זה. אבל אני לא בטוחה כמה זה יועיל לאורך זמן.

"ככל שנתקדם, אני חושבת שהליגה נגד השמצה תדבר בשם חלק הולך וקטן (של הקהילה היהודית). זה לא אומר שהקול שלהם לא חשוב… אבל הקהילה כל כך מגוונת ורבה כך שהם, בעצם, מתעלמים מחלקים אחרים של הקהילה כשהם עושים את זה".

"ככל שנתקדם, אני חושבת שהליגה נגד השמצה תדבר בשם חלק הולך וקטן (של הקהילה היהודית). זה לא אומר שהקול שלהם לא חשוב… אבל הקהילה מאוד מגוונת"

לדברי קפלן, לעולם לא יהיה קו ברור בין בדיחות יהודיות מקובלות לבין פוגעניות. "זה כל כך מעורפל. קשה לשים את האצבע על הרגע שבו בדיחה הופכת מבדיחה בתום לב על המובן מאיליו, כמו הנוכחות היהודית בהוליווד, לתיאוריות הישנות על השליטה היהודית בתקשורת". במובנים רבים, היא אומרת, זה תלוי יותר בקהל מאשר בבדחן.

"בדיחה שכל אדם יהודי ייעלב ממנה כנראה תצחיק את הקהל במפגש של הקו קלוקס קלאן", היא אומרת. "אם את מתכוונת להתבדח על חשבון קבוצת מיעוטים, במיוחד קבוצת מיעוטים שאת לא חלק ממנה, כדאי שתהיי מאוד מדויקת – או שתצטרכי להתמודד עם ההשלכות".

עוד 1,052 מילים
סגירה