המהפכה השלטונית עלולה להביא להתפתחויות מפחידות. הנה כמה דוגמאות מהשכנים שלנו. נורת אזהרה חמורה.

בבחירות דמוקרטיות נבחרת מפלגה המנהלת מיד אחרי עלייתה לשלטון רפורמה משפטית קיצונית, שתהפוך את המדינה בהדרגה מדמוקרטיה למדינת הלכה ריכוזית עם רשות אחת שהיא גם המחוקקת וגם המבצעת.

בבחירות דמוקרטיות נבחרת מפלגה המנהלת מיד אחרי עלייתה לשלטון רפורמה משפטית קיצונית, שתהפוך את המדינה בהדרגה מדמוקרטיה למדינת הלכה ריכוזית עם רשות אחת שהיא גם המחוקקת וגם המבצעת

רשות שמטרתה גם לפגוע בזכויות האישה ולהחשיב את הלהט"בים עבריינים. השליטים מתעקשים כי הם מבטאים את רצון הבוחר, שהם הרוב וזו זכותם. אחרי הפגנות קשות מפטר מנהיג המפלגה השלטת את שר הביטחון וממנה במקומו מישהו שהוא מחשיב (בטעות) לנאמנו.

התיאור הנ"ל אינו מישראל. זו מצרים ב-2012 אחרי הפגנות "האביב הערבי".

מדמוקרטיה לדיקטטורה

המדינות באזורנו לימדו אותנו שיעור קשה ומפחיד מה יכול לקרות כאשר מאבקים למען הדמוקרטיה נכשלים. במצרים עלתה לשלטון בבחירות 2012 מפלגת "החופש והצדק" של האחים המוסלמים. השליטים החדשים ניסחו חוקה חדשה שאיימה לשנות את אופייה של מצרים, כפי שהייתה מאז שנות ה-50. אפילו הסכם השלום עם ישראל עמד בסכנה.

זה נגמר אחרי שנה בהפיכה צבאית ביוזמתו של שר הביטחון עבד אל-פתאח א-סיסי. הצבא המצרי חש מאוים ע"י הממשלה של "האחים" ולכן נתן תמיכה מלאה להפיכה. המחיר להשבת היציבות היה קשה. א-סיסי הפך למנהיג יחיד, מצרים איבדה את ההזדמנות להפוך לדמוקרטיה וחזרה להיות כמו בתקופת מובארכ.

השליטים מתעקשים שהם הרוב, שזכותם ושהם מבטאים את רצון הבוחר. אחרי הפגנות קשות מפטר מנהיג המפלגה השלטת את שר הביטחון וממנה אדם שהוא מחשיב (בטעות) לנאמנו. התיאור הזה לקוח ממצרים

ההצלחה היחידה של "האביב הערבי" הייתה תוניסיה. אך גם היא הפכה חזרה לדיקטטורה. המפלגה האסלאמית "א-נהדה" ניצלה את הדמוקרטיה על מנת להשתלט על הפרלמנט. כדי למנוע זאת, פיזר הנשיא קייס סועייד לפני שנה וחצי את הפרלמנט ומינה פרלמנט וקבינט בעצמו. השתתפות בבחירות שיזם הייתה דלה ביותר והמדינה הידרדרה לשיתוק ולמשבר כלכלי ופוליטי חסר תקדים, ממש תהום.

מדיקטטורה לדמוקרטיה – בלתי אפשרי

ההיסטוריה של המזרח התיכון מלמדת אותנו שיעור חשוב כיצד דיקטטורה שומרת היטב על אופייה ונלחמת בכל כוחה נגד האפשרות להפוך לדמוקרטיה. הדיקטטורות מקימות מעגלי ביטחון – משטרה חשאית, מיליציות אזרחיות ועוד.

סוריה, לוב ותימן הן דוגמאות נוראיות מה קורה כאשר כבר שולט דיקטטור. במדינות אלה לא ניתן לקיים דמוקרטיה בשום אופן. מנהיגי המדינות הללו לא היססו להפעיל את הצבא נגד העם כדי לשמר את שלטונם גם במחיר של הרג המוני.

למרות זאת, מנהיגי המדינות הללו טענו תמיד כי הם למעשה מנהלים דמוקרטיה. בפועל מדובר ב"דמוקטטורה": הכל היה מצגת שווא של פרלמנט ומערכת שיפוט תחת שליטה מלאה של הדיקטטור, השולט בשם העם ומייצג את רצונו כביכול.

היסטוריית המזה"ת מלמדת שיעור חשוב כיצד דיקטטורה שומרת על אופייה ונלחמת בכל כוחה באפשרות להפוך לדמוקרטיה. הדיקטטורות מקימות מעגלי ביטחון – משטרה חשאית, מיליציות אזרחיות ועוד

בישראל הימין והשמאל הלגיטימיים

בהצהרת העצמאות מתחייבת ישראל להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. התנועה הציונית התגאתה תמיד במסורת הדמוקרטית שהתבטאה בכל מוסדותיה בחו"ל ובארץ ישראל. הדמוקרטיה הבדילה בין האידיאולוגיה הציונית לבין המשטרים האבסולוטיים במזרח התיכון – מלכים וגנרלים שעושים כרצונם ומדכאים בכוח את עמם בתירוצים שונים של חוקי חירום, איום של "האויב הציוני" וקונספירציות שונות ומשונות.

ב"אביב הערבי" של 2011 כתבו בעיתונות הערבית בהערצה ובהשתוממות: כיצד יוצאים מאות אלפי ישראלים להפגין בתל-אביב על יוקר המחייה ללא שפיכות דמים, בזמן שאצלנו בעולם הערבי מורים המנהיגים לצבא לירות על המוחים?

גם כעת תופסות את הכותרות באל-ג'זירה, אל-ערביה, אל-מיאדין ושאר הערוצים הערבים הגדולים אירועי ההפגנות ההמוניות בישראל למען שמירת הדמוקרטיה. ושוב הפליאה כיצד מחאה המונית עוברת ללא אלימות המזכירה מחאה במזרח התיכון ובלי תגובה אלימה של המשטרה (בניגוד לאיומיהם של כמה שרים בממשלה).

רבים שאלו את עצמם אז ב"אביב הערבי": האם האויב שלנו הוא אכן "האויב הציוני" או המנהיג המושחת ששולט עלינו? המחאה הלגיטימית היא יופייה של הדמוקרטיה הישראלית, אך האם יש לה סיכוי לשרוד כעת?

במטוטלת הפוליטית בישראל נבחרו מפלגות לגיטימיות – ימין ושמאל – עד לבחירות האחרונות. הימין והשמאל, כל אחד בתורו הביאו לישראל הישגים אדירים בכלכלה ובתהליך השלום: הליכוד 1979 – השלום עם מצרים, העבודה 1993/4 – השלום עם הפלסטינים ועם ירדן, הליכוד 2020 – הסכמי אברהם עם האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו. כעת גם כל אלה מוטלים בסכנה בגלל ממשלה קיצונית.

ב"אביב הערבי" של 2011 כתבו בעיתונות הערבית בהערצה ובהשתוממות: כיצד יוצאים מאות אלפי ישראלים להפגין על יוקר המחייה ללא שפיכות דמים, כשאצלנו בעולם הערבי מורים המנהיגים לצבא לירות על המוחים?

המפסידים בבחירות בישראל ידעו כי היריב שניצח ישמור על ערכי הדמוקרטיה. אלא שהממשלה הנוכחית בישראל כוללת למרבה הצער אלמנטים אנטי-דמוקרטיים ולאומניים, גזענים ודתיים קיצוניים. אחרי 74 שנות מדינה מבקשת ממשלה לראשונה לשנות את כללי המשחק.

האם נמשיך לנשום בישראל אוויר חופשי? יש לקוות שכוחה של הדמוקרטיה יהיה חזק מספיק על מנת להגן על עצמה, כדי שלא נידרדר חלילה לסרט האימה המצרי של 2012, או גרוע מכך.

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q