אין צורך לספר לאיש כי התקופה האחרונה מלאה במאבקים ובחוסר שקט. החברה הישראלית מיטלטלת כבר כמה שנים בין מערכת בחירות אחת לאחרת, ובעת האחרונה במאבק בלתי פוסק בין ניסיון לשנות את מערכת השלטון ובין מאות אלפי מפגינים בכל שבוע.

החברה הישראלית מיטלטלת כבר כמה שנים בין מערכת בחירות אחת לאחרת, ובעת האחרונה במאבק בלתי פוסק בין ניסיון לשנות את מערכת השלטון ובין מאות אלפי מפגינים בכל שבוע

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

1. ספינות חלל תוצרת כחול לבן

המאבק המדובר איננו רק חיצוני, ולא מתבטא רק ביציאה לרחובות או בהצבעה בקלפי. מדינת ישראל תפקדה במשך שנים כקופסה המלאה באינסוף חלומות של המון קבוצות שונות. המילה "ציונות" התפרשה באופן שונה אצל הקיבוצניקים מדגניה, העירוניים מתל אביב, ובעלי הכיפות הסרוגות מירושלים ומגוש עציון. במשך שנים, ועל אף התנגשויות אין ספור, נראה היה שהמערכת הצעירה הזו מצליחה להכיל במידה כזו או אחרת של הצלחה את החלומות הסותרים.

אלא שבתקופה האחרונה נראה שהמערכת מקרטעת מול גלים רבים של ניסיונות הכרעה. הבחירות התכופות, ההסכמים הפוליטיים והצורך לבחור צד, יצרו תבנית חברתית-פוליטית בה כמעט כבר אי אפשר לשמור על עמימות. נדמה כי על כל אחד לבחור איזה סוג חזון הוא מעדיף, ולהיאבק נגד כל מי שחולם על אופק אחר.

הבעיה האמיתית במצב הנוכחי היא שאין כאן דבר להכריע. כל "ניצחון", משכנע ככל שיהיה, יהיה גול עצמי. מדינת ישראל איננה שדה קרב המתגמל את הלוחם האמיץ, אלא דומה יותר לספינת חלל המנסה לשמור על האנשים המאכלסים אותה בחיים ובדינמיקה סבירה, לזמן ארוך ככל הניתן. אותו מנצח אמיץ, אחרי שהביס את כל יריביו, ימצא את עצמו בספינה חרבה, וללא אופק כלל.

2. הזווית היהודית – אמריקאית

בכל ההמולה הישראלית הזו, הנמתחת מנתיבי איילון ועד לוועדות הכנסת, לא נשמע קולם של יהודי ארה"ב. כאן דווקא אין כל חדש. משך שנים התייחסו אל הקהילות היהודיות בתפוצות ביחס הנע בין חיוך מנומס והושטת יד לתרומה, ובין רטינה שקטה וסינון המילים "שלא יתערבו".

כל "ניצחון", משכנע ככל שיהיה, יהיה גול עצמי. ישראל אינה שדה קרב המתגמל את הלוחם האמיץ, אלא דומה יותר לספינת חלל המנסה לשמור על אנשיה. המנצח שהביס את יריביו ימצא עצמו בספינה חרבה, ללא אופק

הדינמיקה בין שתי הקהילות אכן מורכבת, והתפתחות הקהילה היהודית-אמריקאית, כמו גם תמורות כלליות בחברה האמריקאית, הובילו להערמת קשיים על הגשר הטרנס-אטלנטי בין הקהילות היהודיות הגדולות בעולם.

במצב העניינים הנוכחי, נדמה שהקושי הגיע לשיאו. רוב מוחלט של יהודי ארה"ב מודאג מאוד מהממשלה החדשה. לא רק מההיבט הפוליטי שבה ומהכיוון האידיאולוגי, אלא גם מההבנה כי דומיננטיות אורתודוכסית כזו במסדרונות הכנסת תוביל במידה גדולה של סבירות לדחיקת רגליהם של הזרמים הדתיים שלהם, זרמים המהווים חלק מאותה הדת הקושרת אותם אל מדינת ישראל.

כשליחים בקהילה כזו, אין לנו אלא לספר מכלי ראשון על הכעס, הדאגה ואפילו הייאוש. המצב הנוכחי פוגע יותר מכל באנשים שהרגישו קרובים ביותר אל מדינת ישראל. אלה שתרמו במשך שנים, שמבקרים בה לעיתים קרובות, וששילמו מחיר חברתי במשך שנים על החלטתם לתמוך במדינת ישראל, לרוב נגד הדעה הרווחת בקבוצה החברתית שלהם.

3. בכל דבר יש סדק, כך נכנס האור

במצב העניינים הנוכחי שורר בעיקר יאוש. אלא שמתוך אותו הסדק ניתן ליצור הזדמנות לשינוי הכיוון של השחיקה המתמשכת ביחסים בין שתי הקהילות.

כשליחים בקהילה כזו, נוכל לספר מכלי ראשון על הכעס, הדאגה והייאוש. המצב הנוכחי פוגע במיוחד באלה שהרגישו קרובים לישראל. אלה שתרמו במשך שנים, שמבקרים בה בתכיפות ושילמו מחיר חברתי על תמיכתם

בשנים האחרונות שלטה בכיפה של יחסי ישראל-יהדות ארה"ב המילה "הסברה". המילה הזו, הנובעת מרצון כן לתווך מציאות מורכבת אל המדינה הגדולה שמעבר לים, יצרה דינמיקה פשוטה ואגרסיבית. מוקד ישראלי צודק ומסביר, ומולו שומע, לרוב יהודי אמריקאי, אשר בוחר להאמין או לנתק קשר.

הדינמיקה הזו פגעה בקשר הישראלי אמריקאי. הפגיעה נוצרה לא רק משום שאיש לא אוהב שמסבירים לו, עובדה נכונה לכשעצמה, אלא דווקא משום שהיא עמדה על שורשים קצרים ודקים מאוד. דינמיקת ההסברה יצרה מערכות יחסים רדודות, המפחדות לצלול אל עומק ומורכבות המצב, ושומרות על יחסי מסביר-שומע. יחסים אלה בעייתיים במיוחד משום שמצב ה"שומע" הוא פסיבי באופן מוחלט.

אותה פסיביות תורגמה כעבור כמה שנים לשאלה פשוטה. יהדות ארה"ב התחלקה לשתי קבוצות מתוך מענה לשאלה – האם אתה מאמין לישראל או לא. במידה שאינך מאמין, התגובה נעה בין ניתוק קשר להפגנות נגד, ובמידה שהם בוחרים לשים את מבטחם במדינה, עליהם להגיד אמן לכל מהלך ולגבות כל טעות.

באותו הזמן גם מדינת ישראל השתנתה, ממשלות התחלפו, ובחירות התבצעו. הביקורת הפנימית רק הלכה והחמירה, אך בניגוד למגוון הדעות הישראלי, יהודי ארה"ב עדיין נאלצו להשתמש רק בכרטיסי "כן" או "לא" כדי לדבר על המצב המורכב.

ביחסי ישראל ויהדות ארה"ב שולטת המילה "הסברה", המנסה לתווך מציאות מורכבת, אך יצרה דינמיקה פשוטה ואגרסיבית. מוקד ישראלי צודק ומסביר, ומולו שומע, לרוב יהודי אמריקאי, שבוחר להאמין או לנתק קשר

מצב העניינים הנוכחי שובר את הדינמיקה הזו. גם חלק מהתומכים המובהקים ביותר של מדינת ישראל לא מסוגלים לשאת את מצב העניינים הנוכחי, תוך כדי שהם מבינים שגם המוני ישראלים יוצאים בכל שבוע לרחובות כדי למחות, נמצאים במצבם. למרות הקושי שבזה, יתכן ששבירה זו מגיעה בדיוק בזמן.

4. לרדת מהגדר

תפיסת יהודי ארה"ב כצופים מהצד מעולם לא הייתה בת-קיימא. הקשר הרעיוני-קיומי בין שתי הקהילות נובע מהעובדה הפשוטה כי הסיפור היהודי הוא אחד, גם אם מבחינה פיזית אלפי קילומטרים מפרידים בין הקהילות.

כאשר מחלחלת ההבנה כי הסיפור הוא אחד, חייבת הקהילה היהודית אמריקאית להפוך לשחקנית במגרש ולא רק לשופטת. הקשר והאכפתיות לישראל לא יכולים להיות תלויים בשאלה "האם ישראל ליברלית מספיק", אלא באמירה – "איך אני יכול לסייע לישראל להפוך להיות מקום אליו הייתי רוצה להיות קשור".

תראו מי ומה מחכה לסמוטריץ בארה"ב

ישראלים-אמריקאים יקיימו הערב הפגנה בוושינגטון נגד שר האוצר סמוטריץ' והשתתפותו בכנס הבונדס הישראלי. בהפגנה תדבר גב' סוזי גלמן, ראש פורום מדיניות ישראל, כנגד ניסיון הממשלה הנוכחית לחתור תחת שלטון החוק הישראלי ועצמאות מערכת המשפט שלה pic.twitter.com/IcWNJuhCsm

— esty segal ‏‎‏‎‏‎‏‎إيستي ???????? (@EstyS) March 12, 2023

המעבר הזה מפסיביות לאקטיביות, הירידה מהגדר, הוא אתגר אמיתי ליהודי ארה"ב. הוא כולל ויתור על תחושת טהרנות והשתלבות במציאות מורכבת מחד, ובהשמעת ביקורת כלפי מקום אהוב מאידך. ויתורים כואבים אלה מקשים, אבל הם מחויבי המציאות דווקא בגלל שהקשר נשען על שותפות גורל. שותפות הגורל הזאת הקיימת בכל מקרה, אבל לא נראית כך במבט רגיל על המציאות.

המעבר משופט "אובייקטיבי" אל עמדת השחקן יכולה לחזק מאוד את הקשר הישראלי-יהודי-אמריקאי, אבל הוא יהיה גם מאתגר מאוד עבור החברה הישראלית. המעבר מהסברה לדיאלוג מצריך פיתוח יכולת הקשבה, הסתכלות ביקורתית וניסיון לדבר מציאות כואבת לאנשים שלא בהכרח חווים אותה ביום יום. המכשולים האלה אמיתיים לחלוטין, אבל אין שום דרך אחרת להשאיר את הקשר הזה בחיים. אין תחליף לדיאלוג, אין אלטרנטיבה לסיפור משותף.

הקשר והאכפתיות לישראל לא יכולים להיות תלויים בשאלה "האם ישראל ליברלית מספיק", אלא באמירה – "איך אני יכול לסייע לישראל להפוך להיות מקום אליו הייתי רוצה להיות קשור"

דיאלוג מעמיק הוא איטי יותר, מעייף ומתסכל יותר מנאומים סוחפים וכריזמטיים, אבל הוא גם שורד משברים עמוקים, ומייצר שותפות הנובעת מאמת קיומית. הגיע זמן דיאלוג.

עוז בן נון הוא שליח בקהילה יהודית בויסקונסין, בוגר תכנית "עמיתי ברונפמן" ויחידת "אגוז". כותב ויוצר תוכן בעמותת "הברית הישראלית-דמוקרטית" הפועלת לחיזוק יחסי ארה"ב-ישראל על בסיס ערכים ליברליים.