1

כן, עדיין יש לישראל שגרירים שאפשר להתגאות בהם. כאלה שמוזמנים אחר כבוד לבמות בינלאומיות נחשבות, מתקבלים בזרועות פתוחות, זוכים להערכה ולהקשבה.

כאלה שמזכירים לעולם ולעצמנו שישנה גם ישראל ההיא, עם האנשים המוכשרים והרעיונות המבריקים, מדינה קטנה שעם כל הבעייתיות שלה והסכסוכים עם שכניה הקרובים, יודעת גם לחלוק עם העולם חזון, טכנולוגיות ופתרונות. איך קראנו לזה פעם, עם יותר מקורטוב של שחצנות? אור לגויים.

בימים כתיקונם, הנאום שנשא ביום חמישי בערב בניו יורק מנכ"ל "נטפים" גבי מיודובניק לא היה אירוע יוצא דופן. אבל הימים אינם רגילים, וכששליח החברה הישראלית שהביאה לעולם את בשורת ההשקיה בטפטוף מוזמן לנאום בוועידת המים של האו"ם, הוא הופך לרגע לפנים היפות של המדינה שבזמן האחרון לא מחמיצה הזדמנות להביך את עצמה.

מנכ"ל נטפים גבי מיודובניק (צילום: שחר צרפתי)

"נטפים" עמלה בשנים האחרונות על הפצת שיטת השקיה חסכונית של אורז, שתחליף את ההשקיה המסורתית באמצעות הצפה שמבזבזת כמויות אדירות של מים. מיודובניק נשא דברים פשוטים ויפים; התזמון וההקשר הפכו אותם, לטעמי, למאוד מרגשים:

מנכ"ל "נטפים" גבי מיודובניק נואם בוועידת המים של האו"ם בניו יורק, 23 במרץ 2023 (וידיאו: האו"ם)

2

באחד מסופי השבוע האחרונים נסענו, כמה משפחות, לטייל בשפיץ הצפוני של רמת הגולן. אתר החרמון דווקא לא היה בתוכניות: אנחנו מעדיפים הליכה על פני גלישה, והצטופפות עם אלפים רבים על הפסגה המושלגת היחידה בישראל לא נראתה לנו כמו בילוי מפתה.

איסוף מידע מודיעיני וטיפים מהשטח העלו שגם בלי האתר יש סיכוי טוב לבילוי בשלג, מה שהעלה את רף הציפיות של החברים הצעירים במשלחת (גילאי 5-13).

התוכנית הייתה פשוטה: טיול באחד השבילים בטבע שמחוץ לאתר החרמון. למשל המסלול האדום – כ-8 קילומטר אורכו – שיורד מסמוך לחניון האתר אל נוה אטי"ב, או שביל הגולן שעולה לעבר הר חבושית. כולם חינמיים, פתוחים, אינם קשורים לאתר או נכללים בשטחו, והכי חשוב – מושלגים. הדבר היחיד שהם מצריכים זה אישור מצה"ל, ובסופי שבוע הומי מטיילים קל מאוד להשיג אישור כזה בשיחת טלפון לחמ"ל החרמון.

בבוקר שבת חצינו את מג'דל שמס והתחלנו לטפס בכביש העולה לעבר ההר, במטרה להגיע אל אחד ממסלולי הטיול המדוברים. רק ששני סיבובים אחרי היציאה מהכפר הגענו, כמו כל מי שנסע בכביש, למחסום. וכמו כולם, נדרשנו להראות כרטיס כניסה עם ברקוד לאתר החרמון, שהוזמן באינטרנט מבעוד מועד. וכמובן שלא היה לנו – כי כלל לא התכוונו להיכנס לאתר.

שני סיבובים אחרי היציאה מהכפר הגענו למחסום. וכמו כולם, נדרשנו להראות כרטיס כניסה עם ברקוד לאתר החרמון, שהוזמן באינטרנט מבעוד מועד. וכמובן שלא היה לנו – כי כלל לא התכוונו להיכנס לאתר

בדקות הבאות לקחנו חלק בסצנה ישראלית מכוערת: האיש במחסום נפנף אותנו ושיגר אל "האחראי". האחראי – שכמובן לא היה לו תג, שם, לבוש רשמי או משהו שיעיד על מקור סמכותו – הודיע שנשכח מזה, אין מעבר למי שלא רכש כרטיס כניסה לחרמון, על אף שהיינו במרחק של 2-3 קילומטר מהכניסה לאתר, כלומר בקטע כביש ציבורי לחלוטין.

פקקים בדרך לחרמון. אילוסטרציה

כשהבהרנו לו שפנינו לטיול בטבע שמחוץ לאתר, פלט צרור של שקרים בזה אחר זה: "השביל סגור בחורף" (יום לפני כן מטיילים העלו תמונות מהממות משם), "אין אישורים מצה"ל" (יש), ועוד.

פנייה לשוטר שנכח במקום הניבה תגובה רופסת ונבוכה, שמי שמכיר את המציאות הישראלית הבין שיש לה רק משמעות אחת: על אף שמדובר במרחב ציבורי שהמשטרה אמורה להיות בו הריבון, מפעילי אתר החרמון – אנשים פרטיים מנווה אטי"ב – הם אלה שמנהלים פה בפועל את העניינים. הם החליטו לסגור את הכביש ולשמור לעצמם מונופול על השלג – אז זה מה שיהיה.

השוטר, שאמור לאכוף את החוק ולמנוע מאזרחים לחסום סתם כך את הכביש (אפילו השר לביטחון לאומי אמר), התנהג כאילו הוא עובד אצלם. מאוחר יותר התברר שזה בדיוק המצב.

השוטר, שאמור לאכוף את החוק ולמנוע מאזרחים לחסום סתם כך את הכביש, התנהג כאילו הוא עובד אצל מפעילי אתר החרמון, אנשים פרטיים מנווה אטי"ב. מאוחר יותר התברר שזה בדיוק המצב

אחרי עוד כמה ויכוחי סרק הסתובבנו, נסענו כמה קילומטרים בירידה והגענו לתחילת השביל המטפס לחרמון ממושב נוה אטי"ב. מדובר בעלייה תובענית שעם ילדים קטנים אין סיכוי להשלים אותה, ואכן הצלחנו לטפס כמחצית הדרך (הנהדרת והמומלצת בחום).

למרבה המזל פגשנו שם מקבץ נדיב של שלוגיות שסיפקו את רעבונם של הילדים לשלג. השלכנו קצת כדורים לבנים, וחזרנו על עקבותינו. את ההר ניאלץ לכבוש בפעם אחרת.

אחד המסלולים החסומים בחרמון (צילום: תומר בר לוי)

למחרת, כששבתי לעבודה ועברתי על פניות שהגיעו למערכת "יהיה בסדר" בגלי צה"ל, נתקלתי בטקסט ארוך וזועם שכתב לנו תומר. הוא סיפר איך הגיע עם קבוצה של טיילים מנוסים כדי לטפס אל הר חבושית, אבל נעצר רחוק מאוד מההר במחסום של אנשי האתר.

"האדם שעצר אותנו סירב לאפשר לנו לעבור בטענה שמדובר בשטח צבאי סגור", כתב תומר, "כמובן שזהו קשקוש, שכן עברו שם אלפי מכוניות באותו הרגע. לבקשתי לראות את הצו או את הקצין שאוכף אותו ענה שאני מתחכם.

"אחר כך הוא טען שאסור לעלות על הדרך כי 'ירו פה טילים'. עוד קשקוש. ואז טען, שמונעים כניסה כי אנשים חונים בצידי הדרכים וזה יוצר פקק. רק שאנחנו טיילנו ברגל… ואז הוא טען שזו הנחיית משטרה.

"פניתי לשוטר שהיה במקום, שענה לי בכנות כי אין הנחיית משטרה שלא לעלות על הדרך, אלא שזו הנחיית אתר החרמון. תוך כדי הוויכוח הגיע קצין משטרה, בחור מקסים שהבהיר את התמונה – הדרך פתוחה רק למי שמשלם, בהנחיית אתר החרמון. הוא ויתר השוטרים נמצאים במקום בשכר, רק לטובת שמירת הסדר הציבורי".

"תוך כדי הוויכוח הגיע קצין משטרה, בחור מקסים שהבהיר את התמונה – הדרך פתוחה רק למי שמשלם, בהנחיית אתר החרמון. הוא ויתר השוטרים נמצאים במקום בשכר, רק לטובת שמירת הסדר הציבורי"

עצם העובדה שההר הגבוה במדינה, נכס טבע ונוף מרהיב וייחודי, מופעל על ידי גורם עסקי פרטי היא בעייתית מאוד; לפני כעשור התנהל מאבק משפטי וציבורי סביב השליטה של אנשי נוה אטי"ב בהר, שהסתיים בכך שנחתם הסכם הפעלה מסודר בין רשות מקרקעי ישראל למפעילי האתר, במסגרתו המחירים מפוקחים והמדינה מקבלת תמלוגים מההכנסות.

אפשר להסתייג מהמודל הזה ולתהות למה שהמקום לא יופעל בידי גוף ציבורי כמו רשות הטבע והגנים, אבל כך או כך לחסימת הכביש אין שום קשר למודל ההפעלה של אתר החרמון: מדובר בהשתלטות בוטה על שטח ציבורי שכלל אינו קשור לאתר ובמניעה מהציבור לטייל וליהנות מהטבע שאמור להיות חופשי ופתוח לכולם.

החרמון מכוסה שלג. בפברואר 2022 (צילום: גילי יערי/פלאש90)

הפניות לאתר החרמון ולמשטרת ישראל הולידו שורה של תגובות תמוהות ורצופות אי דיוקים, בלשון המעטה. באתר החרמון, למשל, הבהירו שהשבילים מסוכנים בחורף (תודה על הדאגה הכנה לשלומנו. איך זה בדיוק קשור אליכם?).

הן במשטרה והן באתר החרמון טענו שהצבת המחסום היא חלק מהסכם הפעלת האתר עם רשות מקרקעי ישראל.

ברמ"י בדקו לבקשתי את העניין, וחזרו עם תשובה חד משמעית: "מבדיקה שערכנו עולה כי אמנם מפעילי האתר מציבים מחסום בעונת הסקי על כביש 98, ומונעים כניסת רכבים פרטיים. הנקודה הנ"ל איננה חלק מן החוזה עימם, והעסקה אינה כוללת חכירה של אזור החסימה המתבצעת בעונת הסקי".

"מבדיקה שערכנו עולה כי אמנם מפעילי האתר מציבים מחסום בעונת הסקי על כביש 98, ומונעים כניסת רכבים פרטיים. הנקודה הנ"ל איננה חלק מן החוזה עימם, והעסקה אינה כוללת חכירה של אזור החסימה"

עו"ד תומר נאור, היועץ המשפטי של התנועה לאיכות השלטון, רואה בהתנהלות הזו חלק מהקלות הבלתי נסבלת שבה גורמים פרטיים ובעלי הון משתלטים על שטחים פתוחים וציבוריים בישראל – למשל חופי ים לצורך חתונות של עשירים.

בשנים האחרונות דווקא יש שיפור בתחום הזה בזכות עלייה במודעות של הציבור, התקשורת והגורמים הממשלתיים הרלוונטיים, ולכן המקרה של אתר החרמון הוא השתנה מחוצפת מהמקפצה.

הכניסה לאתר החרמון. אילוסטרציה (צילום: Basel Awidat/Flash90)

בימים אלה החורף נגמר וממילא בחודשים הקרובים ההר כולו, כולל האתר, יהיה פתוח לכניסה חינמית לכלל הציבור. אם בחורף הבא ההתנהלות השערורייתית תחזור על עצמה, הבטיח עו"ד נאור, התנועה לאיכות השלטון תיכנס לעובי הקורה ותאתגר את אתר החרמון ואת המשטרה בבית המשפט.

תגובת אתר החרמון: "ראשית, על פי ההסכם עם רמ"י, בחודשי החורף המצומצמים כל מבקר שנכנס בשער האתר חייב בתשלום, מעבר לכך חובה להדגיש כי בהנחיית כוחות הביטחון הטיול ללא תיאום ואישור הצבא אסור!

"בעונת הסקי, הטיפוס עלול לחצות מסלולי גלישה פעילים ולסכן חיי אדם, הן של הגולשים והן של המטיילים. יתרה מכך, גם ביתר עונות השנה, כפי שמצוין במפת סימון השבילים, הטיול מחייב תיאום ואישור של צה"ל.

"קבוצות מטיילים המעוניינות לטייל במסלולים אלו יכולות לעשות זאת מול גופים כמו קק"ל והחברה להגנת הטבע הפועלים בתיאום מול הצבא ומוציאים סיורים מודרכים על ידי מדריכים מנוסים המכירים את השבילים.

"נציין כי רק לפני כחודש וחצי, כשהשלג היה ממש בתחילתו, קבוצת מטיילים קטנה עלתה למסלול חבושית ללא תיאום והלכה לאיבוד, חלק מחברי הקבוצה סבלו מהיפותרמיה והקבוצה כולה נזקקה לחילוץ על ידי כוחות הביטחון, כאשר בנס לא היו פגיעות חמורות.

"כיום, כאשר השלג בשיאו – הטיול ללא הדרכה מנוסה וללא תיאום עלול לסכן חיי אדם. אנו מפצירים בקהל המטיילים לשמור על ביטחונם ולהישמע להנחיות".

אתר הסקי בחרמון הומה אדם. אילוסטרציה

תגובת משטרת ישראל: "כחלק מהיערכות המשטרה להגעת אלפי תיירים לאתר החרמון בימי פתיחתו, פרוסים סדרני האתר בליווי שוטרים בכביש הגישה ומאפשרים מעבר לאנשים שרכשו כרטיסים, משיקולי בטיחות לציבור הרחב".

3

שנה חלפה מאז שחוק הפיקדון הורחב לבקבוקים הגדולים, המיחזוריות פונו מהמדרכות והציבור נשלח לנסות להזדכות על הבקבוקים ברשתות השיווק ולגלות שלא מחכים לו שם בזרועות פתוחות ובנפש חפצה.

התלונות התחילו להיערם, והמועצה לצרכנות והמשרד להגנת הסביבה הקימו ביחד את "מוקד הפיקדון" – כתובת לאזרחים שמבקשים להתלונן על רשתות השיווק.

הרחבת חוק הפיקדון היא מהלך עתיר כוונות טובות והגיון סביבתי, אבל הדוח שפרסמה השבוע המועצה לצרכנות לסיכום השנה הראשונה מלמד שבמבחן התוצאה יש לנו בעיה.

ב-2019 נרשמו 20 תלונות מצרכנים על הפרת חוק הפיקדון; ב-2022, השנה שבה החוק המורחב נכנס לתוקף – 9,010 תלונות, על כ-86 אלף בקבוקים שרשתות סירבו לקבל.

ב-2019 נרשמו 20 תלונות מצרכנים על הפרת חוק הפיקדון; ב-2022, השנה שבה החוק המורחב נכנס לתוקף – 9,010 תלונות, על כ-86 אלף בקבוקים שרשתות סירבו לקבל

איסוף בקבוקים למיחזור. אילוסטרציה (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

לפי הדוח, יותר ממחצית מהתלונות (53%) היו על סירוב לקבלת בקבוקים, כחמישית (19%) על הגבלת שעות וימים ("תבוא מחר"), 16% על מכונות תקולות או מלאות ו-10% על סירוב של הסופר לבצע את ההחזר בכסף מזומן.

לאור הנתונים, נראה שהפתרון הסביר ביותר לישראלים שמתעקשים למחזר הוא להניח אותם בצד המדרכה ולבנות על זה שאחד האספנים יעבור וילקט. אפשרות מומלצת יותר: להעביר באופן מסודר למנקה, גנן או כל גורם אחר שישמח לקחת את הבקבוקים ולזכות בתוספת לשכרו.

החלופה הטובה ביותר, כמובן, היא מלכתחילה לא לקנות בקבוקי פלסטיק. בשביל מה זה טוב?

מה נעשה עם אלפי התלונות? במועצה לצרכנות אומרים שכל תלונה שמגיעה למוקד גוררת פנייה רשמית מצידם לרשת השיווק וברוב המקרים זו מסכימה לקבל את הבקבוקים ולהחזיר את דמי הפיקדון.

במקרים שבהם המועצה נתקלת בסירוב או בחוסר שיתוף פעולה, ההמלצה לצרכן היא להגיש תביעה קטנה (ההגשה מקוונת ואין צורך בעורך דין) ולשם כך מעבירים לו כתב תביעה לדוגמה שגם ניתן למצוא באתר המועצה. סכום התביעה המומלץ – 1,800 שקל, מכוח חוק הפיקדון על מכלי משקה – בלי קשר לכמות הבקבוקים וגובה הפיקדון שהצרכן ביקש להחזיר.

במקרה של סירוב, המועצה ממליצה לצרכן להגיש תביעה קטנה. סכום התביעה המומלץ 1,800 שקל, מכוח חוק הפיקדון על מכלי משקה, בלי קשר לכמות הבקבוקים וגובה הפיקדון שהצרכן ביקש להחזיר

השרה להגנת הסביבה דאז תמר זנדברג מדגימה החזרת בקבוקים למכונת מיחזור בסופרמרקט, 1 בדצמבר 2021 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

באשר לסנקציות, זה כבר החלק של המשרד להגנת הסביבה, שמקבל גם הוא את כל התלונות שמגיעות למוקד.

מה שבטוח – רשתות השיווק אולי לא הצליחו לטרפד את החוק כפי שקיוו, אבל בהחלט הצליחו להמאיס את המיחזור על כולם ולהפוך אותו מפעולה פשוטה ונגישה למסלול מכשולים מייגע. ובינתיים, ישראל ממשיכה לטבוע בהררי פסולת בכלל ופלסטיק בפרט.

רשתות השיווק אולי לא הצליחו לטרפד את החוק כפי שקיוו, אבל בהחלט הצליחו להמאיס את המיחזור על כולם ולהפוך אותו מפעולה פשוטה ונגישה למסלול מכשולים מייגע

4

לאסף עמיחי יש מנהג מעט משונה. כשהוא נוסע ברחבי הנגב – והוא עושה את זה הרבה בתוקף תפקידו כראש אגף שפ"ע במועצה אזורית רמת נגב – הוא עוצר בתחנות אוטובוס, מרחרח ויוצא מדעתו: "התחנות פה מריחות כמו שירותים. כשעומדים ומחכים לאוטובוס אי אפשר לברוח מהצחנה הזו".

לטענת עמיחי, לישראלים יש מנהג מגונה להשתין מאחורי או ליד תחנות אוטובוס. הוא לא מדבר על משתמשי התחבורה הציבורית, אלא דווקא על נהגי מכוניות פרטיות שעוצרים בתחנה כדי להתפנות, "בלי בושה, במרחק כמה מטרים מאנשים שמחכים לאוטובוס, כאילו כל המרחב זה השירותים הפרטיים שלהם". כעבור דקה או שתיים הם ייסעו משם, ונוסעי התחבורה הציבורית יישארו עם הריח.

להגנת המשתינים אפשר לטעון שיש בישראל בעיה כרונית של מחסור בשירותים ציבוריים, בוודאי במדבר, ושנהגים שנוסעים שעות זקוקים למקום להתפנות. כשהם רואים מפרץ בצידי הדרך הם מזהים הזדמנות בטוחה לעצירה. במקרה יש שם גם תחנת אוטובוס.

נהג רכב פרטי משתין מאחורי תחנת אוטובוס בנגב (צילום: אסף עמיחי)

לטענת עמיחי, בחלק גדול מהמקרים יש תחנת דלק עם שירותים במרחק כמה דקות, כך שלנהגים הייתה אופציה. וגם אם לא, המדבר גדול ובכל מקום אפשר למצוא שיח פנוי. משום מה, הנהגים נוטים להתעקש דווקא על תחנת האוטובוס, ולהשתין בקשת, תרתי משמע, על אלה שמחכים שם לאוטובוס הבא.

5

אוולין אנקה, אקטיביסטית ואמנית סביבתית, לא באמת מתכוונת ללבוש ביומיום את השמלה שעל יצירתה עבדה כל כך קשה (והיא גם זו שמדגמנת אותה בתמונה). היא עשויה מכ-5,000 בדלי סיגריות ולא קשה לדמיין שהיא מריחה כמו מאפרה, שלא לדבר על הכימיקלים הרעילים שהבדלים ממשיכים לפלוט כל הזמן.

בדלי סיגריות הם פריט הפסולת הנפוץ בעולם, וכל אחד ואחד מאלה שמרכיבים את השמלה נאסף בעמל רב מחופי הים, הפארקים ומדרכות תל אביב. "לא ייאמן שאנשים עושים הפרדה בין סוג הפסולת הרעיל הזה לפסולת אחרת ועדיין מרשים לעצמם לזרוק בדלים מעושנים בסביבה ובטבע", אומרת אנקה.

"לא ייאמן שאנשים עושים הפרדה בין סוג הפסולת הרעיל הזה לפסולת אחרת ועדיין מרשים לעצמם לזרוק בדלים בסביבה ובטבע"

אוולין אנקה ושמלת בדלי הסיגריות (צילום: אמנדה גוברין)

היא חילצה מהבדלים, אחד אחד, את שאריות הניקוטין ("או שאני שוברת את החלק שמעל הבדל או שאני לוחצת עליו עד שזה יוצא ונשאר רק הבדל שהוא פלסטיק ספוגי. וכן, זה מגעיל"), ואחר כך תפרה את הבדלים זה לזה באמצעות חוט ומחט.

השמלה הוכנה לרגל מצעד הפסולת שנערך בשבוע שעבר בדיזנגוף סנטר, כנראה הקניון היחיד שמתפרנס מתרבות הצריכה וחותר תחת ערכיה בו בזמן.