המשורר האנגלי-אמריקאי ויסטן יו אודן (1907-1973) היה איש ספרות בולט במאה העשרים, אשר פרסם למעלה מ-400 שירים וכמספר הזה מאמרים (וגם חמשירים רבים). במובן הפוליטי היה ליברל וכינה את עצמו בשם "משורר החצר של השמאל האנגלי". "קבוצת אודן" כללה משוררים כסטיבן ספנדר, דילן תומס וכריסטופר אישרווד (שהיה אף בן-זוגו של אודן לזמן מה).

אודן התוודע מקרוב לתרבות הגרמנית על מעלותיה האימתניות. את שירו המפורסם "בלוז לפליטים" כתב אודן ב-1939, כשגורלם של יהודי גרמניה כבר היה ידוע. הוא עצמו נשא לאישה את בתו של תומס מאן כדי לאפשר לה מפלט ומקלט.

את שירו המפורסם "בלוז לפליטים" כתב אודן ב-1939, כשגורלם של יהודי גרמניה כבר היה ידוע. הוא עצמו נשא לאישה את בתו של תומס מאן כדי לאפשר לה מפלט ומקלט

הוא כתב רבות על חיים, אהבה, ומוות. שירו הידוע Funeral Blues כיכב בסרט המודרני "ארבע חתונות ולוויה אחת".

על אף פרסומו הרב זה איננו עוד "שיר שואה" כמקובל, העוסק בזוועות כפשוטן. זהו שיר העוסק בעולם הישן שנהרס ובאשליית היציבות אשר נגוזה.

העולם שחרב היה עולמם של יהודים גרמנים שאין להם לאן ללכת. כותב אודן (בתרגום שמעון זנדבנק):

"פודל ראיתי במעיל נרכס
דלת נפתחת וחתול נכנס
הם לא יהודים גרמנים, יקירה, הם לא יהודים גרמנים".

השיר הזה של אודן דיבר אלי מאז ומתמיד, ובמיוחד כעת. גם אנו, מעבר לתבוסה הפוליטית (ניצחון לגיטימי של הצד השני) חווים כעת איך עולמנו הישן נחרב באבחת חרב רעילה ומהירה.

הקרקע היציבה נמשכת מתחת רגליהם של מי שחשבו שהם נולדו לשרת את ארצם (צה"ל למשל, אתם יודעים, או לרדת לנגב בשנות החמישים כי דוד בן-גוריון אמר שצריך). האליטה הישנה לא "באה למשול" אלא באה לשרת, וכעת אין לנו אידיאה לשרת אותה, ועל כך הקינה.

הקרקע נמשכת מתחת רגלי מי שחשבו שנולדו לשרת את ארצם (בצה"ל או לרדת לנגב בשנות ה-50 כי בן-גוריון אמר שצריך). האליטה הישנה לא "באה למשול" אלא לשרת. כעת אין אידיאה לשרת אותה, ועל כך הקינה

בהשראת השיר "בלוז לפליטים" אני מגיש כאן "בלוז אחרון" שכתבתי על הימים האלה.

רַבּוֹת אֲרָצוֹת בָּעוֹלָם וְנָאוֹת הֵן לְהַלֵּל
וַאֲנִי בֵּין מִדְבָּר וְצִיָּה וְרָקִיעַ כָּחֹל וְכַרְמֶל
כָּאן אֲנִי, יַקִּירָה, וְכָאן חַי אָנִי וְעָמֵל.

אֶרֶץ הָיְתָה לָנוּ וַתִיף עַד מְאוֹד בְּעֵינַי
לֹא הָיְתָה הִיא מֻשְׁלֶמֶת אַךְ אֲהַבְתִּיהָ בְּלִי דֵּי
הַבִּיטִי בְּ-Google Maps, יַקִּירָה, הִיא שָׁם בְּוַדַּאי.

עוֹד דִּגְּלָה שָׁם מוּנָף בְּכָחֹל וּבְלָבָן,
וְלֹא, אֵינֶנִּי מִתְכַּוֵּן לְפֶתַע לְיָוָן
אַרְצִי הִיא זוֹ, יַקִּירָה, אַרְצִי הִיא כַּמּוּבָן.

בְּעוֹד חֹדֶשׁ יָמִים כְּבָר לֹא נוּכַל לָשׁוּב
הַבּוֹלְעָן שֶׁבַּלֵּב כֹּה עָמֹק וְעוֹיֵן וְחָשׁוּב
הָעוֹלָם מֵצִיץ בְּאֵלֶם, יַקִּירָה, אֲבָל אֵינוֹ קַשּׁוּב.

הַחָ"כ הָלַם בְּאֶגְרוֹפוֹ בַּשֻּׁלְחָן וְזָעַק
אִם אַיִן לְךָ מַנְדָּטִים אַתָּה סְתָם דַּג רְקָק
אַךְ אָנוּ עוֹד חַיִּים, יַקִּירָה, וְלֹא תַּם הַמַּאֲבָק.

אַתָּה סְתָם גּוּשׁ מֻגְלָה, פָּלַט בְּקֶצֶף הַפַּרְשָׁן
וְגַם אִם לֹא, אַתָּה רַק פְּרִיווילֶג וּמְיֻשָּׁן
אֲבָל חַיָּל הָיִיתִי, יַקִּירָה, וַחֲבֵרַי עָלוּ בֶּעָשָׁן.

כִּתַּת יוֹרִים כֻּנְּסָה עֲנוּבָה, לָדוּן עִמִּי בִּפְשָׁרוֹת
הָאֵם לִצְלֹף אֶל רַגְלַי אוֹ הַיְשֵׁר אֶל רָאשִׁי לִירוֹת
הִצִּיעוּ לִי כִּסֵּא, אַךְ אֲנִי לֹא נִשְׁאַרְתִּי לִרְאוֹת.

וּבַכִּכָּר צָרַח כִּכְרוּכְיָה בְּכִפָּה לְבָנָה אֵיזֶה אִישׁ
אֶת אַרְסוֹ הִתִּיז בְּרַעַם מִתְגַּלְגֵּל, מַחְרִישׁ
אוֹתָךְ וְאוֹתִי חִפֵּשׂ, יַקִּירָה, אוֹתָנוּ בִּקֵּשׁ לְהַעֲנִישׁ.

הַקּוֹנְסוּל הָאַנְגְּלִי הָיָה כָּל כָּךְ נֶחְמָד
אֶזְרָח אַתָּה גַּם לָנוּ, לֹא נַשְׁאִירְךָ לְבַד
אַךְ לֹא אָמַר לִי אֵיךְ, יַקִּירָה, וְלֹא אָמַר כֵּיצַד.

הַדּוֹר הַבָּא כֹּה מְתֻחְכָּם וְפַּאלוֹ אַלְטוֹ מַמָּשׁ נֶהֱדֶרֶת
אַךְ אֲנִי לֹא אוּכַל לִחְיוֹת בְּצַל אִזְדָּרֶכֶת אַחֶרֶת
וְלָכֵן אָנוּ-אָנוּ, יַקִּירָה, נוֹסִיף לַעֲמֹד בַּמִּשְׁמֶרֶת.

עַל אַפְּכֶם וַחֲמַתְכֶם נַעֲבִיר אֶת הַחוּקִּים
הוֹסִיף לִזְעֹק הַחָ"כ וְהֶבֶל פִּיו מַחְשָכִּים
אַךְ עוֹד לֹא שָׁח רֹאשֵׁנוּ יַקִּירָה, עוֹד נָקוּם וְנָקִים.

ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.