חייבים להיות הוגנים: לצד רודנות מבעיתה ופשעי מלחמה, ולדימיר פוטין העניק שני שירותים חיוביים לאנושות. ראשית, כבר תקופה ארוכה שהתנהלותו מספקת שיעור חשוב בדבר הסכנה שבכוח פוליטי בלתי מבוקר. השבוע התווסף עניין שני, צנוע יחסית אך עדיין מעניין: חיסול השפה הפיקטיבית "מולדובנית", דבר שהפחית את כמות הבולשיט שבעולם.

כבר תקופה ארוכה שהתנהלות פוטין מספקת שיעור חשוב בדבר הסכנה בכוח פוליטי לא מבוקר. השבוע התווסף עניין צנוע אך מעניין: חיסול השפה הפיקטיבית "מולדובנית", דבר שהפחית את כמות הבולשיט שבעולם

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כדי להבין את הסוגייה המולדבית, יש לדמיין פלסטינים שמרוב זעם על הנכבה מחליטים שהם לא סתם אומה אלא אומה עם שפה משלהם – ואצים-רצים להדפיס מילונים, מ"פלסטינית" לערבית וגם מערבית ל"פלסטינית".

Andy Vermaut shares:Moldovan parliament approves law on Romanian language – Reuters: * Moldovan parliament… https://t.co/QYiS5JYDCa Thank you. #AndyVermautSharesThisNewsWithLoveAndHopes #TheWorldCanBecomeABetterPlaceSomedaySometime #WeNeedMoreLoveForWorldPeaceNowAndAlways

— Andy Vermaut (@AndyVermaut) March 17, 2023

מה בעצם קרה? עלינו להפנות את מבטנו 84 שנים אחורה לרגע שבו איימה גרמניה הנאצית לפלוש לפולין. מנהיג ברית המועצות יוזף סטלין החליט לנצל את הרגע המסוכן הזה לעסקת משתלמת.

רוסיה חמדה מזמן את האזורים מדרום-מערב לאימפריה שלה המאוכלסים בעיקר על ידי דוברי רומנית (וגם יהודים דוברי יידיש – ע"ע הפוגרום בקישינב). מדובר היה בגישה לדנובה ולים, אובססיה רוסית מוכרת – אבל גם באימפריאליזם מצוי, מהסוג הוולגרי ביותר. כמו של פוטין דהיום.

במסגרת הסכם שנחתם באוגוסט 1939 על ידי שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב, ויתרה גרמניה על שטחים שבכלל לא היו שלה לטובת ברית המועצות. עד מהרה קרו שני דברים: גרמניה הנאצית פלשה לפולין באין מפריע, וכוחות סובייטים צעדו לתוך צפון מזרח רומניה, כבשו את המחוז והכריזו על הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית "מולדובה" (או מולדביה, למהדרין).

הסובייטים הבינו שבניגוד לתאוריות הקומוניסטיות בני אנוש רוצים יותר מסתם שוויון מעמדי (אם בכלל רצו זאת): הם כמהים לזהות תרבותית, לאומית .. ולשונית.

בהסכם שחתמו ב-1939 שר החוץ הגרמני ריבנטרופ ושר החוץ הסובייטי מולוטוב, ויתרה גרמניה על שטחים שבכלל לא היו שלה לטובת בריה"מ. הסובייטים הבינו שבני אנוש כמהים לזהות תרבותית, לאומית ולשונית

לפיכך הם הבינו שבני ה"רפובליקה" החדשה עשויים לרצות יום אחד להתאחד עם אחיהם הרומנים שמעבר לגבול – אם לא יפעלו לסכל את העובדות. כך הולידה מכונת התעמולה הסובייטית פיקציה של עם מולדבי שהוא חבר גאה במשפחת העמים הסובייטית ודובר שפה, מולדובנית, שהיא בהחלט לא רומנית.

שידורי הרדיו מרומניה נחסמו, כדי שאף מולדבי לא יישמע את השפה ה"זרה" ויבין שהיא שפתו. לאומנים רומנים דוכאו, הושתקו ובמידת הצורך גורשו; אוקראינים וסלבים אחרים יובאו פנימה, סוג של מתנחלים, כדי לגרום למולדובה להיות פחות רומנית (או מולדבית). יתר על כן, חבל ארץ אוקראיני, מעבר לנהר הדניסטר, צורף אף הוא למולדובה, ושם רוכזה התעשייה, כדי להפוך אותו לקשה להפרדה משאר מולדובה. יתרון המדינה האחת.

הוריי נולדו ברומניה, ממש על הגבול עם ברית המועצות, כלומר עם הרפובליקה המולדבית. והם ברחו מהמשטר הקומוניסטי שלאחר מלחמת העולם השנייה ב-1960. גדלתי בפילדלפיה, דיברנו רומנית, ובבוא היום נשלחתי לבוקרשט של ידי סוכנות החדשות AP, ב-1990, לאחר נפילת משטר ניקולאי צ'אושסקו.

כעבור כמה חודשים, בעוד ברית המועצות מתפרקת, מצאתי את עצמי בין הקבוצה הראשונה של אנשים – כמעט כולם רומנים מקומיים – שחצו ברגל את גבול נהר הפרוט אל תוך מולדובה המסתורית.

נכנסתי למונית מאולתרת מדגם וולגה בצד השני של הגבול.

שידורי הרדיו מרומניה נחסמו, כדי שאף מולדבי לא יישמע את השפה ה"זרה" ויבין שהיא שפתו. לאומנים רומנים דוכאו, הושתקו ובמידת הצורך גורשו; אוקראינים וסלבים אחרים יובאו פנימה, סוג של מתנחלים

"אתה מדבר רומנית?" שאלתי את הנהג ברומנית, במבטא אמריקאי קל. הוא נראה תמה באמת וענה במה שנשמע כרומנית: "לא. אבל אני כן מדבר מולדובנית". פטפטנו כל הדרך לקישינב ללא כל קושי. הנהג שיבח את שליטתי במולדובנית. "לא היית כאן אף פעם בעבר?" הוא היה נראה המום, ועישן סיגריות בשרשרת.

ברחובות קישינב המרופטים מצאתי "מילונים" בין רומנית למולדובנית – שבהם "השפה" המקומית כתובה בקירילית, לא באותיות לטיניות (שישראלים רבים יכנו אותן "אנגלית").

הרגשתי אז שהשטות הזו לא תחזיק מעמד עוד הרבה זמן, אבל לא לקחתי בחשבון דבר חשוב: הדברים האלה ייקבעו על ידי ההנהגה המקומית שתעדיף להנהיג מדינה, לא מחוז. מדינה זה יותר כסף, יותר כח ואולי בעיקר יותר כבוד. הרי לא צריך להיות עילוי כמו מיקי זוהר כדי להבין את זה.

מולדובה הכריזה על עצמאות וכבר 30 שנה שהיא מביטה ברומניה – ובידה המושטת בנאיביות מסויימת – בחשדנות.

עד שהגיע פוטין. פלישתו של המנהיג הרוסי לאוקראינה, והתחושה שהוא עשוי להרחיב את מסע הקטל לעוד מדינות שכנות, יצרו עצבנות במולדובה. פשוט חשובים פתאום פחות הכ"פים ויותר חשובה הקו"ף: קיום. כך שהממשלה הפרו-מערבית בקישינב עושה עיניים למערב, בתקווה לזכות במסלול מזורז לחברות באיחוד האירופי, ואולי משם תצמח הישועה.

"אתה מדבר רומנית?" שאלתי את הנהג ברומנית. הוא נראה תמה וענה במה שנשמע כרומנית: "לא. אבל אני מדבר מולדובנית". פטפטנו כל הדרך לקישינב ללא כל קושי. הנהג שיבח את שליטתי במולדובנית

וכחלק מאסטרטגיה זו, בימים האחרונים הכריז  הפרלמנט בקישינב על רומנית כשפה הרשמית, ועל ביטול הרעיון שיש בכלל שפה מולדובנית. הדבר מיישר סוף סוף קו עם רומניה, חברה באיחוד האירופי שמעולם לא הבינה אם שכנתה רצינית עם העניין הזה של השפה.

האם זה משנה מה ממשלות מחליטות? יש מי שמעריך שכמחצית מההמולדבים ימשיכו להתייחס לשפתם – ברומנית מצוינת – כ"מולדבנית". אבל עם הזמן, לדעתי, הפיקציה תפוגג ותיעלם. כמו שאיש היום כבר לא אומר "פקין". כמו שאפילו אני קיבלתי שרחוב האוניברסיטה ברמת אביב הוא "חיים לבנון", עם כל הצער שבעניין.

יש עוד דוגמאות כאלה, שבהן תרבות ופוליטיקה גורמות לאנשים להעמיד פנים שהם מדברים שפות שונות כאשר לא כך הדבר. בערך באותה תקופה שבה הכריזה מולדובה על עצמאות, הפכו סרביה וקרואטיה למדינות עצמאיות לאחר התפרקות יוגוסלביה.

שפתם המשותפת, סרבו-קרואטית, כבר לא הייתה כוח מאחד – ולכן התחילו להעמיד פנים: "קרואטית" כתובה בכתב לטיני, ו"סרבית" בקירילית (ממש כמו מולדובנית בשעתה). זה נמשך כך עד היום. יוסיפ ברוז טיטו מתהפך בקרבו; אולי גם סלובודן מילושביץ' לא מרוצה.

העולם מלא בשפות דומות עד כדי כמעט זהות. אם לשפוט על פי מה שאנוכי שומע בסדרה החמודה "מלכת היופי של ירושלים", לדינו דומה פלאים לספרדית, הרבה יותר מאשר יידיש דומה לגרמנית.

ולפעמים דווקא אין אשליות. הפלמים בבלגיה מקבלים שהם מדברים הולנדית, בגדול. למרות הדוגמה המבודחת שלי, ברחבי העולם הערבי אנשים מסכימים שהם מדברים ערבית, למרות הבדלים עצומים בין דיאלקטים. אפילו לונדוני משכיל מקבל שבליברפול מדברים אנגלית, למרות שזר לא יבין זאת בהכרח.

העולם די מצחיק, לקסיקוגרפית. השיבוש של היום הוא הניב של מחר, הוא השפה של מחרתיים. אך לפעמים חשובה גם האמת: ידעו ילדי מולדובה הרכים מעתה, באדיבות הדיקטטור הרוסי, ששפתם היא רומנית. ממש כמו ברומניה.

כשיוגוסלביה התפרקה, שפתם המשותפת, סרבו-קרואטית, כבר לא הייתה כוח מאחד – ולכן התחילו להעמיד פנים: "קרואטית" כתובה בכתב לטיני, ו"סרבית" בקירילית (כמו מולדובנית בשעתה)

כאשר יגדלו ויהיו לפקידים בבירוקרטיה, בבואם לשתות צויקה (המעין-ערק המקומי) עם ארוחת הצהרים, הן בבוקרשט והן בקישינב הברכה אותה ברכה: NOROC!

המשמעות היא "מזל טוב", וזה חשוב מאוד, כי כולנו באותה סירה. גם בישראל אפשר לייחל לאותו דבר בדיוק – קצת NOROC  בהחלט, כאשר שכל ישר כבר איננו בנמצא.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com